הגינה של מדואל, הטיק של אובמה
 

Facebook עמוד הספר (שלי! החדש!) בפייסבוק
very small קנייה מקוונת (בהנחה קורצת)


אחת הטענות החוזרות ונשנות של דמוקרטים במהלך מסע הבחירות הן כי אסור לשפוט את נשיאותו של אובמה רק כשלעצמה, וחייבים לבחון אותה לאור המורשת הקשה של משבר אותו נחל מקודמו, ג'ורג' בוש. אובמה, לפי טיעון זה, ירש את הכלכלה במצב בו היא הקיזה כ-900 אלף משרות מדי חודש, הצליח לבלום את הדימום ואפילו להגדיל במידה מסוימת את מספר העובדים. הדרך עדיין ארוכה, הם אומרים, אבל אנחנו נמצאים על דרך כלשהי. האמנם?

האם נוספו בכלל משרות?
נבחן ראשית את עובדות הבסיס. הטיעון השגור הוא כי מאז נכנס אובמה לתפקידו נוספו למשק האמריקני יותר מ-4 מיליון משרות. טיעון זה אינו מדויק: כשנכנס אובמה לתפקידו, בינואר 2009, היו במשק האמריקני (כל הנתונים, לפי משרד העבודה האמריקני) 142,187 אלף עובדים. ביוני 2012 היו בו 142,415 אלף עובדים. ההפרש הוא 228 אלף עובדים.

ההשוואה המפיקה גידול של 4 מיליון היא זו המשווה את מספר העובדים היום למספרם בנקודת השפל הגדולה ביותר אחרי תחילת כהונתו של אובמה (אוקטובר 2009). אלא שאת המשחק הזה אפשר גם לשחק בכיוון הפוך, כמובן, ולהשוות את המצב לזה ששרר לפני שניכר המשבר, בינואר 2008. בהשוואה כזו, מסתבר שמספר המועסקים במשק האמריקני עדיין נמוך בכ-4 מיליון מזה שהיה לפני תחילת המשבר.

Jobs in the US - 2008-2012

כך או כך, קשה לראות בגידול חודשי ממוצע של 5,428 משרות במהלך כהונת אובמה נתון משכנע. רחוק מכך.

האם נוספו מספיק משרות?
ההשוואה של מספר המועסקים אינה מועילה הרבה, שכן המשק האמריקני אינו סטטי: הוא גדל בקצב קבוע, ומספר המועסקים בו אמור לגדול אף הוא בקצב מסוים. בשלוש וחצי השנים האחרונות גדל מספר האמריקנים בגילאי העבודה ב-8.12 מיליון, גידול חודשי ממוצע של 193 אלף. בנסיבות ששררו עד פרוץ המשבר, היה מספר המועסקים אמור לגדול בכ-120 אלף איש מדי חודש (הגידול הממוצע בשבע השנים 2002-2007, לדוגמה, היה 148 אלף מועסקים מדי חודש).

השוואה מועילה יותר של פועלו של אובמה תהיה אם נשווה את המצב לזה שהיה שורר אם המצב היה מיוצב, והגידול בשוק העבודה היה בערך 120 אלף איש מדי חודש. במצב כזה, האבטלה היום הייתה זהה לזו שהייתה עם כניסת אובמה לתפקידו (7.8 אחוז); ולהשוות את המצב לזה שהיה שורר לו המצב שב לתיקונו—היינו, למצב פוסט-משברי, עם שיעור תעסוקה דומה לזה שהיה לפניו.

Jobs in the US - 2008-2012

המצב הנוכחי, כך עולה מהנתונים, מצביע על ירידה נטו של 4.7 מיליון מועסקים, בהשוואה למצב מיוצב (מאז ינואר 2009), ועל פער של 9.9 מיליון משרות בהשוואה למצב תקין בשוק העבודה.

דרך אחרת להמחיש את המצב היא לראות מה התרחש בשוק העבודה מאז תחילת המשבר. במשבר רגיל, אנשים מפוטרים מעבודתם והופכים מובטלים, אך אינם נפלטים משוק העבודה וככל שהמשבר הולך וחולף, הם מוצאים להם מקומות עבודה חדשים. לדוגמה, בתקופת המשבר בשנים 2002-2003, מספר המובטלים הגיע לפרקים עד כדי 9.2 מיליון, אך שיעור ההשתתפות בכוח העבודה קטן בפחות מחצי אחוז. במשבר עמוק ומבני, לעומת זאת, אנשים נואשים מלמצוא תעסוקה ונפלטים משוק העבודה כליל, ושיעור ההשתתפות בשוק העבודה צונח.

