גינגריץ' והלודיט בבית הלבן
 


מסים
שאול העלה את נושא המיסוי השטוח והמקום הטבעי לענות בנושא זה היה שם, אבל מאחר שממילא הדיון הוא אוף-טופיק, אני מאפטפק את זה עד הסוף—לכאן. למי שפספס, יש אצל שאול גם קישור לספר של רבושקה והול בנושא מיסוי שטוח.

וזה הולך ככה.

יש שלושה סוגי מיסוי אפשריים:
  • מיסוי שירותי: מיסוי הנגבה בעת צריכת שירות או מוצר ספציפי. לדוגמה, תשלום עבור הנפקת תעודת זהות חדשה, כשהישנה אבדה. המיסוי השירותי הוא רגרסיבי. כלומר, הוא אינו קשור לגובה ההכנסה אלא לעלות השירות. כמעט כל המיסים העקיפים הם מיסים רגרסיביים, שכן הם נגבים רק כאשר מסופק שירות ובהקשר לו.
  • מיסוי שטוח: מיסוי פרוגרסיבי למחצה, בו אדם משלם אחוז קבוע מההכנסה. המיסוי פרוגרסיבי למחצה, שכן הסכום המשולם עולה ככל שעולה ההכנסה, אך כאחוז מכלל ההכנסה הוא קבוע.
  • מיסוי פרוגרסיבי: מיסוי שבו אחוז המס המשולם עולה ככל שעולה ההכנסה. אם מישהו מרוויח אלף שקלים, הוא משלם אחוז מסוים. אם הוא מרוויח חמשת אלפים שקלים, הוא משלם אחוז גבוה יותר, וכן הלאה.

    ברוב המדינות, כולל בישראל, המיסים האלו אינם מערכות חלופיות כי אם מקביליות. בדרך כלל, אזרח משלם מס לפי מפתח פרוגרסיבי (כמו מס הכנסה) ואחר־כך משלם מס שטוח ושירותי כמיסוי שיניוני (לדוגמה, מיסוי הון).

    הבעיה ב'מכירה' של רעיון של מיסוי שטוח או שירותי היא שהציבור מאוד מעוניין לשלם מסים נמוכים (ולכן תומך במס הכנסה נמוך), אבל באותה מידה מעוניין בקבלת שירותים איכותיים מהמדינה ועוין את הרעיון שאחרים ירוויחו יותר ממנו.

    בדרך־כלל, רעיונות של מיסוי 'שטוח' עובדים רק כאשר התנאים במדינה מתאימים (כלומר, כאשר יש בה תרבות של אינדבידואליזם ואי־תלות במדינה) וכאשר המצב הכלכלי אינו טוב, או כאשר שאזרחי המדינה חוו תקופה ארוכה של מצב כלכלי לא טוב והם מוכנים לקחת "מה שנותנים" רק לצאת מהמצב הביש במהירות האפשרית; או שהם כל־כך סולדים ממה שהיה בעבר (כמו בחלק ממדינות מזרח־אירופה) עד שהם מוכנים לאמץ חשיבה וסדר יום כאלו.

    איך יכול דבר כזה להתרחש בישראל? אני לא לגמרי יודע. עינינו הרואות, למרות שבעשרים השנים האחרונות חל שינוי די גדול במדיניות, ואף שהשינוי לווה בצמיחה דרמטית מאוד של תחום הטכנולוגיה־העילית, שהתפתח עם (פחות או יותר) אפס מעורבות ממשלתית ב'הרמה' שלו, ואף שהתפישות היזמיות בולטות מאוד בישראל—עדיין, במובן התפישתי, רוב התושבים כאן חושבים במונחים שאינם שונים בהרבה מאלו שמשלו בכיפה בשנות השבעים והשמונים. כשאני שומע את דפני ליף או את יוסי יונה ושות' מה שבולט לי הוא לא הסוציאליסטיות של החשיבה שלהם אלא שזו אותה סוציאליסטיות שבה אני נתקלתי על ספסל הלימודים בבית הספר התיכון לפני שלושים שנה.

