אתה כן בכיין |
||||
|
||||
![]() |
||||
לפעמים, צריך לדעת לבלוע ולשתוק—במיוחד אם אין לך באמת מה להגיד. יקיר האונה, גלעד גרינגולד, כתב מאמר תגובה לתגובות הלא-כל-כך-נעימות (מסתבר) למאמרו "למדתי מדעי הרוח, טעות חיי." אחמיא לעצמי לרגע ואניח שאני כלול ביריעת "מאמרי הדעה" אליהם מתייחס גרינגולד וברוח אופטימית זו, אטפס בכבדות על ארגז הסבונים ואנהם את תגובתי. (הערה: תודה לאייל אופנבך שהפנה את תשומת לבי למאמר התגובה) הדיון שניצת רלוונטי חשוב ואקטואלי מתמיד איני מצפה שמישהו יפרנס אותי, אומר גרינגולד. "יש מי שהסיק שיש שכבה שלמה של בוגרי אוניברסיטאות שמצפה שעם סיום לימודיהם תבטיח לה המדינה תעסוקה." אך "כל בר דעת" יכול להבין, הוא אומר, כי לא ניתן להבטיח דבר כזה. "לכל אדם אחריות אישית על חייו וגורלו." דבריו כוונו, הוא קושט לעצמו, כדי להעלות "מחדש על סדר היום שאלות שחשוב שישאלו." כי כן, מי שניסה "לסתור את הטענות" שהעלה גרינגולד רק הוכיח "עד כמה הדיון שניצת רלוונטי חשוב ואקטואלי מתמיד." אין, כמובן, שום סתירה בין השניים. טענות יכולות להעלות אל פני השטח נושא "חשוב ואקטואלי מתמיד" ועדיין להיות לא נכונות. ה"נגיעה בנושאים חשובים" או "העלאת הנושא לדיון" אינן ערך לעצמן או חלופה לדיון—למעשה, טיעון כזה הוא חמיקה מדיון ממשי. גרינגולד הציב טיעון פרובוקטיבי, אך כאשר זה הוצב תחת שמש שלהי אוגוסט וכל פרכותיו נגלו, מצמץ בעל התואר השני בדיפלומטיה ואמר: בעצם, התכוונתי רק להעלות נושא לשיעור חברה. כסף-כסף-כסף ויש לגרינגולד סיבה לחמוק מדיון. אם מאמרו הראשון העלה טענה מקוממת (אתם צריכים לפרנס אותי כי אני נושא לפיד התבונה ההומניסטית), מאמרו השני מתכנס בחדרון הטחוב של קיטורי גרעפצערים שגרתיים: "הצעירים הללו בוכים על חברה שזונחת את כל ערכיה, שמתפשטת מצביונה הרוחני העמוק... נכנסת למעבדה ולא יוצאת עד שוורן באפט יקנה אותה. הכאב הוא על הדורות הבאים... כאב על כך שהחברה שאליה הם ייוולדו מקדשת כסף וחומר ומעמידה במרכז את המכונה ולא את האדם." כסף-כסף-כסף—זה כל מה שמעניין את הדור הצעיר. הטפות מוסר חלולות מז'אנר "או טמפורה או מורס" נכנסות לציבור מאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה. הציבור ישב על ספסלי בית־הספר, שם פיתח מסנן מיקרוני מיוחד להבלי המפלט הדידקטיים של מוריו ומנהליו. מיד עם השמע היומרה לדבר בשם ציבור שלם ("הצעירים הללו בוכים"), מלווה בלשון החמקמקה המוכרת של "יש לעשות" ("הקריאה... היא לכונן... הקריאה... היא לעודד כינונה") המסנן מופעל. אין פחות בוגרים במדעי הרוח והחברה ובכל זאת, אף שליבת טיעוניו של גרינגולד ירדה עתה למחתרת מהותה לא השתנתה. קודם הוא