לאן הלך העושר?
 


הללי נחשון העלה שאלה מעניינת, הראויה לתגובה מקיפה מעט יותר:

מהו מקור התרכזות העושר בידי העשירון והמאיון העליון , האם הוא תהליך המובנה בתוך השיטה של התחרות החופשית.



משטרים ומתוגמלים
העושר, תחת כל שיטה כלכלית ופוליטית, מצטבר בידי אנשים מסוימים יותר מבידי אנשים אחרים. הסיבה לכך היא שכל שיטה פוליטית וכלכלית מתגמלת בעלי כישורים מסוימים יותר מאחרים. ההבדלים בין השיטות הפוליטיות אינם במבנה אלא בשאלה מי מתוגמל יותר? ובשאלה הנלווית: איך מצטרפים למתוגמלים יותר?

לדוגמה, במשטר דיקטטורי הכישורים החשובים ביותר לשלטון הם נאמנות לשליט; והדרך הטובה ביותר להתקדם היא באמצעות הפגנת נחישות בפעולה נגד יריבים פוליטיים (הפגנת נאמנות), אישיות אפרפרה (כדי שלא לגרום לדיקטטור לזוע באי-נוחות במושבו), תאוות כוח (חלק ניכר מהתגמול הוא בעצמה אישית), ויכולת ביורוקרטית/תככנית גבוהה (להתמצאות במנגנון הביורוקרטי הענף ולהתקדמות במקום בו הכישורים הנזכרים לעיל הם המפתח).

לא מפליא לגלות, בעקבות זאת, כי כאשר נופל דיקטטור כריזמטי או כאשר נופל משטר דיקטטורי שהאריך די זמן נחשפת מאחורי הדיקטטור תמונה דומה מאוד: אליטה ('נומנקלטורה' בז'רגון הדיקטטורה הסובייטית) המורכבת מפקידים ביורוקרטים אפרפרים, שצברו עושר רב לאורך שנים בזכות נאמנות ל'שיטה'. בני המעמד העליון, מתברר פעם אחר פעם, קשורים זה לזה וזה בזה בקשרים אישיים ומשפחתיים של נאמנות ותמיכה, הדומים לקשרי פטרון וקליינט או אדון ו־וסאל.

הנומנקלטורה, המעמד העליון, מונה מיעוט קטן באוכלוסיה—ברוסיה הסובייטית, למשל, כמחצית האחוז—אך כדי לשמר את הציות וההסכמה למשטר בקרב שאר האוכלוסיה מציע השלטון הבטחה לקידום עבור אלו המצטיינים בתכונות הרצויות למשטר, והבטחה לחיים בטוחים וטובים לכל השאר. במשטרים דיקטטוריים השלל החומרי שניתן לחלק מוגבל ולכן התגמול המובטח כולל נתח גדול יותר של כוח: חלק ניכר מהציבור מצורף לביורוקרטיה ענפה והירארכית, בה יש אינדוקטרינציה מוצדקת של ציות (כלפי מעלה) ושרירות (כלפי מטה). החבר בביורוקרטיה נהנה מתגמולים חומריים קטנים יותר, אך גם מכוח רב יותר ביחס לאלו שאינם חלק מהביורוקרטיה.

במשטר של תחרות חופשית המבנה הבסיסי התגמולים הגדולים ביותר מזומנים לאנשים היודעים לענות על צורכי הציבור. כלומר, לאנשים שייצרו דברים שהציבור חפץ בהם. משטר כזה נוטה להצמיח אנשים בעלי כישורי יזמות ואנשי עסקים טובים. בשל העובדה שהתשובה לשאלה "מה הציבור רוצה?" משתנה במהירות ובאופן לא צפוי, במשטר של תחרות חופשית יש גם שינויים דינמיים (ניעות חברתית) ואנשים עולים במהירות ואף יורדים במהירות בסולם ההצלחה. משום כך, במשטר של תחרות חופשית מלווה רבים תחושה משולבת של הזדמנות וחשש מכישלון. שכבת ה'מצליחים מאוד' ושכבת ה'נכשלים מאוד' קטנה יחסית, כשרוב האנשים נמצאים ברמת הצלחה 'ממוצעת', אך במשטר כזה קיים דחף מתמיד, במיוחד של אלו הזוכים ליותר הצלחה (המעמד הבינוני העליון) לנסות ולשמר את הסיכוי (לעלות למעלה), אך לחסל את הסיכון (לרדת למטה).

המשטר בישראל
מדינות הרווחה הן דוגמה למשטר מעורב, בו מנסים לשלב את הסיכוי לעלות למעלה ולמזער את הסיכון לרדת למטה. למשטרים מסוג זה אופייני מעמד ביורוקרטי ושירותי רחב מאוד, האמור לספק את הביטחון מפני ירידה, לצד אגפים בהם יש תחרות חופשית יותר. התוצר הטיפוסי ביותר של משטר כזה, מן ההיבט הכלכלי, הוא מדיניות של "קפיטליזם של מקורבים" (Crony Capitalism). במשטר כזה, השלטון מבקש לשמור על כוחו, אך מכיר בכך שניהול בשיטות סוציאליסטיות אינו מפיק תוצאות טובות כל־כך. לכן, הוא מחלק זיכיונות בלעדיים (מונופולים וקרטליים) לאנשים ולקבוצות של בעלי קשרים שלטוניים, מגן עליהם מפני התחרות, ומורה או מאפשר להם לנהל את עסקיהם לפי שיטות של רווח והפסד.

הדוגמה הטיפוסית ביותר לכך (והרחבתי על־כך בספרי "התמוטטות") הייתה שוודיה במשטר ששרר בה עד שנות התשעים. כך, לדוגמה, הועסק חלק ניכר מהאוכלוסייה בביורוקרטיה הממשלתית (הארצית והמקומית), כשקבוצה קטנה של מקורבי שלטון זכתה למעמד מונופוליסטי נרחב: בשנות השישים, 60 אחוז מהמשק הפרטי בשוודיה היה בשליטת מונופולים וקרטלים גדולים.

משטר "קפיטליזם של מקורבים" בישראל כונן בתקופת שלטון מפא"י-המערך כדי לשרת את מפלגת השלטון בשנים 1948-1977. בהכללה (ובהפשטה ניכרת) חולקה המדינה למגזר חופשי, במיוחד של עסקים קטנים ובינוניים ולמגזר של מונופולים וזיכיונות—החברות ההסתדרותיות, הבנקים, מונופולים ציבוריים וחברות נתמכות. מגזר המונופולים והזיכיונות נהנה מתמיכה מתמדת של השלטון ומהגנה נרחבת (לדוגמה, באמצעות מכסים, מסים ואיסור התחרות) אך נדרש לספק לשלטון תמיכה כספית ישירה ועקיפה, באמצעות העברת כספים לציבור התומך בשלטון.

