היטלר? לא שמעתי עליו
 


הקור
"תראי, שלג!" אמרתי לאליס והצבעתי אל ריבוע הנוף שנשקף מבעד לחלון הקטן בדרך מן המטוס לנמל־התעופה שֶוֹנפֶלד. ובאמת, נדמה היה שנקודות לבנות וזערערות נושרות להן אט על רקע השמיים האפורים.
"גם כאן יש שלג," אמרתי לאליס כעבור כשעה. שלג קל אכן ירד על הפסים, מעורר תחושת פסטורליה, אבדן ובדיחות שואה. קשה היה להאמין שרציף הבטון החשוף שאווירו הדלוח הדיף ניחוח שמן מכונות הוא אכן הנכון. כאן עולים על הרכבת הראשית לכיוון אלכסנדרפלאץ שבלב ברלין? מסתבר שכן. מכל מקום, או שכן או שכמה עשרות הנוסעים שהתקבצו טועים כמונו.

בינתיים הסתלקה ההתפעלות מהשלג הקל מפני הקור. החזאי הבטיח שבע מעלות מתחת לאפס, אבל בפועל היה הרבה יותר חם: ארבע מעלות מתחת לאפס. עור כף ידי החשוף לא התרשם מהחדשות הטובות ובתוך כמה דקות שלק, האדים ותפח כסרטן המבקש להתבקע. עוד דקות ארוכות אחר־כך, ברכבת החמימה, המשיך הדם שחידש זרימתו בכפות ידי להכאיב.

Schönfeld Airport

קר. מחכים לרכבת מנמל־התעופה



הייתי בן מזל. היינו בני מזל. לאורך ביקורנו נתקלנו בכמה וכמה אנשים שלא נזהרו מספיק ועתה היו מצחם ולחייהם אדמומיים ומנוקדדים בכוויות קור. אנחנו נזהרנו. תוך ויתור ברור על־כל שמץ של גאווה ("תראה, היא אוכלת גלידה!" ציינה אליס ביחס לגברת אחת; "תראה, איך היא מסתובבת עם גרביון בקור הזה?" ציינה ביחס לאחרת): לבשנו בגדים חמים, כפל-גרביים, גטקעס, כפפות לאורך כל היום, כיסינו את הראש בכובע גרב שירד עד לעיניים, את הצוואר בצעיף או חמצוואר שנמתח עד מעל לאף. תחת הצ'אדור-מרצון הזה אפשר היה להסתדר.

אם נזהרים שלא להירטב. השלג אינו מרטיבן גדול, אבל אם איתרע מזלך וקצה שרוול או מכנס נרטב, הסיפור אבוד: הוא נשאר רטוב בדיוק באותה מידה בעת ההרטבה וגם שתים־עשרה שעות מאוחר יותר.

ההקלה הגדולה הגיעה רק כשהשלג החל לרדת. מעט-מעט ביום השני. שלג כבד ביום השלישי. אבל הקור היבש והצורב הסתלק.

התור
והייתה זו הקלה במקומה, שכן היה צריך לעמוד בתור. איני רוצה להיכנס להשערות הנוגעות לתרבות ולמקום, אבל עמדנו הרבה זמן בתור. דקות ארוכות בתור לקנות כרטיסים לרכבת (כל הלא-גרמנים התקשו להשתלט על אמנות ההזמנה); רבע שעה במסעדה האיטלקית עם הקונספציה החדשנית (מכינים את האוכל מול עינייך! מרתק אם מכינים מול עיניך. קצת פחות מרתק אם מכינים מול זה שעומד לפניך בתור. הרבה פחות מרתק אם עושים טעויות בהזמנה. ועושים טעויות בהזמנה; חצי שעה בתור לסיור ברייכסטאג (נותרו מקומות רק למחר בשעה שמונה בבוקר); עשרים דקות בתור למסעדה הוייטנאמית. כולם התייחסו לנושא כאל דבר מובן מאליו. דרך העולם היא.