קרא "לחם-עבודה" בדגש על שליחות דשנה לחו"ל. עכשיו הוא קורא—אף שהוא מסתתר מאחורי שיח עבות של הטפות—לאותו דבר בדיוק. אם נבחן את שיעור בעלי התואר הראשון בתחום מדעי הרוח והחברה מכלל בעלי התואר הראשון עולה כי משנת 1969/70 ועד היום לא חל בו שינוי של ממש. בשנת הלימודים 1969/70 היו 53 אחוז מבעלי התואר הראשון בוגרי מדעי הרוח והחברה, ואילו היום שיעורם הוא 51.83. כלומר, מספר הבוגרים האמורים לדעת "לשאול שאלות, לחשוב יצירתי, מחוץ לקופסה, לדעת לטעון טיעון מושכל, לדעת להתווכח, לדעת להקשיב גם לאחר" כמעט ולא השתנה לאורך ארבעים השנים האחרונות. שיעור בוגרי ההנדסה והאדריכלות, לשם השוואה, ירד מ-17.37 אחוז ל-12.68 אחוז מכלל הבוגרים באותה תקופה, ושיעור בוגרי מדעי הטבע והמתמטיקה ירד מ-17.72 אחוז ל-9.3 אחוז. הייתה עליה משמעותית בתחומים כמו עסקים ומדעי הניהול או רפואה, אך זו לא באה על חשבון מדעי הרוח אלא על חשבון מדעי הטבע, המתמטיקה וההנדסה. מדברים אלו נובע כי טיעונו המרכזי של גרינגולד אינו נכון. אין נהירה המונית של הציבור אל תחומים כמו הנדסה, מתמטיקה ומדעי המחשב, ובוודאי שאין נהירה כזו הבאה על חשבון מדעי הרוח והחברה. הם פשוט בדרג נמוך יותר השינוי המהותי בתחום מדעי הרוח והחברה הוא בקריירה הצפויה לבוגרים. בשנת 1970 היה בוגר מדעי הרוח והחברה חלק מקבוצה מצומצמת יותר של בוגרים, ויכול היה לצפות להשתלב במשרה ממשלתית מדרג גבוה יחסית. לתואר שלו היה ערך. בשנת 2010, מספר הבוגרים (ביחס לאוכלוסיה) גדול בהרבה, הערך המיוחס לתואר במדעי הרוח והחברה נמוך יותר, ובוגרי תחומים אלו משתלבים בעבודה בדרג נמוך בהרבה. בעבר היו בוגרי לימודי מדעי־הרוח והחברה משתלבים כשווים מול שווים עם מהנדסים, למשל, אך עתה דומה כי הם מאכלסים רובד נמוך בשוק העבודה, שהיה שמור בעבר לבעלי תעודת גמר ללא בגרות או לבעלי תעודת בגרות שלא למדו באוניברסיטה. במלים אחרות, הביקוש בשוק 'תמחר מחדש' את ערכו של התואר הראשון במדעי הרוח והחברה, כשווה ערך לתעודת גמר תיכונית. טיעון זה מקבל חיזוק מנתוני סקר מקבלי תואר ראשון של הלמ"ס. הסקר מצביע על־כך ששיעור מקבלי תואר ראשון במדעי הרוח והחברה שיש להם תעסוקה אינו שונה מזה של לומדי מדעים והנדסה. בשני המקרים, כ-92 אחוז מבעלי התואר עבדו במועד הסקר. הפער בין מקבלי התואר הראשון בולט כאשר בוחנים ((ובוחנים גם כאן) את תחום העבודה. בין מקבלי תואר ראשון בהנדסה ואדריכלות, לדוגמה, כ-84.3 אחוז עבדו במקצועות שלשמם למדו: הנדסה, אדריכלות, הנדסת מזון, וטכנאות. בין בוגרי מדעי הרוח שעבדו, לעומת זאת, כ-83 אחוז היו מורים או פקידים ואנשי מכירות. לא טוב היות האדם רוחני הפער בולט גם כאשר