שלוש מרגרטות
 

מרגרט ת'אצ'ר עדיין חיה, וכבר היא זוכה לתחייה. סרט קולנוע ושתי דרמות טלוויזיוניות מנסות להנציח את סיפורה הייחודי של האישה הראשונה (והיחידה) שכיהנה כראש־ממשלת בריטניה. למרבה המזל, יש בסרטים ניסיון אמיתי להציג את דמותה. לרוע המזל, מתערבת בסיפור גם מידה לא מבוטלת של קטנוניות ורשעות.

ת'אצ'ר אינה כתקנה. בשנים האחרונות בריאותה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר רופפת. נוסף לבעיות בריאות הקשורות בהזדקנות, בא אירוע מוחי בשנת 2008 שתרם, ככל הנראה, להחרפה בדמנציה ממנה היא סובלת. מאז נמנעת ת'אצ'ר בת ה-86 (נ' 1925) מלדבר באירועים פומביים.

לגברת יש אלצהיימר
"גברת הברזל" (2011) הוא דרמה המגוללת את סיפור חייה של ת'אצ'ר (אלכסנדרה רוץ' כת'אצ'ר הצעירה; מריל סטריפ כת'אצ'ר המבוגרת) כרגעים של היזכרות מן ההווה (ככל הנראה שנת 2008) אל נעוריה הנחושים, דרכה אל הפרלמנט, אל ראשות האופוזיציה, אל ראשות הממשלה ובחזרה להווה האפוף (כך הסרט) אדי אלצהיימר סמיכים.

טריילר בסגנון אמריקני (כנגד כל הסיכויים):


וטריילר בסגנון פוליטי (אהה! כך ננצח!):


הבחירה להציג את סיפור חייה של ת'אצ'ר מנקודת ההיזכרות של קשישה מעורפלת, הנאבקת בהתפוררות תודעתה, מאפשרת לתסריטאית אבי מורגן ולבימאית פילידה לויד ("מאמא מיה") לדלג באופן חופשי ואסוציאטיבי מנקודת מפתח אחת לאחרת בחייה של ת'אצ'ר—אך גוזר על הסרט ערפול והיעדר מיקוד. על רקע סיפור מסגרת קלוש (ת'אצ'ר אורזת את בגדיו של בעלה המת, דניס, כדי למוסרם לצדקה, ומנהלת עמו דיאלוג מתמשך), כמו בתפריט טעימות, יש לנו נגיסה מנעוריה כביתו של חנווני והצצונת לדינמיקה בינה לבין הוריה (אבא מעודד; אמא שוטפת כלים מנוכרת); מסעה אל הפרלמנט; תיאור לא עקבי של חייה עם דניס ת'אצ'ר; השינוי שעברה ערב הבחירה לתפקיד ראש האופוזיציה; מחאות; קשיחות; קשריה עם ילדיה—קרול המודאג ומארק המנוכר; ההתנגדות שעוררה כראש ממשלה; מלחמת פולקלנד; וקץ כהונתה.

מהבליל הזה קשה להבין מה בדיוק מניע את ת'אצ'ר. פעמים רבות מוצג הסיפור כשאפתנות של 'חיה פוליטית' מטבעה. במקרים אחרים זו השאיפה של אישה להתקדם בעולם הנשלט על־ידי גברים. לפעמים זו מורשת האב המפעמת בה. פעם זה מותו של המנטור שסייע לה לשנות את תדמיתה, ולעתים כל אלו גם יחד. דומה שהתסריטאית לא גמרה בדעתה מיהי ת'אצ'ר, וגם הצופה נותר, עם תומו של הסרט, ותעלומה בידו. מריל סטריפ לא מסייעת. היא יוצרת את דמותה של ת'אצ'ר מבחוץ-פנימה ובאופן טכני לחלוטין—קליפה משוכללת של שטיקים (מראה, סגנון דיבור, מבטא מניירות התנהגות) שאין בה תוכן ממשי או תובנה. היא קיבלה את ת'אצ'ר, והיא מעבירה אותה הלאה, בתוך הצלופן.

מידה מסוימת של רשעות מיותרת (ושקרית, למותר לציין) יש ברמזים ויזואליים לכך שת'אצ'ר סבלה מסוג של דמנציה או ערפול בסוף כהונתה—וכי התנהגותה הנרגזת, כפי שהיא מוצגת בסרט, ואובדן הקשר עם המציאות הפוליטית, נבעו מבעיה כזו.