העיר הנטושה
אחרי יומיים הגענו למסקנה שמדובר בעיר נטושה. רחובות ראשיים כמו אונטר דן לינדן והמשכיו (רח' קרל ליבקנכט מזרחה ורח' ה-17 ביוני מערבה) התגלמדו בקומץ מטיילים. כך גם אזור כיכר פוטסדאמר וכיכר אלכסנדר. רחובות מרכזיים כמו שדרות קרל-מרקס, רחוב טוֹר, רחוב לייפציגר, רחוב וילהלם או רחוב פרידריך נראו עזובים. משהעריב—על־פי ההשערה, השמש נראתה אך פעם אחת, כדור צהבהב-חיוור שנעלם בתוך דקות—היה הזוג הבודד אפוף מגור קל אך מוחשי.

חוויה מוזרה. ביקרנו ב"גלריית התמונות"—אחד המוזיאונים הטובים בעולם; גם מבחינת אופן בנייתו הנפלא וגם מצד אוסף הציורים המדהים שלו—והיינו כמעט-כמעט לבדנו. רק השומרים הקודרים, תאווי האיסורים, שימשו לנו בני לוויה. כשהודיעו על סגירת המוזיאון, שעתיים לפני מועד הסגירה הרשמי, כמדומנו, כבר לא היה שם אף מבקר.

החורף תרם לתחושת העזובה. בחורף אין חיי רחוב והפעילות מסתתרת מאחורי דלתות סגורות. אבל יש כאן גם סיבות עמוקות יותר.

סיבת בסיס אחת היא שברלין היא "עיר של מלכים." בניגוד לפאריז, אמסטרדם וערים גדולות אחרות, שהתפתחו באופן אורגני ו'נכפו' על השליט כערים המרכזיות, ברלין הפכה עיר חשובה בגלל בחירתם של דוכסי פרוסיה (שהפכו אחר־כך מלכי בית הוהנצולרן) בעיר הקטנה, שבאמצע המאה השבע־עשרה מנתה רק כ-6,000 תושבים, כבירתם. לשם השוואה, פריז מנתה אותה תקופה כחצי מיליון תושבים. מכאן נבע המבנה הטיפוסי של שדרה מלכותית רחבה מאוד, אונטר דן לינדן, שהובילה מגני המלך (גני טיר) אל האי שעל השפרה, כששתי שדרות רחבות נוספות (היום, לנדסברגר, פרנצלאואר וקרל-מרכס) מתנקזות ממזרח בכיוון זה. במובן זה, דומה ברלין יותר לעיר בירה 'כפויה' כמו מדריד, שגם בה שדרות 'מלכותיות' רחבות מאוד ולעתים מזומנות, רחבות מדי.[1] השדרות המלכותיות הרחבות אינן אינטימיות ואין בהן קשר עין מעבר קל מגדה לגדה. הן יפות לטיול, וכאשר מזג האוויר אינו יפה לטיול, הן נראות נטושות. לאווירה לא מוסיפות גם הכיכרות הגדולות והחשופות, שדומה כי נבנו ללא 'מרכז' והן מפולשות לכבישים רחבים. לא מפליא שהנאצים והסובייטים חשו 'בבית' עם הבנייה הזו: שדרות מצעדים רחבות ומבנים גדולים ומונוליטיים המנותקים מן הרחוב.

סיבה שנייה, וחשובה יותר, היא שברלין נבנתה ונבנתה מחדש. החורבן שהמיטה עליה מלחמת העולם־השנייה מחק את העיר כולה, כמעט. מערב העיר שוקם, אך במזרח התנהל שיקום הכיכרות והמבנים בעצלתיים, וכאשר התנהל במרץ הוא הוקדש לבניית מבני שיכון פועליים ארוכים ומכוערים. שיקום מזרח העיר הנמרץ, ובמיוחד באזור התפר של החומה, נולד רק אחרי איחוד גרמניה. על התוצאה הסופית נוכל לחוות דעה רק בעתיד, אך היום, כשחלק גדול מהכיכרות המרכזיות נבנו זה עתה, חלק מהמרכזים התרבותיים הם יצירות מודרניות, לעתים בכפילות עם אחרות, ועגורנים ודחפורים גודשים את אונטר דן לינדן, ורחובות וילהלם, פרידריך ורחובות מרכזיים אחרים העיר נראית כמו פרויקט בשלבי התהוות. אתרי בנייה אינם סביבה עירונית תוססת במיוחד.