באוקטובר 2008, כשחומרת המשבר החלה להתברר ומספר המובטלים החל לגדול בשיעורים ניכרים, עדיין קיוו אנשים להשתלב בעבודה ושיעור ההשתתפות בשוק העבודה עדיין היה קרוב לשיאו.

אבל בארבע שנות המשבר חל שינוי דרמטי, המודגם באופן מושלם במה שאירע למצטרפים לאוכלוסייה בגיל העבודה.

Jobs in the US - 2008-2012

ב-44 החודשים שמאז אוקטובר 2008 גדלה האוכלוסיה בגיל העבודה ב-8.54 מיליון, אך שוק העבודה גדל רק ב-288 אלף, שעה שמספר הנפלטים משוק העבודה גדל ב-8.25 מיליון. זו ההמחשה הטובה ביותר, אם תרצו, למשבר שחולל שינוי מבני.

כמה מאמרים מעניינים
כמה מאמרים מעניינים שקראתי באחרונה (וגם לא כל כך באחרונה) ושווים מבט:
  • אמון או אמונה?: אורי כץ כותב דברים מעניינים (כתמיד) על "הסדר האנושי המדומיין" המככב ב"קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח־הררי. לטעמי, יש כאן בלבול בין "אמונה" לבין "אמון"—בלבול שנוח־הררי עושה בעצמו, וזו אחת השגיאות הקונספטואליות שלו (קוקה־קולה היא ישות מדומיינת, אבל מפעליה, העובדים בהם, הבקבוקים המיוצרים, וכו' הם יישים קונקרטיים, והאמון של המשקיעים, המלווים, וכו' נטוע בעיקר בהתממשות הקונקרטית של הקונספט המשפטי)—הדברים, בכל זאת, מעניינים.
  • אנחנו בעד דיור בר־השגה, כל עוד הוא אינו בר־השגה: המרדף אחר הציפור הכחולה נמשך: פרויקט דיור בר־השגה שאושר בספטמבר 2011—בוטל. אהרון מדואל מ"עיר לכולנו" (סיעת חד"ש) הגיש ערר בו טען שהקריטריונים של העירייה אינם מתאימים לזוגות צעירים וכי הפרויקט יוקם על מגרש המשמש את תושבי השכונה כפארק ירוק. הערר התקבל והתכנית שאושרה ברוב צהלה בת־השגה הלכה לפח. במקומה, ינסו לדחוף עוד קצת תמ"א 38 במורד גרונו של הציבור.

    לגבי מידת הצדק בטענות, תוכלו לשפוט בעצמכם:

    Diur bar hasaga

    השטח שיועד לבנייה, אם אני מבין נכונה, הוא גושים 2239 ו-2274. משמאלם במפה, גן הדווידקה. האם שטחים ירוקים היו המטרה?
  • האבחון המדויק מכולם: פגי נונן השנונה מציעה אבחון מדויק להפליא של אובמה ורומני, במאמר עם כותרת שנונה, שאי אפשר לתרגם (Ennui the People):

    לאף אחד מהשניים אין חוש טבעי לפוליטיקה, ואף אחד מהם אינו אוהב אותה. שניהם באים מאגפי מיעוט של החוויה האמריקנית, ושניהם נראים לעתים קרובות כאילו הם מתרגמים תוך כדי דיבור, מהשפה הפנימית הטבעית שלהם לתפישה שלהם איך 'אמריקנים רגילים' חושבים.