ניתן לתת כמה דוגמאות ל"צירי שלטון" כאלו בישראל של שלטון מפא"י והאופן בו תגמלו המקורבים את השלטון, ותוגמלו על ידו.

הקיבוצים
המערכת הקיבוצית, כפי שציין יפה יהודה הראל[1] קמה לא כדי לשאת רווח אלא כשירות חברתי. בהתאם, הקיבוצים העניקו תמיכה ללא תנאי במפלגות השלטון דאז וכמובן, לא נשאו רווח אלא דווקא נזקקו לסיוע. סיוע אחד שהגישה המדינה היה מנגנוני סיבסוד ענפים לחקלאות ולתעשייה הקיבוצית, והגנה מפני יבוא מתחרה. הממשלה גם תמכה בארגון החקלאות במועצות יצור ושיווק, שהבטיחו מחירים גבוהים לתוצרת חקלאית. למרות זאת, הקיבוצים פשטו רגל בשנות החמישים ולא יכלו לפרוע את חובותיהם.

מצב זה הוביל בשנת 1958, אחרי פשיטת הרגל הקיבוצית, לכיסוי חובות הקיבוצים על־ידי הממשלה (כלומר, הבנקים מחלו על חובות הקיבוצים והממשלה שילמה לבנקים). נוסף על־כך הוקמה מערכת "האשראי המרוכז" שבה נוהל כל האשראי של קיבוץ דרך אחד הבנקים הגדולים או בנק החקלאות. בלב השיטה עמדה הזרמת כספים ישירה של הממשלה לקיבוצים ובעיקר שיטת ה"אשראי המוכוון." בשיטה זו, הבנקים זכו לריבית מועדפת על הלוואות לגורמים ולתחומים הרצויים לממשלה, והקיבוצים קיבלו כאן מעמד מרכזי. ה"אשראי המכוון" בשנים הראשונות (1960-1972) היווה כ-50 אחוז מכלל האשראי במשק, ובשנים מאוחרות יותר (1971-1980) היווה כ-68.5 אחוז מכלל האשראי במשק. האשראי הזה אפשר לקיבוצים לממן תנופת תיעוש גדולה (ולא רווחית, ברובה) וגם תנופת בנייה ניכרת.

ההלוואות לקיבוצים ניתנו ללא הצמדה (ר' גם החלק העוסק בבנק הפועלים ובשיטת "ביטוח הצמדה") ולכן איבדו חלק ניכר מערכן, מה שסייע לקיבוצים. חלק מהם, כמו הקיבוץ הדתי, השקיע את ההון בקופות חיסכון, אך התק"ם והקיבוץ הארצי השקיעו בניירות ערך ובנדל"ן.[2]

שיטת האשראי המוכוון נמשכה גם אחרי המהפך בשנת 1977, בין השאר בזכות תמיכת שר החקלאות אז, אריק שרון, בהמשך המדיניות אך נפסקה בשנת 1979, עם מעבר להלוואות צמודות וביטול חלק ניכר מהאשראי המכוון (כלומר, המסובסד). מדיניות זו, שנבעה מכך שהמדינה עמדה על סף פשיטת רגל, הייתה בעלת השפעה מרחיקת לכת גם על הקיבוצים וגם על החברות ההסתדרותיות, שנותקו מקווי האשראי המסובסד והזול שהיו להם קודם לכן (באדיבות הבנקים ובערבות הממשלה).

הפסקת המימון הממשלתי הובילה את הקיבוצים להפסיד כסף בהרצת מניות חופשיות (עם אליעזר פישמן) ואחר־כך להפסד כסף במניות המווסתות של הבנקים,[3] להפסד כספים בעסקי ההשקעות המפוקפקים של שמואל דכנר ויורם גיל, בהפסד כספים בהלוואות בשוק האפור (ההונאה הפעם: חברת פ.י.ט. של יורי סלנט וחגי בליך), הפסדים במסגרת חברת א.ש.ת. כספים עם דוד בלאס. כל אלו, עם זאת, היו זוטות ביחס לירידה בסבסוד התעשייה (מ-10.2 אחוז מהתמ"ג ל-4.5 אחוז מהתמ"ג) והפסקת האשראי המסובסד אחרי פשיטת הרגל של ישראל ותכנית הייצוב הכלכלית של 1985. הקיבוצים נטלו הלוואות בריבית גבוהה והסתמכו על ההפרש בין הלוואות צמודות מדד לריבית אך עם צניחת המדד נותרו עם הלוואות בריבית גבוהה ואינפלציה נמוכה ופשטו את הרגל לחלוטין.

התעשייה המסובסדת
המבנה התעשייתי בישראל הושתת ברובו על מבנה ריכוזי מאוד של מפעלים מסובסדים, רבים מהם מונופולים וקרטלים, שנתמכו על־ידי הממשלה ישירות ובעקיפין באמצעות הלוואות מוזלות והגנה נרחבת מפני יבוא מתחרה ומפני תחרות בכלל. המבנה הזה כלל מפעלים, קרנות פנסיה ובנקים ואפשר לשלטון כוח רב מאוד—לדוגמה, מימון פנסיות נדיבות לעובדי חברות קואופרטיביות—בתמורה לתמיכה בשלטון.

פשיטת הרגל של ישראל בשנת 1985 הובילה לקיצוץ הסבסוד וחשפה את המבנה הזה במערומיו. אלסינט, תדיראן, אתא, סולתם, מנועי בית שמש, סולל בונה, שיכון ופיתוח, רום כרמל, אליאנס, פולגת, שיכון עובדים, כור, ורבות נוספות—כולן פורקו, פשטו רגל או נעלמו באופן אחר בשנים אחרי תכנית הייצוב של 1985 וביטול המימון בסגנון הקודם.

