מצעד הקונספירציה
 


קונספירציה חדשה?
רומני מוביל בסקרים והרפובליקנים בלחץ שמשהו ישתבש. נכון לשניות אלו ממש (22.10.2012) מבשר ממוצע הסקרים של ריל-קליר פוליטיקס (כאן, מתעדכן) על יתרון של 0.7 אחוז לרומני, כשאובמה אינו מצליח להתרומם מעל רף 47 אחוז תמיכה בממוצע.

אבל כל זה עלול להתגמד, חוששים הרפובליקנים, אל מול "הפתעת אוקטובר" שמתכננת גלוריה אלרד. עורכת־הדין תומכת אובמה. וכך כתב מאט דראדג' מ"דראדג' ריפורט":
הנה היא מגיעה. אני שומע שגלוריה אלרד נמצאת בדרך ועומדת לבצע מהלך. אחרי הכל, זה הזמן שלה במסע הבחירות. הקבוצה של אוֹ[במה] ערוכה ומוכנה!!



עורכת־הדין אלרד סירבה לאשר או להכחיש. ההאשמה המדוברת, מנחשים, עשויה להיות זו שפורסמה באתר "אלטר-נט": מעין מסכת ארוכה של האשמות לפיהן לפני כשלושים שנה (בשנים 1983-84), כאשר פעל רומני במסגרת הכנסייה המורמונית (מעין פעילות ציבורית-כנסייתית), הוא הפעיל לחץ על אישה אחת לא לבצע הפלה (היא ביצעה אותה כעבור זמן קצר), על אחרת למסור את בנה לאימוץ ואילו שלישית טענה כי ניתק עמה כל קשר אחרי שהתקיפה אותו. ההאשמות כאן עלובות מאוד, אך 'כתב האשמה' הארוך והמפורט—ארוך ומפורט בהרבה מבכתבות אחרות באתר—מעיד על מקור חיצוני שהזינן.

לפי "ברייטברט.קום" ההאשמות הועלו לראשונה לפני כעשרים שנה, כאשר רומני צעד לראשונה אל תוך הזירה הפוליטית והתמודד (והפסיד) על מושב בסנט מול הסנטור טד קנדי. אז גם נטבע המונח "רומנזיה"—כתיאור גנאי לכך שרומני לא זכר מה היו בדיוק העצות שנתן עשור לפני כן. ההאשמות הועלו כבר בתחילת השנה, אך לא עוררו תשומת לב רבה. עתה, משבחר אובמה להשתמש במונח "רומנזיה" יש בין הרפובליקנים כאלו הסבורים כי אלרד מתכוונת להעלות האשמות אלו מחדש, במתואם עם מטה אובמה, כדי להציג את רומני כאויבן של הנשים.

לא שיש בזה משהו רע
מודי בר-און מספר בטור דעה ב"הארץ" כי הוא לא רק קורא של העיתון כי אם גם "אוהד." בין השאר הוא מציין:

בניגוד לאהדה הספורטיבית שאותה ירשתי מהורי אחד לאחד, מבחינה עיתונאית גדלתי דווקא בבית של אוהדי מעריב. קישון היה הפושקאש שלנו. דוש היה גיולה מאנדי. יתרה מכך, את העונות הראשונות שלי כמקצוען שיחקתי במעריב. ובכל זאת גמרתי בתור אוהד של הארץ. גם כשאמי הצטרפה לא מכבר לקרליבך ולרוזנפלד בעמוד הדעות של העולם הבא, לא ירשתי ממנה את המנוי למעריב, שאכן לא השכיל לגדל לעצמו דור חדש של אוהדים.


וזה מזכיר לי סיפור שסיפר לי אחי הצעיר לפני שבועיים. בביקורי אצלו הוא הציג בפני ערימה נאה של ספרים עתיקים: של קריאל גרדוש ("דוש"), של יוסף לפיד (הלא הוא "יוסף (טומי) לפיד" של ברונובסקי), של שלום רוזנפלד ושאר מעריביסטים וותיקים. בתוך כל אחד מהספרים הוטבעה חותמת ששייכה אותם למשפחת בר-און (או בראון, אני כבר לא זוכר בדיוק) מחיפה. בר-און, סיפר לי אחי, נהג לבקר באחת הדירות בבית הסמוך אליהם, עד שיום אחד הופיעה מודעת אבל, הביקורים פסקו ואחרי זמן מה הופיעו הספרים על המדרכה. אולי יש קשר. אולי סתם צירוף מקרים. ברור שאין לסיפור הזה כל משמעות, חלילה וחס.