    יש הרבה אמת באבחון הזה, אך יש הבדל בין רומני לאובמה. רומני נשמע כמו מי שמנסה לחקות פוליטיקאי המדבר כמו אמריקני מן השורה. אובמה נשמע כמו מי שמנסה לגלם אמריקני, על כל הטיקים הלשוניים המתבקשים.
  • ואם אנחנו כבר כאן—כולם חברים שלנו!: כתבה מזהירה בטלוויזיה הדנית (יש תרגום) על האופן בו ממחזר אובמה קלישאות בפגישות עם ראשי מדינות. כולם חברים, כולם "חובטים מעל למשקלם" וכולם בני בריתנו הקרובים ביותר:
  • נתניהו חייב להתעשת כדי שלא נגיע ל"יום כיפור כלכלי": אומר פרופ' חיים בן־שחר ומתכוון לגירעון המפחיד והמופקר של הביבילים (ביבי-יובל). דלגו את הקטע בו שאול אמסטרדמסקי מתפעל מהסגפנות של חיים בן־שחר (יש לו מאוורר תקרה במקום מזגן)—לחב"ש יש כמה דברים נבונים מאוד לומר. גלעד אלפר כתב על־כך קודם דברים חכמים (כהרגלו).
  • התרופה למדינה הנייחת: ניל פרגוסון (כותב "ההיסטוריה של הכסף") טוען שהמשבר המתמשך אינו בגלל "הקטנת מינוף" אלא בגלל עודף ביורוקרטיה וזרימה מסיבית של אנשים אל שורות מקבלי תגמולי הנכות. נשמע מאוד מרשים—ולבטח, מאוד מתקפל על הדעת אם עמדותיך הן וכו' וגו'—אבל בדיקה בדוח הסטטיסטי השנתי של מקבלי ביטוח נכות מהביטוח הלאומי בארה"ב מעלה שהטיעון שלו פשוט לא נכון.
  • ידע כלכלי זה לגמרי פחחח: פול וולדמן ב"דה אמריקן פרוספקט" טוען שזה שמיט רומני יודע איך כלכלה עובדת זה ממש לא מספיק כי ברור שהוא לא יודע את הסוד-הסודי-ביותר של איפה נמצא הסמיצ'יק של שהכל-יהיה-בסדר, ולידיעתכם "ברק אובמה מדבר עם ראשי חברות כל הזמן" והם לא יודעים איפה הסמיצ'יק אז ברור שגם רומני לו. אחר־כך הוא מפגיז בפנינה הבאה: "כשאתם קוראים את התכנית הכלכלית שלו תגלו שהיא כוללת אותם דברים שרפובליקנים תמכו בהם תמיד: מסים נמוכים יותר, הפחתת הרגולציה, מסחר חופשי, וכן הלאה. בוודאי שמעתם שרומני אומר שניסיונו בעסקים סייע לו בהבנת הכלכלה. אבל האם שמעתם אותו אומר מה בדיוק הוא למד שאף אחד אחר אינו יודע?" רגע, אבל לא שמת קודם לינק למה שרומני אומר שהוא למד? אני לא הייתי תחת הרושם שרומני טוען כי התוכנית שלו כוללת אלמנטים סודיים כלשהם—המחשבה שכך עובדים דברים שמורה לאובמות ולוולדמנים למיניהם—הוא אומר בדיוק מה שאומרים תמיד, האין זאת?
  • התכנית של רומני: ורומני דווקא אומר דברים די ברורים. התכנית שלו ליום הראשון: הורדת מס החברות ל-25 אחוז, יישום הסכמי סחר חופשי עם קולומביה, פנמה ודרום קוריאה, שינוי כיוון דרמטי בשימושים באנרגיה לכיוון ניצול מלא של כל סוגי משאבי האנרגיה, חיסול כל תכניות ההכשרה המקצועית הפדרליות והשבת התקציבים והאחריות למדינות, וקיצוץ מיידי של חמישה אחוז בכל ההוצאות שאינן 'צבועות' בתקציב.

    התכנית ל"יום הראשון" כוללת, בנוסף, הוראה לבחון את הדרכים לביטול אובמה-קר, והשבת הסמכות למדינות לתכנן את מדיניות הבריאות שלהן (כלומר, ההחלטה צריכה להיות ברמה המדינתית); חיסול כל הרגולציות המיותרות מתקופת אובמה וגידול אפס בעלויות הרגולטוריות על עסקים; הגדלה ניכרת של ההיתרים לקידוחים ולפיתוח מקורות אנרגיה; הוראה לסנקציות על סין בגלל המניפולציות במטבע שלה ולחץ עליה לניידו (צעד מטומטם לגמרי, אגב); היפוך הצעדים לקידום האיגודים בתעסוקה ממשלתית.



    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (15)
     
     
    שאלה
    18/7/2012
    נכתב על ידי מיכאל

    "הוראה לסנקציות על סין בגלל המניפולציות במטבע שלה ולחץ עליה לניידו (צעד מטומטם לגמרי, אגב)". אפשר לפרט בעניין יחסי ארה"ב - סין מהזוית הכלכלית? ומדוע הצעד מטומטם?
     