    והלודיט מהבית הלבן
    ואם אנחנו כבר בענייני שאלות ותשובות, בהמשך לקושייתה של אליסה על הלודיטיות ההולכת ומתבררת של אובמה, כפי שהיא משתקפת מהציטוט אצל תומס פרידמן: התחושה שלי, בניגוד לך, אליסה, אינה שאובמה הוא לודיט-כלכלי אלא שהוא ניאופיט-כלכלי. אובמה הגיע עם רעיון בסיסי, לפיו הזרמה פיננסית ופיסקלית תגרום לתמרוץ מחדש של הכלכלה. אמנם התמרוץ הפיסקאלי (כלומר, פרויקטים ממשלתיים) הוא בעל השפעה אפסית על הכלכלה, אבל כמעט תמיד עושים אותו במקביל להורדת ריבית משמעותית, ולכן עבור ניאופיט-כלכלי זה נראה כמו משהו שעובד. זה לא עובד, כידוע, ובנקודה זו אובמה נתקע בלי שום רעיון נוסף.

    כל הרעיונות האחרים שאולי יכולים לעבוד 'שייכים' למפלגה האחרת ולכן, מבחינתו, לא נותר לו אלא להתעקש חמורית על הרעיונות שאיתם בא מהבית. כתוספת לכל העניין, הפרימיטיביזם הכלכלי שלו לא זוכה באמת לגינוי וללעג, ולכן הוא מרגיש כאילו הרעיונות האלו מעוררים התנגדות רק 'בימין' ומכאן שהם עדיין כשרים לשימוש. זה מביך, אין ספק. מביך כמעט כמו הטורים של תומס פרידמן.

    לא תקוע בניוט-רל
    מצטער... משחקי מלים נדושים הם דבר שלא ניתן להימנע ממנו.

    עלייתו של גינגריץ', ניוט גינגריץ', בסקרי המועמדים לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית מותירה רבים תוהים ותמהים. מאז שהחל מסע הבחירות ברצינות, אי שם במאי או ביוני, חווינו סחרחרה של מובילים. תחילה היה זה רומני, שטיפס לסביבות 18-20 אחוז, ושם נותר. אחר־כך הופיעה בקמן, ואחריה פרי ואחריו קיין ועתה, גינגריץ', המטפס לשיאים שכמותם עדיין לא ידעו מועמדים קודם לכן.

    גינגריץ' אינו מעפיל לרום הזה מעמדת ההבטחה הגדולה, בנוסח פרי או קיין: הוא היה במרוץ מראשיתו, דשדש בתחתית הרשימה ואף ניצב לפרק זמן מסוים בלי תקציב ובלי צוות. רבים תהו מה גינגריץ' עדיין עושה שם. הסברה השגורה הייתה כי מטרתו היא לקדם את עצמו או את ספריו או את רעיונותיו, תוך ניצול הזירה שהעניקו לו העימותים המשודרים בין המועמדים. גינגריץ' גם נשמע כאילו זו המטרה: הוא דיבר גלויות, בלי להסתיר ובלי להתייפייף.

    במונחים של הפוליטיקה האמריקנית גינגריץ' הוא מועמד 'בלתי־בחיר': הוא נוטה לפליטות פה, מחליף דעות על ימין ועל שמאל; יש לו יחסי אנוש מפוקפקים; אין לו גרוש ואין לו צוות עוזרים; הוא נשוי בשלישית, עם שובל מפוקפק למדי הכרוך בנסיבות גירושיו השניים; הוא ה'שמאלני' מבין המועמדים הרפובליקניים, בעידן בו נדמה כאילו המועמדים ממפלגה זו נדרשים ליישר קו לימין.

    חמור מכל, הוא מדבר גלויות, בלי להסתיר ובלי להתייפייף—ממש כאילו הוא אינו מועמד. אסור לשפוט את הדברים במונחים ישראליים. במונחים המקובלים כאן שפתו של גינגריץ' הייתה ממקמת אותו אי-שם בין החננות לאנשי השירות הדיפלומטי. גם אורח חייו לא היה גורם לאיש להרים גבה. במונחים אמריקניים, עם זאת, מדובר בעניין מזעזע ממש. צודק הפרשן צ'רלי קוק באומרו כי אם גינגריץ' הוא מועמד ריאלי, כי אז "הפעם זה באמת שונה."

    הזעזוע הזה של הפרשנים והמומחים מוזר במקצת. הוא מוזר אחרי שבשנת 2008, בניגוד לכל הציפיות וההערכות, נבחר נשיא שחור שבילה את ילדותו באינדונזיה. הוא מוזר אחרי שרפובליקנים רבים זחלו על גחונם בתחנונים למושל ניו־ג'רזי הטרי שיציג מועמדותו לנשיאות רק כי יש לו פה גדול ולשון חדה. הוא מוזר אחרי שמועמד שחור ונטול כל ניסיון במדיניות כמו הרמן קיין טיפס לראשות הסקרים. הוא מוזר, כי הזעזוע הזה מתעלם מכך שבמובנים רבים "הפעם זה באמת שונה." התחושה אינה של עוד מערכת בחירות, שתעלה נשיא שישנה מעט מאוד בתמונת הדברים.