אינפלציה! הרי זה כה פשוט!
ערן שלומי הקשה בעמוד "האונה":

‫אם אני לוקח כהנחה בסיסית שאינפלציה נגרמת אך ורק על ידי הרחבה מוניטרית (הרחבת היצע הכסף בצורות שונות) ואילו עליות מחירים הן תוצאה של אינפלציה ‬כיצד זה שעליות המחירים בשנה האחרונה מקורם בעיקר ב-3 גורמים - נפט, חיטה, תירס ואילו שאר חומרי הגלם פחות או יותר באותו רמה?



כדאי להתחיל, ראשית, בניתוץ מיתוסון קטן: רבים סבורים כי עלייה במחיריהם של חומרי גלם כמו נפט, חיטה, תירס ודומיהם צריכה להיות מתורגמת לעלייה במחירים. בפועל, פעולת מערכת המחירים הרבה פחות חד־משמעית. לדוגמה, כאשר מחיר הנפט עולה ב-20 אחוז הוא מביא לשילוב בין שתי תוצאות: ככל שהביקוש לדלק גמיש (למשל, ביטול נסיעה במכונית לאילת, הימנעות מיציאה לנופש בגלל מחירי כרטיסי טיסה גבוהים) העלאת המחיר מביאה לצמצום הביקוש; ככל שהביקוש קשיח (לדוגמה, צריכת הדלק של מכוניתו של נהג מונית; או הפעלת מכונה במפעל), העלאת המחיר מגולגלת אל הצרכן ומביאה להקטנת ההכנסה הפנויה לצרכים שאינם קשורי-דלק (לדוגמה, בגלל הצורך לשלם יותר עבור מוצרים של המפעל שהפעלת מכונותיו התייקרה; או בגלל הצורך לשלם יותר עבור נסיעה במונית). התוצאה הסופית היא ירידה בביקוש למוצרי נפט וירידה מתונה יותר בביקוש לכלל המוצרים. תאורטית, לפיכך, התייקרות מוצרי גלם יכולה לגרום לזינוק רגעי באינפלציה, אך אינה אמורה לגרום לאינפלציה רחבה ומתמדת.

לעלייה במחירי חומרי גלם יכולה להיות השפעה אינפלציונית ארוכת טווח במקרה אחד: כאשר יש התערבות ה'ממסכת' את השפעת העלייה במחיר חומרי הגלם. לדוגמה, אם מחיר החיטה עלה ב-70 אחוז, אך הממשלה מגדילה את הסובסידיה לכלל המוצרים מחיטה, הביקוש למוצרי חיטה נותר בעינו (הלחם נותר זול כשהיה) ולכן אין לחץ להורדת מחירי מוצרי החיטה; ההכנסה הפנויה למוצרים אחרים נשמרת בעינה (ולכן אין לחץ כלפי מטה להורדת מחירי מוצרים אחרים); והממשלה, אומללה שכמותה, צריכה להדפיס את הכסף כדי לממן את הסובסידיה, מה שיוצר אינפלציה.

קונספירציית הסקרים
הרבה קונספירציות הפעם. ואולי לא בדיוק קונספירציה. אחת הטענות הרווחות כלפי הסוקרים במערבת הבחירות בארצות־הברית היא על הטיה שיטתית של הנתונים. כך נטען שיש לגלות ספקות ביחס לגאלופ, המצביע על הובלה של רומני בשבעה אחוז (52-45), וכך גם בכיוון ההפוך, ביחס לסקרים המצביעים על יתרון לאובמה.

האתר "אנסקיו-פולס" גורס כי יש הטיה שיטתית נגד רומני בסקרים בהם שיעור הדמוקרטים גדול בהרבה משיעור הרפובליקנים. מקובל להניח כי "בימים כתיקונם" שיעור הדמוקרטים גדול בכ-2 עד 3 אחוז משיעור הרפובליקנים. בבחירות לנשיאות בשנת 2008 היה הפער בשיאו: 39 אחוז מהמצביעים הכריזו על נטייה דמוקרטית, לעומת 32 שהכריזו כי הם רפובליקנים בלבם. מקובל להניח כי בבחירות הנוכחיות יהיה הפער הארצי קטן יחסית—2-3 אחוז. כך, לדוגמה, מסקר "פוליטיקו/בטלגראונד" עולה כי רומני מוביל בשני אחוזים (49-47) אך "אנסקיו-פולס" גורסים כי יש בסקר הטייה של 3 אחוז לכיוון הדמוקרטי, ולכן יתרונו של רומני צריך להיות 5 אחוז. בדוגמה אחרת, סקר IBD/TIPP, נטען כי יש הטיה של 8 אחוז, שכן בין הנסקרים יש 38 אחוז דמוקרטים לעומת 30 אחוז רפובליקנים, ולכן במקום יתרון של ארבעה אחוז לאובמה (בסקר האחרון) יש למנות יתרון של שני אחוז לרומני (לחובבי הדקויות, הסקר מכריז על פער של 37-30 לטובת הדמוקרטים, אך התוצאות המחושבות הן לפי 38-30). דוגמה שלישית היא סקר של אוניברסיטת קונטיקט המצביע על יתרון 48-45 לאובמה, אך גם בו יש הטיה של 8 אחוז לדמוקרטים, כך לפי "אנסקיו-פולס."