     
     
     
    למיכאל
    19/7/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    למיכאל, כתבת:

    אפשר לפרט בעניין יחסי ארה"ב - סין מהזוית הכלכלית? ומדוע הצעד מטומטם?



    הסינים נוקטים כבר שנים מדיניות של פיחות מטבעי - כלומר, הם מוכנים לקנות דולרים (לדוגמה, מהיצואנים הסינים) ולשלם עבורו יותר יואנים משהם שווים. המצב הזה מוביל לשתי תוצאות: א) לממשלת סין יש הרבה דולרים (והרבה אגרות חוב של ארה"ב); ב) היצוא הסיני נשאר זול מכפי שהוא באמת.

    מנקודת המבט של אזרחי ארצות הברית מדובר בהסדר מוצלח. לדוגמה, אם השער האמיתי של היואן מול הדולר (כלומר, ללא התערבות של ממשלת סין) צריך להיות 2:1 וכתוצאה מההתערבות הוא 6:1, כי אז אם עולה לייצר מחשב בסין 1000 יואן הם, כצרכנים, יכולים לקנות אותו ב-167 דולרים במקום ב-500 דולרים. מבחינתם, מדובר בחסכון עצום באדיבות ממשלת סין, המסבסדת את המוצר עבורם.

    מנקודת המבט של ממשלת ארצות-הברית, ההסדר נראה פחות מוצלח, משום שהוא מציב פיתוי בפני חברות אמריקניות להעביר את ייצורן לסין. אם נניח שפועל אמריקני פורה פי 3 מפועל סיני, ואילו שכרו גבוה פי 2, הרי בשער יואן ריאלי (נאמר, 1:2), היה משתלם יותר להעסיק את הפועל האמריקני, ואילו אם שער היואן מפוחת (1:6), הפועל הסיני זול ב-50 אחוז מעמיתו האמריקני, למרות פריון העבודה הנמוך יותר שלו.

    הצעד מטומטם, לדעתי, משום שהוא מנסה לכפות פתרון שפוגע בצרכנים האמריקנים (ומכאן, בגלל הקיטון בהכנסה הפנויה, גם בחסכון ובהשקעה), במקום להקל על היצרנים האמריקנים להתחרות בנקודת היתרון היחסי שלהם. גם בשער יואן ריאלי, יותר זול לייצר מוצרים פשוטים בסין ובדומותיה - אבל ארצות הברית יכולה להפוך את ההשקעה בארצות הברית ואת ייצורם של מוצרים אחרים למשתלם יותר בה, באמצעות הורדת מס החברות, סילוק ביורוקרטיה, וכדומה.
     
     
     
     
    שתי הסכמות רצוף... מה יהיה?
    19/7/2012
    נכתב על ידי שאול

    הבמה לקוקריין:

    What's the right policy toward China? They put a few trillion dollars worth of stuff on boats and sent it to us in exchange for U.S. government bonds. Those bonds lost a lot of value when the dollar fell relative to the euro and other currencies. Then they put more stuff on boats and took in ever more dubious debt in exchange. We're in the process of devaluing again. The Chinese government's accumulation of U.S. debt represents a tragic investment decision, not a currency-manipulation effort. The right policy is flowers and chocolates, or at least a polite thank-you note.


    http://online.wsj.com/article/SB10001424052702303467004575574101493496596.html
     
     
     
     
    וואו
    20/7/2012
    נכתב על ידי ניר

    מדהים כמה כל הקלישאות על הפוליטיקה נכונות
     
     
     
     
    הבעיה של קוקרן
    22/7/2012
    נכתב על ידי שומר הלילה

    הוא מתייחס לאספקט הכלכלי גרידא. מה עם ה-leverage הפוליטי שחוב מביא עמו?

    הבמה לבראד דלונג:

    does he genuinely not understand that China's investment in the United States does not reflect a belief on the part of China's savers that the U.S. offers high rates of return? Does he genuinely not understand that this is a government-run foreign-exchange intervention program--the largest one in history?

    http://delong.typepad.com/sdj/2010/10/department-of-huh-john-cochrane-edition.html

     
     
     
     
    אנשים סבירים יכולים לא להסכים בנושא
    22/7/2012
    נכתב על ידי שאול

    אני חושב שיש על מה לדבר, אבל לא בטוח שהביטחון של דהלונג במקום.