הגברת היא מלכה
סרט במבנה דומה, אך כתוב ומבוצע טוב יותר, הוא "מרגרט," דרמה של הבי־בי־סי משנת 2009 (בימאי, ג'יימס קנט; תסריט, ריצ'רד קוטן). הסרט עוסק בהשתלשלות העניינים שהובילה להתפטרותה של ת'אצ'ר בנובמבר 1990, ובאמצעות פלשבקים סוקר את הקריירה הפוליטית של ת'אצ'ר, בעיקר מאז עלייתה לראשות המפלגה השמרנית (1974).



הסרט, וכך גם האופן בו מגולמת דמותה של ת'אצ'ר על־ידי לינדזי דנקן, מציגים את ת'אצ'ר כסוג של מלכה ששלטון ממושך מדי, דעתנות, יהירות, רודנות וגחמנות הם העילה והרקע לתככי החצר המביאים לנפילתה.

בתחילת הסרט מופיעה ת'אצ'ר במלוא פאר מלכותה, עונדת טבעת מלכותית ובוחנת בעין יהירה את דמותה במראה, בצווארון מלכותי ובענק פנינים, כשנערת החצר משמשת אותה, ואחר כך נושאת דברים בראש מורם גאווה ובאוזני קהל מאזינים חנף.



לא מסובך לאתר, כמובן, את הדמיון בין דמותה של ת'אצ'ר כאן לדמויות מלכות אחרות, מאליזבת' הראשונה ועד למלכה המרושעת בשלגיה של דיסני.



קהל הצופים יודע, כמובן, כי לא מדובר במלכה אמיתית אלא בפשוטת־עם, ותככי החצר אינם אלא ניסיונם של בני־האצולה—אותם אלו שהכירו בכוחה ובעצמתה, אך לא בהיותה ראויה למלכות—לסלק את המתחזה. אט-אט, ככל שהדרמה נמשכת, נדרשת ת'אצ'ר לעבור את מסכת ההשפלות המתבקשת: הבגידה של מלחכי הפנכה, ייסורי ההבנה כי אבד לה כתרה ולבסוף, בסצינה האחרונה בסרט, היא פושטת את חליפתה וניצבת בחולצה פשוטה, נטולת עיטורים, ובעודה פוכרת את ידיה בראש מושפל היא נדרשת להשיב את מפתחות לשכתה. בתו של חנווני באת, ובתו של חנווני תצאי.



סצינת מפתח, החוזרת גם ב"גברת הברזל" וגם ב"מרגרט" היא זו בה זוכה ת'אצ'ר להדרכה כיצד לשנות את תדמיתה ואת נימת קולה, כדי להישמע סמכותית ונעימה יותר לאוזן. ב"גברת הברזל" הסצינה כולה מורכבת מוֶניר: ת'אצ'ר לומדת (מאיירי ניב) כמה טריקים, משמיעה משפט מפתח ("על הפנינים לא אוותר!") ולסיכום עולה על פניה חיוך דק של שביעות רצון—חיוך שהוא יותר של סטריפ משל ת'אצ'ר—הנה, הצלחתי ללמוד את הטריק הקטן שעושה את ההבדל. ב"מרגרט" הסצינה ארוכה ומורכבת יותר, כשבשיאה, כשת'אצ'ר מאמצת את הנימה הת'אצ'רית המוכרת, אנו זוכים לראות את השינוי, הלא מחוייך, מבתו של חנווני למלכה לעתיד—רצינית, מתנשאת, פוסקת את פסוקה.

המסע הארוך לפינצ'לי
הסרט השלישי, "מרגרט ת'אצ'ר: המסע הארוך לפינצ'לי" מתאר בנימה אמפתית את דרכה הנפתלת, הזרועה כישלונות ומאבקים בשוביניזם זכרי, של ת'אצ'ר הצעירה, ממסע הבחירות הראשון שלה (שהסתיים בכישלון) ועד ההגעה למחוז הבחירה פינצ'לי—מעוז שמרני—שהבטיח לה מושב קבוע בפרלמנט.

