אתה כן בכיין |
||||
|
||||
 |
||||
|
לפעמים, צריך לדעת לבלוע ולשתוק—במיוחד אם אין לך באמת מה להגיד. יקיר האונה, גלעד גרינגולד, כתב מאמר תגובה לתגובות הלא-כל-כך-נעימות (מסתבר) למאמרו "למדתי מדעי הרוח, טעות חיי." אחמיא לעצמי לרגע ואניח שאני כלול ביריעת "מאמרי הדעה" אליהם מתייחס גרינגולד וברוח אופטימית זו, אטפס בכבדות על ארגז הסבונים ואנהם את תגובתי. (הערה: תודה לאייל אופנבך שהפנה את תשומת לבי למאמר התגובה) הדיון שניצת רלוונטי חשוב ואקטואלי מתמיד איני מצפה שמישהו יפרנס אותי, אומר גרינגולד. "יש מי שהסיק שיש שכבה שלמה של בוגרי אוניברסיטאות שמצפה שעם סיום לימודיהם תבטיח לה המדינה תעסוקה." אך "כל בר דעת" יכול להבין, הוא אומר, כי לא ניתן להבטיח דבר כזה. "לכל אדם אחריות אישית על חייו וגורלו." דבריו כוונו, הוא קושט לעצמו, כדי להעלות "מחדש על סדר היום שאלות שחשוב שישאלו." כי כן, מי שניסה "לסתור את הטענות" שהעלה גרינגולד רק הוכיח "עד כמה הדיון שניצת רלוונטי חשוב ואקטואלי מתמיד." אין, כמובן, שום סתירה בין השניים. טענות יכולות להעלות אל פני השטח נושא "חשוב ואקטואלי מתמיד" ועדיין להיות לא נכונות. ה"נגיעה בנושאים חשובים" או "העלאת הנושא לדיון" אינן ערך לעצמן או חלופה לדיון—למעשה, טיעון כזה הוא חמיקה מדיון ממשי. גרינגולד הציב טיעון פרובוקטיבי, אך כאשר זה הוצב תחת שמש שלהי אוגוסט וכל פרכותיו נגלו, מצמץ בעל התואר השני בדיפלומטיה ואמר: בעצם, התכוונתי רק להעלות נושא לשיעור חברה. כסף-כסף-כסף ויש לגרינגולד סיבה לחמוק מדיון. אם מאמרו הראשון העלה טענה מקוממת (אתם צריכים לפרנס אותי כי אני נושא לפיד התבונה ההומניסטית), מאמרו השני מתכנס בחדרון הטחוב של קיטורי גרעפצערים שגרתיים: "הצעירים הללו בוכים על חברה שזונחת את כל ערכיה, שמתפשטת מצביונה הרוחני העמוק... נכנסת למעבדה ולא יוצאת עד שוורן באפט יקנה אותה. הכאב הוא על הדורות הבאים... כאב על כך שהחברה שאליה הם ייוולדו מקדשת כסף וחומר ומעמידה במרכז את המכונה ולא את האדם." כסף-כסף-כסף—זה כל מה שמעניין את הדור הצעיר. הטפות מוסר חלולות מז'אנר "או טמפורה או מורס" נכנסות לציבור מאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה. הציבור ישב על ספסלי בית־הספר, שם פיתח מסנן מיקרוני מיוחד להבלי המפלט הדידקטיים של מוריו ומנהליו. מיד עם השמע היומרה לדבר בשם ציבור שלם ("הצעירים הללו בוכים"), מלווה בלשון החמקמקה המוכרת של "יש לעשות" ("הקריאה... היא לכונן... הקריאה... היא לעודד כינונה") המסנן מופעל. אין פחות בוגרים במדעי הרוח והחברה ובכל זאת, אף שליבת טיעוניו של גרינגולד ירדה עתה למחתרת מהותה לא השתנתה. קודם הוא קרא "לחם-עבודה" בדגש על שליחות דשנה לחו"ל. עכשיו הוא קורא—אף שהוא מסתתר מאחורי שיח עבות של הטפות—לאותו דבר בדיוק. אם נבחן את שיעור בעלי התואר הראשון בתחום מדעי הרוח והחברה מכלל בעלי התואר הראשון עולה כי משנת 1969/70 ועד היום לא חל בו שינוי של ממש. בשנת הלימודים 1969/70 