הבנקים
משנות השבעים ועד להתמוטטות הבנקים בשנת 1983 נקטו אלו מדיניות של "ויסות." המדיניות התבססה על הזרמת כספי המפקידים לקניית ניירות הערך של הבנקים בבורסה, כדי להבטיח את רווחיות הבנקים. המדינה ידעה כי הפעולה הזו עתידה להסתיים באסון, אך הניחה לה להמשך משום שהבנקים היו, פעמים רבות, המקור היחידי למימון הוצאות היתר של הממשלה. כלומר, היה כאן עסק חליפין: הממשלה נתנה תמיכה, הגנה (איסור פתיחת בנקים זרים) ושתיקה; וקיבלה מימון. כהערת שוליים: גם הקיבוצים היו שותפים לעסקה הזו, לפרק זמן קצר, בתחילת שנות השמונים. הקיבוצים לוו כספים בחו"ל ובתמורה נהנו מהמשך תמיכה ממשלתית.

בנק הפועלים
בנק הפועלים זכה להסדר ייחודי שכונה "ביטוח הצמדה": הבנק העניק הלוואות ללא ריבית ולא צמודות לגופים המקורבים לשלטון (בעיקר חברות הסתדרותיות וקרנות פנסיה הסתדרותיות ואחרות) והממשלה שלשלה לכיסו של הבנק את הריבית ואת ההצמדה. בנק הפועלים הפך בתקופת ההסדר הזה (1968-1980) למלווה העיקרי של כספים לחברות ההסתדרותיות.

המשטר החדש
נפילת המשטר הישן הובילה לכינון משטר חדש, שהיו בו נקודות דמיון למשטר הקודם. החברות הגדולות במשטר החדש בישראל הן בראשות אילי הון שצמחו כולם מחברות בינוניות במשטר טרום-1985. רבים מאילי הון אלו—אך בוודאי לא כולם—זכו למעמדם כאשר זכו במונופול או במעמד קרטל מוגן מידי בעליו הקודמים, מיד ממשלת ישראל או כחלק ממונופול או קרטל חדש שהקימה הממשלה. במקרים מסוימים, חברות גדולות הן עדיין מונופולים ותיקים. כך יש לנו חברות שבסיס כוחן משאבי טבע (החברה לישראל וכי"ל: משקיע זר מסובסד שירש אותו משקיע מקומי), מונופולים וותיקים כמו מקורות, נשר, חברת החשמל והנמלים; מונופולים חדשים-ישנים, קרטלים וזכיונות מוגבלים כמו בזק-פלאפון, הוט, קשת ורשת, סלקום, פרטנר; וכן הלאה.

לצד אלו, וזה חידוש חשוב, יש שורה לא מבוטלת של חברות הפועלות בשוק פתוח ותחרותי, ופניהן בעיקר לייצוא כמו טבע ושורה ארוכה מאוד של חברות בתחום הטכנולוגיה העילית. חברות אלו, המתוגמלות מעט מאוד מקשרי שלטון—הן אינן זקוקות לו למימון והלוואות ועיקר מכירותיהן מחוץ לישראל—מתאפיינות גם בקשרים דלים יחסית אל השלטון. אפשר לראות בשוק זה מעין מקטע של שוק חופשי בישראל ודמות שמנגד לשוק ה"קפיטליזם של מקורבים" במגזר האחר בכלכלה.

היבט חשוב נוסף של המשטר בישראל הוא, באופן טבעי, הביורוקרטיה. בישראל כ-26 אחוז מהמועסקים שייכים לביורוקרטיה הממשלתית. הביורוקרטיה הזו כוללת בתוכה גם את הנומנקלטורה הישנה, של המשטר הקודם. לא מסובך להבין מדוע האליטה הביורוקרטית מתנגדת למשטר של כלכלה חופשית, בו ייגזלו ממנה כוחה והשפעתה. אם נערוך שאלון בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב אם הם תומכים במשטר כלכלי בו אפשרויות התעסוקה האקדמיות שלהם תהיינה דלות, לעומת משטר כלכלי בו הן תורחבנה, לא נתקשה לנחש את התשובה. הם יתמכו במדינת הרווחה באותו רוב בו יתמכו חברי הדירקטוריון ב"נשר" בהמשך משטר המונופול בתחום המלט.

כדאי לשים לב, עם זאת, כי עיקר זעמה של הנומנקלטורה הישנה אינו ניתך על נתח השוק בו יש תחרות חופשית אלא על הנומנקלטורה החדשה, הנהנית מקשרי הון-שלטון במסגרת המערך החדש של "קפיטליזם של מקורבים"; ועל תחומי שוק הנשמטים משליטת הנומנקלטורה הישנה (לדוגמה: תעסוקה, בריאות, וחינוך). כאשר הם תוקפים תחומים של תחרות חופשית, עיקר מתקפתם הוא נגד תחומים בהם אזרחים מבטאים בחירה חופשית. לתפישת הנומנקלטורה של מדינת הרווחה, גינוי בחירה כזו מטעים את העובדה שתושבי המדינה אינם בגירים האחראים לבחירותיהם אלא ילדים קטנים, הזקוקים ליד האדנותית והמנחה של הנומנקלטורה בכל היבט של קיומם.

משטר של תחרות חופשית
במשטר של תחרות חופשית ייווצר מצב שונה במקצת. העשירים מאוד ימנו מספר מצומצם של אנשים, ממש כמו בכל משטר, אך הדינמיות של המערכת וקצב השינוי של שכבת העשירים יהיה מהיר וגבוה למדי, כששכבה רחבה למדי של בני מעמד ביניים ומעמד ביניים עליון תפעיל עליהם לחץ מתמיד.

לעשירים אין דרך אמיתית להתמודד עם הלחץ המופעל עליהם במשטר של תחרות חופשית, שכן אין להם דרך לכפות על הציבור לחשוק במוצרים שלהם. אף שמושמעות טענות רבות על־כך שחברות מסוגלות 'למנף' את כוחן ולשמר אותו באמצעות פרסום אגרסיבי, העובדה שיש חברות כה מעטות שהצליחו לשרוד ולהצליח לאורך עשרות שנים מעידה על־כך שפרסום ואמצעים אחרים אינם מצליחים למנף כוח זה כלל. לא לחינם מוזכרות כאן תמיד קוקה-קולה, מקדונלדס או, נאמר, וול-מארט—אך לא מוזכרות עשרות אלפי המתחרות שלהן שנעלו את שעריהן.