נימתו של הסרט (בימאי: ניל מקורמיק; תסריט: טוני סיינט; ת'אצ'ר: אנדראה ריסנבורו) קלילה יותר משל האחרים, גם כשמתואר הקושי העצום שהיה לת'אצ'ר בפילוס נתיב בעולם של גברים, ובמיוחד בבריטניה שאחרי מלחמת־העולם השנייה.

מושיעה-יריבה בדרמה הוא טד הית', הלא הוא אדוארד הית', מי שהפך אחר־כך למנהיג השמרנים, לראש הממשלה, ליריבה של ת'אצ'ר על ראשות המפלגה, ולבסוף למבקרה החריף. לפי הדרמה הית', שמיניותו נותרה חידה לא פתורה, החזיק ביחס מעין-רומנטי, אף כי לא מלווה במגע מפורש כלשהו, לת'אצ'ר ותערובת של חיבה-יראה-תיעוב-תשוקה-איבה ליוותה את יחסו אליה לאורך שנים.

בין הביוגרפיה של הית' ושל ת'אצ'ר היה דמיון מסוים. שניהם לא היו בני עשירים (הית' היה בנו של נגר, שהפך אחר־כך איש עסקים), שניהם למדו באוקספורד, ושניהם ניצבו בפני הצורך לבנות לעצמם זהות חדשה. הית' אימץ מבטא מוזר, שהיה כנראה ניסיונו להתגבר על מבטא קנט שלו ולהפכו 'מסוגנן' יותר. ת'אצ'ר שימרה תמיד יסוד עיקש, מנוסח בבהירות, של מקורה. היא התגאתה בהיותה בתו של חנווני.

פוסט-סקריפט א'
נפילתה של ת'אצ'ר באה, בין השאר, על רקע התנגדותה העזה להשתלבות הדוקה יותר באירופה, ובמיוחד לניהול כלכלי משותף ולמטבע משותף. בשנת 2001, אחרי האוטוביוגרפיה המקיפה שלה, פרסמה ת'אצ'ר ספר בשם "מדינאות: אסטרטגיות לעולם משתנה." בספר זה, עם חוש ההומור היבש והמעט סרקסטי שלה, העירה ת'אצ'ר על אירופה:

מלקחי ההיסטוריה האירופית עלינו ללמוד שלושה דברים: ראשית, כי אין שום דבר נאצל מטבעו בתוכניות לשילוב אירופי. שנית, כי התשוקה לממש תוכניות אוטופיות גרנדיוזיות מהווה לעתים קרובות סכנה חמורה לחירות. ושלישית, שאיחוד אירופי כבר נוסה בעבר, והתוצאה לא הייתה מעודדת ביותר.

המטבע האירופי המשותף ייכשל בוודאות, מבחינה כלכלית, פוליטית וגם חברתית, אף כי התזמון, הנסיבות והתוצאות בכללן עדיין לא ברורות לנו.

אירופה [מאוחדת] היא תוצר של תוכניות. למעשה, היא יוזמה אוטופית קלאסית, מצבה ליהירותם של אינטלקטואלים, תוכנית שגורלה הבלתי־נמנע הוא כישלון: אי־הוודאות היא רק ביחס לסדר הגודל של הנזק הסופי.

והיא אמרה את זה כבר בשנת 1990:


פוסט-סקריפט ב'
ת'אצ'ר כחברת פרלמנט צעירה בשנת 1960: "לא נראה לי שאוכל לקחת על עצמי עול של אחריות פוליטית נוספת."


מגוון הופעות של ת'אצ'ר בשנים 1971-1979, לפני הפיכתה לראש־ממשלה:


הקול לפני ואחרי השינוי ב-1974:


נאומה הקצרצר, המרשים, עם הכניסה בפעם הראשונה לרחוב דאונינג 10:


נאום בבית־הלבן, כחצי שנה אחרי שהפכה ראש־ממשלה:


לא-לא-לא לאירופה:


וההופעה האחרונה בפרלמנט כראש ממשלה:


בראיון ללארי קינג, 1995:


הספד לרונלד רייגן 2004:


מרגרט ת'אצ'ר, שוחררה לביתה אחרי שלקתה בשפעת, 2010:




הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (12)
 
 
מדינה מעניינת
12/5/2012
נכתב על ידי אפי

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4227187,00.html

למה יש שם אבטלה של 16 אחוז?
 