העיר המאוחדת
ברלין היא עיר שחוברה לה יחדיו, ואת העובדה הזו קשה לשכוח. אי אפשר לשכוח. למעשה, דומה כי חלק לא מבוטל מאתרי התיירות והפעלתנות התיירותית סובבת את נושא החומה שחצתה את העיר, נפילתה של החומה, מותם של אלו שניסו לטפס עליה, השטאזי המנוולים, מוזיאונים המוקדשים לנוסטלגיה של המזרח, מכוניות הטראבנט, ושאר פריטים דומים.



איחוד העיר זימן גם שני שינויים חשובים נוספים. הראשון והמשמעותי ביותר היה מאות אלפי יחידות בנייה מוזנחות ומתפוררות במזרח העיר. אזורים אלו, על שכר הדירה הנמוך המשתמע מהם, הפכו אבן שואבת למהגרים, סטודנטים, אמנים, יוצרים, ג'נטריפיקאים חובבים, קומוניסטים של כיס, סקוואטרים, קואופרטיביסטים של שלייקעס וכמובן, נתמכי סעד מקצועיים. בגרמניה אפשר לחיות יפה על סעד, ובין הקבוצה האחרונה לקבוצות האחרות יש חפיפה לא מבוטלת. כל אלו יצרו ברלין חדשה, תוססת וסוערת—לבד ממקרים בהם קר ויורד שלג ואז כולם נשארים בבית.[2]

שינוי חשוב נוסף היה תנופת בנייה אדירה, במיוחד באזורים בהם עברה החומה, ובאזורים שלא שוקמו מאז מלחמת־העולם במזרחה. ברלין בכללה היא, במובנים רבים, עיר חדשה. העיר הישנה נמחקה כמעט כולה במלחמת־העולם השנייה וכמעט כל המבנים העתיקים יותר העומדים בה הם שחזורים (חלקם סתמיים יותר, חלקם מוקפדים יותר). בטיול לאורך הרחובות אברט, כיכר פוטסדאמר, רחוב נידרקירשנר, צימר, קומאנדאנטן, שטאלשרייבר וכן הלאה, בואכה השפרה, ניתן להבחין בשפע מבנים חדשים, אתרי בנייה, מגרשים מלבינים בשלג ריקנותם, ושטחי ענק המוקדשים למוזיאונים הנפתחים חדשות לבקרים. נדירים מאוד המקרים בהם חלקים נרחבים מעיר בירה נבנים מחדש מן היסוד. בלי להיכנס לסוגיה של טיב הבנייה ומידת הצלחתם של הרעיונות האורבניים החדשים, מדובר בשינוי דרמטי מאוד.

Unter den linden

מנופי אונטר דן לינדן. בונים תחנת רכבת תחתית



הנושא הבולט ביותר לאורך נתיב החומה הוא, כמובן, איחוד העיר. נקודת מעבר הגבול צ'ק-פוינט צ'רלי, בצומת רחוב מאואר (החומה), פרידריך וצימר מושכת אליה כמות גדולה להתמיה של מבקרים.

Berlin Wall


מאתיים וחמישים מטרים מערבה משם, לצד קטע מחומת ברלין (כמובן), שוכן מוזיאון "טופוגרפיה של אימה" המוקדש לתולדות המשטרה החשאית (הגסטאפו), האס-אס והאס-דה, ששכנו ממש שם, לאורך רחוב נידרקירשנר, שנקרא אז רחוב פרינץ-אלברכט. אם מצפינים משם, לאורך רחוב אברט, מגיעים אל מצבת השואה עצומת הממדים, המשתרעת על שטח של כעשרים דונם.

נאצים? אנטשולדיגונג?
מצבת הזיכרון לשואה בנויה אלפי מלבני אבן המזדקרים מן הרחוב המרוצף לגבהים שונים ומזכירים בית קברות ענקי ואנונימי. המצבה הוקמה אחרי דיונים של שנים ומשתרעת על שטח מפלצתי של כ-20 דונם, מה שמביא את כל מדריכי הטיולים לברלין למנות אותה בצייתנות עם האתרים החשובים בעיר. למעשה, מדובר באחת האנדרטאות המכוערות והסתמיות ביותר שניתן היה להעלות על הדעת—תפלצת חסרת תכלית, שיתרונה היחידי הוא שהיא שותקת.