אם תבחן את שורת החברות המובילה בתחום המחשבים האישיים תוכל לראות כי רק קומץ זעיר מהיצרניות שהיו בשוק בשנת 1993, לדוגמה, שרד עד היום. למעשה, מעשרות אלפי יצרניות שהיו בשוק יש היום רק חברה אחת המייצרת מחשבים אישיים בהתמדה מאז נולד המחשב האישי. והתרחשות כזו אופיינית לכל תחום בו יש תחרות חופשית כמו מוסיקה, קולנוע בארצות־הברית, טלוויזיה (בארצות־הברית), מרכולים, מסעדות, טכנולוגיה עילית, מדפסות, בתי־קפה, ספרים, ושלל תחומים נוספים. לדוגמה, מפיקות סרטי הקולנוע בארצות־הברית היו שמחות מן הסתם לגלות דרך בה יוכלו להבטיח לעצמן רווחים באמצעות פיענוח טעמו של הקהל. העובדה שכל אחת מחברות הסרטים עברה כמה וכמה גלגולים של פשיטת רגל, הקמה מחדש, השתלטות והשתלטות נוספת מעידה על־כך שעל־אף מאות מיליארדי הדולרים שזרמו בעורקיהן במהלך המאה האחרונה, אף אחת מהן לא פענחה את הסוד.

בכל מקום בו יש התחרות חופשית, יש כאלו המצליחים יותר ואחרים המצליחים פחות. אלו שמעמדם מעורער או התערער בנקודת זמן מסוימת מנסים למנוע את הידרדרותם באמצעות פנייה לשלטון שיגן עליהם מפני מתחרים חדשים, יעניק להם זכויות יתר, יבטיח את המונופול שלהם, יגיש להם סיוע או יאסור על התחרות עמם. גורמים אלו—הגורמים שמזומן להם הרווח הגדול ביותר ממניעת תחרות ומקשרי הון-שלטון—הם כמעט תמיד אותם גורמים: אלו שהפסידו בתחרות בשוק, אלו שמעמדם התערער, בעלי המונופול הישנים, האליטה הישנה, שליטי השוק שהודחו מכתרם, וכן הלאה.

דוגמה טיפוסית לגופים כאלו הם איגודים מקצועיים. איגודים מקצועיים הם, בהגדרה, בעלי מונופול על היצע עבודה במפעל או בתחום שוק כזה, והם נכונים לפעול בתקיפות כדי למנוע תחרות בעובדים המאוגדים. כך, לדוגמה, פעלו האיגודים המקצועיים בדרום אפריקה לכינון משטר האפרטהייד, כדי למנוע התחרות מצד עובדים שחורים. באופן דומה, ובתקופה דומה, חתרו אנשי האיגודים בארצות־הברית בתקופת השפל הגדול לאסור העסקת פועלי-יום שחורים; ומאוחר יותר נאבקו כדי למנוע קבלת עובדים שחורים שהיגרו מן הדרום למפעלי המכוניות בדטרויט. האיגודים בארצות־הברית לא הצליחו למנוע כניסת עובדים שחורים, אך הצליחו למנוע ביעילות כניסת עובדים זולים יותר למפעלי המכוניות—וסופם של אלו בארצות־הברית ידוע.

אפשר להצביע, בעקבות דבריו של הללי נחשון, על עוד שני תחומים המושפעים מאוד מקשרי הון-שלטון. תחום אחד הוא שוק הבריאות בארצות־הברית. בתחום זה, במקום תחרות חופשית בין חברות ביטוח על לבם של יצרנים יצרה הממשלה שוק מעוות שהתחרות בו מוגבלת והשירותים בו יקרים. ציר מרכזי כאן הייתה החלטת הממשלה להפוך את המעסיק לגורם המבטח המרכזי, ובמקביל להכיר בהוצאות בריאות כחלק מההוצאה המוכרת של עובדים. החלטה זו גרמה לכך שחותמי חוזי הביטוח (המעסיקים) לא היו רגישים לאיכות השירות; ואילו המבוטחים לא היו רגישים לעלות השירות. המערכת כולה כוונה לניפוח דמי הביטוח עבור מועסקים (עד לגובה ההוצאה המוכרת), כשהאפשרות לביטוח זול ופשוט—האפשרות המועדפת על רבים—חוסלה בחסות שירות ממשלתי מתחרה ובאדיבות חברות הביטוח, שלא היה להן כל עניין באספקת שירות עם רווחיות נמוכה כזה.

התרחשות דומה, ומזיקה לא פחות, ניתן לראות בשוק החינוך. בארצות־הברית מכללות ואוניברסיטאות איכותיות רבות, אך מחיר הלימוד בהן מנופח להחריד. הסיבה העיקרית לכך היא כניסתה של הממשלה אל השוק, בסיוע בהלוואות לסטודנטים. בעבר הקדישו הורים חלק לא מבוטל מחסכונותיהם לעתיד בו יידרשו לסייע לילדיהם בלימודי המכללה והאוניברסיטה. בהדרגה, הומרו חסכונות אלו בסיוע ממשלתי ובערבות להלוואות לסטודנטים, מה שהוביל את האוניברסיטאות ואת המכללות לייקר ולנפח את עלות התואר. בשנים האחרונות הגדילה הממשלה את סך הלוואותיה בארצות־הברית במידה ניכרת, וכיום היא מממנת כחמישים אחוז מכלל ההלוואות לסטודנטים.

המעורבות הממשלתית בשוקים אלו לא הונעה מכוונות רעות. לממשלה היה רצון לאפשר לציבור חינוך, בריאות—ובמקרה של שוק הדיור, מגורים. אבל המעורבות הממשלתית יצרה את הקישור הפסול בין הון לשלטון: היא הבטיחה לבעלי ההון כי הממשלה ערבה, ישירות או באופן משתמע, להון שלהם. התוצאה הייתה שהאוניברסיטאות, בתי־החולים, חברות הביטוח, חברות הנדל"ן, הבנקים, ושאר גורמים פיננסיים התנהגו כאילו הכסף שבסיכון אינו שלהם אלא של מישהו אחר. כלומר, הם התנהגו (ובתחומים מסוימים, עדיין מתנהגים) כאילו התגמול (שכר, עושר) מובטח, אך הסיכון הופחת.

לא מסובך להעריך מה היה קורה בשוקים אלו, לולא הייתה מעורבות ממשלתית. בשוק החינוך, מחיר הלימודים במכללה ובאוניברסיטה היה נלחץ כלפי מטה, שכן האפשרויות האמיתיות של הלומדים מוגבלות. האוניברסיטאות והמכללות, בתורן, היו נדרשות להתאמה מדוקדקת יותר של תוכן הלימודים לדרישות שוק העבודה ולציפיות הלומדים. דבר דומה היה מתרחש בשוק הבריאות: טיפולי קצה-עליון וטיפולים אזוטריים בעלות גבוהה היו מצטמצמים, לטובת קשת רחבה של תמחור המכוונת לענות על דרישות הציבור הרחב, המעוניין בביטוח מקיף ובסיסי יותר.