    העבודות של וי ודו על הקשר בין היעדר שיווי משקל בין המינים ובין שיעור החסיכון ושע"ח ריאלי מאד משכנעות בעיני:
    http://www.nber.org/papers/w16000

     
     
     
     
    לא משכנע
    22/7/2012
    נכתב על ידי שומר הלילה

    1. לא הגבר הסיני נטול הדייטים עושה את החיסכון. ממשלתו מבצעת עבורו את העיסקה.

    2. יש מחקרים הפוכים לחלוטין:

    http://greengross.wordpress.com/2012/06/12/%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%9E%D7%93%D7%99-%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%99/
     
     
     
     
    שאלה למומחים:
    22/7/2012
    נכתב על ידי פוקימון

    בהנחה שלא קיימת מדיניות אינפלציונית, ויש דיפלציה של 2% בשנה בגלל הפיחות המתמיד של סין למשך 20 שנה. האם ניתן יהיה לשמור על השכר הריאלי כפי שהוא, ואולי לעלות בכוח הקנייה, להיות על צמיחה חיובית ונתוני אבטלה סבירים?

     
     
     
     
    לא הולך להיכנס לקרבות גדולים בנושא הזה
    22/7/2012
    נכתב על ידי שאול

    אני לא חושב שמי שלא מקבל את הטענות האלו הוא משוגע.
    אבל להגנת וי ודו:
    זה שבסין יש **גם** שיעור חיסכון פרטי גבוה, ובייחוד בקרב הורים של בנים (לאו דווקא בקרב גברים רווקים - לכן ניסויי המעבדה לא מאד רלוונטיים לטענה) זו עובדה. הטענות ליחס סיבתי נשענות על ניתוח של הבדלים בין מחוזות, ובין משקי בית, מבוססים על מדגם גדול, שליטה על משתנים רבים, ובאופן כללי אותי הן משכנעות:
    We provide a series of evidence. First, across provinces, we show that the local
    savings rate tends to be higher in regions and years in which the local sex ratio (for the
    pre-marital age cohort) is higher. This continues to be true after we control for local
    income, social safety net, the age profile of the local population, and province and year
    fixed effects.
    Second, in recognition of possible endogeneity of and measurement error in local
    sex ratios, we employ instrumental variables where the local sex ratio for the pre-marital
    age cohort is shown to be linked to local financial penalties for violating family planning
    policies set more than a decade earlier (as Ebenstein, 2008, and Edlund et al, 2008, also
    document). With two-stage least squares estimation, the effect of local sex ratios on local
    savings rates remain positive and statistically significant. In fact, the point estimate
    becomes larger.
    Third, we examine household data using household surveys that cover 122 rural
    counties and 70 cities. While households with a son typically save more than households
    with a daughter, we do not regard this per se as supportive evidence of our hypothesis,
    since other channels could account for this difference. Instead, the evidence that we find
    compelling is that savings by otherwise identical households with a son tend to be greater
    in regions with a higher local sex ratio.

    המאמר המלא כאן:
    http://www.gwu.edu/~iiep/assets/docs/zhang.pdf

    אבל, כאמור, אני מכיר אנשים שאני מכבד מאד שלא מקבלים את ההסבר הזה, או לכל הפחות חושבים שהוא לא משמעותי אפילו אם הוא נכון.
     
     
     
     
    אני חושב שהיה כאן drift
    23/7/2012
    נכתב על ידי שומר הלילה

    מהשאלה "חוב אמריקאי לסין - טוב או רע" לשאלה "למה יש חוב".

    תקן אותי אם אני טועה (ואני ממש לא בקיא בנושא), אבל את ההצמדה הדולרית (סל מטבעות, whatever) של היואן לדולר היא הגורם המרכזי לקניית אג"חים זרים (ולא רק אמריקאים) ע"י סין, לא?
     
     
     
     
    אולי הצדק דו-צדדי?
    23/7/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    נדמה לי שיש כאן שתי סוגיות שונות ואולי אפילו נפרדות: שיעור החיסכון בסין; וקניית האג"חים האמריקנים.

    שיעור החיסכון בסין מושפע, מן הסתם, מהיחס בין גברים לנשים - אבל ההשפעה הדרמטית ביותר, בדרך כלל, על שיעור החיסכון היא מצאי ואיכות החלופות. לאזרחי סין אין הרבה אפשרויות מעשיות להשקיע כסף (עבור רובם, שתי האפשרויות הזמינות ביותר לרוב האזרחים הן: א) לקנות דירות. ב) לרכוש דירות) ומטבע שערכו מופחת מלאכותית נוטה לדחוף אותם עוד יותר בכיוון של חיסכון מסוג זה. יש גם, כמובן, פער בין הערך המיוחס לחיסכון (בשווקי נדל"ן ומניות מנופחים) והערך הריאלי שלו, אבל זה אולי סיפור אחר.