המציאות, ככל הנראה, נמצאת במקום כלשהו באמצע. מסקר אוניברסיטת קונטיקט, לדוגמה, עולה כי בין הנסקרים המצביעים לאובמה או למקיין בבחירות 2008 היה ייצוג יתר של 3 אחוז לתומכי אובמה וייצוג חסר של 1.1 אחוז לתומכי מקיין. אם נתקנן את התוצאות לפי תוצאות שנת 2008 (כלומר, בהנחה שהתפלגות הנסקרים במדגם דומה לזו שהייתה בבחירות 2008) יעבור רומני להוביל עם 48.76 אחוז מול 46.1 של אובמה. תיקנון דומה של נתוני הסקר לפי התפלגות מפלגתית (הנחה של פער של 2.5 אחוז לטובת הדמוקרטים) מעניקה לרומני יתרון של כחצי אחוז (47 אחוז מול 46.5). בסקר IBD/TIPP, תקנון החלוקה בין דמוקרטים לרפובליקנים (שוב, לפי הנחה של פער של 2.5 אחוז לטובת הדמוקרטים) תביא לשינוי הפער מארבעה אחוז לאובמה לכ-0.7 אחוז לרומני. ההטיה בסקרים אלו, במלים אחרות, היא של כארבעה אחוז בסך הכל.

גם האסקפיזם הוא לא מה שהיה
עננים אפלים מזדחלים בפאת האופק וגם האסקפיזם הוא כבר לא מה שהיה. מסדרה של סדרות טלוויזיוניות חדשות בארצות־הברית עולה תמונה קודרת של עולם מתפורר, על־סף קיצו. הוליווד אולי מצביעה אובמה, אבל לא מאמינה שיהיה טוב.

את סדרות הטלוויזיה האמריקניות אפיינה תמיד גישה אופטימית: גם כאשר חשרת עבים תלתה ממעל, ניתן היה תמיד לבטוח בכך ש"בסוף" יהיה בסדר.[1] בשנתיים האחרונות, עם זאת, צצה סדרה של סדרות שהנחת היסוד שלהן אינה אופטימית. במקום תקווה לעתיד טוב יותר, מוצגים התפוררות ועזובה רגשיים ופיזיים: הגיבורים נזנחים על־ידי הרשות ומושלכים אל גוב האריות של מציאות נוסח "בעל זבוב," שאינה מגודרת על־ידי שלטון מרכזי נוטע ביטחון ונעדרת ממנה תקווה ליצור עולם ומציאות טובים יותר. לעתים, אפילו הרעיון של מאבק לשינוי המציאות נזנח לטובת קדרות מוחלטת.

מציאות קודרת, ו"סוף רע" אינם המצאה חדשה, כמובן. בקולנוע, ואפילו האמריקני, ניתן היה להיתקל בה לעתים. ובכל זאת, כמעט תמיד התבססו סדרות טלוויזיוניות אמריקניות על הרעיון ונישאו על גלי התחושה כי המציאות ניתנת לשינוי וכי יש יסוד לאופטימיות.

גישה אופטימית זו ניכרה במיוחד בסדרות מזן "האי הבודד." סדרות אלו התבססו על עלילת יסוד אחידה: בשל סיבה כזו או אחרת נאלץ סטיב (או משפחת מקינון, או החבורה על האוניה, או נוסעי המטוס) לגלוֹת מחברת בני־אדם או מעיר מולדתם, או ממעמדם ומשרתם הקודמת ובשל הים הרחב ומזימות האויבים הם נאלצים להיאבק משך שס"ה פרקים (ו/או עד לירידת הרייטינג) לטיהור שמם מכל ההשמצות. רעיון היסוד—פילוסופית ותכנית—היה שבמערכת הפועלת באופן תקין, בדרך כלל, חל שיבוש שהביא את הגיבורים אל "האי הבודד" ושררה וודאות כי המעוות יבוא על תיקונו בסופו של דבר.

לא כאלו הם פני הדברים בארבע סדרות שיצאו באחרונה. בסדרה החדשה מהפכה (פרק ראשון הוקרן בארצות־הברית ב-1 באוקטובר 2012) קופץ מפסק הפחת היקומי וכל המכשירים החשמליים בעולם מפסיקים לפעול. חמש־עשרה שנים מאוחר יותר שולט באזור שיקגו הגנרל מונרו האכזרי, המבקש לחסל את נאמני הדגל האמריקני, לתקן את האלטרנטור ולשלוט ביקום כולו ברו-הא-הא-הא-הא. כדי לעשות זאת הוא נדרש, כמובן, לשלות מידע חיוני דווקא מגיבורי הסדרה, בני משפחת מת'יסון לדורותיהם ולתהפוכותיהם (כולם ביחד וכל אחד לחוד).