    התחושה היא כי הבוחרים בארצות־הברית, ועוד יותר מזה, הרפובליקנים ביניהם, מוכנים לבחור כל מועמד, ובלבד שתהיה להם תחושה שהמועמד הזה ישנה הרבה. גינגריץ' גואה בסקרים לא למרות פיו הגדול אלא בזכותו. הוא מצליח לא למרות שאין לו כסף וארגון, אלא דווקא בגלל היותו נגיש ובלתי אמצעי. הם רוצים בו כי בפעם האחרונה בה הוא היה במרכז העניינים בוושינגטון—כיו"ר הסיעה הרפובליקנית בשנים 1994-1998—הוא הצליח לדחוף לאיזון התקציב ולהקטנת התשלומים לרווחה. מנקודת מבטם של רבים, זה לא כל־כך משנה שגינגריץ' הוא 'טיפוס'—מה שמשנה הוא שהוא אדם שיכול להזיז דברים.

    והכל על תנאי, כמובן. כפי שכותבת פגי נונן ב"וול־סטריט ג'ורנל" גינגריץ' הוא "רימון יד חי": הוא האוייב הגדול ביותר של עצמו, והחשש הגדול ביותר של רפובליקנים הוא ממצב בו הפיצוץ יתרחש אחרי שיזכה במועמדות לנשיאות. יש לו, כפי שאמרה מרגרט ת'אצ'ר, "אומץ לב רב." אבל זה גם מה שנדרש מהבוחרים בו, כנראה. אולי זה באמת יקרה, אם אכן "הפעם זה באמת שונה."

    וכדאי לקרוא את ה'שפקולציות' של מורין דוד ב"ניו־יורק טיימס" לגבי העימות האפשרי בין אובמה לגינגריץ'.

    וכדאי גם לקרוא את הסיכום הזה של העימות האחרון בין המועמדים או את הסיכום הזה. טוב, אולי זה נטחן ככה-וככה. אתם יכולים לראות בעצמכם (איכות, לא משהו):



    נייטרליות רשת
    מאמר ב"ניו רפבליק" המנסה להרגיע אותנו בנושאי "נייטרליות רשת": אלו רק זבלים רפובליקנים שמקלקלים. הם סתם עושים רעש. אין מה לדאוג. הכל בסדר.

    למי שלא מכיר, "נייטרליות רשת" בארצות־הברית משמעה תקנות של הוועדה הפדרלית לתקשורת (FCC) שנועדו להבטיח שלכל גולש תהיה גישה שווה לזו של כל גולש אחר לתכנים באינטרנט. או, בכיוון השני, שכל ספקית חיבוריות לאינטרנט תידרש לספק לכל המחוברים גישה שוות־ערך לשירות מבחינת מהירות או עדיפות בגישה.

    חלוקת העמדות ברורה: פרוגרסיבים תומכי רגולציה בעד וליברלים תומכי שוק חופשי נגד. הפרוגרסיבים, כרגיל, לא מבינים איך עובד שוק. הרעיון של "נייטרליות רשת" דומה לרעיון לפיו לכל נוסע בכביש תסופק מכונית באיכות ובמהירות שוות ערך למכונית הטובה ביותר הנוסעת בכביש. המשמעות היא שתקטן מאוד המוטיבציה של יצרני מכוניות ליצור חידושים ושיפורים, שכן הם יצטרכו לחלוק בהם עם כל האחרים. ובאינטרנט, תקטן מאוד הכדאיות של פיתוח פרוטוקולים מבחינים, סוגי שירות מועדפים או תשתית מהירה, שכן אין לספקיות החיבוריות שום דרך להפיק תועלת מכך. אבל לך תדבר אל אנשים (FCC) שאם זה היה תלוי בהם כולנו היינו מתחברים לאינטרנט במודם 9600.

    בקטנונית
  • יהודה בלו הבלתי נלאה מקונן על כך שהתקשורת בישראל ממאנת להתייחס לשגיאה חמורה בסיקור של פוקס. אני לא "התקשורת"—אבל הנה, התייחסתי.
  • באיסלנד מתאוששים מהמשבר הקשה. ככה זה כששומטים חובות.
  • ועידת דרבן היא בעצם מסיבה לארגונים חוץ ממשלתיים. וואו! מפתיע.
  • תמיד אחרים אשמים במצרים. עתיק, אבל שווה.