    קניית האג"חים האמריקנים היא בעיקר נחלת ממשלת סין (הרזרבות הן כ-3.4 טריליון דולר), כך שאני לא לגמרי בטוח עד כמה האזרח הסיני והעדפותיו הן גורם משמעותי כאן. אזרחי סין אינם יכולים להשקיע במטבע זר כלל, והגורמים היחידים היכולים לעשות זאת הם "משקיעים מוסדיים מוסמכים" (QDII) וכמה חברות ממשלתיות (ואף זאת, בהיקף קטן יחסית). הגורם המתחרה העיקרי בגוף המנהל את המט"ח על-ידי המדינה (SAFE) הוא CIC, שאף הוא גורם סוברני.

    השיטה העיקרית לשליטה בעודף הדולרים הזורם פנימה היא מה שמכונה "עיקור": הבנק המרכזי מנפיק אג"ח ומבצעת פעולות ריפו, לוחץ להעברת פיקדונות לבנק המרכזי, מגדיל את דרישות יחס הרזרבה (שעלו פי 3 בשש השנים האחרונות) ומבצע עסקאות החלף עם בנקים גדולים. הכלי המרכזי בשנים האחרונות, עם זאת, הוא הדפסת כסף ישנה וטובה.

    נכון לשנת 2010 (כאן, ומבוסס על השערה) תיק ההשקעות הסיני בארה"ב (אז, 1.2 טריליון, היום כ-1.8 טריליון) הורכב מ-90 אחוז השקעה באג"ח ארוכות של הפד ושל גורמי ממשל אחרים (ניירות של פאני ופרדי, לדוגמה). התיק של בריטניה, לדוגמה, כלל אז רק כ-8 אחוז אג"ח ממשלתיות/סוכנויות ממשלתיות והורכב כמעט כולו מהשקעות במניות ובאג"ח קונצרני.

    ואולי אפשר להסתכל על זה מזווית אחרת: הקנייה של דולרים (בעיקר אג"ח) בישראל: האם היא הונעה מטעמים פוליטיים-כלכליים של הבנק המרכזי או מהעדפת חסכונות של הציבור? אני חושב שהתשובה די ברורה.
     
     
     
     
    שאול, אולי הבן הזכר הוא תוצאה ולא סיבה?
    25/7/2012
    נכתב על ידי focus

    האם המחקר שהבאת מתייחס לעובדה שהפער המספרי בין המינים הוא יזום (למשל, רצח תינוקות ממין נקבה)?

    אם חלק מהזוגות שנולדת להם בת בוחרים "לשמור" וחלק בוחרים "לחסל", זה מן הסתם אומר עליהם משהו באופן סטטיסטי, לא?

    =======
    השערה ראשונה: זוגות שאפתנים נוטים יותר "לחסל" וגם לחסוך. מדוע?

    נניח שזוג מסויים הוא מאוד שאפתן ביחס לקריירה של הצאצא שלהם.
    ונניח שבסין לגבר יש אפשרויות קידום רבות יותר מלאישה.
    הזוג הנ"ל יעשה *הכל* כדי להגדיל את סיכויי הצלחתו של הצאצא, וזה כולל:
    1. "לדאוג" שזה יהיה בן;
    2. לחסוך הרבה כסף עבור לימודיו.

    =======
    השערה שניה: זוגות "ספרטניים" נוטים יותר "לחסל", ובנוסף הם גם נוטים יותר לסגפנות (= חיסכון).

    =======
    כן כן, אני יודע - מן הסתם קשה להשיג נתוני אמת על מי "חיסל" וכמה - אבל זה לא מצדיק התעלמות מהעובדה שהפער המספרי בין המינים הוא יזום. וזה לא מצדיק הנחה מובלעת שהבן הזכר הוא הסיבה לחיסכון.

    יש לך מה לומר להגנת המחקר?
     