Revolution, 2012

בתוך העלילה השחוקה והמטופשת הזו—אמתלה קלושה למלחמת טובים ברעים עם הרבה מאצ'טות, דבק נגרים נוסטלגי, יריות, מכות ולבוש נוסח המאה התשע־עשרה (מתורגם להוליוודית)—עדיין ניכר סוג של פסימיות: הנוסחה הפשטנית והדמויות הסכמטיות של סדרות הז'אנר עדיין ניצבות על כנן, אך נדמה כאילו יוצרי הסדרה לא ממש מאמינים בנוסחה שלחוקיה הם מצייתים.

משהו מעין זה, בדרגת חומרה גדולה יותר, אירע לסדרה טרה נובה (Terra Nova), שהפיק סטיבן ספילברג. הסדרה הושקה לקול תופים, מחולות ותקציב עתק של 4 מיליון דולר לפרק, אך גוועה בקול ענות חלושה אחרי עונה של 13 פרקים. מותה לא הפתיע אף אחד. הסיפור הבסיסי של הסדרה—משפחת שנון נשלחת מעתיד מזוהם עד כדי מחנק אל עבר נקי וצח, בעידן בו הדינוזאורים משלו בארץ—לא עבד ולא שכנע אף אחד. אפילו לא את תסריטאי הסדרה.

כישלונה של המתכונת הספילברגית הקלאסית—המשפחה הלומדת את עצמה במאבק עם מכשולים חיצוניים (איתני הטבע מחוץ ובוגדים שפלים מבית)—נבע מערעור האמון במרכיבי המתכונת. משפחת שנון, שהייתה אמורה לייצג סוג מסוים של אמריקניות טיפוסית, הורכבה מאב, אם ובת אנגליים ובן קנדי. האב המטאפורי, מייסד המושבה החדשה טרה-נובה (סטיבן לנג המוכר מ"אוואטר"), הלך והתברר בהדרגה כאדם מעורער ודליק, עם שרטות נפשיות עמוקות וסוציופטיות שגם רעיון טיפוח פולחן אישיות אינו זר לה. הבגידה ברעיון הבסיסי של הז'אנר—המשפחה המזויפת האנגלו-אמריקנית ובמיוחד האב המטאפורי שהתברר כסדיסט ונבל—שיקפה את היעדר האופטימיות הבסיסית. לא ניתן לסמוך על האב הדואג, שכן האב דואג רק לעצמו ובמישור העמוק ביותר, אין לו מושג איך לפתור את 'הבעיה'.

Terra Nova

חוסר האופטימיות ניכר אף יותר בסדרה המתים המהלכים. הסדרה, בעקבות ספרי קומיקס (היום קוראים לזה "רומן גראפי"), מתארת עולם בו כמעט כל האנושות נספתה בעקבות נגיף שהפך את בני האדם לזומבים. מבסיס משמים זה (אם אינכם חובבי סרטי זומבים) ואחרי עונה ראשונה מרשימה חזותית אך מייגעת מבחינה תכנית (שישה פרקים) המריאה הסדרה בעונתה השנייה (13 פרקים) לכדי משל קודר על התפוררות המוסר והקשרים האנושיים תחת עקת איום קיומי.

הדמות המרכזית בסדרה, איש המשטרה ריק גריימס (אנדרו לינקולן), מעומת בהתמדה עם סגנו לשעבר, שיין וולש (ג'ון ברנת'אל) והצופים מתבקשים לשים מבטחם בריק ולקוות כי רעיונות המוסר, ההוגנות, הצדק והנאמנות למשפחה שהוא מעמיד כמופת לאחרים ידריכו אותו במאבקו בשיין המעורער והרצחני—אך ככל שעובר הזמן הולך ונשחק ההבדל ביניהם, עד שלבסוף קשה מאוד להבחין מי-הוא-מי. התפתחות דומה מזומנת גם לדמויות אחרות. האם המסורה לורי מתבררת כדמות גחמנית, ונצלנית, דמות האב הרשל מתפורר אל תוך בקבוק משקה, וכן הלאה.

The Walking Dead

מטרת העל של הניצולים בעונה הראשונה הייתה להגיע על המרכז לבקרת מחלות כדי לברר האם יש תרופה והגנה מפני הזומבים. תרופה כזו לא נמצאה ומי ששרדו מצאו עצמם במצב של יאוש הולך ומקדיר, כשהם מאבדים כפעם בפעם חבר נוסף בחבורה. במקום אופטימיזם או שבריר תקווה, יש רק וודאות הולכת ומתעמקת של היעדרה. השמיים האפלים שמעלינו יקדירו מדי יום, מהמהמת הסדרה, עד שברגע חטוף אחד יבוא קיצנו.