    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (17)
     
     
    הבהרה קטנטנטונת על מיסוי שטוח
    13/12/2011
    נכתב על ידי שאול

    יש סוג של מיסוי שטוח שיכול להיות גם פרוגרסיבי במובן החזק יותר - של תשלום חלק גדול יותר מהמהכנסה ככל שההכנסה עולה, וזה מס שטוח שמתחיל רק החל מסכום מסוים. נניח מס של 25% על כל שקל החל מ 8000 שח. במקרה הזה, המס השטוח הוא גם פרוגרסיבי במובן החזק.

    ותקראו את הול ורבושקה לפני שאתם מחליטים. אמנם הוצאת הובר (שהם, מאוד עמוק בימין), אבל בוב הול, מגדולי המקרואיסטים של זמננו, הוא דווקא מצביע רשום במפלגה הדמוקרטית. קיצור - שווה קריאה. תאמינו לי שמהעמוד האשון רק חיפשתי למה זה רעיון עיוועים. נכון לעכשיו - עוד לא מצאתי.
     
     
     
     
    גם בקטנוניות
    13/12/2011
    נכתב על ידי בטח

    בהארץ לא מבינים למה בעלי גוגל רוצים לקבל משהו תמורת 33 מליון דולר שהם רוצים להעביר לנאס"א. העשירים האלה מוזרים כל כך...

    http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.1589437
     
     
     
     
    שאול, אין לי בעיה עם הרעיון...
    13/12/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    אני חושב שמס שטוח שמתחיל רק מסכום מסוים הוא צעד בכיוון הנכון. לגבי השיעור, אני סבור שכל רמה מעל ל-20 אחוז קצת בעייתית, בהתחשב בכך שיש מיסוי נוסף בדרך כלל (עירוני, מדינתי, מע"מ, קנייה, וכו').
     
     
     
     
    יללה ב'סדר.
    13/12/2011
    נכתב על ידי אליסה

    מבחינה טכנית יבשה ההתנהגות שלו היא עדיין לוידיטית (לודית? לודיסטית?), אם כי המניעים שלו כנראה שלא. בכל אופן, אין לי בעיה להסכים שהוא סתם אידיוט (אם כי מן הסוג המסוכן). אגב אבל, נדמה לי שהמחלוקת בפעם הקודמת לא היתה על הלודיטיות(?) עצמה, אלא על כך שדבריו אולי הוצאו מהקשרם וכוונתו היתה למשהו בכלל אחר לגמרי - כלומר שכוונתו לא היתה אידיוטית.
     
     
     
     
    לגבי המרוץ הרפובליקאי
    13/12/2011
    נכתב על ידי אליסה

    סיכום של פול מרקס כאן.
     
     
     
     
    נייטרליות הרשת
    13/12/2011
    נכתב על ידי איתי

    מה אם במקום להגדיר איכות גלישה יגדירו מחיר גלישה אחיד בלבד והספקים יתחרו על האיכות?
     
     
     
     
    איזו איכות יש להתחרות עליה?
    13/12/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    ההבדלים בין הספקים הם גבוליים עד לא קיימים מבחינת איכות החיבור.
     
     
     
     
    באיכות התכוונתי
    13/12/2011
    נכתב על ידי איתי

    "מבחינת מהירות או עדיפות בגישה."
     
     
     
     
    איתי, לכאורה זה יכול לעבוד - בפועל, זה מתחת לגבול המובחנות
    14/12/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    השיטה של "מחיר אחיד, איכות שונה" אמורה לעבוד, אבל בפועל למשתמשים קשה להבחין לפי הסמן הזה, שכן הסמן העיקרי בשוק (ובמקרים רבים אחרים) הוא המחיר. כך מסתכלים על הנושא אנשים בכל שאר התחומים ("המוצר איקס שווה/לא שווה את הכסף") ולא סביר להניח שאנשים יוכלו להבחין (או שניתן יהיה לפרסם או לשווק מוצרים) במחיר אחיד ובאיכות שונה.

    בעיה אחרת היא שהמחיר יהיה חייב להיות נמוך יחסית (אחרת, הוא לא יהיה נגיש לכל) ולכן, כמו בכל מוצר שמחירו נקבע בצו, הספקים ינסו לתת את השירות הירוד והדל ביותר, עם רוחב הפס העלוב ביותר שהם יכולים במחיר הנתון. לא תהיה להם שום סיבה לשפר את השירות או את רוחב הפס, שכן זה עולה כסף, ולצרכן לא תהיה שום אפשרות להחליף את המוצר באחר - שכן כולם באותו מחיר.
     