כלומר, יתרונה מנקודת מבטם של הגרמנים.

הפטפטנות הבלתי־נלאית של הברלינאים על החומה שעברה בלב העיר עומדת בניגוד חריף לשתיקתם המתמשכת בנוגע לתקופה האחרת. נו, אתם יודעים איזו. זו שבאה קצת לפני שהרוסים הרעים השתלטו כאן ונבנתה החומה הרעה שחילקה את העיר. התקופה ההיא שבה קרו כל מיני דברים כאלה שאנחנו באמת לא יודעים מה הם אבל היהודים וכל אלה עושים רעש גדול אז נתנו להם כמה מגרשים שישחקו. אנחנו לא מתערבים. זה לא נוגע לנו, בעצם.

אלא שזה כן, כמובן. עם כל הכבוד לפרידריך הגדול או לווילהלם הראשון והשני ובוודאי לטראומה של העיר המחולקת, התקופה שהשפיעה יותר מכל על העיר והתפתחותה הייתה שלטון הנאצים. זה לא שהנאצים בנו כל־כך הרבה (למעשה, הם בנו מעט מאוד, באופן יחסי) כמו שהם הותירו אחריהם עיי חורבות. מדובר בסיפור דרמטי, שהשלכותיו על תולדות ברלין היו מכריעות. הברלינאים גם אוהבים לשחזר ועושים זאת היטב, בדרכם הלמדנית והקפדנית. אבל בברלין אין אפילו מבנה אחד בעל חשיבות היסטורית מן התקופה ששוחזר.

הבונקר
מעוננו בברלין היה ברחוב וילהלם מספר 89. כשיצאנו לתור את הסביבה, הבחנו מצידו השני של מגרש החנייה הקטן שמאחורי הבניין בהתקהלות דוברת איטלקית. למחרת הייתה התקהלות נוספת, דווקא דוברת ספרדית. אליס, וכמובן אני, ידענו שאנחנו חשובים מאוד, אבל לא ידענו שעד כדי כך ולכן פסענו למקום ההתקהלות. שלט לא גדול הכריז כי כאן, תחת מגרש החנייה המושלג, שכן הבונקר הנודע, מבצרו האחרון של אדולף היטלר. רק שלט. המבנה עצמו פוצץ אחרי המלחמה ולא נותר לו זכר.

Hitler's Bunker

מימין, סקרנים אל מול השלט הניצב מעל לבונקר. משמאל, הכניסה לבית בו התגוררנו



גם בגושי הבניינים הסמוכים, וברחוב ווס, שחלקו מבנים חרבים, לא נותר זכר למבנה הקנצלריה המפואר ששכן שם. האזור הוא גם היום מרכז השלטון הפדרלי בגרמניה המאוחדת, ושוכנות בו השגרירויות החשובות, משרדי האוצר והבנק המרכזי, משרד העבודה והרווחה, החקלאות, נציגויות של מדינות גרמניה השונות, ועוד. שטח הקנצלריה, עם זאת, הוא בעיקרו שטח פתוח.

ובכל זאת, אין שחזור. אין אזכור. אין אפילו דגלון קטן.

אין ספק שלא קל הדבר, להביט הישר אל השלטון הנתעב, שנישא על כתפי העם המבקש עתה להתכחש לעצם קיומו. עוד על זאת, גם שישים שנה אחרי, עדיין מנקר חשש פן יהפוך מקום כמו הבונקר מוקד עליה לרגל. ובכל זאת, הדרך לפיוס אמיתי עם עברך מתחילה, לכל הפחות, בהכרה אמיתית בעצם קיומו. הגרמנים, כך נדמה לי, עדיין לא מוכנים לכך. אולי לא יהיו מוכנים לעולם.