פסימית לא פחות, ואולי אף יותר, היא הסדרה החדשה מוצא אחרון (Last Resort; הפרק השני יוקרן ב-4 באוקטובר בארצות־הברית), בכיכובו של אנדרה בראואר המשובח ("רצח מאדום לשחור"). באואר בסדרה הוא מפקדה של צוללת גרעינית של ארצות־הברית המקבלת פקודה לירות טיל גרעיני. הוא מסרב לעשות כאן ומכאן הופך צוות הצוללת אויב מנודה, לכוד על אי מרוחק.

האינטריגה המרכזית בסדרה היא המזימה האפלולית-נכלולית של גורמים "בוושינגטון" ליזום מלחמה גרעינית נגד אפגניסטן, אבל עמוק מתחת לאינטריגה (שתתברר, מן הסתם, כמזימה לקדם את הטייקונים יצרני הנשק ובלה-בלה-בלה) מרצד חוסר אמון עמוק ביכולתם של אותם מנהיגים ב"וושינגטון" לקומם את אמריקה המטאפורית והממשית מהחורבן המאיים עליה. כאן, כבסדרות האחרות, זו אינה אמירה ישירה ומפורשת—יצירה אמנותית נוטה לעתים קרובות להרחיק עדותה—אך רוח הדברים ברורה דיה: אמריקה שהכרנו, מספרות הסדרות, חדלה מלהתקיים ואנו מתקשים להאמין כי הבדיה תשוב ותהפוך מציאות. אי־אפשר עדיין לראות, אך ניחוח הגופה המרקיבה כבר עומד באוויר.

תיאורית קונספירציה נולדת
זה קצת עתיק, ונדמה כאילו לא רלוונטי, אבל שווה להציץ כדי לראות כיצד נולדת תיאורית קשר. והפעם, הרעיון שניסו ב"דיילי קוז" לגלגל, לפיו רומני השתמש ב"שליפים" בזמן העימות הראשון עם אובמה.

ולחלוטין בלי שום קשר לגמרי
כל מיני ציטוטים בהם נתקלתי ורציתי להביא מיד וישר, חם מהתנור, אבל שכחתי.

וחוץ מזה, אינעל דין רבקום היא וכל קרוביה
"למי אכפת מה שיש לשחקנית מדרג ד' להגיד על פוליטיקה?"
אליסון סמואלס ב"דה ביסט" נשארת קרירה ושקולה נוכח הבגידה: שחקנית שחורה תומכת ברומני. ("דה-ביסט, 11.10.2012)

מילא, לפחות נגמרה עונת היתושים
זה מזעזע. זה נורא שזה קרה בבניין שלי. איך אפשר להתחיל את השנה ברצח? ישבתי בבית ובמקום לשמוע מוזיקה שמעתי על הרצח והגעתי לפה. מדובר בבניין שקט.

שרה, שכנתו לשעבר של האיש שרצח את אשתו השנייה, 21 שנים אחרי שרצח את הראשונה (וויינט, 18.9.2012)

כמו כן אני מחלקת מיקסר יד שלוש מהירויות מתנה בדייט הראשון
כמה כיף לדעת שאין קשר בין יופי והצלחות לבין המשקל. לאנשים קל יותר להתחבר אליי כי אני יותר נגישה. מאז שאני זוכרת את עצמי גברים חיזרו אחריי ויצאתי עם חתיכים. צריך לשבת איתי בשביל להכיר אותי ולגלות שאני עסקת חבילה שווה במיוחד בחורה מאוד מינית, מפרגנת, חיובית ומפזרת אנרגיה לאנשים סביבי.

אמירה בוזגלו, "בקרוב אהבה" (מעריב, 19.9.2012)

סבירות נמוכה
אני כל הזמן מסתכלת על הרידינג הזה, וחושבת שאולי משם בא הסרטן. זה נורא. טוב, נכון, יכול להיות גם שהסרטן בריאות הוא בגלל ששנים עישנו חמש קופסאות ביום. אבל מאוד יכול להיות שזה בגלל רידינג.

עפרה פוקס, אלמנתו של אהוד מנור, על מחלת סרטן הריאות בה לקה (מעריב, 18.9.2012)

גוגל זה לא בעברית
בעזרא פרק ח’ נכתב: "ויאספו כל העם... אל הרחוב אשר לפני שער המים... בוכים כל העם כשומעם את דברי התורה." מן התיאור הזה של שער המים שאבו, להערכתי, בארצות הברית את שם הבניין הנודע "ווטרגייט."
אבשלום קור מגלה את מקור שמו של המתחם הנודע בוושינגטון (הארץ, 12.9.2012)

חידה
מילה יובוביץ' שבה אלינו ב"האויב שבפנים: גמול." לא ברור מדוע היא ובעלה הבמאי-מעריץ פול וו.ס. אנדרסון ממשיכים עם סדרת הסרטים המיותרת הזאת. לא עדיף פשוט שתיקחו חדר במלון?