היו 53 אחוז מבעלי התואר הראשון בוגרי מדעי הרוח והחברה, ואילו היום שיעורם הוא 51.83. כלומר, מספר הבוגרים האמורים לדעת "לשאול שאלות, לחשוב יצירתי, מחוץ לקופסה, לדעת לטעון טיעון מושכל, לדעת להתווכח, לדעת להקשיב גם לאחר" כמעט ולא השתנה לאורך ארבעים השנים האחרונות. שיעור בוגרי ההנדסה והאדריכלות, לשם השוואה, ירד מ-17.37 אחוז ל-12.68 אחוז מכלל הבוגרים באותה תקופה, ושיעור בוגרי מדעי הטבע והמתמטיקה ירד מ-17.72 אחוז ל-9.3 אחוז. הייתה עליה משמעותית בתחומים כמו עסקים ומדעי הניהול או רפואה, אך זו לא באה על חשבון מדעי הרוח אלא על חשבון מדעי הטבע, המתמטיקה וההנדסה. מדברים אלו נובע כי טיעונו המרכזי של גרינגולד אינו נכון. אין נהירה המונית של הציבור אל תחומים כמו הנדסה, מתמטיקה ומדעי המחשב, ובוודאי שאין נהירה כזו הבאה על חשבון מדעי הרוח והחברה. הם פשוט בדרג נמוך יותר השינוי המהותי בתחום מדעי הרוח והחברה הוא בקריירה הצפויה לבוגרים. בשנת 1970 היה בוגר מדעי הרוח והחברה חלק מקבוצה מצומצמת יותר של בוגרים, ויכול היה לצפות להשתלב במשרה ממשלתית מדרג גבוה יחסית. לתואר שלו היה ערך. בשנת 2010, מספר הבוגרים (ביחס לאוכלוסיה) גדול בהרבה, הערך המיוחס לתואר במדעי הרוח והחברה נמוך יותר, ובוגרי תחומים אלו משתלבים בעבודה בדרג נמוך בהרבה. בעבר היו בוגרי לימודי מדעי־הרוח והחברה משתלבים כשווים מול שווים עם מהנדסים, למשל, אך עתה דומה כי הם מאכלסים רובד נמוך בשוק העבודה, שהיה שמור בעבר לבעלי תעודת גמר ללא בגרות או לבעלי תעודת בגרות שלא למדו באוניברסיטה. במלים אחרות, הביקוש בשוק 'תמחר מחדש' את ערכו של התואר הראשון במדעי הרוח והחברה, כשווה ערך לתעודת גמר תיכונית. טיעון זה מקבל חיזוק מנתוני סקר מקבלי תואר ראשון של הלמ"ס. הסקר מצביע על־כך ששיעור מקבלי תואר ראשון במדעי הרוח והחברה שיש להם תעסוקה אינו שונה מזה של לומדי מדעים והנדסה. בשני המקרים, כ-92 אחוז מבעלי התואר עבדו במועד הסקר. הפער בין מקבלי התואר הראשון בולט כאשר בוחנים ((ובוחנים גם כאן) את תחום העבודה. בין מקבלי תואר ראשון בהנדסה ואדריכלות, לדוגמה, כ-84.3 אחוז עבדו במקצועות שלשמם למדו: הנדסה, אדריכלות, הנדסת מזון, וטכנאות. בין בוגרי מדעי הרוח שעבדו, לעומת זאת, כ-83 אחוז היו מורים או פקידים ואנשי מכירות. לא טוב היות האדם רוחני הפער בולט גם כאשר בוחנים את מאפייני העבודה של בוגרי תואר ראשון. בין בעלי תואר בהנדסה ובאדריכלות 80 אחוז מדווחים כי הם עובדים בתחום הקשור במידה רבה לתחום עבודתם, כמעט 74 אחוז מדווחים על עליה בשכרם ו-67 אחוז מספרים שעיסוקם דורש תואר אקדמי. לעומתם, רק 40 אחוז מבוגרי מדעי החברה מדווחים על שיפור בשכרם, פחות משליש גורסים שעיסוקם דורש תואר אקדמי ופחות מרבע עובדים בתחום הקשור במידה רבה לתחום לימודיהם. מסכת הנתונים הזו מצביעה על־כך שתואר במדעי הרוח והחברה אינו מכשול להשגת עבודה, אך הוא מקנה לבוגריו הזדמנויות קידום דלות יותר, שכר נמוך יותר ומאפשר רק למיעוט מהם