במבט לאחור, קל גם לראות מה היה קורה בתחום בועת הנדל"ן. בהיעדר ערבות ממשלתית (החברות הממשלתיות פאני מיי ופרדי מק ערבו לכשליש מכלל ההלוואות למשכנתא והיו מן הדוחפות הראשיות להפחתת תנאי ההלוואות) היו הבנקים והגורמים המלווים נוקטים זהירות רבה הרבה יותר: הרבה פחות הלוואות היו ניתנות ללווים מפוקפקים, והן היו מותנות בתשלום ראשוני גבוה הרבה יותר. חשוב לא פחות, במשטר ריבית שאינו נמוך באופן מלאכותי—כפי ששרר בתקופת תפיחת בועת הנדל"ן—היו הלוואות בעייתיות נחשפות במהירות רבה הרבה יותר. ובמלים אחרות, לא הייתה בועת נדל"ן, ממש כפי שלא הייתה בועת נדל"ן ארוכת ימים מעולם במקום בו לא הייתה התערבות ממשלתית בריבית ובהלוואות.

הערות
1 ממקימי קיבוץ מרום גולן ואחד מבכירי התנועה הקיבוצית. הדברים נאמרו בהרצאה בפני אנשי התנועה הליברלית החדשה.
2 וזו אחת הסיבות לכך שמצבה של התנועה הקיבוצית הדתית היה שונה מאוד מזה של התנועה הקיבוצית בכללה.
3 חלק מהבעיה כאן נבעה גם מהתנייה של בנק הפועלים של הלוואות זולות בקניית מניות הבנק, לצורכי המשך מדיניות הוויסות.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים



 
 
רשימת תגובות (24)
 
 
אגב, מנהל התקציב של רייגן מביע דעות דומות לשלך בקשר למצב הכלכלה :
7/4/2013
נכתב על ידי מוח

http://www.foreignpolicy.com/articles/2013/04/05/david_stockman_s_dystopia?page=0,1
 
 
 
 
החטא הקדמון
8/4/2013
נכתב על ידי ישי


הכל נכון אבל כל זה הוא עדיין התוצאה של החטא הקדמון. שורש הבעיה הוא היכולת של הממשלה להדפיס כסף ללא הגבלה. ההדפסה הזו מאפשרת לממשלה ליטול על עצמה את סיכוני הבנקים (FDIC) מה שמאפשר לבנקים לעבוד עם יחס רזרווה מגוחך ולקחת סיכונים וכאשר הרווח נשאר אצלם בעוד ההפסד עובר לממשלה. היכולת הזו מאפשרת לממשלה לערוב למשכנתאות מסוכנות, להלוואות לסטודנטים, לתוכנית פרישה לעובדים ולביטוח לאומי שאין דרך לשלם אותם בלי המדפסת, לסיבסוד סקטורים לפי רצונה וכו וכו. היכולת הזו מאפשרת לממשלה להגדיל את ההוצאה הממשלתית הישירה, להגדיל את נתח המדינה בתל״ג, להגדיל את כמות עובדי הסקטור הציבורי ולהשתלט על עוד ועוד חלקים מהמשק על חשבון השוק הפרטי. וכמובן, היות והפוליטיקאים רוצים להיבחר שנית, הם תמיד ישמחו לחלק הטבות לבוחריהם, אם זה הקיבוצים, הישיבות, ההתנחלויות, האיגודים, מערכת הבנקאות וריקי מחדרה, מה שלא יכול היה לקראת בלי להסתמך על המדפסת או היכולת להפעיל אותה בעת הצורך בעתיד. לא שבלי המדפסת פוליטיקאים לא רוצים את אותם דברים, רק שהרבה יותר קשה להם לעשות אותם, וממילא הם קורים הרבה פחות, כאשר אין להם גישה למדפסת.
 
 
 
 
מוח, אכן שמעתי אותו מדבר... התחזית דומה, הנימוקים שונים
8/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
אורי, לגבי שוק הבריאות בארה"ב
8/4/2013
נכתב על ידי לזר

כתבת: "ציר מרכזי כאן הייתה החלטת הממשלה להפוך את המעסיק לגורם המבטח המרכזי, ובמקביל להכיר בהוצאות בריאות כחלק מההוצאה המוכרת של עובדים."

ככל הידוע לי, אין שום החלטת ממשלה מפורשת שקבעה שמעסיקים יהוו את גורם הביטוח המרכזי. זה מצב שהשוק הגיע אליו לבד, בעקבות הקלות המס שהממשלה נותנת למעסיק (והעובד) במקרה שהוא מספק את הביטוח לעובדים. כלומר אתה טוען שיש פה מקרה של הקלת מס שגורמת לעיוותי שוק קשים ולעליית מחירים. השאלה שלי היא האם זה לא סותר את הטיעון הליברטריאני הטיפוסי שהקלות מס זה תמיד טוב? הרי אם כל מס הוא גניבה, תמיד נצטרך לתמוך בהקלות מס כדי להיות עקביים עם הטענה הזאת...

ועוד שאלה לגבי הנומנקלטורה - האינטרסים של מפא"י והקיבוצים/הסתדרות ברורים. צד אחד קיבל הגנה מהממשלה ובתמורה סיפק לממשלה קולות כדי שיוכל לשמר את השלטון. אבל מה הנומנקלטורה החדשה מספקת? כמה קולות מספק מפעל נשר המוגן? כמה קולות מספקים נוחי דנקנר והאחים עופר? מה האינטרס של הממשלה בהגנה עליהם? כמובן שהתשובה הקלה היא שוחד או "תרומות" למפלגה, אבל אני לא חושב שזה הסבר מספיק טוב.
 
 
 
 
לזר "האם זה לא סותר את הטיעון הליברטריאני הטיפוסי שהקלות מס זה תמיד טוב?" תשובה
8/4/2013
נכתב על ידי עפר

התשובה מתחלקת ל2 חלקים:
ראשית מה שחשוב הוא ההוצאה הממשלתית - פחות חשוב אם היא נוצרה ע"י מס או הגדלת החוב.
שנית הטבת מס ייעודית היא רעה כי היא מעוות את הבחירה החופשית של הלקוחות.
למשל אם יחליטו לתת הטבת מס למי שעושה גוונים בשיער, לפתע גברים ונשים שהיו מרוצים מצבע שערם ילכו לעשות גוונים, בתנאי שעלות תחזוקת הגוונים וההליך במס הכנסה תהיה נמוכה משווי ההטבה.

