שיטת היהודי והחמור
 


מעשה בחמור
"כלכליסט" מספק לנו פרנסה. הפעם, באדיבות אביתר, נחשפנו לרעיונה המבריק של טלי שמיר, המציעה לחלק משכורת לכולם ולעודד אותם לא לעבוד.

הרעיון שובה הלב והחביב מעלה את השאלה: איך עושים את זה? איך עוברים מהמצב הנוכחי בו אנחנו עבדים לשוק הפרטיקפיטליסטי למצב הנהדר בו כולנו מקבלים משכורת בלי עבודה?



בהמשך לרעיונות המציאותיים והנהדרים שהועלו בכתבה, הייתי רוצה להעלות כאן את השיטה שנוסתה בהצלחה במעשיות עממיות רבות: שיטת היהודי והחמור. בשיטה זו, היהודי הפחית מדי יום את כמות האוכל של החמור, כדי להרגיל אותו לגמילה מתרבות הצריכה, והצליח להקטין את הביקוש למותגים אופנתיים של החמור כמעט עד לנקודת האפס.

בשלב הזה בניסוי, לפני גיבוש ההצלחה המלאה, החמור מת ולכאורה נוצרה כאן בעיה יישומית, אבל צריך לזכור כי בפילוסופיה ההודית מוות הוא לא סוף אלא רק התחלה, ולפי רעיונות אלו, יש סבירות להערכה שהחמור זכה בגלגול הבא למשרה בשכר נאות ובהיקף מצומצם (לדוגמה, בתור כתבת "כלכליסט") או שהפך לנסיך הודי במאה החמישית לפנה"ס. הנקודה האחרונה מצביעה על-כך שהמסע בזמן אפשרי, ודווקא בזכות אימוץ שיטות רוחניות בטכנולוגיה עממית. הפרופסור לסוציולוגיה ג'וזף ויסריונוביץ' (Joseph Visaryonovich) מאוניברסיטת מנהטן שבשיקגו אפילו טוען כי אפשור גישה למסע בזמן מסוג זה, בהיקף רחב, יכול לשמש פתרון בקנה מידה רחב לאוכלוסיה. לפרופסור ויסריונוביץ' יש גם תכנית מעשית לנושא זה.

רעיון אחר בנושא העלה ד"ר ג'רמי ריפקין, המנחה קורס בנושא "הזמן והדברים" (Time and pests) במתנ"ס במדינת אילינוי. לפי ריפקין, הטענה כי המעבר בנקודת הפסק הנשימה האולטימטיבי אמנם נראה כמו כישלון, אך זהו כישלון רק לפי גישה קפיטליסטית צרה, התופשת את העובד כרכושו של המעסיק. בגישה שונה במקצת אפשר לראות כי א) אחרי מותו של החמור היה גידול משמעותי בזמן הפנוי שלו. ב) המוות צמצם מאוד את הצרכנות של החמור עד כדי גמילה מוחלטת. ריפקין מראה כי החמור סבל במשך שנים מבעיית דימוי גוף והיה עסוק באופן אובססיבי בדיאטות לפי מתכונים מערוץ הקניות, אך מיד עם מותו הצליח לרזות במהירות ובקלות בשיטה טבעונית ולספק תעסוקה בשכר הוגן למעמד התולעים.



זאת ועוד, כמה חוקרים מ"קרן הכלכלה החדשה" (More Bullshit University) הטוענים שאין למעשה קשר בין הפחתת כמות האוכל למות החמור. כמה מהם מעלים את הרעיון שמותו של החמור נגרם כתוצאה מהתערבות של גורמים מסחריים, כמו ניסיונו המתמשך של היהודי לכפות על החמור לעבוד שעות נוספות ולבקר את כמות הגלישה של החמור באינטרנט. לטענתם, אם הייתה כמות העבודה מופחתת בשיעור דומה להפחתת שיעור הצריכה ניתן היה ליצור חברה בת-קיימא באמצעים העומדים לרשותנו על כדור הארץ המתחמם במהירות מטורפת.