לעסוק במקצוע אותו למדו. לכאורה, לא צריכה להיות כאן בעיה. בוגרי מדעי החברה והרוח הערכיים, שהתעלו מעל לרדיפה בזויה אחר כסף ומעל קידוש "כסף וחומר" אינם צריכים להיות מוטרדים במיוחד מכך שאין להם כסף. הם הרי נציגי המחשבה היצירתית, העומקים האינטלקטואליים והמחשבה הביקורתית. איש אינו מונע בעדם להשכיל את הדורות הבאים—מי מעל הקתדרה באוניברסיטה, מי בהוראה, מי בעבודה כפקיד במשרד הפנים ומי כמוכר בחנות—ב"שירי הילדים הנפלאים של לאה גולדברג... עמקי כתיבתו של ש"י עגנון... הגותו החריפה של ישעיהו ליבוביץ' או... היקף יצירתו של חיים נחמן ביאליק." איש, הרי, אינו מונע בעדם לעשות זאת. ודאי שהמהנדסים הסגורים במעבדתם, עוטים "חלוק לבן ומשקפי מגן" לא יפריעו להם להערות ערכים לעורקי הציבור. לגרינגולד, במלים אחרות, אין שום סיבה ממשית להלין על משכורתם הנמוכה או ההזדמנויות המוגבלות של מי שמשכורת נמוכה או הזדמנויות דלות אינם אמורים להיות הגורם המכריע מבחינתו. אלא שהם בהחלט הגורם המכריע: הכסף-כסף-כסף חשוב לבוגרי מדעי הרוח והחברה לא פחות מלאחרים. הסיבה לתסכולם, בסופו של דבר, אינה אבדן תוארה הערכי של המדינה, אלא אבדן הערך של התואר שלהם. בחצי פה, בלי להגיד את זה, גם גרינגולד אומר את זה. ובסוף כל העניין, כמו כל עניין, מתנקז לשאלת מי-עושה-מה-ומי-מחזיק-בכוח. יפה וטוב לקרוא "לכונן כאן חברה שלא מקדשת רק את הידע הטכני, הריאליסטי"—אך מה הפירוש המעשי של זה? חביבה הקריאה " לעודד כינונה של חברה שמשלבת בין רוח וחומר" אבל מה כוללת התוכנית? דבר בציונים, מר גרינגולד, דבר במספרים. האם ההצעה היא לתגבור לימודי חשיבה חוץ-קופסתית בבתי־הספר? או שהדרישה כאן היא לבגרות חמש יחידות ב"לחשוב יצירתי"? או אולי שו"ת וסמינריון למהנדסי חשמל ב"לדעת לטעון טיעון מושכל" או "לדעת להקשיב גם לאחר"? מה התכנית, מר גרינגולד? אני מקווה שלא תאמר לנו שהתכנית, בעצם, אחרי הכל, בסיכומו של דבר, רק דרישה למשרות מובטחות... הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים |
||||
רשימת תגובות (12)
נכתב על ידי גיאק
והוא אמר שהיא אכן דרישה למשרות מובטחות. |
||||
נכתב על ידי עומר
https://www.facebook.com/gilad.greengold מבין ה"פנינים" - "טור תגובה לכל אלו שבחרו להתייחס לטון המתלונן של הטור, ולא להבין את המסר הרחב יותר. כנראה שבמדינה של מהנדסים ומתכנתים לא מבינים רמיזות או מסרים החבויים בין השורות והדברים צריכים להיאמר מפורשות. שורות תחתונות, וכאלה". כן, כן. מודעות עצמית של מדוזה... |
||||
נכתב על ידי עומר
http://tinyurl.com/bachian101 האם ידעתם ש-"הן מחשיבות אך ורק את מי שסיים לימודי הנדסה/ אלקטרוניקה/ מחשבים/ סטטיסטיקה/ מתמטיקה/ ביו- טכנולוגיה/ וכו'. רק סטודטנים מן התחומים המדעיים הללו, (באופן אבסורדי- עוד לפני שסיימו קורס אחד של התואר בהצלחה)". כן כן! |
||||
נכתב על ידי דניאל