בוחנים את מאפייני העבודה של בוגרי תואר ראשון. בין בעלי תואר בהנדסה ובאדריכלות 80 אחוז מדווחים כי הם עובדים בתחום הקשור במידה רבה לתחום עבודתם, כמעט 74 אחוז מדווחים על עליה בשכרם ו-67 אחוז מספרים שעיסוקם דורש תואר אקדמי. לעומתם, רק 40 אחוז מבוגרי מדעי החברה מדווחים על שיפור בשכרם, פחות משליש גורסים שעיסוקם דורש תואר אקדמי ופחות מרבע עובדים בתחום הקשור במידה רבה לתחום לימודיהם. מסכת הנתונים הזו מצביעה על־כך שתואר במדעי הרוח והחברה אינו מכשול להשגת עבודה, אך הוא מקנה לבוגריו הזדמנויות קידום דלות יותר, שכר נמוך יותר ומאפשר רק למיעוט מהם לעסוק במקצוע אותו למדו. לכאורה, לא צריכה להיות כאן בעיה. בוגרי מדעי החברה והרוח הערכיים, שהתעלו מעל לרדיפה בזויה אחר כסף ומעל קידוש "כסף וחומר" אינם צריכים להיות מוטרדים במיוחד מכך שאין להם כסף. הם הרי נציגי המחשבה היצירתית, העומקים האינטלקטואליים והמחשבה הביקורתית. איש אינו מונע בעדם להשכיל את הדורות הבאים—מי מעל הקתדרה באוניברסיטה, מי בהוראה, מי בעבודה כפקיד במשרד הפנים ומי כמוכר בחנות—ב"שירי הילדים הנפלאים של לאה גולדברג... עמקי כתיבתו של ש"י עגנון... הגותו החריפה של ישעיהו ליבוביץ' או... היקף יצירתו של חיים נחמן ביאליק." איש, הרי, אינו מונע בעדם לעשות זאת. ודאי שהמהנדסים הסגורים במעבדתם, עוטים "חלוק לבן ומשקפי מגן" לא יפריעו להם להערות ערכים לעורקי הציבור. לגרינגולד, במלים אחרות, אין שום סיבה ממשית להלין על משכורתם הנמוכה או ההזדמנויות המוגבלות של מי שמשכורת נמוכה או הזדמנויות דלות אינם אמורים להיות הגורם המכריע מבחינתו. אלא שהם בהחלט הגורם המכריע: הכסף-כסף-כסף חשוב לבוגרי מדעי הרוח והחברה לא פחות מלאחרים. הסיבה לתסכולם, בסופו של דבר, אינה אבדן תוארה הערכי של המדינה, אלא אבדן הערך של התואר שלהם. בחצי פה, בלי להגיד את זה, גם גרינגולד אומר את זה. ובסוף כל העניין, כמו כל עניין, מתנקז לשאלת מי-עושה-מה-ומי-מחזיק-בכוח. יפה וטוב לקרוא "לכונן כאן חברה שלא מקדשת רק את הידע הטכני, הריאליסטי"—אך מה הפירוש המעשי של זה? חביבה הקריאה " לעודד כינונה של חברה שמשלבת בין רוח וחומר" אבל מה כוללת התוכנית? דבר בציונים, מר גרינגולד, דבר במספרים. האם ההצעה היא לתגבור לימודי חשיבה חוץ-קופסתית בבתי־הספר? או שהדרישה כאן היא לבגרות חמש יחידות ב"לחשוב יצירתי"? או אולי שו"ת וסמינריון למהנדסי חשמל ב"לדעת לטעון טיעון מושכל" או "לדעת להקשיב גם לאחר"? מה התכנית, מר גרינגולד? אני מקווה שלא תאמר לנו שהתכנית, בעצם, אחרי הכל, בסיכומו של דבר, רק דרישה למשרות מובטחות... הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים |
||||