 
 
 
מרגרט טאצ'ר
12/5/2012
נכתב על ידי מיכאל

מדינאית גדולה. היעדרן של דמויות כאלה היום מבליט את השקיעה והניוון של אירופה ושל כל העולם המערבי. האידיאלים המסוכנים והשקריים של מדינת הרווחה לכל, סיסמאות סוציאליסטיות והדיקטטורה של הביורוקטים מבריסל – קוברים את תרבות המערב ואת ערכים הנצחיים שלה. ואין מדינאי אחד שיקום נגד המגמות האלה.
 
 
 
 
תיקון טעות
13/5/2012
נכתב על ידי שומר הלילה

"קשריה עם בניה—קרול המודאג ומארק המנוכר". קרול היא בת (היא ומארק הם תאומים לא זהים)
 
 
 
 
על גרוזיה
13/5/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

גרוזיה (או גיאורגיה) הנזכרת בכתבה היא סיפור מעניין. ראשית, צריך לזכור את נתוני היסוד: אוכלוסייתה של גרוזיה מצטמקת במהירות—בעשור האחרון היא צנחה בעשרה אחוז בעקבות שילוב של תיקון בסטטיסטיקה כוזבת, ילודה נמוכה והגירה משמעותית ממנה. המשמעות של זה היא שבעוד שבשנת 1997 היה כוח העבודה הרשום בה גדול מזה שבישראל, היום הוא רק שני שליש ממנו.

שנית, נקודת הפתיחה של גרוזיה הייתה ועודנה גרועה: בתחילת שנות האלפיים היו יותר ממחצית התושבים בה מתחת לקו העוני והאבטלה בה, לפני "המהפך" הייתה בערך כשיעורה היום.

שלישית, אני לא בטוח אם אני כל כך מתפעל מהתפתחותה. הגידול התעשייתי אינו עקיב או מרשים, הגירעון בתקציב גדול למדי, והתקציב בכללו אולי לא גדול במיוחד, אבל גם לא קטן ביחס לגודלה של הכלכלה.
 
 
 
 
שומר הלילה - תודה. הטעות, תוקנה.
13/5/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
ראשית,
14/5/2012
נכתב על ידי אפי

האם הצטמקות האוכלוסייה לא אמורה לתמוך בירידה באבטלה?

שנית, ללא חוקי עבודה (כולם בוטלו שם, למיטב הבנתי) וללא מניפולציות מיוחדות (או: איתותים שגויים) של הבנק המרכזי, לא ברור למה ישנה אבטלה גבוהה? כפי שהבנתי, האסכולה האוסטרית גורסת שבמצב כזה עלות העבודה תרד כך שעוד ועוד אנשים יוכלו להכנס לשוק העבודה.

מה שכתבת מסביר למה התל"ג לנפש כ"כ נמוך, אבל הוא לא מסביר למה האבטלה כ"כ גבוהה.

אגב, ב2008 הם העדיפו כניסה חזקה למיתון (צמיחה שלילית של 3.8%) ויציאה מהירה ממנו. לכאורה הם עשו הכל נכון (Considering).
 
 
 
 
העץ והפרי
14/5/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

אפי,

ראשית, בהיעדר מספיק מידע על השוק בגרוזיה, קשה לומר דבר חד משמעי.

גרוזיה היא עדיין מדינה חקלאית ענייה (כ-60 אחוז עוסקים בחקלאות) וכשמדברים על תעשייה מדברים בעצם על צינור נפט מכניס (אל תשכח שכלל התמ"ג שם הוא כ-22 מיליארד דולר). נוסף על־כך, היא גם דיקטטורה או דיקטטורה למחצה, כך שלכל הנתונים (כולל הנתונים על שחיתות וביטול חוקי העבודה וההגבלות - אילו היו שם בפועל קודם לכן?) צריך להתייחס בערבון מוגבל.

ואחרי שאמרנו זאת: טיפוסי למעבר מהיר מאוד מחברה חקלאית בעיקרה לחברה המתבססת על תעשייה ושירותים, עם תקציב ממשלתי גדול למדי, גירעון גדול מאוד (כ-5 אחוז) וגידול מהיר מאוד בחוב החיצוני (הוכפל בשנים האחרונות) תתקדם בכיוון הנכון, אך הקצב הזה גם מותנה מאוד בהתפתחויות דמוגרפיות. כשהאוכלוסייה היא במבנה של דמוקרטיה מערבית מנוונת, עם כוח עבודה מתכווץ והגירה חזקה מאוד, גם האפשרויות החדשות הנפתחות אינן נפתחות בקצב מהיר מספיק.