לא חשוב לאף אחד שיהיו אנשים שיכתבו מחקרים שיסבירו לנו איך נראית החברה הישראלית? או ינתחו לעומקה ספרות עברית וזרה? או יכתבו מאמרים שימושיים-מאוד-אך-לא-תמיד-משתלמים-מיידית על איך עובדת השיטה הפוליטית הישראלית? כל אלה רק דוגמאות משליפות שאני מכיר מלימודי ההומניסטים. כל התחומים האלה דורשים תקצוב ממלכתי כלשהו (אגב, נמוך מאוד, במיוחד ביחס למקצועות הטכנולוגיים). אתם מציעים ברצינות פשוט להפסיק ללמד את הדברים האלה? עם כל הכבוד לתל"ג ולמדדי המקרו השונים, מה זה יעשה לעם ישראל? |
||||
נכתב על ידי גיאק
הם הרי יהיו מאוזנים ויעילים כמו ריקודי גשם. דניאל, הפוליטיקאים יממנו את מי שפוליטית כדאי להם לממן. לא את מי שחוקר אובייקטיבית נכון, זה לא מעניין את אביגדור ליברמן או לימור לבנת. לכן המחקרים יהיו זבל. אין לפוליטיקאים כל אינטרס לכך שהמחקרים יהיו שווים משהו. כידוע, הרבה ממה שהולך באקדמיה זה לא יותר מפולחן שמש חסר תכלית. מסה גדולה, אפילו הרוב ממה שכותבים שם ברמה נמוכה עד עלובה. זה לא רק אני אומר. http://www.youtube.com/watch?v=IaxeMC0eqIA&feature=player_embedded ביקורת פוליטית אורי רדלר וכל מיני בלוגרים כותבים מעולה בלי שום מימון. לא צריך אתכם. פעולות כמו "ינתחו לעומקה ספרות עברית וזרה" אתה מוזמן לעשות כתחביב. אני לא ביקשתי ממך לממן לי את התחביבים, וזה לא שאני לא רוצה. אני אשמח. בבקשה. באשר למאמרים ש"יסבירו לנו איך נראית החברה הישראלית?". לא תודה. תבקש ממישהו אחר. |
||||
נכתב על ידי הדס
אבל ייתכן שהירידה בכמות המשרות לבוגרי מדעי הרוח מאז שנות השבעים קשורה לא רק לגדילה בהיצע הבוגרים אלא גם לקטינת הביקוש מצד המדינה, בגלל הצטמצמות מדינת הרווחה. |
||||
נכתב על ידי עומר
כמו כל דבר שבעולם ה"ממשי", טענה כמו "קטינת הביקוש מצד המדינה, בגלל הצטמצמות מדינת הרווחה." דורשות ראיה. האם יש לך כזו? ידוע לי שהיום בערך 33% מהעובדים הם במגזר הציבורי (רק לאחרונה נודע שהשיעור זינק מ-31% ל-33% בתקופת ממשלת נתניהו. אחלה של קיצוצים!). המספר הזה של 33% היה גם המספר עליו דיבר נתניהו בתקופת ה"קיצוצים" הקודמת שלו. אולי אורי יוכל לשפוך אור על הסוגיה הזו כדי שנבין מה היה שיעור המועסקים במגזר הציבורי לאורך ה-40 שנים האחרונות וכך נוכל להבין גם אם יש סיבה בכלל להאמין לסיפורי "הפרטת מדינת הרווחה". |
||||
נכתב על ידי דבשת
הקריאה היא לכונן הגהה של הפסקה "הפער בין מקבלי התואר הראשון בולט..." |
||||
נכתב על ידי אורי רדלר
הבעיה הייתה של לינקים ששיבשו את התוכן, איכשהו. |
||||
נכתב על ידי אורי רדלר
ניסיתי לבדוק את מספר העובדים (נשוא הדיון בין הדס לעומר) לאורך השנים. המגבלות הטכניות העיקריות הן שהלמ"ס מספק נתונים רק כך וכך שנים אחורה ולא יותר. בדקתי, ראשית, את מספר המועסקים בתחום השירות הציבורי והמנהל הציבורי. אלו כוללים כמה אגפים עיקריים: מנהל ציבורי של המדינה והרשויות, מוסדות חינוך ואוניברסיטאות ושירותי בריאות שונים. ההשוואה אף פעם לא נקיה, כי קשה להבחין בנקודות בהן המימון חלקי. מכל מקום, השינוי מזערי: 28.31 אחוז מועסקי מדינה בשנת 1995 לעומת 