     
     
     
    נקודות נכונות כולן. ודווקא יש התייחסות במאמר
    25/7/2012
    נכתב על ידי שאול

    בוודאי שיכול להיות שיחס המינים הוא תוצאה ולא סיבה, או לכל ששני הדברים (שיעור חיסכון ויחס בין המינים) הם תוצאה של דבר שלישי, או שהדיווח על יחס המינים מושפע מגורמים שמתואמים עם זיעור החיסכון. ברור לחלוטין שזה יעלה בתור השאלה הראשונה בכל סמינר שהם הציגו את הפייפר. מחברי המחקר עונים לכך (צריך להכיר שני צושגים סטטיסטיים פה, משתנה עזר ו 2SLS, אבל נראה לי שאתה מכיר, לא? ). בגדול, הם משתמשים בגובה הקנס על הפרת מדיניות הילד האחד כתחזית ליחס בין המינים:
    Second, in recognition of possible endogeneity of and measurement error in local
    sex ratios, we employ instrumental variables where the local sex ratio for the pre-marital
    age cohort is shown to be linked to local financial penalties for violating family planning
    policies set more than a decade earlier (as Ebenstein, 2008, and Edlund et al, 2008, also
    document). With two-stage least squares estimation, the effect of local sex ratios on local
    savings rates remain positive and statistically significant. In fact, the point estimate
    becomes larger
     
     
     
     
    מעניין.
    26/7/2012
    נכתב על ידי focus

    אני תוהה האם ועד כמה הקנס עצמו נגוע. אין לי מושג.
     
     
     
     
    מעניין שבראיון שקרוגר עשה עם גדעון עשת לפני כמה שנים הוא אמר כמה דברים מעניינים:
    1/8/2012
    נכתב על ידי מישהו

    א. הוא הכריז על ניצחון בדיון שלו עם אלו שהתנגדו למחקר:

    "וזהו? כאן הסתיימה סקירת הדיון? כלום לא הביאו לציבור כאן מאמר של קרד ושלי שהתפרסם באמריקן אקונומיק ריוויו עם טענות הנגד (הריוויו הוא הביטאון הכלכלי הנחשב ביותר בעולם המערבי - ג.ע)? הטענה העיקרית כלפינו הייתה בעניין הסקר הטלפוני. נכון, שאלנו את מנהלי המסעדות על מספרי המועסקים אצלם לפני ואחרי העלאת שכר המינימום. לנו זה נראית דרך הגיונית. מתנגדינו טענו כי המנהלים לא ידעו את האמת, או שדיווחו לא נכון. מעניין: אף אחד לא טען שמנהלי המסעדות בפנסילבניה לא טעו בדיווחים. רק מנהלי המסעדות של ניו-ג'רזי, שדיווחו על אי שינוי או אף גידול בתעסוקה, טעו. שיהיה. בתגובה פנינו אנחנו לנתוני משרדי המס והביטוח הלאומי של אותן 400 מסעדות. לקח לנו שנה וחצי לבדוק את נתוני התעסוקה במסעדות האלה - ושוב הפתעה: הנתונים של התעסוקה תאמו לדיווחים שנתנו לנו מנהלי המסעדות.


    "במקביל בדקנו קצת את המידע של מתנגדינו. מצאנו כי רוב המידע נשאב ממעסיק אחד שהפעיל 30 מסעדות, ורובן המוחץ דווקא בפנסילבניה ולא בניו-ג'רזי".

    ב. הוא טוען ששכר המינימום צריך להיות חצי מהשכר החציוני, טענה שהפילה אותי לחלוטין:


    "ראשית, לא הייתי קובע את שכר המינימום בהשוואה לשכר הממוצע. השכר הממוצע מושפע מאוד מתשלומי שכר מנופחים למנהלי חברות ענק. הייתי קובע ומצמיד את שכר המינימום לשכר החציוני (השכר שהוא האמצעי במדרג כל המשכורות המשולמות במדינה - ג.ע). באשר לגובה השכר, צריך להסתכל על ההיסטוריה הן של מדינות אחרות והן של ישראל, ולבחון האם שינויים - מטה ומעלה - השפיעו על הכלכלה. שלישית, שיעור האבטלה אינו גורם חשוב בהחלטה. ארה"ב הכניסה את שכר המינימום בעת האבטלה הגדולה, וכאמור מחקרים שלי ושל אחרים מראים כי שכר מינימום ברמה סבירה אינו יוצר אבטלה. רביעית, אחרי שעושים את כל החשבונות האלה הייתי מנחש כי בערך מחצית השכר החציוני הוא שיעור סביר, לבטח בארה"ב".

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3024506,00.html