שדרות קרל מרקס בשלג
ביום שבת יצאנו לטיול של אחרי הצהריים בשדרות קרל מרקס שבמזרח ברלין. השדרות הרחבות (כ-90 מטר) מתחילות בקצה שדרות פרנפורטר ונמשכות בכיוון מערב, צפון-מערב עד לכיכר במפגש עם רחוב ליכטנברגר ומשם לכיכר אלכסנדר. נוהגים, בדרך כלל, לפסוע בשדירה בכיוון ההפוך (מכיכר אלכסנדר), אך אנו טיילנו בכיוון ההפוך, מהמבנים הראשונים (החלק שעד רחוב ליכטנברגר נבנה בעיקרו בשנים 1951-1953) אל האחרונים (בעיקר בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים).

השדרה נקראה תחילה על שמו של סטלין (שדרת סטלין). משסר חינו של העריץ, הוסר פסלו והותך בו־בלילה, כשמן המתכת יצרו פסלים עבור גן החיות של ברלין. תושבי מזרח ברלין קמו למחרת וגילו, לאושרם, כי שום דבר לא השתנה ושמן של השדרות הוא, כפי שהיה תמיד וכפי שיהיה תמיד, שדרות קרל מרקס.

שדרות קרל מרקס בשלג כבד. השעה עוד לא ארבע אחרי הצהריים, אבל האור עכור ושלג כבד יורד. אין כמעט איש ברחוב, רוב החנויות סגורות ומקצת בתי־הקפה והמסעדות הפתוחים מציגים לראווה שולחנות ריקים. חלפנו על־פני גושי בניינים שלמים, בלי שניתקל באדם ברחוב. ליד צומת רחוב לבוסר חצתה זקנה את הכביש בסיוע הליכון. כמה מאות מטרים מערבה נתקלנו בזוג עם תינוק, שעגלתו מכוסה כולה מגן ניילון. השלג המשיך לרדת.

השדרה מדהימה. קל לדמיין איך חלפו לאורכה מצעדי האחד במאי ומצעדי הצבא הנציונל-סוצ... סליחה, המזרח־גרמני באחד במאי וביום החג העממי לכבוד בנייתה של חומת ברלין. הבניינים לאורכה, ובמיוחד בפרקה הארוך יותר, הראשון, הם דוגמה מזוקקת לסגנון הבנייה הקומוניסטי-סטליניסטי: מבנים ארוכים להפליא, כמה מהם משתרעים לאורך מאתיים וחמישים מטרים ואף יותר (פי שניים או שלושה מאורכה של קתדרלת נוטר-דאם בפאריז) שנבנו להכיל מאות דירות.

something

המבנים לאורך השדירה נועדו להפגין את פאר הסוציאליזם (ויש כאלה שעדיין נפעמים) ואת תנאי החיים הנפלאים המזומנים לפועלים החרוצים. האדריכלים המוכשרים השקיעו עמל רב בניסיון לגוון מעט את השיממון שבעשרות חלונות זהים באמצעות הבלטת קווי רוחב, עמודים מזויפים, הבלטת מרפסות ותעלולים מחוכמים אחרים, אך הרושם שנוצר הוא עדיין של שיכון טרמיטים ארוך. אם מציצים אל מעבר לחזית המפוארת, אפשר לראות את העסק בלי החזית: שיכוני צוללות בנוסח שנות החמישים בישראל.



קטנות

שולחן משותף
אוכלים סביב שולחן משותף. מורגלים בכך ששולחן הוא מוסד שנועד לסועדים לידו נתקלנו שוב ושוב ברעיון ששולחן משותף הוא דבר טבעי. שולחנות ארוכים היו ערוכים והזוגות הושבו זה מול זה וזה ליד זה לאורכם של שולחנות שחוברו להם יחדיו.

אורדנונג מוס זיין?
סדר אולי חייב להיות, אבל דומה שהקונספציה החלה להתערער. לצד הקפדה יתרה במקומות מסוימים (לא, החתמת את הכרטיס וכבר אי אפשר לחזור להיכנס; לא לעבור את פס המתכת במוזיאון; לא להוריד מעיל במוזיאון. מיד ללבוש אותו בחזרה) היו גם הזמנות שגויות במסעדות (כמה וכמה פעמים; רוב העובדים במסעדות, מהגרים); נהג מונית המוריד אותך בביטחון במקום הלא נכון (שני נהגי המונית בהם נתקלנו, מהגרים); אשת הקבלה ששכחה את הדרכון על מכונת הצילום (אבל גם נתנה אינטרנט חינם!). ראינו גם, במקרה אחד, מישהו חוצה את הכביש שלא במעבר חציה!

Horst with no name
ביקרנו במועדון. היו בו שני חדרים עיקריים: האחד נועד לעישון, ושם ישבו חצי מהאנשים, שתו בירה ועישנו. בחדר השני הופיעה תזמורת של איש אחד: הוא ניגן על הגיטרה, ברגלו הימנית תוף בס, בשמאלית מצילות ותוף מרים. רוק'נ'רול של שנות החמישים. על התוף היה כתוב: Horst with No Name. האיש, להערכתנו שמו היה הורסט, היה כבן ארבעים, עם פאות לחיים ארוכות ודקות. הוא היה מאוד-מאוד מרוצה מעצמו. ניגן יפה בגיטרה. לפניו עמד איש גבוה, שהחזיק כוס קוקטייל גבוהה בידו, טפח על מצחו והשפריץ משקה על נשים. המופע העיקרי של הערב היה, כך הסבירו לנו בכניסה, של להקה העומדת לצאת לטור בארצות־הברית. הזמרת, כך הסבירו, בהריון, ומשום כך נדרשים דמי כניסה מפולפלים. צריך לתמוך בה.

מזכרות
מעולם לא נתקלנו, בשום עיר שבעולם, בכל־כך הרבה חנויות של פיצ'יפקעס ומזכרות. ולא מדובר בדוכנים המקוצ'קצ'ים שסביב אתרי תיירות. לא! כאן מדובר בחנויות רציניות, גדולות, רחבות ידיים, מרשימות, עם אלפי פריטים שהמכנה המשותף שלהם הוא חוסר דמיון מוחלט. יש דברים שלא צוחקים עליהם ודברים אלו כוללים כל דבר שהוא.

הסיסמה השלטת: I לב Berlin. מאות אלפי "האיש ההולך," ה-Ampelmännchen (האור האדום ברמזור מציג איש פושט ידיו לצדדים כמבקש לבלום כל ניסיון לחצות; האור הירוק מציג ברלינאי ממהר, חבוש כובע). על הכוסות: שער ברנדנבורג. על הצלחות: שער ברנדנבורג. על הצעיפים: I לב Berlin עם או בלי שער ברנדנבורג. יש גם פסלונים חמודים של שער ברנדנבורג. יש גם דברים אחרים. למשל, חומת ברלין. ציורים על חומת ברלין. חתיכות מחומת ברלין. מזכרות מחומת ברלין. גלויות עם צילומים של קטע מחומת ברלין ו/או שער ברנדנבורג. ואם לא אלו ולא אלו, כי אז מכוניות טראבנט. בכל הגדלים ומכל החומרים.

ובעניין אחר לגמרי
אין הפופוליזם נם. חברת הכנסת לשעתיד מיכל בירן מספרת לנו ולכל מי שמוכן להעתיק ולהדביק את ההודעה לעיתונות על הצעת חוק חדשה שהיא מתכוונת ליזום ל"ברירת מחדל פנסיונית זולה ובטוחה." איזה כיף.

רעיונה הבסיסי של בירן הוא להעביר את הכספים המופרשים לטובת עובדים לקופת גמל (לפי סעיף 20 ב"חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)" (מסמך rtf) לא לקופת הגמל שבברירת־המחדל שנקבעה במקום העבודה, אלא לקופת גמל ממשלתית. קופת גמל זו תתגמל את לקוחותיה בדמי ניהול נמוכים מאוד, בדומה לאלו הנהוגים בהפרשה קבוצתית וההצטרפות אליה של מבוטחים חדשים תהיה חופשית. הטבה נוספת עבור קופה זו תהיה שמחצית מקרן הקופה תופקד באגרות חוב מיועדות (כלומר, אג"ח מדינה בריבית גבוהה מריבית אג"ח מדינה רגילות).

<font size="4">ברכות והסתייגויות
ראשית, חשוב לברך את בירן על התגלית המופלגת שהחיסכון הפנסיוני שלנו היום, בתשלומים לביטוח לאומי, מניב פנסיה עלובה מאוד ("קצבת הזקנה הממלכתית לבדה אינה מספיקה למניעת עוני בקרב קשישים").

שנית, ראוי לציין בפניה של בירן את העובדה החדשנית שבישראל כ-13 אחוז מהעובדים הם עצמאיים, ועוד כ-40 אחוז מהציבור בגיל העבודה אינו מועסק כלל או מועסק חלקית (לא בכוח העבודה, חיילים, מובטלים, סטודנטים, וכו'). משום כך, משפט כמו "כל אזרח או תושב ישראלי שלא יבצע בחירה אקטיבית לגבי גוף חיסכון, יצורף אוטומטית לקרן הציבורית, אליה יוזרמו ההפקדות שלו ושל המעסיק." משמעה או א) שחברת הכנסת לשעתיד מניחה ש"כל אזרח או תושב ישראלי" הוא שכיר. או ב) שממשלת ישראל תכפה באופן דיקטטורי ולא יישים על כל אזרח בגילאי 18-65 להפריש כספים לפנסיה.

אבל אלו הן הבעיות הקטנות. מטרתה העיקרית של בירן היא לספק תשתית פנסיונית ממשלתית, עד גובה השכר הממוצע, עם דמי ניהול נמוכים וללא רווח, ללא פרמיות על כיסוי ביטוחי והכל בסיכון ביטוחי נמוך ככל האפשר.

הבעיה הראשונית והבסיסית ביותר עם הצעתה של בירן היא שהממשלה היא שיצרה את השוק הביטוחי הקרטלי—במידה רבה כדי להבטיח לעצמה מימון כפוי של הציבור לאגרות־החוב שלה—ועתה היא מתערבת כדי להפחית את דמי הניהול הקרטליים שיצרה באמצעות כניסה אגרסיבית לשוק כמתחרה שיגדיל עוד יותר את שיעור המימון הכפוי של הציבור לחובות המדינה.

something

בעיה שנייה, וחמורה יותר, היא שלקחי העבר הרחוק והקרוב רחוקים מלהפיס את דעתו של הציבור שמעורבותה של הממשלה תיטיב עמו. לרבים זכור מן השנים האחרונות שוד-בצהרי-היום בדמות העברתו של החיסכון הפנסיוני ההוני (המשתלם יותר לחוסך) לחיסכון פנסיוני קצבתי (המשתלם יותר לממשלה ולחברות הביטוח). לכל ידוע כמובן מה עלה ועולה בגורלו של החיסכון הפנסיוני באמצעות הביטוח הלאומי. מי ליד החוסכים יתקע כי בצר לה לא תשלח הממשלה את ידה אל קופת הגמל שהיא מנהלת עבור החוסכים, תרע את התנאים, תגדיל את ההתחייבויות, או תאסור את היציאה ממנה? כל ניסיון חיינו מצביע על־כך שהשאלה אינה "האם זה יקרה?" אלא רק "מתי זה יקרה?"

אבל גם אם נניח שאנו מתעלמים מהתערבות הממשלה כדי לתקן את התערבות הממשלה ואנו שמים מבטחנו בה בעיניים עצומות ומתעלמים מכל האזהרות ומצווי השכל הישר (אחרי הכל, הצבענו עבור בירן והעבודה, לא?) נותרת הבעיה הכספית. אם קרן הפנסיה הממלכתית תציע תנאים טובים יותר לחוסכים מאשר קרנות רגילות (אחרת, אין כל טעם בתיקון לחוק), כי אז ברור שלציבור יהיה כדאי לחסוך בקרן זו והוא ינהר אליה.

במצב זה הממשלה תמצא את עצמה נדרשת לספק את התנאים הפנסיוניים המשופרים. כלומר, היא תצטרך להיות יעילה יותר ורווחית יותר לאורך זמן מקרנות הפנסיה הפרטיות. אם נוציא מכלל חשבון אפשרות שהממשלה תשקיע את הכסף באופן מופקר, הדרך היחידה בה היא תוכל לעשות זאת היא באמצעות השקעה של הכסף באג"ח בריבית מועדפת. לצורך תשלום ריבית מועדפת כזו הממשלה תצטרך לגבות יותר כסף מהציבור וכך נמצא מעבירים כסף מכיס אחד (שכר העובדים) לכיס שני (פנסיה לעובדים). הממשלה תוכל, אולי, להונות את העובדים כך שלא יבינו שזה מה שקורה, אך שיפור בתנאי חייהם ובפנסיה שלהם לא יהיה.

ההשפעה השנייה של מצב כזה תהיה שחברות הביטוח הפרטיות תידרשנה להשוות את התנאים שהן מציעות לתנאים המוצעים על־ידי הממשלה. החברות תתקשנה לעשות זאת באמצעות מעבר להתנהלות בלי רווח ובדמי ניהול מזעריים, ולכן תגובתן המתבקשת והטבעית תהיה א) לתבוע גישה לאג"ח בריבית מועדפת (על חשבון משלם המסים) כמו לקרן הממשלתית; ואם זה בלתי אפשרי כי אז ב) להגדיל את נתח ההשקעות שבסיכון גבוה. כך יימצא שהמעורבות הממשלתית תיצור הגדלה של נטל המס או הקטנה של הביטחון הפנסיוני—וקרוב לוודאי, שתיהן גם יחד. ומה הועלנו בכך?

הערות
1 רוחב אונטר דן לינדן כ-45 מ', ושדרות אחרות רחבות לא פחות. לשם השוואה, רוחב הבולבארים הגדולים בפאריז או שדרת ברודוויי בניו־יורק הוא כ-30 מ'.
2 להצצה קטנה אל המבנים הנטושים והחרבים בברלין, ראו למשל מבנים נטושים בפנקוב כאן, כאן, כאן, כאן; בווייסנזי כאן, כאן וכאן. רבים אחרים נמצאים בליכטנברג, בפרידריכסהיין, לאורך הנהר, ובמקומות נוספים.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (8)
 
 
יפה
26/2/2013
נכתב על ידי תומר

אהבתי את הכתבה על ברלין. פעם הבא תטוס לשם בחודשי האביב-קיץ, יותר נעים ויותר סימפטי.
 
 
 
 
בלי קשר - פוסט מוצלח שנפלתי עליו, שעוסק בכותרות שיש להן "גיבוי מדעי"
26/2/2013
נכתב על ידי עמי, ת

http://davidson.weizmann.ac.il/online/maagarmada/general_know/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%96-%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%9F

 
 
 
 
ומאוד מעניין לראות את התגובות....
26/2/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

הטבעונות חוגגת.
 
 
 
 
שבח ותיקון בצידו
26/2/2013
נכתב על ידי מיכאל

רשימה מאוד מוצלחת, כרגיל.
רק הערה קצרה: בקטע "נפילתה של החומה, מותם של אלו שניסו לטפל עליה, השטאזי המנוולים, מוזיאונים המוקדשים" התכוונת כנראה "לטפס עליה"?
 
 
 
 
"בגרמניה אפשר לחיות יפה על סעד".....!!???
26/2/2013
נכתב על ידי gil

ובפראפרזה על שאלתו של המנהיג העתידי הדגול- "מאיפה הכסף"?
 
 
 
 
מיכאל, תיקנתי
27/2/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
גיל, לגבי גרמניה...
27/2/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

גרמניה חוותה משבר מתמשך בסוף שנות התשעים וחוללה רפורמה בה קוצצו במידה ניכרת התמיכות הניתנות. הרפורמה שם דומה במידת מה לזו שנערכה בישראל בתחילת שנות האלפיים. עם זאת, ממש כמו בישראל, עדיין יש שכבה לא מבוטלת של אנשים שחיה על סעד.
 
 
 
 
הכותרת מרמזת שראיינת גרמנים בנושא WW2 (ולא כך)
28/2/2013
נכתב על ידי גרי

אורי, אם תוכל, אולי בעתיד, להתייחס לטענה לפיה מעשנים מעמיסים הוצאות גבוהות על מערכת הבריאות, זה יהיה נחמד.