28.33 אחוז בשנת 2010. אציין כי החישוב הוא על פי השערה שלי לגבי אופן המימון בסעיף שירותי מטפלות בית. תיתכן סטייה מסוימת, אך להערכתי היא לא גדולה. אם אנו בוחנים את המנהל הציבורי "נטו" (כלומר, אשכרה את המנהל הציבורי), הרי שמספר העובדים בו גדל מ-107.4 בשנת 1995 ל-134.6 בשנת 2010. מכך נובע שנתחו מכלל המועסקים התכווץ מ-5.46 אחוז ל-4.6 אחוז — ירידה כלל לא מבוטלת. הנתונים הם בלוח 12.11 לאורך השנים, למי שרוצה לבדוק. כדי לבדוק את האומדן הזה ואמינותו, בחנתי את נתוני התמורה לעבודה שכירה לפי ענף כלכלי. גם כאן, בלמ"ס שינו את הסיווג בשנת 1998 או 1999, ולכן הייתי חייב לבצע סוג של שרשור כדי לקבל את הנתונים משנת 1989 ואילך. אני לא בטוח שזה מדויק לחלוטין, אבל סביר להניח שזה די מדויק כדי לתת לנו אומדן לגבי ההוצאה המשקית לתעסוקה במגזר הציבורי. בשנת 1989 היה התשלום למגזר הציבורי כ-30.8 אחוז מכלל הוצאות השכירים (לפי שיטת המדידה בסיווג 1970 = 32.5 אחוז). ההוצאה לנושא זה ירדה בהדרגה, אך באיטיות, כשבכל משבר במשק עולה שיעור ההוצאה לשכר במגזר הציבורי (תגובה טבעית, שכן עובדים כאן אינם מפוטרים במהירות כה רבה וגם שכרם אינו נפגע בדרך כלל, ולכן כשהמשק במצב ירוד, שיעור התשלום להם עולה). ההוצאה ירדה עד שנת 2000, בקצב לא אחיד, עד 28.7 אחוז, עלתה בחדות בתקופת המשבר ואז החלה לרדת שוב, בקצב לא עקבי, עד ל-27 אחוז בשנת 2010. כלומר, לאורך 21 שנים הייתה ירידה של 12.5 אחוז בנתח ההוצאה לתשלום לשכירים במגזר הציבורי - ירידה של כ-0.6 אחוז לשנה. בהסתכלות לאורך עשרים שנה, עולה, כי המגזר הציבורי הפך דומיננטי פחות, אף כי בשיעור צנוע למדי. מהדברים אי אפשר להסיק, עם זאת, שהמגזר הציבורי מתכווץ, שכן השינוי הוא יחסי ומושפע מהשינויים בענפים אחרים. השינוי הדרמטי ביותר, כנראה, הוא העליה של השירותים הפיננסיים והעסקיים, שהיו כשמינית מכלל השכר בשנת 1989 והיום הם כרבע. בתעשייה, לעומת זאת, הייתה ירידה דרמטית מיותר מרבע מכלל השכר לכשישית מכלל השכר. |
||||
נכתב על ידי איתי
יש משהו יפה מאוד בזה שאנשים מוכנים לקבל את שכרם בעומק ערכי, פיתוח תרבות או תרומה לאחרים. דווקא זה שאנשים ממשיכים לנהור באותה אדיקות כלפי מה שיתגמל אותם פחות מבחינה כספית מעיד על מגמה חיובית, אין לך סיבה "לחשוד" בסטודנט הרוחני שבחר בכך מסיבות חומרניות דווקא. "מעלתה של החברה החופשית היא שלמרות הכל היא משאירה מקום לאינטרסים של הפרט שכוללים גם צדקה חינוך וכו', חופש פעולה מלא, ואיננה משעבדת אותם לאינטרסים החומרניים הצרים השולטים ברוב בני האדם." -מילטון פרידמן |
||||
נכתב על ידי עומר
כי מהמאמרים שאני קראתי ומעיון באתרו של אותו בחור בFB, עולה תמונה פשוטה של מי שחפץ בתואר במדעי הרוח לא מתוך שליחות עליונה מסוג כלשהו אלא מתוך חשבון שהוא יוכל להשיג משרה נוחה מבלי להשקיע יותר מדי בלימודיו. כל מה שאמרת הוא טוב ויפה אלא שנדמה לי שזה פשוט לא רלוונטי למקרה הנוכחי. |
||||
כל הזכויות שמורות לאורי רדלר