ארז דבורה תוהה על הסיבה שבגללה ממשיכים אנדרסון ויובוביץ' עם סדרת הסרטים (וויינט, 21.9.2012). כרמז, הסרט הנוכחי גרף 75 מיליון דולר בשישה ימים וארבעת הסרטים הקודמים גרפו סכומים הולכים וגדלים (הראשון, 102 מיליון והלפני אחרון 296 מיליון).

זסבהנמצתץ שדגכעיחלף א'
בחרנו שמונה אנשים בולטים מתחומי התרבות כדי לבחון את האופן שבו המלה הכתובה מגדירה, מבדלת ומייחדת אותם. ביקשנו מכל אחד מהם לבחור משפט שהם מזדהים אתו והדפסנו את אלה על הטי-שירטים שלהם. המטרה: לנסות להבחין בייחוד בתוך טשטוש הזהויות של ההתלבשות בג'ינס ובטי-שירט.
הארץ מנמק כתבת פרסום סמוי עם שמונה צעירים אלמוניים (הארץ, 18.9.2012)

לניניזם סמוי
אני לובש ג'ינס וטי-שירט, אולי בעצם רק ג'ינס וטי-שירט ואני חושב שבאיזשהו אופן זה שילוב שדווקא מייחד את הלובשים אותו. הרי כמו שהציטוט אומר, הייחוד לא מגיע מהמקום או מהבגדים. אני מתלבש ככה לא מהמקום של להיות דומה. אני לובש מה שאני מרגיש, ואני מרגיש כמו כולם. מעין בחירה קומוניסטית.
נוני גפן מסביר מדוע הציטוט על חולצתו הוא שם סרט הביכורים שלו (הארץ, 18.9.2012)

אבעבועות
בתופעה זאת ממש עוסק סרטה החדש של עינת ארליך, "מפונקים," אשר מדבר בהרחבה על מגמה שהפכה למגפה של ממש באירופה, ומאיימת להדביק את ישראל: צעירים וצעירות שמסרבים לעזוב את בית ההורים, גם אחרי גיל ה-30.

פרופ' עמוס רולידר, על גברים שעדיין גרים אצל אמא (וויינט, 20.9.2012)

ללא מלים
אף פעם לא הרגשתי שקרה משהו. כל הזמן הייתי בעבודה. הייתי בחוץ. שאלתי אותה מה קורה והיא אמרה שהיא לא רוצה לחיות בבית. היא לא חשבה מה יקרה לי, לאבא, לילד שלי. היא לא חשבה. הכול נהרס. היא הייתה צריכה לדבר איתי. אם היא הייתה מספרת לי הייתי מתגרשת קודם. עכשיו אני לא יכולה.

אמה של נערה שנאנסה משך שנים על־ידי אביה, אחרי שנגזר עונשו למאסר (וויי-נט, 20.9.2012)

ניקוי אורוות
פליטת הפה הגדולה
לפי צ'רלס קרוטהיימר (שמרני כבד) כך תהפוך אמירתו של אובמה המתכחשת להטעיה כלשהי של הציבור בנושא המתקפה בלוב. מדובר בקרוטהיימר, כמובן.

צחוקים
מיט רומני מפגין חוש הומור לא רע בכלל באיזה אירוע (שגם אובמה היה שותף לו). אההה, הציביליות.



אדאג לכל אחינו הסובלים בעול הגלות המרה
בחירות 1988.



הצונחים במצולות
איך אפשר בלי. זעמ תרשיש, בחירות 1988. יחוסלו הגירושים.



חד
פגי נונן השנונה באבחנות יפות על העימותים השנה ועל האופן בו ניתן להפסיד בעימות גם אם ניצחת אותו, כשהסיפור אחרי העימות הוא לא הסיפור שאתה רוצה שיסופר.

אז מה נסגר עם זה?
מה קרה להצעת החוק לאישור שר הפנים לשמות מיוחדים במינם? ומה עם הפעיל החברתי שבקשתו להצטרף לקיבוץ גבים נדחתה? ומה עם המדען שזייף מסמכים של עמותה ספקנית? ומה קרה עם היזמה להציב פיקוח על צריכת סוכר?

הערות
1 החריג היחיד, אולי, הוא סדרות קומיות, שבחסות הומור ובדיחות הטמיעו מסרים גם מסרים פסימיים, כמו ב"סיינפלד" המרירה או ב"כולם אוהבים את ריימונד" הקודרת (צפו בה פעם מתוך הנחה כי מתואר כאן גיהינום עלי־אדמות).



הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (12)
 
 
יותר מדי מילים
22/10/2012
נכתב על ידי ובר

 
 
 
 
תודה לך, מקס
22/10/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
הסבר יפה על האינפלציה
22/10/2012
נכתב על ידי שאול

אכן רבים מבלבלים בין שינוי מחירים יחסייים, ושחיקת ערך המטבע.

הערה אחת - אם הממשלה מממנת את הסובסידיה באמצעות מס, אז זה לא חייב להוביל לאינפלציה. עליית מחיר הנפט שתווסת על ידי סובסידיה, תגרום להעלאת המסים, ולירידת כוח הקניה, וכך לירידת מחירים של מוצרים שהביקוש להם ירד. בקטנה.

ובעניין זה, ג'ון קוקריין דווקא מסכים עם הקו של אורי פחות או יותר, ובמצב רוח קרבי, הוא יוצא לקמפיין סמי-אקדמי, הופך את מילטון פרידמן על ראשו, וקובע:
Inflation is always and everywhere a fiscal phenomenon!
הנה, מאמר מאוד מאוד מומלץ שמסביר בגובה העיניים הרבה מחזית המחקר היום:
http://www.nationalaffairs.com/doclib/20110919_Cochrane.pdf
 
 
 
 
טוב מראה עיניים?
22/10/2012
נכתב על ידי מיכאל

אורי שלום,
בתור קורא וותיק אני מציין שעברו כמה שנים טובות מאז המניפסט הגדול שלך "אני מפחד. גם אתם צריכים להתחיל לפחד" שבישר על התמוטטות מדינת הרווחה והכלכלה המערבית ואף הסביר אותה. כעת, אתה כותב על גוויעתה המתקרבת של ארצות הברית ועל ריח הגופה המרקיבה העומד באוויר.
עם זאת, ולמרות חילופי הממשלים בעולם המערבי שנגרמו על-ידי המשבר, בציבור הרחב בעולם הגדול לא קיימת תחושה של שינוי טוטלי ומהפכני ביחסי הכוחות הגלובליים או של התדרדרות פתאומית וחדה ברמת החיים. אין מלחמות, אין זעזועים, אין מהומות רעבים. החיים במערב נמשכים כרגיל, ומי שיוצא להפגנות בספרד וביוון זה בעיקר מובטלים משועממים שחייהם אינם בלתי-נסבלים וכמובן חברי איגודים מקצועיים למיניהם שיוצאים להפגין בפקודה. האבטלה במדינות דרום אירופה אכן מרקיעה שחקים – אך לא נראה שזה באמת מפריע למישהו.
אתה יכול להסביר את הסתירה בין מראה עיניים לבין התהליכים הרי האסון שאתה כותב עליהם?
 
 
 
 
יותר מדי צלילים
23/10/2012
נכתב על ידי סאליירי

 
 
 
 
אופיר ודנה-לי כליפה
23/10/2012
נכתב על ידי אליס

הם קיבלו קרקע בקיבוץ גבים, והמדינה אף חויבה לשאת בהוצאותיהם, בנימוק שהטעו את בני הזוג. ההחלטה האחרונה של בית המשפט העליון - בקישור שבשם שלי.
 
 
 
 
קראטון םפ
23/10/2012
נכתב על ידי בטח

אילו היה הסוציולוג היהודי-הגרמני גיאורג זימל חי היום, הוא היה אומר: "באמא שלכם תעזבו אותי בשקט. אפילו לא הדפסתם את הטקסטים על חצי מהחולצות, סתם פוטושופ גרוע."
 
 
 
 
תשובה למיכאל
23/10/2012
נכתב על ידי שאול

אז תשמע סיפור (וביידיש זה נשמע יותר טוב):

רב העיירה היה מפורסם ביכולתו לחזות את מין היילוד כבר מן החודש השלישי להריון. יום אחד ניגש ברנש סקרן אל הרב ושאל אותו - "תגיד לי רבי, מה הסוד שלך? איך אתה יכול לדעת מה יצא?".
ענה לו הרב - "פשוט מאד. אני תמיד חוזה שתצא בת. אם יוצאת בת, כולם זוכרים שצדקתי. אם יוצא בן, ההורים כל כך שמחים שיצא בן, שאף אחד לא זוכר שבכלל שאלו אותי".

יש?
 
 
 
 
למיכאל
23/10/2012
נכתב על ידי אורי רדלר


למיכאל, כתבת:

בתור קורא וותיק אני מציין שעברו כמה שנים טובות מאז המניפסט הגדול שלך "אני מפחד. גם אתם צריכים להתחיל לפחד" שבישר על התמוטטות מדינת הרווחה והכלכלה המערבית ואף הסביר אותה. כעת, אתה כותב על גוויעתה המתקרבת של ארצות הברית ועל ריח הגופה המרקיבה העומד באוויר.