בצורה דומה, כאשר נותנים הכרה לצורכי מס של 100 דולרים עבור ביטוח בריאות, עובד שהיה מסתפק בביטוח בעלות של 80 דולר יקנה ביטוח יקר יותר. הטבת המס מהווה תיאום מחירים בין חברות הביטוח לא צורך בפגישת תיאום (שאיננה חוקית לפי חוקי ההגבלים העסקיים).
 
 
 
 
ביטוח הבריאות
8/4/2013
נכתב על ידי סתם אחד

האם "החלטת הממשלה להפוך את המעסיק לגורם המבטח המרכזי" היא זו שהקפיצה את עלות הבריאות בארה"ב או עצם קיומו של ביטוח בריאות במקום תשלום ישיר לשירותי רפואה?

בשונה מביטוחים מסורתיים, כמו רכב, חיים ותכולת דירה, כאן אין סכום מוסכם מראש שאפשר לבטח אותו. למעשה לרופא יש אינטרס לגבות מחיר יותר יקר, לשלוח את הפציינט לעוד בדיקות ולרשום לו תרופות יקרות יותר. לכן ההתערבות המרכזית של המדינה היא דווקא בעידוד עצם קיומו של הביטוח.




 
 
 
 
 תשובה ללזר
8/4/2013
נכתב על ידי  ישי

הטבת המס אינה הבעיה העיקרית משום שלמרות שהיא מעודדת רכישת ביטוח ויש לה "מחיר", ניתן להתווכח אם התועלת החברתית מצדיקה את המחיר הכלכלי. בסופו של דבר, המטרה החברתית היא אכן יותר מבוטחים.

הבעייה בהטבת המס היא שהיא ניתנת רק שהמעביד קונה את הביטוח ולא שהעובד קונה אותו. זה נותן תמריץ לכיסוי הביטוחי להפוך להטבה של מקום העבודה, בדיוק כמו רכב צמוד או ארוחת צהריים בישראל. זה מנתק את הקשר הכלכלי בין הצרכן (המבוטח) ונותן השירות (הרופא) ומוציא ממערכת השיקולים שלהם את השיקול הכלכלי, וזה העיוות העיקרי. למבוטח אין שום תמריץ לצרוך פחות, לחפש תחליף זול יותר, או אפילו לבדוק את נכונות החשבון. לנותן השירות אין שום סיבה להתחרות על מחיר, לחסוך בבדיקות, או לא לנפח את החשבון. זה מייצר מערכת שמעודדת עודף צריכה במחירים מופקעים על חשבון האח הגדול, יתרון לאירגונים בקניית ביטוח ותלות של העובד בעבודה לצורך הביטוח.

לו רק הטבת המס הייתה ניתנת למוציא ההוצאה, יהא זה העובד או המעביד, בשילוב עם השתתפות עצמית סבירה, דיינו. זה לבד היה פותר לאורך זמן את מירב מהבעייות במערכת.
 
 
 
 
לא ברור לי איך הקלת מס יכולה לפגוע ברווחה החברתית
8/4/2013
נכתב על ידי לזר

אם חושבים על זה באופן יחסי, אז כשהממשלה נותנת הקלת מס בסך X שקלים על מוצר/שירות כלשהו (בריאות, אפרסמונים או שטיחים פרסיים, לא משנה), זה אומר שלממשלה יש X פחות כסף להוציא ולפרטים יש X יותר כסף להוציא על מטרה ספציפית שנגיד שהממשלה קבעה. העניין הוא שגם ללא הטבת המס ה-X שקלים האלה היו מוצאים *על משהו*, והיו גורמים לעיוותים באותו משהו. למה שהקלת המס תגרום לעיוותים קשים יותר מאשר הוצאה ממשלתית רגילה שנובעת משרירות לב של פקידי ממשלה?

ולגבי השאלה על הליברטריאניזם - אז לשיטכם אם עומדת על הפרק שאלה: "לתת הטבת מס לביטוח בריאות או לא" - ליברטריאנים צריכים להגיד לא? צריכים להתנגד להקלות מסוימות בגניבת הכסף שלהם? נראה לי לא מאוד עקבי.
 
 
 
 
ללזר, א'
8/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

ללזר, כתבת:

ככל הידוע לי, אין שום החלטת ממשלה מפורשת שקבעה שמעסיקים יהוו את גורם הביטוח המרכזי. זה מצב שהשוק הגיע אליו לבד, בעקבות הקלות המס שהממשלה נותנת למעסיק (והעובד) במקרה שהוא מספק את הביטוח לעובדים. כלומר אתה טוען שיש פה מקרה של הקלת מס שגורמת לעיוותי שוק קשים ולעליית מחירים. השאלה שלי היא האם זה לא סותר את הטיעון הליברטריאני הטיפוסי שהקלות מס זה תמיד טוב? הרי אם כל מס הוא גניבה, תמיד נצטרך לתמוך בהקלות מס כדי להיות עקביים עם הטענה הזאת...



אתחיל ואומר שהטיעון הליברטריאני הטיפוסי הוא שאין צורך כלל במס... :-) מכל מקום, רוב הליברטריאנים מתנגדים להקלות במס, משום שהם רואים בהם ניסיון של הממשלה להכווין את התנהגות המעסיקים והעובדים ו"לבחור מנצחים ומפסידים." אם בכלל, ההעדפה היא באופן מפורש לכללים אחידים!

שנית, הביטוח באמצעות מקום העבודה היה הסדר שהשוק הגיע אליו הרבה לפני שהממשלה התערבה. ההתחלה של הקישור עבודה-ביטוח הייתה בביטוחים של הצלב הכחול/המגן הכחול, ובעקבותיהם הביטוח המסחרי. הקישור היה טבעי, שכן לא הייתה אפשרות טכנית-טכנולוגית-רפואית לערוך פוליסת בריאות בשנות השלושים והארבעים בגלל היכולת המוגבלת לערוך בדיקות מקדימות. משום כך, ביטוח עובדים (שהם, באופן טבעי, אנשים שיכולים לעבוד ומכאן שהם בריאים) היה צעד טבעי. נוסף על־כך, בשנות השלושים והארבעים תוחלת החיים הייתה בערך 60 שנים וגיל הפרישה לפנסיה היה 65 שנים, כשחלק ניכר מהמחלות היו ללא טיפול יעיל כך שלמבטח לא הייתה תחזית של טיפול ממושך במצבים כרוניים לאורך עשרות שנים.