בניסוי שנערך ביישוב הכפרי האינדיאני ג'אסטאינבנטדאיט (JustInventedIt בשפת מינואיט) חשף אחד מחוקרי "קרן הכלכלה החדשה," פרופ' לולב הדס, כי יש לו כתובת קעקע בצורת פרפר בשיפולי העכוז. הוכחה זו הביאה חוקרים חדשים רבים, בקצב הולך ומתגבר, לאמץ את הגישה כי ניתן להמיר את עבודת החמור באופנים שונים. אחד הרעיונות המעניינים ביותר היה של פרופ' א. לייזי (Lazy Ass) מאוניברסיטת אורי גלר בארץ עוץ. לפי פרופ' לייזי, "עבודת החמור" בשיכול אותיות משמעו "ערוב התמחוד." פרופ' לייזי מסתמכת על מחקר פורץ דרך של רודריגו גונזלס ומושיק גלאמין מערוץ הילדים, המראה כי "תמחוד" משמעו ציטוט רנדומלי ממקבץ מחקרים שהכותב אינו מבין. ציטוט כזה, הראו גונזלס וגלאמין, מסייע ביצירת מאמרים ארוכים בעיתוני כלכלה, המעניקים לכותבים ולעורכים רבים תחושה אינטלקטואלית, ומאפשרים להגדיר אסופה של הבלים כ"מעוררת מחשבה" וזאת ללא כל קשר לתכנה. מכאן נובע כי השיטה הכלכלית הזו נוסתה ואף עובדת היטב בנסיבות מסוימות.

כל זה מוביל למסקנה כי שיטת היהודי והחמור יכולה לעבוד בצלחת פטרי ומשום כך רצוי להחיל אותה באופן מעשי ומיידי באמצעות ניסוי ביקום המאוכלס כולו.

הערה: יש כמובן רעיונות אחרים, כמו "פרויקט ונוס," אך תכנית מציאותית זו פתוחה כרגע רק לתושבים בעלי אזרחות בכוכב נגה.

סופות והשוק הפרטי
גיל כתב:

אשמח להבהרה קצרה וממוקדת, איך בדיוק כוחות השוק אמורים לטפל במה שהתחולל בארה"ב בימים האחרונים, ואיך רומני היה מטפל בזה ללא הסוכנות לטיפול במקרי חירום שהוא מציע לבטל? ואולי גם להודאה שכל שיטת השוק הקפיטליסטית טובה רק לעסקים כרגיל, ובמקרה של קטסטרופה (טבעית או פיננסית) מייד רצים לאימא-מדינה לבקש עזרה...?


סערה ואסונות טבע אחרים הם, באופן טבעי, אירוע ביטוחי: פגיעה בגוף, בנפש וברכוש, שהדרך הטובה ביותר לגדר את הסכנה מפניה היא באמצעות ביטוח. לדוגמה, עיר או מדינה תוכל לבטח את עצמה מפני אירועים כאלו, וליהנות משירותים מיוחדים שהביטוח יצטרך לספק במקרה של אסון. התבנית המקובלת ביותר היא כוח משימה מיוחד במימון חברות הביטוח (קרוב לוודאי בסוג של פּוּל), או קבלת שירותים וסיוע ברמה המקומית והמדינתית. במדינה כמו ארצות־הברית, בה חלק גדול השירותים, ובוודאי עיקר שירותי החירום (בתי־חולים, חדרי מיון, מקלטים, כיבוי אש, שיטור, וכדומה) ניתנים ברמת העיר והמדינה, יש תשתית נאותה לשיתוף פעולה כזה.

הליך שגור יכול להיות כזה: כאשר מאובחנת סכנה אפשרית של הוריקן בארצות־הברית, למשל, מודיעים מושלי המדינות לחברות הביטוח שלהם על־כך ו"מממשים" את האירוע הביטוחי באמצעות אזעקת כוח המשימה המיוחד. דירוג העדיפות, מן הסתם, יהיה כזה שיעניק עדיפות למניעת אסון בנפש או בגוף תחילה, ואחר־כך לרכוש. המוטיבציה של חברת הביטוח תהיה, באופן טבעי, לנהל את ההתמודדות עם האירוע באופן היעיל ביותר, כדי להימנע מתשלום דמי ביטוח. סביר להניח שחברת הביטוח גם תציב דרישות למדינה כדי למנוע אסונות (באופן דומה לדרישה של חברת ביטוח להתקין סורגים על החלונות בסוגים מסוימים של ביטוח רכוש).

להבנתי, מדובר בעניין טריוויאלי למדי לכינון במערך פרטי, עירוני ומדינתי. יתר על־כן, מן העובדות הידועות לנו, כמעט כל הטיפול המעשי באסונות אכן מבוצע על־ידי כוחות העזרה והסיוע המקומיים. תפקידה של הרשות הפדרלית מצטמצם בדרך כלל—וגם במקרה של "סנדי," במידה רבה—בהעברת הכספים.

יש שני עניינים מעניינים נוספים—האחד רעיוני והשני מעשי. ברובד המעשי, שירי התהילה ל-FEMA עומדים בסתירה בולטת לאיכותו של הארגון, שבשנות קיומו הצטייר כפשלונר סדרתי. הסנטור הולינגס מדרום קרוליינה הגדיר את הארגון פעם "החבורה העלובה ביותר של חמורים ביורוקרטים שפגשתי בחיי." הארגון, שזכה לתואר הרשות הפדרלית העלובה ביותר בתחילת שנות התשעים, אחרי פשלות מביכות עם הוריקן הוגו, הוריקן אנדרו ואחרים, פורק ואורגן מחדש פעמים מספר, בלי שהבעיות הבסיסיות שלו (תגובה איטית, כוח אדם לא מיומן ולא יעיל, חסימת ארגונים 'מתחרים' כמו הצלב האדום, ביורוקרטיית יתר, שחיתות, חלוקת כספים לא מבוקרת, וכדומה) יטופלו. העדות לכך, אחרי הרה-ארגון האחרון באה קתרינה וחשפה שוב את ערוותו. למעשה, נדירים האירועים בהם הוא לא מפשל.

אם כל־כך רע, מדוע מתרפק מושל ניו־ג'רזי אצל חיקו של הנשיא ושניהם מדגדגים אחד את השני מתחת לסנטר? פשוט מאוד: כסף. ההכרזה על איזור מסוים כאזור אסון משמעה הזרמת סכומים נכבדים מאוד של כסף לכיסיה של המדינה ולכיסיהם של אזרחיה. ההכרזה על אזור מסוים כאזור אסון הייתה משום כך דרך ל'שוחד פוליטי': קלינטון הרבה להכריז על אזורי אסון ערב הבחירות בשנת 1996, וכך עשה גם ג'ורג' בוש הבן בשנת 2004. כריס כריסטי, מושל ניו־ג'רזי, פשוט מבין את העניין היטב. זאת ועוד, בגלל הסרבול של FEMA, ההכרזה מזמנת שפע של כסף המחולק באופן לא מבוקר. לדוגמה, דו"ח משנת 2006 חשף פיזור כספים חמור (יותר ממיליארד דולר שחולקו לתביעות שקריות, בלי בדיקה).

ברובד התאורטי, גיל שוגה כאן, לדעתי, משום שהוא נופל בפח "כשל הקיצון"—הסברה שאם אדם, מערכת או שירות אינם מספקים צורך או מוצר שולי או גומחתי בתחום כלשהו, כי אז אין בהם תועלת כלל בתחום זה. אם השוק הפרטי לא ייתן פתרון מושלם לעיוור, נכה בכל גפיו הלוקה בסכיזופרניה, כי אז אין שום תועלת בשוק הפרטי כפתרון לכל סוג של ליקוי גופני ונפשי. בדרך כלל נלווה ל"כשל הקיצון" גם כשל "ברירת הממשלה": אם יש שירות כלשהו שהשוק הפרטי אינו מספק באופן מושלם צורך או מוצר, כי אז הממשלה היא זו שצריכה לספק את השירות במובנו הרחב ביותר. לדוגמה, אם יש אלכוהוליסטים חסרי בית הישנים ברחובות, כי אז על הממשלה ליטול על עצמה את הטיפול בכל בעיות העוני; אם יש סופה עזה ואין שירותים פרטיים להתמודד עמה—זו הוכחה לכך שממשלה גדולה ורחבה זה עניין טוב; אם יש אנשים בלי חוש קצב שמתקשים בחוג לריקודי עם, יש צורך בתכנית ממשלתית מקיפה ללימוד ריקוד לכל פועל.

בפועל, בדרך כלל, זהו רעיון רע מאוד לבחון נחיצות בשירות דרך האספקלריה של צורכי הקיצון. אין צורך במנגנון הביטוח הלאומי, המניב תועלת מפוקפקת למיליונים, אם הבעיה או החוסר נוגעים לכמה עשרות אלפי אנשים. אם יש צורך בטיפול במקרים קיצוניים של פגעי טבע, אין משמעות הדבר שלממשלה צריכה להיות שליטה רחבה בכל התנהגות בציבור.

כלל המכהן עובד?
הערה קטנה ביחס ל"כלל המכהן" (עליו כבר דיברתי) ותוצאות הבחירות בארצות־הברית. כתבתי כי הטענה המסורתית היא "כלל המכהן" מצביע על־כך שהקולות הצפים מתחלקים ביחס של כ-1:4 לרעת המכהן.

במקרה של הבחירות בארצות־הברית, כאשר החלתי לתעד את התוצאות בסקרים העדכניים ביותר במדינות השונות, ב-23 באוקטובר, נהנה אובמה מיתרון של 1.8 אחוז בחישוב הסקרים בכל המדינות ותרגומם למצביעים (67 מיליון מצביעים מול 64.483 לרומני). אם כלל המכהן נכון, שיערתי, כי אז נוכל לראות כי אם מספר המצביעים הצפים יקטן (הליך טבעי ככל שמתקרב יום הבחירות) הם יתחלקו בשיעור של כ-80 אחוז לרומני ו-20 אחוז לאובמה.

כאשר החלתי בחישוב, היו כ-9.58 מיליון מצביעים שעדיין לא החליטו או מתכוונים להצביע למועמד אחר. בניכוי המצביעים למועמד אחר, היו 7.590 מיליון מצביעים שקולם יינתן כנראה לאובמה או לרומני. בימים שחלפו, הצטמק מספר זה בהדרגה, והיום יש רק 6.279 מיליון שעדיין "לא החליטו."

המצביעים שהחליטו, לפי הסקרים העדכניים, מונים כ-1.31 מיליון. הם התחלקו בשיעור של 81 אחוז לרומני ו-19 אחוז לאובמה. לרומני יש כעת 65.544 מיליון מצביעים, ולאובמה 67.3 מיליון מצביעים. בהנחה ששיעור ההתפלגות ימשיך לרדת בקצב איטי (לטובת אובמה) חישבתי מחדש את התוצאות עם תוצאה המצביעה על יתרון של כאחוז וחצי לרומני בקלפיות: 50.01 אחוז מול 48.58 אחוז.

רומני כבר ניצח בקולורדו?
ועניין נוסף, מעניין במיוחד. ההצבעה המוקדמת במדינה המתנדנדת קולורדו מתנהלת בשצף קצף. עד כה הצביעו בהצבעה מוקדמת 1.15 מיליון מתוך כ-2.7 מיליון שיצביעו במדינה בסך הכל—43 אחוז מכלל הבוחרים. לפי אומדן חלוקת הבוחרים העצמאיים (יתרון של חמישה אחוז לפחות לרומני) עולה כי אחרי מניין של 43 אחוז מהקולות מוביל רומני עם 51 אחוז מול 46.73 אחוז. פער כזה כמעט ומבטיח לו ניצחון, על פניו, אלא אם כן תהיה נפילה גדולה במספר הרפובליקנים שיגיעו לקלפיות ועליה גדולה במספר הדמוקרטים שיגיעו לקלפיות. שני אירועים לא סבירים במיוחד. האם משמעות הדבר שרומני כבר ניצח בקולורדו?

ובנבאדה? סיפור אחר לגמרי
מנבאדה יש דיווח מסודר על התוצאות במחוז וואשו (Washoe), המונה כחמישית מכלל המצביעים בנבאדה (מספרם הכולל, לפי חישובי, 1.13 מיליון; לפי נתוני מדינת נבאדה, 1.26 מיליון). בשנת 2008 ניצח במחוז אובמה בהפרש נאה: 55.63 אחוז מול 42.91 אחוז (אותה שנה ניצח אובמה בקלארק, קארסון סיטי ו־וואשו, והפסיד בכל המחוזות הקטנים). דפוס ההצבעה המוקדמת היה דומה, אך הפער היה גדול יותר (49 אחוז מול 34.4 אחוז). דפוס ההצבעה המוקדמת דומה לזה של קולורדו היום (43.76 אחוז בהצבעה מוקדמת בשנת 2008; 41.8 אחוז בהצבעה מוקדמת בבחירות הנוכחיות).

בחינה של דפוסי ההצבעה המוקדמת מצביעה על יתרון למועמד הרפובליקני ג'ון מקיין בין המצביעים העצמאים בשנת 2008. הכרעה זו מבוססת על ההנחה שהדמוקרטים והרפובליקנים הצביעו ביחס דומה גם בקלפי, מה שמותיר לבחון כיצד התפלגו קולות העצמאיים. אחוז המצביעים למועמדים האחרים היה 1.41 אחוז (בדיוק כפי ששיערתי שיקרה בארצות־הברית בכללה בבחירות אלו) ואילו שאר העצמאים התפלגו ביחס של כ-56 אחוז למקיין מול 44 אחוז לאובמה.

יחסי הכוחות בהצבעה המוקדמת השנה שונים מאוד: 41.25 לדמוקרטים מול 40.92 אחוז לרפובליקנים ו-17.83 אחוז עצמאיים (נתוני 2008 מכאן; ונתונים רשמיים). אם נניח יחסים דומים גם בבחירות הנוכחיות בין העצמאים, ונחסר שיעור דומה לטובת המועמדים האחרים יעלה כי התוצאה הסופית במחוז וואשו תהיה יתרון של 50 אחוז לרומני מול 48.4 אחוז לאובמה במחוז זה.

ומה קורה במדינה בכללה? לפי הנתונים הרשמיים (נכון ל-31 באוקטובר) הייתה ההצבעה המוקדמת בשיעור של 42 אחוז מכלל הבוחרים, כשההתפלגות מעט יותר נוחה לדמוקרטים: יתרון של 44.18 אחוז מול 37.65 אחוז לרפובליקנים. בחישוב כולל עולה כי דפוס ההצבעה, במיוחד בזכות מחוז קלארק, המצביע לדמוקרטים בשיעורים נאים מאוד, יעניק לאובמה ניצחון בפער של 51.69 אחוז מול 47.2 אחוז.

את התמונה יכולים לשנות רק התפלגות מסיבית של הבוחרים העצמאיים לטובת רומני (שיעור של 70 אחוז נדרש כדי לנצח כחוט השערה) או שיעור הצבעה נמוך יחסית ביום הבחירות (כפי שחוזה גאלופ), שיעניק לרפובליקנים הנלהבים יותר יתרון. כך-או-כך, ההצבעה המאסיבית עד כה, והמגמה החריפה במחוז קלארק יעניקו לאובמה את האלקטורים של נבאדה.

טוב, אז על הכיפאק, אבל מי ייקח?
שאלת מיליארד הדולר. ננסה לפתור אותה לפי ארבעה תסריטים. הראשון הוא תסריט החלום של הדמוקרטים. הוא מניח כי התפלגות המצביעים תהיה טובה אף מזו של שנת 2008: 39 אחוז דמוקרטים, 31 אחוז רפובליקנים (במקום 32 אחוז בפועל) ו-30 אחוז עצמאיים (אני כולל במניין זה את המצביעים למועמדים אחרים). השיעור הצנוע ביותר של פער לטובת רומני בין העצמאים הוא 6 אחוז. פער שלילי זה לאובמה בקרב עצמאים שורר כמעט שנה וחצי, אך מכיוון שמדובר בתסריט חלומות, הוא יקטן כאן לארבעה אחוז בלבד. במצב כזה, אובמה יזכה בבחירות עם 51 אחוז מול 47.6 אחוז לרומני.

התסריט הזה הוא חלום ולא מציאות. בהתחשב בנסיבות, במצב הכלכלי ובשאר ירקות, הדמוקרטים היו שמחים לצאת עם אחד-אפס קטן כסיום מושלם למסע בחירות זוועתי למדי מבחינתם. הסיכויים להתממשות חלום כזה קטנים מאוד.

תסריט אחר מניח הנחת ביניים, לפיה הפער בין הדמוקרטים לרפובליקנים יקטן לשיעור של כ-3.5 אחוז ופער העצמאים יהיה 8 אחוז. הפער בין הדמוקרטים לרפובליקנים גדול מהממוצע בשנים של גאות רפובליקנית, אך אם נניח כי לא תהיה גאות כזו והרפובליקנים והדמוקרטים כאחד ישיגו תוצאות פושרות, ניתן לראות בו אפשרות סבירה. במקרה כזה, רומני מנצח בבחירות בפער קטן של 1.2 אחוז: 49.9 אחוז מול 48.7 אחוז לאובמה.

תסריט שלישי יניח, בעקבות קביעת גאלופ, כי בבחירות אלו ייהנו הרפובליקנים מיתרון קל של כאחוז בין המצביעים, עם ירידה בשיעור המצביעים לדמוקרטים ולרפובליקנים כאחד לטובת העצמאים ולטובת מועמדים אחרים. במקרה כזה, רומני מנצח באופן משכנע בפער של כחמישה אחוז, עם 51.5 אחוז לעומת 46 אחוז לאובמה—פער של 5.5 אחוז. התוצאות כאן לא משתנות הרבה בכל אופן בו משחקים בנתונים כדי להקטין את שיעור המצביעים לדמוקרטים ולרפובליקנים כאחד.

תסריט רביעי הוא תסריט החלום של הרפובליקנים: פער של 12 אחוז לטובת רומני בין העצמאים (למעשה, זה נתון סביר למדי) והתלהבות רפובליקנית (עדיין ביתרון של אחוז בלבד: 38 אחוז מול 37 אחוז). במקרה כזה, רומני מנצח בפער של 6.4 אחוז: 52.5 מול 46.1 אחוז לאובמה.

מי מהתסריטים מציאותי יותר? עובדות היסוד הן כי לרומני יתרון בין העצמאים, ששיעורו הוא כנראה שישה אחוז ויותר. אל מול מצב כזה הדמוקרטים חייבים ליהנות מיתרון משמעותי בשיעור ההצבעה עבורם. פער של חמישה אחוז במספר הדמוקרטים בהשוואה לרפובליקנים הכרחי עבורם (הערה: אחרי שכתבתי את הדברים האלו ראיתי טיעון זהה כאן) התממשות של תסריט כזה צריכה הייתה, להלכה, להוביל את התחזיות להעריך כי ניצחון של רומני הוא הסביר ביותר.

ובכל זאת, ניתן לשמוע קולות שאין לזלזל בערכם, כמו נייט סילבר (הנוטה לאובמה) או סם וואנג (הנוטה בעיקר ליהירות) המנבאים, על סמך חישובים סטטיסטיים, כי אובמה ינצח בטוח-בטוח. שניהם עורכים את חישוביהם על בסיס ההנחה כי ההטיות המובנות בסקרים השונים תאזנה זו את זו: בסקר א' יתנו משקל עודף לרפובליקנים, ובאחר יתנו משקל עודף לדמוקרטים ובסוף יצא מספר הקרוב למציאות ובא לסינסינטי גואל.

הבעיה העיקרית, באופן פוטנציאלי לפחות, עם הנחה זו היא כי הסקרים—לבד מאלו של רסמוסן ושל גאלופ—בונים את הערכותיהם בטווח שבין אי-שינוי או התעצמות המגמות משנת 2008 להערכה של חזרה למגמה ארוכת הטווח. לדוגמה, לעניין היחס בין רפובליקנים לדמוקרטים: הערכת הסוקרים עשויה להיות מוטה בשיעור של שניים עד שלושה אחוזים. הבחירות, ביום ג' הקרוב, יורו האם ההערכה שלי על משקל הצבעת העצמאים והיחס בין הרפובליקנים לדמוקרטים הייתה מוטעית ולא תאמה את המציאות ואת המגמות, או האם ההערכות הסינתטיות-מתמטיות פשוט לא התחשבו בתכן הסקרים והתייחסו רק לכותרות "מי-תומך-במי."


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (7)
 
 
חוסר בהירות
3/11/2012
נכתב על ידי אברהם

האם הנתונים מתייחסים לככל הציבור האמריקני?
הרי ברור שהמדינות היחידות שרלוונטיות הן אוהיו, פלורידה, פנסילבניה ועוד מספר מדינות. מה המצב שם?
 
 
 
 
לאברהם
3/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

אברהם, אם אתה מתכוון לנתוני הפערים בין דמוקרטים לרפובליקנים - אלו משתנים קלות ממדינה למדינה. במדינות מסוימות יש עדיפות מסוימת לרפובליקנים במצב "רגיל" (לדוגמה, בפלורידה). באחרות (כמו פנסילבניה) העדיפות היא לדמוקרטים באופן מובהק.
 
 
 
 
גמאני מצטרף
3/11/2012
נכתב על ידי גרשון

החישובים של נייט סילבר, אם הבנתי נכון, מתבססים על חישוב האלקטורים, ונדמה לי שאתה לא מתייחס בכלל לענין הזה.
 
 
 
 
לגרשון
3/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

גרשון,

התייחסתי בעבר לחישוב האלקטורים וגם כאן, כפי שתוכל לראות, אני עוסק בקולורדו ובנבאדה - שתלכנה האחת לרומני והשנייה לאובמה (כך אני סבור).

התייחסותי כאן הייתה בעיקר להצבעה במדינה כולה שכן אין זה סביר כלל (סבירות של פחות מאחוז), כפי שטענתי במאמר קודם שיהיה פיצול ממשי בין התוצאות כאן ושם.

במצב כאן, במדינות ה"בטוחות" לכאורה של כל צד נמצאים ממילא רוב המצביעים עבור כל אחד מהמועמדים. במקרים בעבר של פיצול הפער היה קטן. למשל פער של אחוז אחד בבחירות 1876 (ההכרעה הייתה פועל יוצא של העברת 20 קולות אלקטורים ממועמד אחד לאחר - לא תוצר של הבחירות עצמן), פער של 0.83 אחוז בשנת 1888, ופער של 0.51 אחוז בשנת 2000 (וגם כאן, מלווה בשערורייה).

מדוגמאות אלו עולה שקשה מאוד להניח שיהיה פער של יותר מאחוז בקולות המצביעים, שלא יתורגם לזכיה אלקטורלית - מה שהופך את בדיקת האלקטורים משנית בחשיבותה כאן, אם מניחים שהתחזית הכוללת אמינה דיה (מה שכלל לא בטוח).
 
 
 
 
אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל זה לא מטופש, כל הדיון הזה בסקרים בזמן שהמרוץ כל כך צמוד?
5/11/2012
נכתב על ידי עמי, ת"א

סקרים מועילים על מנת לתאר מגמות, או להראות פערים גדולים. אבל בפער כל כך קטן - הסקרים לא ממש אומרים משהו.
הרי אפילו בעולם אידיאלי, שבו אנשים לא משקרים, כל מי שאומר שיצביע אכן הולך להצביע, אין ארועים דרמטיים סמוך ליום הבחירות, המדגם המייצג אכן מייצג באופן אחיד את כל אוכלוסיית המצביעים, ועורכי הסקרים אנשי מקצוע לעילא - אפילו בעולם כזה טעות הדגימה היא 5% - גדול יותר מהפער בין המועמדים. ודאי שבעולם האמיתי, בו אף אחת מההנחות האלו לא נכונה, לסקר שאומר שמועמד כזה או אחר מוביל ב-2% אין ממש ערך.

סליחה, ערך אחד יש לסקר - הוא מספק פרנוסה למכוני הסקר, לעתונאים, בלוגרים ושאר איצטגניני מה-יהיה. גם זה חשוב. אולי זה אפילו מסייע קצת להוציא את הכלכלה מהמיתון.
 
 
 
 
איזה מין איום זה
5/11/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.themarker.com/wallstreet/1.1857598
 
 
 
 
סופות והשוק הפרטי
6/11/2012
נכתב על ידי גיל

תודה אורי על ההתייחסות המיוחדת והממוקדת.

בניגוד לך (ולאחרים שהציעו להסתמך על חברות ביטוח) אני חושב שההצעה להשתמש בשירותים שימומנו וינוהלו על ידי חברות ביטוח במקרים מהסוג שראינו לאחרונה בארה"ב היא רעיון מסוכן, בלשון המעטה, ותרתי משמע.

חברת ביטוח היא הגוף או המוסד האחרון שהייתי רוצה להסתמך על עזרתו במקרה של סופת ענק, או שריפת ענק, או כל "מקרה קיצון" (כהגדרתך, אלא שנראה ש"מקרי הקיצון" האלה נהפכים לתכופים יותר ויותר - אופס, שכחתי שאתה לא ממש מאמין בשינוי האקלים..).

יהיה מאד משעשע להאזין לשיחה בין מושל ניו־ג'רזי למוקד השירות של חברת הביטוח כמה שעות לפני הגעת ההוריקן (אגב, לא הבנתי בדיוק מי משלם לחזאים? חברת הביטוח מחזיקה שירות חזאים "פרטי" משלה?)..בוא נראה, זה בטח ישמע כך:

המושל: שלום, נודע לנו על הוריקן מתקרב. אנחנו מבוטחים אצלכם בתוכנית סיכון א, סעיף קטן 5 ו-4. אשמח אם תוכלו לטפל באירוע הביטוחי שלנו.
המוקדן: תן לי לבדוק רגע..אני רואה שהכיסוי שלכם כולל תקופת שיהוי של 30 יום במקרה של סופה מסוג W כפול, ויש להעביר את הפניה שלכם לחזאי אובייקטיבי על מנת לאמת את סוג הסופה. אנחנו נבצע את הבדיקה ונחזור אליכם לא יאוחר מ-14 יום משעת הפניה.

או אולי:

המושל: הלו, הלו, הצילו..אנחנו עומדים להסחף בגל צונאמי שמגיע לחופינו עוד כשעתיים, אנחנו מבוטחים אצלכם בתוכנית "NO problem" אנא עזרו לנו...
המוקדן: תן לי לבדוק רגע..אני רואה שתשלום הפרמיה האחרון לא הועבר לחשבוננו..צר לי, סעיף 119 סעיף קטן ג בחוזה הביטוח קובע שבמקרה כזה הביטוח מבוטל ולא יחודש עד להעברת הסכום במלואו. אני מעביר אותך לאגף החשבונות..אופס..אין תשובה שם, כנראה שהבנין נפגע בסופה..צר לי..על פי הנוהלים הפנימיים של החברה אין ביכולתי לעזור לך. תודה שפנית אלינו, יום טוב.

מאד מצחיק אה?
האם אני "נופל בפח "כשל הקיצון""???—
האם טיפול במקרי אסונות טבע או אחרים הוא "צורך או מוצר שולי או גומחתי בתחום כלשהו"!!!???

צר לי, אבל להשוות טיפול בנושאים הנ"ל לטיפול בעיוור, נכה בכל גפיו הלוקה בסכיזופרניה או לטיפול באנשים בלי חוש קצב שמתקשים בחוג לריקודי עם, זו דמוגוגיה גרועה במקרה הטוב...

אפשר, במקום זה, להודות בפה מלא:
כוחות השוק אינם מסוגלים לטפל בכל מצב, תרחיש או אירוע, ובמיוחד בכאלו המשפיעים על אוכלוסיות גדולות, דורשים התערבות מיידית ומאסיבית במובן כוח האדם והיכולת הכלכלית, או שההתרעה לגביהם קצרה. לכן יש צורך בשלטון מרכזי חזק, שבמידת הצורך יכול לווסת, לנהל ולמתן את התנהגות ציבור.