ובמספרים: בשנת 1998, לפני הרפורמות, 41 אחוז מהמועסקים היו שכירים, וכמעט שישים אחוז היו חקלאים בצורה כזו או אחרת. בשנת 2003, ערב הרפורמות, שיעור השכירים היה רק 34 אחוז. מאז הוא השתפר במידת מה, אבל גם היום רק כ-38 אחוז מהמועסקים הם שכירים, וחלק הארי של שוק העבודה הם חקלאים שחוקי העבודה הקיימים ממילא אינם נוגעים להם.

בעיקר, עם זאת, זה עניין שצריך לבחון על ציר של זמן: חוקי העבודה החדשים הם מהשנים 2006-2008. הייתה מלחמה הרסנית באמצע ומיד אחריה משבר כלכלי. כדי לראות אם משהו עובד, אי אפשר לבחון את הדברים בשיטת משנה-לשנה. צריך לבחון אותם לאורך זמן. תזכור, לדוגמה, שטיוואן או הונג-קונג לא נבנו ביום אחד - רק אחרי תקופה של שבע-שמונה שנים התחלת לראות תוצאות ממשיות - והדברים נכונים פי כמה לגבי מה שנרקב תחת המשטר הסובייטי משך שנים ארוכות.

כל הנתונים לקוחים מכאן
 
 
 
 
לא הבנתי
16/5/2012
נכתב על ידי אפי

איך הנתונים האלו משנים משהו לתמונת האבטלה.

הונג קונג וטיוואן היו עם אבטלה גבוהה למשך 7-8 שנים? או שסתם המצב הכלכלי היה בזבל?

בקיצור, אליבא דהכלכלה האוסטרית, יש עוד פקטור שמשפיע על האבטלה חוץ מחוקי עבודה ומניפולציות של הבנק המרכזי? האם האבטלה לא אמורה לרדת בדרסטיות, עד למינימום, תוך כמה חודשים?
 
 
 
 
לעניות דעתי
16/5/2012
נכתב על ידי אסף הנוסף

הבאמת ענייה, התשובה לשאלה:
"בקיצור, אליבא דהכלכלה האוסטרית, יש עוד פקטור שמשפיע על האבטלה חוץ מחוקי עבודה ומניפולציות של הבנק המרכזי?"

היא כן. המציאות.
אבל זאת רק דעתי.
 
 
 
 
ארגונים שבודקים חופש כלכלי לא נותנים לגיאורגיה ציון גבוה במיוחד:
17/5/2012
נכתב על ידי פוקימון

מכון פרייז'ר מקום 27 מ140 מדינות (עמוד 9 ):
http://www.fraserinstitute.org/uploadedFiles/fraser-ca/Content/research-news/research/publications/economic-freedom-of-the-world-2011.pdf



הריטג' (מקום 34):
http://www.heritage.org/index/ranking

 
 
 
 
ושוב אני אשאל:
18/5/2012
נכתב על ידי אפי

האם יש, אליבא דהאסכולה האוסטרית, משהו שיכול להשפיע על האבטלה, חוץ מחוקי עבודה ומניפולציות על הכסף? כי עד כמה שאני הבנתי, חופש כלכלי, או אי-חופש כלכלי, יכול להשפיע על רמת החיים, הצמיחה וכל השאר, אבל לא על האבטלה. אני טועה?
 
 
 
 
אורי יכול לדייק יותר ממני לגבי תיאוריה אוסטרית
18/5/2012
נכתב על ידי פוקימון

חופשיות של כלכלה כן יכולה להשפיע מאוד על מצב תעסוקה.

למשל, לפי הריטג' הממשלה בגיאורגיה מפעילה PRICE-CONTROLS. זה יכול לגרום לחברות שם לפטר כל הזמן עובדים בכדי להגן על הרווח.

אגב, בגיאורגיה יש "מניפולציית כסף". 7% אינפלציה (בשנה האחרונה, ושינוים מוזרים לפני כן) בהחלט מראים זאת.