עם זאת, ולמרות חילופי הממשלים בעולם המערבי שנגרמו על-ידי המשבר, בציבור הרחב בעולם הגדול לא קיימת תחושה של שינוי טוטלי ומהפכני ביחסי הכוחות הגלובליים או של התדרדרות פתאומית וחדה ברמת החיים. אין מלחמות, אין זעזועים, אין מהומות רעבים. החיים במערב נמשכים כרגיל, ומי שיוצא להפגנות בספרד וביוון זה בעיקר מובטלים משועממים שחייהם אינם בלתי-נסבלים וכמובן חברי איגודים מקצועיים למיניהם שיוצאים להפגין בפקודה. האבטלה במדינות דרום אירופה אכן מרקיעה שחקים – אך לא נראה שזה באמת מפריע למישהו.


אתה יכול להסביר את הסתירה בין מראה עיניים לבין התהליכים הרי האסון שאתה כותב עליהם?



מיכאל, זוהי תסמונת "הכל כרגיל עד שלפתע אתה מפסיק לנשום": דברים פועלים כביכול כרגיל, עד שהצניחה מגיעה באופן פתאומי. המהפכה הצרפתית—הדוגמה הקלאסית למהפכה על רקע כלכלי טהור—לא פרצה באופן מפתיע ביום בהיר אחד. היא התבשלה זמן ממושך, דרך משברים חוזרים ונשנים, עד שהבשילה. כך גם מהפכות אחרות. לנו, כמי שחיים בעיצומם של הדברים, חסרה מאוד פרספקטיבה. אנשים שיחיו בעוד מאה שנה או בעוד שבעים שנה יתארו את האירועים היום, מן הסתם, כאילו מדובר היה במפנה חד, משמעותי ומהותי, ממש כפי שאנו מתארים את השפל הגדול כאירוע שהתרחש באופן פתאומי והחל ב"יום שישי השחור." בני התקופה לא חוו זאת כך, ולא כך היה: למעשה, מבחינת התפתחותו דומה השפל הנוכחי לשפל הגדול וגם אז, התהפוכות הממשיות (שינויי משטר בגרמניה, בצרפת, באוסטריה, בספרד, וכו') הגיעו בהדרגה.
 
 
 
 
לשאול (רק תוספונת)
23/10/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, כתבת:

הערה אחת - אם הממשלה מממנת את הסובסידיה באמצעות מס, אז זה לא חייב להוביל לאינפלציה. עליית מחיר הנפט שתווסת על ידי סובסידיה, תגרום להעלאת המסים, ולירידת כוח הקניה, וכך לירידת מחירים של מוצרים שהביקוש להם ירד. בקטנה.



אתה צודק, כמובן, אם מניחים שהסובסידיה מוצאת ביטוי ממשי בהעלאת מסים. אם היא מתבטאת בצורת חוב, כפי שקוקרין כותב, מעבר לנקודה מסוימת הציבור "ינסה להיפטר מהדולרים שלו היום—ויביא להעלאה במחירי המוצרים, השירותים, ובסופו של דבר השכר בכלכלה כולה."
 
 
 
 
כן....
23/10/2012
נכתב על ידי שאול

כל הסיפור, האופנתי משהו (אופנתי שוב, יגיד אורי), של להבין כסף מזומן בתור חוב ממשלתי לטווח קצר, סוג של נכס פיננסי שנותן למחזיק בו תביעה על זרם ההכנסות העתידי של הממשלה ממיסים... כאילו, זה נכון ברמה הטכנית. בוודאי שזה נכון. אבל אני עוד לא משוכנע שזו דרך מועילה לחשוב על כסף. האם לכסף יש ערך כי כולם מצפים שיהיה לו ערך או כי הוא נכס פיננסי שמהווה תביעה על הכנסות עתידיות של הממשלה? גם וגם?
אז אינפלציה היא, כמו שגם אורי אומר, תופעה פיסקלית ביסודה, שהדפסת הכסף היא רק השלב האחרון בתהליך שהוא בליבו פיננסי?
כמו כל גוף שמנפיק חוב סחיר, כך גם הממשלה. אם ההכנסות העתידיות של הממשלה (אחרי תשלום הוצאות) נראות מפוקפקות, הערך של תביעה עתידית עליהם ירד, כלומר ירד הערך של המטבע. אינפלציה. הממ... אני כרגע עוד יושב על הקוים בנושא.
 
 
 
 
האם ההטבה הזאת באמת תעזור להורים
27/10/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-b548087dfe3aa31004.htm&sCh=31750a2610f26110&pId=416320364