     
     
     
    לא הבנתי
    14/12/2011
    נכתב על ידי איתי

    המצב שאני דמיינתי הוא כזה:
    חברות שונות ישווקו מוצרים שונים במחיר שווה, כל חברה תפרסם למה המוצר שלה הכי איכותי.

    והסיבה שתהיה לכל חברה לשפר את השירות ואת רוחב הפס היא כדי שכמה שיותר אנשים יעברו אליה וכמה שפחות יעברו לחברה אחרת.

    במצב של מונופול או קרטל אני מבין למה אין אינטרס לשפר את הקו אבל כשיש תחרות.. למה לא בעצם?
     
     
     
     
    מהו המחיר הקבוע?
    14/12/2011
    נכתב על ידי גונזו

    האם הוא מחיר גג? - כלומר - כל שירות מסוג חדש שעולה יותר כאשר הוא חדש הוא בלתי אפשרי.
    האם הוא מחיר רצפה? - כלומר - אסור לאף אחד להציע שירותים במחירים זולים יותר. איך זה עוזר לציבור?

    למה לתקן דבר שאיננו שבור? מה רע בכך שצרכנים כבדים של חיבוריות כמו גוגל ישלמו פחות? במה זה שונה מכל מוצר אחר בו יש מחיר לצרכן קטן ומחיר לצרכן גדול?
     
     
     
     
    פעמי משיח?
    14/12/2011
    נכתב על ידי סתםאחד

    http://www.haaretz.co.il/news/world/us-elections-2012/1.1591669
     
     
     
     
    לאיתי
    15/12/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    איתי, לא ברור מדוע אתה מוצא תועלת כל כך רבה ברעיון הזה. ראשית, אתה מונה באופן יעיל מאוד כניסת מתחרים חדשים לשוק, שכן מתחרים חדשים כמעט תמיד באים עם בשורה של "אני אתן לכם מוצר דומה במחיר זול יותר." כשהמחיר אחיד, יש יתרון מאוד משמעותי לחברות הגדולות.

    שנית, מאחר שההבדלים בין החברות במהירות או בעדיפות בגישה יהיו מזעריים (טכנולוגיית הבסיס דומה מאוד) והעלות של מעבר (החלפת מודם, וכו' וכו') עדיין קיימת למשתמשים תהיה מעט מאוד מוטיבציה לעבור. בפועל, אתה תיצור כאן קרטל בפועל של הספקים הגדולים.

    שלישית, לתחרות שאתה רואה אין משמעות. אמרת שהתחרות היא ב"מהירות" - ובכן, רק מעט מאוד אנשים מסוגלים להבחין בין מהירות של 5 ו-10 מגה-ביט ורק לקבוצה קטנה מאוד יש תועלת מהבדל במהירות. עוד על כך, אתה מציע גם התחרות ב"עדיפות בגישה" - אבל התחרות כזו אינה יכולה להתקיים, בעצם, שכן אם חברה א' תציע עדיפות בגישה וינהרו אליה אנשים, וממילא העדיפות בגישה תמחק (אם יש משתמשים רבים, אינך יכול לתת עדיפות בגישה בלי להידרש להגדלה ניכרת של ההוצאות).
     
     
     
     
    נייטרליות רשת
    15/12/2011
    נכתב על ידי מגיב

    ברור שאתה לא מבין חצי דבר על הנושא.
    המאמרים שלך בנושאי כלכלה מאוד מעניינים.
    לדעתי, עדיף שתשאיר את הנושאים הטכנולוגיים לאחרים.
     
     
     
     
    מגיב,
    16/12/2011
    נכתב על ידי אליסה

    במקרה זה צניעותך לא תורמת לאיכות הדיון - שהרי אם היית מזדה בתור 'המומחה לטכנולוגיה' היה זה מקנה לטיעונך משקל רב לאין ערוך.
     
     
     
     
    נייטרליות
    16/12/2011
    נכתב על ידי קונשטוק

    בימים אלו ממש בזק בינלאומי(התוכי המעצבן מהפרסומות) עושים ניסוי כלים בשבירת הנייטרליות

    האינטרנט ה"מהיר" שהם מציעים הוא רק לגלישה בגבולות 67'
    מי שרוצה לגלוש ולהוריד ממחשבים ואתרים בחו"ל במהירות המקסימלית של החבילה שרכש צריך לשלם כופר של 25 ש"ח נוספים בשם חבילת הגיימרים כדי לקבל עדיפות בחיבור לשרתים בחו"ל





     
     
     
     
    מגיב, התוכל לבאר במה הפגנתי את בורותי?
    16/12/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר