היום שלפני, היום שאחרי
 


הבחירות לנשיאות בארצות־הברית ייערכו היום (06.11.12) - ועדיין איננו יודעים מי יהיה המנצח. השוויון כמעט מוחלט. מה שאנחנו כן יכולים לדעת הוא מה יקרה ביום שאחרי. אם ינצח הרפובליקני רומני, או שאובמה יצליח לקושש די קולות כדי לשרוד - הבעיות בפניהן יתייצבו ביום שאחרי תהיינה אותן בעיות. ניסיון העבר מלמד אותנו כי רק אחד מהמועמדים מצויד בכישורים להתמודד עמן.

גוש הרווחה וגוש המתנגדים
הבחירות בארצות־הברית אינן בין רומני ובין אובמה, כי אם בין שני גושים, שניתן לכנותם בהכללה גוש הרווחה וגוש המתנגדים. גוש הרווחה חובק כשליש עד 40 אחוז מאוכלוסיית ארצות־הברית ומונה בתוכו רוב מכריע מבין השחורים בארצות־הברית (12 אחוז מתושבי ארה"ב), רוב של כשני שליש מבין ההיספנים (8-9 אחוז מהאוכלוסייה), כיסים חשובים בין לבנים עניים וחברי איגודים מקצועיים. לאלו ניתן להוסיף קבוצה לא גדולה, אך משפיעה מאוד, של לבנים משכילים ממעמד-הביניים הגבוה.



אין זה מפתיע לגלות, לאור הרכב הגוש הזה, כי כמעט כל הסקרים מספרים סיפור דומה: תומכיו של אובמה הם תושבי ערים, שחורים, היספנים, עניים ובעלי השכלה נמוכה יותר מחד, אך בעלי רוב מובהק בין בעלי השכלה של תואר שני ומעלה. כשהמועמד הרפובליקני, מיט רומני, קונן שוב ושוב על-כך שיש 46 מיליון אנשים החיים על תלושי מזון, הוא הצביע בבלי דעת לא על חולשה של ממשל אובמה כי אם על מקור כוח של הקואליציה: אותם אנשים החיים על תלושי מזון הם לקוחותיו הנאמנים.

גוש המתנגדים מונה את עיקר האוכלוסייה הלבנה בארצות־הברית, המתנגדת לסדר היום הרווחתני של הדמוקרטים ומצביעה ברוב מכריע למפלגה הרפובליקנית. הגברים הלבנים מצביעים לרפובליקנים ברוב גדול (20-30 אחוז). הנשים הלבנות מצביעות לרפובליקנים ברוב מסיבי (כ-10 אחוז; ראו הערה צדדית להלן). המערב התיכון הלבן מצביע עבורם ברוב גדול (כ-10 אחוז). הדרום הלבן ברוב גדול עוד יותר (כ-30 אחוז). אפילו במערב, בו מיתמרת דמותה של קליפורניה, יש רוב ברור לרפובליקנים בין הלבנים. ההבדל העיקרי בתוך גוש זה הוא במידת ה'רכות' שלו בהתנגדות לסדר היום של גוש הרווחה. חלקים מסוימים בתוכו עשויים לנטות למסרים של הגוש שמנגד בשנים מסוימות.

הערה צדדית, פער המגדר: אמירה מקובלת בארצות־הברית היא כי מועמדים רפובליקנים סובלים מ"פער מגדר," כלומר, שנשים נוטות יותר להצביע לדמוקרטים מלרפובליקנים. זו שטות גמורה: לדוגמה, מסקר עדכני של חברת הסקרים פי"ו עולה כי נשים לבנות מתכוונות להצביע לרומני ברוב של 9 אחוז על־פני אובמה. "פער המגדר" המדומיין הוא אשליה סטטיסטית, שכן הגברים הלבנים נוטים לרפובליקנים ברוב גדול אפילו יותר (כ-21 אחוז). "פער המגדר" נוצר רק כאשר מוסיפים לתבשיל את הגברים והנשים השחורים וההיספנים המצביעים ברוב גדול מאוד לגוש הרווחה. הרוב הגברי של הרפובליקנים מתעמעם והרוב בין הנשים הופך למיעוט.[1]



האסטרטגיה הגדולה של הדמוקרטים בנויה כעוגת שכבות: השכבה התחתונה והעבה היא של המיעוטים, העניים והנתמכים. יתרונה הגדול של שכבה זו הוא בנאמנותה המובהקת, כל עוד קשרי פטרון-קליינט נשמרים. חסרונה הגדול הוא בכך שהיא אינה תמיד קבוצה נמרצת, פעילה ומצביעה. כאשר מטפחים קבוצה אפטית וחסרת־תקווה, היא מתנהגת כך לפעמים. השכבה הדקה יותר שמעליה היא של שכירים מהמעמד-הבינוני בשירות המדינה או המאוגדים. בשנה טובה לדמוקרטים מונות שתי השכבות במקובץ כארבעים אחוז מכלל הבוחרים. כל שנדרשים הדמוקרטים לעשות, מכאן, הוא לשכנע אחד משבעה אנשים מהשוליים ה'רכים' של גוש המתנגדים. אפילו בשנה חלשה לדמוקרטים, קיומו של גוש מובטח המונה כרבע מהאוכלוסייה משמעו שעליהם לשכנע רק שליש משאר האוכלוסיה להצביע עבורם כדי לזכות בניצחון.

כדי להדגים את עצמתו של גוש מיעוט המצביע באופן אחיד, די לבדוק את מה שמתרחש בפנסילבניה. מדינה זו העניקה רוב לדמוקרטים בבחירות לנשיאות מאז שנת 1988. בשנת 2008, אל מול המועמד הרפובליקני החלש ג'ון מקיין, זכה אובמה ברוב של כ-10.5 אחוז במדינה. עם זאת, כאשר מחסרים מתוך מספר זה את מחוז פילדלפיה, המונה רק 12 אחוז מהאוכלוסייה, אך מצביע בקביעות בשיעור של 80 אחוז למועמד הדמוקרטי נוצר כמעט שוויון בין הצדדים. מחוז פילדלפיה הוא העני במחוזות שבפנסילבניה ותושביו הלבנים מונים רק 37 אחוז. בבחירות בשנת 2004 הביאה פילדלפיה לכך שניצחון משכנע של בוש הבן בשאר מחוזות המדינה הפך להפסד בהפרש קטן במדינה כולה. בפנסילבניה, די לדמוקרטים לזכות בקולות הגוש שלהם בפילדלפיה ובפיטסבורג—הם יכולים להרשות לעצמם להפסיד בשיעור של 60-40 בשאר המחוזות.



על העצמה הרבה של גוש מצביעים ניתן ללמוד מבחינה של ההיסטוריה של ישראל. בשנת 1961, לדוגמה, מנו הקיבוצים והמושבים כ-10 אחוז מכלל האוכלוסיה ואילו האוכלוסייה הערבית (כ-11 אחוז) הצביעה, אם בכלל, לרשימות מיעוטים בחסות מפא"י. אם ננכה מן המכלול את המצביעים למפלגות הדתיות (שאף הם מצביעים באופן גושי) נמצא כי למאבק על 63 אחוז מהבוחרים שנותרו חופשיים לשכנוע התייצב גוש השמאל עם יותר מ-20 מנדטים 'בקופה'. לקבוצת מפא"י-מפ"ם-אחדות־העבודה היו בבחירות 1961 59 מנדטים. הידלדלות הגוש (הצבעת הערבים למפלגות ערביות וצמצום נתחם של הקיבוצים והמושבים מהאוכלוסיה בכללה) הובילה לירידה מקבילה במספר המנדטים (ל-48, כולל ר"ץ).

הערת צד נוספת: נתונים אלו יכולים להבהיר מדוע מפלגות פטרון-קליינט קלאסיות כמו ש"ס או אגודת ישראל, שכוחן האלקטורלי מבוסס על חלוקת הטבות לקליינטים דרך מנגנוני המפלגה, יתנגדו תמיד למיסוד חלוקת ההטבות או לשיטת בחירות רובנית. בשני המקרים, הדבר יעקר את כוחן היחסי ויעביר אותו למפלגות הגדולות.

אם כך, מדוע השוויון?
הנתונים הסטטיסטיים האלו היו אמורים להבטיח לדמוקרטים ניצחון בכל מערכת בחירות כללית מכאן ועד להודעה חדשה: אם יש לך גוש חוסם גדול דיו, אין זה מעלה או מוריד אם רוב "שאר האוכלוסיה" אינו תומך בך. די לך בתמיכת מיעוט קטן מתוך הרוב העוין. השיטה המוכרת להבטיח את הרוב - שיטה הנהוגה ברוב המדינות בעולם, כולל בישראל - הייתה להגדיל בהתמדה את היקף הסכומים המשולמים לגוש הרווחה ואת מספר הנמנים עמו, כך שתמיכתו הנמשכת תובטח: קשה מאוד לשכנע מישהו להצביע למען ביטול או הקטנה של הטבות שהוא מקבל. יתר על-כן, גם נשיא מן המפלגה האחרת היה מתקשה לפגוע בחלוקת ההטבות - כפי שניתן היה לראות מדוגמת ניקסון, פורד, רייגן, בוש האב ובוש הבן, גם הנשיאים הרפובליקניים העדיפו לדאוג לעורם הפוליטי במקום להתעמת חזיתית עם מקבלי ההטבות.

האסטרטגיה המנצחת של הדמוקרטים - בניית "גוש רווחה" חוסם, שימנע בחירת מועמד רפובליקני לנשיאות - ספגה מהלומה כפולה בשנת 2008. המשבר הכלכלי החריף שמט את הקרקע תחת רגלי היכולת להמשיך באופן יעיל ואפקטיבי בהגדלת גוש הרווחה; חמור מזה, הנשיא הדמוקרטי שנבחר בעקבות המשבר, ברק אובמה, נעדר כישורים הולמים כדי להתמודד עם המצב. המשבר הכלכלי תבע ידע כלכלי, ניהול גמיש ופרגמטי ויכולת לשתף פעולה עם הרפובליקנים או, לכל הפחות, דרך לנטרל את התנגדותם.

חוסר יכולתו של אובמה ניכר ברפורמה המרכזית שלו - אובמה-קר. הכשל הראשון, והבסיסי ביותר, היה שהרפורמה לא יועדה ליישום מיידי. בהיעדר יישום מיידי, נוצר מצב בו מתנגדי החוק יכולים להצביע על פגמיו (ויש רבים כאלו), שעה שקואליציית מקבלי התמיכה שלו אינה נהנית עדיין מפירות ההטבות שבחוק ואינה יכולה להצביע על יתרונותיו בפועל. כך יצר החוק התנגדות רחבה ועיקשת, בלי לגבש גוף תומכים גדול דיו.

הכשל השני היה קשור בראשון: ביישום הרפורמה בשירותי הבריאות לא חתר אובמה ליצור הסכמה או פשרה עם הרפובליקנים, כמקובל בארצות־הברית. בשנתיים הראשונות הוא נהנה מרוב גדול בבית-הנבחרים ובסנאט וניצל רוב זה כדי לכפות את החוק בכוח, ללא שינויים וללא הסדר של פשרה, כנגד התנגדות נואשת של הרפובליקנים ושל חלק מהדמוקרטים. מנקודת מבט פוליטית, זו שגיאה קרדינלית בהבנת מערכי כוחות פוליטיים: מי שאינו מוכן לדבר עם הצד השני, קונה לו יריב עיקש שינסה לבלום אותו לכל אורך הדרך. יתר על־כן, הוא תורם באופן לא חכם לגיבוש והעצמה של מחנה המתנגדים.

אבל היעדר הרצון של אובמה לשאת ולתת על רפורמה מהותית בתקופה של משבר קשה נבע גם מהיעדר יכולת. העיתונאי בוב וודוורד, מחושפי פרשת ווטרגייט, הוציא באחרונה ספר ("מחיר הפוליטיקה") המתעד, אגב הדיון על תקרת התקציב בשנת 2011, את כישלונו החריף של אובמה בניהול משא ומתן בדרך להסכם. אחרי הכישלון החריף בבחירות בשנת 2010, שהעבירו את בית־הנבחרים לשליטה רפובליקנית, לא הגיע אובמה למסקנה כי עליו לשנות את נתיבו. הנשיא קלינטון, שניצב מול מציאות דומה בשנת 1994, עם קונגרס בשליטה רפובליקנית, ויתר על חתך למרכז והגיע לעסקה על קיצוץ התקציב. עסקה זו אמנם העניקה לרפובליקנים חלק ממבוקשם, אך גם שמטה את הרגליים מתחת להצגתו של קלינטון כ'סוציאליסט' ואפשרה לו לזכות בקלות בבחירות בשנת 1996.

השילוב של מצב כלכלי רעוע, תכנית הטבות שטרם החלה לחלקן וחוסר היכולת (ולמען האמת, גם חוסר הרצון) של אובמה להגיע לפשרה ולהושיט יד אל הצד השני תרמו לגיבושם של הכוחות המתנגדים לדמוקרטים ולגוש הרווחה והפכו ניצחון קל ופשוט בבחירות, בחסות גוש הרווחה, למאבק צמוד עד לרגע האחרון.

המנצח יקבע הכל
זהות המנצח בבחירות תהיה בעלת השפעה דרמטית על ההתרחשויות בשנה הקרובה. ניצחון של אובמה—ככל הנראה בהפרש קטן—יוביל להמשך העימות הפנימי, ולהמשך המדיניות הכלכלית הנוכחית. אובמה אינו רוצה וכנראה גם אינו מסוגל לשנות את מסלולו ובוודאי שהוא כפות בעבותות אל גוש הרווחה. נוסף על-כך, יו"ר הבנק הפדרלי, בן ברננקי, הכריז לפני שבועות מספר על תכנית "הקלה כמותית" חדשה. בכך התייצב ברננקי באופן גלוי לסיוע במאמץ לבחירתו מחדש של אובמה והצמיד את השניים זה-אל-מדיניותו-של-זה: לא קיצוץ תקציבי אלא הרחבה תקציבית; לא שינוי במדיניות הרווחה אלא המשך והרחבה שלה.



מדיניות זו עלולה להוביל, לכאורה, להתנגשות חזיתית עם הקונגרס—אך סביר להניח כי התנגשות כזו לא תתרחש באופן מיידי. עבור רבים במפלגה הרפובליקנית יהיה ניצחון של אובמה רגע של התפכחות: יהיו לא מעטים במפלגה שיגיעו למסקנה כי אם אל מול אחד הנשיאים הכושלים בתולדות ארצות־הברית, ועל רקע שפל כלכלי מתמשך, לא הצליחו הרפובליקנים לנצח בבחירות, אין להם סיכוי מעשי לעשות זאת בלי להתקרב אל מצביעי גוש הרווחה. בעבר כבר ראינו ניסיון כזה, עם הכרזתו של בוש הבן שהוא "שמרן רחום"—כלומר, שמרן בדעותיו בנושאי דת ומשפחה, אך דמוקרטי במדיניות הרווחה שלו. התקרבות כזו אל גוש הרווחה משמעה אימוץ חלק מסדר היום שלו, ובמיוחד הרחבה תקציבית.

אבל ההתנגשות תתרחש גם תתרחש, ומסיבה פשוטה אחת: אגרות החוב של האוצר האמריקני. אגרות חוב אלו נסחרות בשוק בריבית המשקפת את מידת האמון של הקונים והמוכרים בהחזר החוב. ריבית נמוכה במסחר מאותתת על אמון רב ביכולת ההחזר של המנפיק. ריבית גבוהה מאותתת על רמת אמון נמוכה יותר של השוק ביכולת ההחזר.

אגרות החוב של ארצות־הברית מונפקות ונסחרות בשנים האחרונות בריבית נמוכה מאוד—מ-6.5 אחוז תשואה על אג"ח לעשר שנים בשנת 2000 ל-2.47 אחוז עתה. למעשה, בניכוי אינפלציה, הן משקפות הפסד למשקיעים. הביקוש להן הוא בעיקר סימן של היעדר ברירה, ובמיוחד עבור משקיעים מחוץ לארצות־הברית: אירופה אינה אופציה, והמשקיעים נוהרים אל הדולר.

הגידול הנמשך בחוב הציבורי של ארצות הברית, שטיפס השנה ל-105 אחוז מהתוצר (בישראל, לשם השוואה, החוב עומד על כ-74 אחוז) עם גירעון פדרלי עצום מבהיר כי זהו רק עניין של זמן עד שהמשקיעים יבינו כי השקעותיהם באגרות החוב עתידות לרדת לטמיון באופן חלקי או מלא. יש כאן עניין של מתמטיקה פשוטה: כלל הכנסות הממשל (ברמה הפדרלית, המדינתית והמקומית) עומד על 5,953 מיליארד דולר לשנה. כלל ההוצאות הוא בערך 7,513 מיליארד דולר. כלומר, הגירעון הציבורי הבסיסי הוא כ-1,560 מיליארד דולר בשנה. החוב הציבורי הכולל (פדרלי, מדינתי ומקומי) הוא 19,050 מיליארד דולר. משמעות הדברים היא כי כדי לשרת את החוב ולצמצמו בהדרגה ההוצאה הציבורית צריכה להתכווץ ב-20 עד 25 אחוז.

לאובמה אין יכולת לבצע קיצוץ שיפגע בגוש הרווחה, ועד היום הוא לא הפגין נכונות לשקול זאת. משום כך, בעיני המשקיעים, האפשרות ל'תספורת' הופכת מאפשרות סבירה מאוד לוודאות מוחלטת. התגובה בשוקים לא תאחר לבוא.

האירוע שיוביל לתגובה עשוי להיות מקרי. דו"ח לא מעודד על מצב התעסוקה, אמירה של יו"ר הבנק הפדרלי, נפילה של חברה חשובה, או פיגוע טירור—האירוע המחולל אינו כה חשוב. ברגע שהוא יתרחש האירוע המחולל, ותתחיל בריחה מאגרות־החוב של ארצות־הברית, המשבר יתחיל להתגלגל בלי מעצורים. לבנק הפדרלי ולממשל אין תשובה אמיתית למצב. העלאת הריבית כדרך להמשיך ולממן את הוצאות הממשל תגרום להגברת החששות מחדלות פירעון ותגביר את הריצה על אגרות־החוב. מעבר לכך, היא תחשוף את העובדה שרבים מהבנקים בארצות־הברית יכולים להתקיים רק במשטר של ריבית נמוכה (כלומר, הם לא יכולים לעמוד ב"מבחני חוסן" הכוללים הנחה של ריבית גבוהה יותר). אם הבנק הפדרלי יקנה את האג"ח מהמוכרים, גם כאן יתעצם החשש מאי־פירעון ומאינפלציה. אפשרות של קריסה כוללת של מערך מימון החוב תהפוך בנקודה זו סבירה ביותר.

במצב משברי כזה, אין די בקור רוח (לאובמה שפע מזה), יש צורך בכישורים ספציפיים שפשוט אינם כלולים בתוך ארגז הכלים של הנשיא. אובמה היה יכול להיות נשיא מצוין בתקופה של שפע כלכלי, בה היה יכול לנסח באופן שופע תקווה את בשורתה של ארצות־הברית לעולם. הוא היה יכול להיות נשיא משובח בתקופת המלחמה הקרה, כאשר ארצות־הברית נדרשה לעמידה איתנה ופסיבית. אבל אובמה אינו מבדיל בין תקרת חוב לתקליט של בארי מאנילו, אינו מבין כיצד פועלת מערכת כלכלית ואינו יודע איך לנהל את מדיניות הממשל בתקופת משבר. במלים אחרות, אל מול הדרישה לניהול כלכלי של הקונצרן הקורס הקרוי ארצות־הברית אין לו מה להציע.



בחירה של רומני, לעומת זאת, עשויה להיות אות לשינוי מסוים. משבר האג"ח יבוא בכל מקרה מהטעם הפשוט שארצות־הברית פשוט לא תשלם את חובותיה. הבחירה ברומני, עם זאת, עשויה להיות בשורה חשובה בשני מובנים. ראשית, היא תצביע על-כך שאזרחי ארצות־הברית בחרו, למרות כל המניעים קצרי־הטווח לגלגול החוב הלאה, במועמד המבטיח לנסות להתמודד עם בעיית החוב. שנית, לרומני ידע מקיף בתחום הכלכלה ובניהול הכלכלי. כאשר משבר האג"ח יתרחש, המדינות הנושות המודאגות ירצו לשבת עם הצ'יף הגדול, לדבר אתו ולסגור אתו עסקה. הקונגרס המבוהל ירצה מנהיג היודע מה יש לעשות ואיך לעשות זאת. אם יש משהו שרומני יכול לתרום בו משמעותית, זהו התחום.

בחירה ברומני עשויה להחיש את המשבר. למעשה, סביר מאוד להניח שזה אכן מה שיקרה. עבור וול־סטריט והבנקים, רומני יהיה בשורת איוב, שכן הבחירה בו תגביר מאוד את החשש להפסקת הזרמת הכסף הזול המתדלק את הבנקים ואת שוק המניות. היחסים בין הנשיא לבנק הפדרלי צפויים להיות מתוחים מאוד אף הם. אם רומני יפגין חכמה, הוא יאמץ את המשבר אל חיקו, שכן זה עשוי להיות המפתח האמיתי להצלחתו: משבר מהיר וחריף יאפשר לרומני להעביר קיצוצים נדרשים וליצור את הרפורמה ה'חירומית' הנדרשת. משבר כזה יאפשר לו גם שרידות פוליטית: משבר חריף בתחילת הכהונה, אם מבוצעות הפעולות הנדרשות, משמעו שבשנה השלישית לכהונתו של רומני כבר תהיה התאוששות מוחשית בארצות־הברית. אם עצביו של הנשיא רומני יעמדו לו בקרב הראשוני, ייתכן כי נוכל לראות את ארצות־הברית הופכת שוב לקטר הכלכלי העולמי.

מה הסיכוי שזה יקרה? ובכן, נא הכפילו את הסיכוי שרומני יזכה בבחירות (רוב הסיכויים, כך מספרים הסקרים, נוטים דווקא לאובמה) בסיכוי שרומני אכן ינקוט בצעדים במהירות ובנחישות, ואת התוצאה תכפילו בסיכוי שעצביו של רומני יעמדו לו במצב הכלכלי הלא נוח שייווצר. גם לכם יצא משהו כמו חמישה אחוזים? רע, אבל יותר טוב מאפס.



הערות
1 אם זה נראה לכם מוזר, אתם מוזמנים לערוך תרגיל במספרים וליצור לכם "פער מגדר" מעשה ידיכם להתפאר. במקרה הכינותי עמי מראש תרגיל כזה: הניחו כי שלושה רבעים מהגברים באוכלוסייה מצביעים ברוב גדול מאוד (60-40) לרומני, וכי שלושה רבעים מהנשים באוכלוסייה מצביעים לרומני ברוב קטן יותר (55-45). הרבע שנותר מצביע כבלוק לאובמה (כלומר, כל הנשים וכל הגברים). במצב כזה, הרוב שנוצר בין נשות הרוב יהפוך למיעוט (בשיעור של 60-40 לערך).


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (21)
 
 
הדמוקרטיה באמריקה
6/11/2012
נכתב על ידי גיא-ק

The American Republic will endure until the day Congress discovers that it can bribe the public with the public's money.
Alexis de Tocqueville
 
 
 
 
בסוף מתברר שכל הקרב הצמוד הוא ספין תקשורתי
7/11/2012
נכתב על ידי אביחי

אני מניח שעוד ילמדו על זה. על איך התקשורת יצרה קרב צמוד משום דבר.
בסוף אובמה לקח בגדול והסקרים יצטרכו לעשות בדק בית...
 
 
 
 
שאלת הדיוט לאורי
7/11/2012
נכתב על ידי איתי

אני באמת לא מבין מה הסיפור הגדול של החוב הציבורי של ארה"ב. לו יצוייר שאובמה יעלה את המיסים קצת, בדומה לרמת המיסוי השערורייתית הנהוגה אצלנו, הן מיסים עשירים והן עקיפים (מע"מ, דלק וכו'), האם ארה"ב לא תצליח לסגור את החוב תוך שנים ספורות? האם כל הסיפור זה רמת המיסוי ה"מפנקת" (יחסית למצב בישראל) שהאמריקאים התרגלו אליה?
איתי
 
 
 
 
איתי, התשובה היא "לא"
7/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

נטל המס הכולל בארצות-הברית אינו נמוך כלל ושיעורו כ-32 אחוז מהתמ"ג (בישראל, לשם השוואה, כ-27 אחוז מהתמ"ג). לדוגמה, אם תעלה את מס החברות לשיעור של 80 אחוז (התאבדות כלכלית, אבל נניח את זה בצד לרגע) תקבל תוספת הכנסה של כ-200 מיליארד דולר - שהם פשוט הרבה פחות מדי.

הבעיה העיקרית עם העלאות מס היא שהיא גורמת להתכווצות כלכלית המצמצמת במידה ניכרת את הרווח הנובע מהעלאת המס. לפי תאורייה מוכרת, החל משיעור מסוים העלאה של מס תגרום להקטנת ההכנסה.
 
 
 
 
תודה
7/11/2012
נכתב על ידי איתי

הפתעת אותי עם הנתון שנטל המס בארה"ב גבוה מהנטל בישראל ביחס לתמ"ג.
 
 
 
 
נטל המס בישראל גבוה מארה"ב?
7/11/2012
נכתב על ידי עמוס

כל כך הרבה השתנה ב 5 שנים (2007)
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000536535
 
 
 
 
מאיפה הנתונים על נטל המס הכולל?
7/11/2012
נכתב על ידי שאול

כאן אומרים שזה מתנדנד בין 15 ל 20. ב 2011 למשל, זה היה 15.4%.

http://www.taxpolicycenter.org/taxfacts/displayafact.cfm?Docid=205

אני לא בטוח מה בדיוק נכלל בטבלא הזו, אבל הרבה מאד צריך לא להיכלל כדי להתקרב ל מיסים של 32% תמ"ג.

יש הפניה למקור שלפיו זה 32%?
 
 
 
 
לפי הנתונים פה גם ב 2012 נטל המס היה קטן בישראל ב10% מבארה"ב
7/11/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3579389,00.html
 
 
 
 
תיקון התכוונתי נטל המס בישראל היה גבוה ב7% מבארה"ב
7/11/2012
נכתב על ידי עמוס

 
 
 
 
תיקון התכוונתי נטל המס בישראל היה גבוה ב7% מבארה"ב
7/11/2012
נכתב על ידי עמוס

 
 
 
 
לעמוס (רגע של הסתלבטות קלה על אורי)
7/11/2012
נכתב על ידי שאול

עליך להבין, עמוס, שטענתו של אורי שנטל המס בארה"ב הוא 32% תמ"ג היא מסה רעיונות. שהערכת שיעור מס הוא תחום חקר עיוני, ולא מדע.
ולכן, המסקנה הנגזרת באופן בלתי נמנע היא שהטענה אינה מחויבת לעובדות, או לדיוק מושגי, או לקוהרנטיות לוגית, או להתמודדות אם נתונים שסותרים אותה באופן ברור. מסה רעיונות, וזה.

אגב, בהגדרות המשונות והמאד מרחיבות של הטקס פאונדיישן (שאני בספק רב אם יש ולו כלכלן סביר אחד שיחתום עליהן), אכן נטל המס בארה"ב מתקרב ל 30%, והיה בשנת 2011 27.7% תמ"ג. ככה שה 32% רק קצת שגוי.

אבל כשמכון ירושלים לחקר שווקים ניסה לתרגם את ההגדרות של הטקס פאונדיישן, הם קיבלו שנטל המס בארץ הוא 47.4% תמ"ג. שזה יותר מ 32%. נדמה לי.
 
 
 
 
יש גם בויקיפדיה על יום השחרור ממס
7/11/2012
נכתב על ידי עמוס

http://en.wikipedia.org/wiki/Tax_Freedom_Day
 
 
 
 
לשאול, נתוני המס
7/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול,

בנטל המס הכולל צריך לכלול גם את ההכנסות מתשלום מסים עירוניים ומסים מדינתיים, הגבוהים בכמה אחוזים (בסיכום כולל) מכלל המסים הפדרליים - ולכן שיעור של 15.4, בתוספת עוד 16.53 (מס מקומי ומדינתי) מביא אותנו למס של כ-32 אחוז (למעשה, 31.93, מעוגל כלפי מעלה). הערכת "שעון החוב" של ארה"ב היא כי הכנסות הרשויות המקומיות ממסי קנייה, מסי הכנסה ומסי חברות יסתכמו השנה ב-3,122.3 מיליארד דולר, שעה שההכנסות הפדרליות תסתכמנה ב-2,906 מיליארד דולר - פער של 7.4 אחוז.

בישראל, המס המקומי (ארנונה ודומיה) קטן הרבה יותר, כי המשימות המוטלות על העיריות והרשויות קטנות הרבה יותר. בארה"ב משלמים מכספי המיסים המקומיים והמדינתיים גם את רוב המורים, השוטרים, ושאר משרתי ציבור.
 
 
 
 
נטל המס
7/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לשאול ולתוהים האחרים,

רק עכשיו הבחנתי שמסתלבטים עלי. נחמד, אף כי תלוש במקצת.

לגבי ישראל, לפי מנהל הכנסות המדינה, בדו"ח השנתי מספר 58, כלל המסים של הסקטור הציבורי, כולל הרשויות המקומיות, הסתכם ב-265 מיליארד שקל. לפי הלמ"ס התמ"ג אותה שנה היה 813 מיליארד שקל, שהם 32.59 מהתמ"ג. אם נרצה להשוות בין הסכומים בארה"ב ובישראל נצטרך לנכות מהמכלול את מס הבריאות (16.5 מיליארד שקל), מה שיביא אותנו לשיעור משוקלל של 30.5 אחוז מהתמ"ג.

כדי לבלבל אותנו, או סתם כדי לשמח, בחישוב הקודם המיסוי העירוני משולב בכלל המיסוי ואילו בפרק א' של אותו דו"ח יש חישוב שונה, שאינו כולל את התשלומים לביטוח לאומי, מס בריאות ואת המיסוי העירוני. יש אנשים המתייחסים רק לנתון זה (195.9 מיליארד שקל) וטוענים כי נטל המס בישראל נמוך משהוא באמת.

הנתון בהשוואה לתמ"ג הוא נחמד, אבל לא כל כך רלוונטי, שכן אף אחד מאיתנו לא גר בתמ"ג ולא אוכל סלט תמ"ג: נטל המס האפקטיבי הוא לפי כלל המס המשולם בהשוואה לכלל ההכנסות. כאן בא לעזר פרק 5 של דו"ח מנהל הכנסות המדינה, המספר לנו (עמ' 106) כי בשנת 2007 הסתכמו הכנסות הפרטים בישראל (משכר, פנסיה, רווחי הון, רווחי ריבית, וכדומה) ב-397.6 מיליארד שקל. אם נחזור לרגע לסך כל המיסים ששולמו באותה שנה (פרק ג', עמוד 55) כי אז עולה שהפרטים בישראל שילמו מס בהיקף של 249.5 מיליארד שקל, שהם 62.7 אחוז מכלל הכנסותיהם.

בארצות־הברית, לפי סקר האוכלוסין הסתכמה כלל ההכנסה הכספית בשנת 2010 בסכום של 8,439 מיליארד דולר. מכאן עולה כי נטל המס בארה"ב הוא 71.4 מההכנסות הכספיות של הפרטים. ההכנסה כאן, אם אני מכין נכון, מחושבת לפי חציון ולא לפי ממוצע, מה שהופך את הנתון קצת חסר משמעות. לעומת זאת, לפי הנתונים כאן ההכנסה הכוללת לכל הפרטים הסתכמה בשנת 2010 ב-12,285 מיליארד דולר. כלומר, נטל המס האפקטיבי הוא 49 אחוז מההכנסה.

אם לסכם, נטל המס בישראל לפי הכנסות הפרטים ובניכוי התשלומים למסי בריאות, הוא כ-58.6 אחוז, שעה שבארצות-הברית נטל המס האפקטיבי הוא 49 אחוז.

אם מודדים לפי נתח מהתמ"ג, עולה כי שיעור המס בישראל הוא כ-30.5 אחוז מהתמ"ג, לעומת כ-32 אחוז בארה"ב.
 
 
 
 
חביב ואופייני
7/11/2012
נכתב על ידי שאול

אולי מכל המספרים, בסוף החבר'ה יתבלבלו... ובהזדמנות - אני שוב ממליץ לך לחזור על הגדרות התמ"ג. חוץ מכמה תיקונים שנוגעים לדברים כמו העברות חד צדדיות מחו"ל, והכנסות של ישראלים בחו"ל, תמ"ג הוא סך ההכנסה. זו אחת השיטות למדוד אותו. סה ההכנסה הנובעת של כל גורמי הייצור. בהגדרה - תמ"ג הוא כלל ההכנסה.

אבל לעניין עצמו, יש הרבה אנשים שמודדים את נטל המס בכל מיני מקומות. הבאנו פה כמה דוגמאות. האם אתה יכול לתת קישור אחד לגורם שאיננו אתה, שתומך במספרים שהבאת?
 
 
 
 
עוד פעם? ועוד עם התמ"ג?
7/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול,
הנתון שחישבתי לגבי נטל המס בישראל היה 32.59 אחוז לשנת 2010. הנתון של OECD בנושא הוא 32.4. על מה בדיוק אתה מלין כאן?

החישוב של הכנסות המדינה וההכנסות המקומיות הוא פשוט, קל וגם מדויק למדי. הנתון לגבי שנת 2012 הוא 15.7 אחוז מהתמ"ג הכנסה פדרלית (וזה מאוד קרוב לנתון שלך) ואילו הנתון לגבי הכנסות המדינות וההכנסות המקומיות הוא 16.8. יש פער בין הנתון של OECD (כ-25.1 אחוז) לבין הנתון שלי (32 אחוז) הנובע כולו מפער בחישוב נטל המס ברמת המדינה וברמה המקומית, שכן כאן מחשבים ב-OECD את המס המוטל, ולא את הסכומים הנגבים (כלומר ללא דמי רישוי, דמי זיכיון, וכו' - שהם כמובן מס).

לגבי התמ"ג - אתה שוב מבלבל בין אומדן מחזור להכנסה.
 
 
 
 
סבבה עם ה OECD
7/11/2012
נכתב על ידי שאול

מוכן לקבל את ההשוואה שלהם - 32-25 ישראל מול ארה"ב.

כל שאר מה שכתבת לא ברור לי לחלוטין. ותמ"ג, פעם אחת ולתמיד, בשליפה מקרית מרחבי המרשתת. אם זו לא נאה בעיניך, יש עוד רבות:
http://tinyurl.com/bgpdjoy

שים לב לשיטה מספר 2:
Income Method: Add up income of all workers, firms and other organizations in the
economy.

 
 
 
 
"סך הכנסות המדינות וההכנסות המקומיות הוא 16.8"
8/11/2012
נכתב על ידי גרי

אורי, אני חושב שיש לך טעות. הכנסות המדינות הן כ-5% תוצר. אשר להכנסות ברמת השלטון המקומי: לא מצאתי נתונים, אבל כנראה סביב 2% תוצר.

הכנסות המדינות: http://en.wikipedia.org/wiki/State_tax_levels_in_the_United_States
 
 
 
 
הניחוש שלי -
8/11/2012
נכתב על ידי שאול

הוא שהחישוב של אורי כולל הכנסות שמגיעות מהממשל הפדרלי. זה כמובן תהיה ספירה כפולה של מיסים.
 
 
 
 
מיסוי ברמה המקומית:
10/11/2012
נכתב על ידי גרי

באזור 4% תוצר ולא 2% תוצר.
 
 
 
 
לשאול ולאחרים
11/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, כנראה לא חיית בתקופה ההיא.

האינפלציה שנבעה מהוצאות גדולות מדי השתלבה עם הליברליזציה למעבר מסיבי של הציבור לשימוש בדולרים כמטבע (נקיבת שכר הדירה, מחירי הדירות ופריטים אחרים בדולרים הם שריד לאותה תקופה—נוהג שהיה בתוקף עד לאחרונה). לדוגמה, בשנת 1984 נהוג היה לשלם עבור מוצרים כמו מכוניות, מזון מיבוא, מכונות כביסה ובגדים בדולרים, שהומרו לשקלים בעת המכירה. במודעות הלוח בעיתונים נהוג היה לנקוב במחירי דירות או וילות בדולרים (בדרך כלל אפילו ללא ציון העובדה שמדובר בדולרים). חלק ניכר מהמכוניות המשומשות היו נקובות בדולרים. זה היה המקרה גם עם מוצרים כמו טלוויזיה, מקרר, כלי נגינה, רהיטים, מקררים וכו' - המחיר היה נקוב בדולרים. גם כאשר המחיר היה נקוב בשקלים, כמעט תמיד זו הייתה ה'חזית': המחיר היה כך וכך דולרים, כפול השער היציג = המחיר השקלי.

זהו שלב המעבר בין שימוש במטבע המקומי הנשחק במהירות למטבע זר. כשמחירו של המטבע הזר עולה כתוצאה משחיקה אינפלציונית אין נקודה בה "אנשים יחליטו שבמחיר הזה המטבע המקומי עדיף" - הציבור והמשק כולו פשוט עוברים לשימוש במטבע זר. בפועל, יכולתה של הממשלה לשמור על נוכחות של השקל בשוק בנקודה זו נבעה בעיקר מכך שהיא שילמה את המשכורות לעובדים בשקלים ותבעה כי המסים ישולמו בשקלים. בנקודה מסוימת גם זה לא היה עובד והממשלה הייתה נדרשת לשלם משכורות בדולרים - מצב זה היה מביא לאובדן שליטתו של הריבון במטבע ולחיסול יכולתו לממן את הוצאותיו במטבע הנשחק.

זהו שלב ה"ובכן..." שלי. כשהממשלה אינה יכולה לשלם את הוצאותיה בשקלים, או כשההצמדה היא מוחלטת (כל ההוצאות נקובות בדולרים, מוכפלים בשער היציג) היא פשוט מאבדת את היכולת לממן את הוצאותיה. הציבור כולו מוצמד (בינואר 1984, למשל, תבעה ההסתדרות תשלום תוספת יוקר חודשית ותשלום השכר פעמיים בחודש). במצב כזה, אם לציבור יש נגישות לדולרים (כמו בליברליזציה) המעבר לשימוש בדולרים מואץ, הציבור מתחיל לשלם ישירות בדולרים ולממשלה אין שום שליטה באמצעי המימון שלה והיא נדרשת, בפועל, לפשוט רגל.