המעורבות הממשלתית באה בעיקר בשורה של קביעות ואיסורים בשנות הארבעים והחמישים, אבל במיוחד בקוד מס ההכנסה של 1954 שקבע כי הפרשת המעסיק לתכנית בריאות למועסק פטורה ממס.

כשמוסיפים לזה את יצירתם (החל בממשל ג'ונסון ב-1965) של תכניות מדיקאייד ומדיקייר, שניפחו את הוצאות הבריאות ללא הכר ושיטות ההחזר לרופאים ולבתי חולים על התכניות כפתו את המבטחים ואת המבוטחים לביטוח יקר יותר דרך שוק העבודה.

אתה יכול לדמות את זה לצבת: מן העבר האחד, ההחזר לרופאים ולבתי חולים על טיפול במבוטחי מדיקאייד ומדיקייר גרם לניפוח הוצאות, לניתוחים מיותרים ולשאר בעיות שהתפיחו את העלויות. מן העבר השני, על אף שיפור ניכר ביכולת ליצור תכנית ביטוח לפרטים, העלויות המנופחות והפטור ממס דחפו כל מי ששאף לביטוח לבצע זאת דרך העבודה - זו הייתה הדרך הסבירה היחידה לעמוד בעלויות כאלה.
 
 
 
 
ללזר, ב'
8/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר


ושנית, לגבי הנומנקלטורה:

ועוד שאלה לגבי הנומנקלטורה - האינטרסים של מפא"י והקיבוצים/הסתדרות ברורים. צד אחד קיבל הגנה מהממשלה ובתמורה סיפק לממשלה קולות כדי שיוכל לשמר את השלטון. אבל מה הנומנקלטורה החדשה מספקת? כמה קולות מספק מפעל נשר המוגן? כמה קולות מספקים נוחי דנקנר והאחים עופר? מה האינטרס של הממשלה בהגנה עליהם? כמובן שהתשובה הקלה היא שוחד או "תרומות" למפלגה, אבל אני לא חושב שזה הסבר מספיק טוב.



העסקה בימינו יותר מורכבת, כי המערכת יותר מורכבת ומוקדי הכוח הרבה יותר מבוזרים מאשר במשטר הסמי-דמוקרטי ששרר בישראל בשנות השישים והשבעים.

יש כמה דברים שהשלטון קיבל ממכירת מפעלים במונופול ורישיונות מונופול, לא לפי סדר חשיבות, בהכרח:
* שימור מונופול: חלק מהמונופולים שומרו גם תחת הנהלה חדשה, במיוחד בצווארי בקבוק מונופוליסטיים (חומרי גלם כמו ב"נשר"; נמלים; חשמל; מים; סובסידיות לאגד ודן; וכו') שכן ידוע שבמפעלים כאלה יש הרבה עובדים והם רשאים להתפקד למפלגות כאלו ואחרות... והם גם מתפקדים.
* השתקה: מדיניות של זיכיונות זמניים ופיקוח עם שוט כספי מבטיחים שתיקה של כלי התקשורת וגישה צייתנית וכנועה. לדוגמה, אם קשת, רשת, רשתות הכבלים, הלוויין, והטלפוניה כפותים כל הזמן למדיניות של רישיונות זמניים ופיקוח תכנים ממשלתי, סביר להניח שהם יימנעו מטלטולים מופרזים של ספינת השלטון. כדאי לזכור שהקישורים זולגים גם לאמצעי תקשורת אחרים, שגם להם יד ורגל (הייתה או עודנה) בגופי תקשורת אחרים.
* מניעת היווצרות מוקדי כוח אחרים: שיטת זיכיון וקרטלים היא דרך נוחה לשמור על צייתנות מצד בעלי הון כי לכל שבת (זיכיון) יש מוצאי שבת (פקיעת הזיכיון). לדוגמה, מניעת התחרות לאורך שנים בתחום הסלולר, מניעת פתיחת בנקים אחרים, הגבלת אפשרות להתחרות ממשית בתחום הביטוח - כל אלו אמצעים שמבטיחים לשלטון תמיכה של בעלי הון, תלות של בעלי ההון בשלטון ובמקרים חשובים - תמיכה במימון הוצאות הממשלה (לדוגמה, באמצעות קרנות המחויבות לקנות אג"ח ממשלתי).
* נפטרים ממטען עודף: במקרים מסוימים, מכירת המונופול הממשלתי/הסתדרותי למונופול חדש הייתה דרך להיפטר ממפעל מפסיד, במיוחד בתקופה כלכלית קשה, ולקבל מפעל מרוויח ומשלם מס. מפעלי ים-המלח, לדוגמה, הפסידו בבעלות ממשלתית ואחרי מכירתם שלשלו מיליארדים לכיסי המדינה.
* וגם עבודה זה לא כלב: המעבר התכוף והמסיבי של בכירים ברשויות ממשלתיות, ובמיוחד אלו האמונות על פיקוח על בעלי הון אל תעסוקה אצל בעלי הון הוא מקור תעסוקה חשוב. הוא חשוב בדרג העילי, אבל חשוב לא פחות בדרגים הנמוכים יותר. מאות ואלפי פקידים בכירים זוכים למשרות בזכות הקשרים שיש להם, והם מודעים למה שיקרה עוד לפני שקרה: הם יודעים שיזכו למשרות אלו כשיפרשו מהשירות הציבורי.
 
 
 
 
לא ברור לי איך הקלת מס יכולה לפגוע ברווחה החברתית
9/4/2013
נכתב על ידי עפר

אני לא ליברטאן, אבל די מסכים עם רב הטיעונים. אני יכול להצביע על העקביות.
נגיד שרמת מס של 10% גוררת תקבולי מס של 1000 ש"ח.
הטבת מס ספציפית (נניח דוגמאת הגוונים בשיער מתגובתי הקודמת) מתבטאת בירידה של 50 ש"ח מתקבולי המס.
אזי ניתן לוותר על הטבת המס ולהוריד את שיעור המס ל9.5%.
בשני המקרים המדינה מקבלת 950 ש"ח.

(נזניח את שיעור הגביה שעשוי לעלות והתמרוץ למשק עקב הורדת המס).

במקרה הראשון המדינה בחרה בשביל האזרחים שכדי לקבל את 50 השקלים הם יצבעו את השיער. במקרה השני האזרחים יכולים לעשות כרצונם ב50 השקלים.
זו הכוונה בבחירת מנצחים ומפסידים ע"י הטבות מס. הליברטאנים מתייחסים למס כדבר רע מוחלט או רע הכרחי (תלוי במידת הליברטאניות). בכל מקרה אם כבר מס אז שיהיה אחיד ולא יעדיף התנהגות צרכנית כזו או אחרת.
 
 
 
 
תודה על התשובות
9/4/2013
נכתב על ידי לזר

עופר, הבחירה של הליברטריאן היא לא בין הקלת מס לצביעת שיער לבין הורדת שיעור המס הכללי. הבחירה היא בין הקלת המס לצביעת שיער לבין שמירה על הסטטוס קוו. הסטטוס קוו, לדעתי, חייב להיות גרוע יותר מהטבת המס לפי ההשקפה הליברטריאנית, כי זה אומר שסך הגניבות גדול יותר. אנחנו תמיד רוצים למזער את סך הגניבות, גם אם בצורה לא שוויונית. הרי אם אני גונב ממך 1000 שקל ובכך שם אותך בחיסרון תחרותי בשוק - האם הגיוני לטעון בתור ליברטריאן שאם כבר אני גונב, עדיף שאגנוב 1000 שקל מכל השחקנים בשוק בצורה אחידה, כדי לא לבחור מנצחים ומפסידים? זה אבסורד.

מעבר לזה, הנקודה היא שאם אין הקלת מס ויותר כסף זורם לקופת הממשלה, הממשלה מוציאה אותו. כשהממשלה מוציאה כסף גנוב בשוק, היא תמיד בוחרת מנצחים ומפסידים. היא תמיד נותנת יתרון יחסי לספקים מהם היא בוחרת לקנות שירותים ומוצרים. השאלה היא למה שהקלת המס תגרום לעיוותים קשים יותר מהתחליף שלה, כלומר הוצאות הממשלה הרגילות...
 
 
 
 
אורי, תוכל לתת נתונים על אחוזי המועסקים על ידי גופי הנומנקלטורה לעומת העובדים בשוק החופשי
9/4/2013
נכתב על ידי צקו

אמי חושב כבר הרבה זמן על השאלה הזו. כמה אחוז מתוך כלל העובדים בישראל באמת שייך לשוק החופשי? אם מורידים מסך כל העובדים את כל עובדי המדינה, עובדי החברות הממשלתיות, עובדי החברות המתוקצבות והמסובסדות, נותני השרותים למדינה מכל הסוגים וכו׳- כמה באמת נשאר?
התחושה שלי ממבט חטוף באנשים שנמצאים סביבי- מעט מאוד. אולי 10%.
אבא של אשתי אדריכל. יכולנו לספור אותו כעצמאי. הוא אכן עצמאי. אבל נותן את רוב השרות שלו לגופים ממשלתיים או ממשלתיים למחצה. אשתו מתכנתת מחשבים. עצמאית. אבל עובדת עם אחת מקופות החולים הגדולות. אני מכיר קצת מאוד אנשים שיש להם או עובדים בעסק עצמאי שנותן שירותים לבני אדם או מוכר אותם לחו׳ל. בעיקר הייטקיסטים.
אם באמת מדובר על יחס של 90:10, לא פלא שהמשטר הסוציאליסטי כל כך חזק. כל אחד מה-90 הללו רואה את טובות ההנאה הישירות או העקיפות שהוא מקבל מהמערכת, כאשר הוא עומד להצביע בקלפי. נראה שאין דרך לנצח את השיטה.
 
 
 
 
יש עוד משהו: התשואה להשכלה טכנולוגית
9/4/2013
נכתב על ידי אורי

בעולם שהולך ונהפך ליותר מכוון-טכנולוגיה, התשואה להשכלה טכנולוגית גדלה יותר מהר מהתשואה לכל סוג של השכלה. אם פעם מהנדסים הרוויחו 20% יותר מבוגרי מקצועות אחרים, היום הם מרוויחים פי 2. זהו תהליך שמגדיל את הפערים בחברה, בין בעלי היכולות הריאליות המסוגלים ללמוד תארים כאלו לבין כל השאר.

מכיוון שבשאלה שבפתיחת הפוסט הזכירו לא רק את המאיון העליון אלא גם את העשירון העליון, עניין התשואה להשכלה טכנולוגית הוא בהחלט חלק חשוב מהסיפור ומהפערים בין העשירון העליון לבין שאר העשירונים. הוא לא נובע מהקפיטליזם, אלא מהקידמה הטכנולוגית.


 
 
 
 
לצקו
9/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

לצקו: יש כ-3.2 מיליון עובדים במשק ועוד כ-0.4 מיליון עצמאיים. בערך 800 אלף מועסקים ישירות על־ידי הממשלה. מבין השכירים:
בערך 368 אלף מועסקים בתעשייה, שיש לה רק נגיעה זניחה לממשלה.
51 אלף עובדים בחקלאות, שנתמכת בסובסידיות ומעורבת עמוק בנושא.
131 אלף עובדים בבינוי, ובדרך כלל רובם אינם קשורים לתעסוקה ממשלתית (לדוגמה, מזגנים, שיפוצניקים, קבלנים, וכו').
424 אלף עוסקים במסחר סיטוני, שגם בו יש נגיעה קטנה יחסית לממשלה. הממשלה היא צרכן של מוצרים, אבל לא יותר מהשיעור של העובדים הממשלתיים באופן כללי.
כנ"ל ניתן לומר גם לגבי שירותי אירוח ואוכל (170 אלף), בנקאות (100 אלף), ובוודאי לגבי חלק לא מבוטל משירותי התחבורה (הובלת מטענים, מוניות, מגרשי חניה, וכו') - 174 אלף. גם בתחום השירותים העסקיים (550 אלף) נוכחות הממשלה אינה בהכרח דומיננטית.

השירותים הממשלתיים ועבודה עבור הממשלה, במילים אחרות, אינם 90 אחוז ואפילו לא 50 אחוז. חשוב גם לזכור כי גם במשטר שאין בו ממשלה כלל, רוב מספקי השירותים היו קיימים: רופאים, אחיות, מורים, מורות, וכו' - בכולם היה צורך חיוני תחת כל משטר כלכלי. היחידים שהיו נגרעים מן המניין הם מועסקים ישירים של הממשלה, ואלו מונים מיעוט קטן מאוד: פחות מעשרה אחוז מהמועסקים.

הכוח של המשטר הקיים להתנגד לשינוי לא נובע מהיותו רוב. אחרי בחירת אובמה ניסיתי להסביר כי אין כל צורך בתמיכה גדולה מאוד: אם שליש מכלל התושבים הם 'נתמכים' משמעות הדבר היא שכדי להביס את השליש הזה בבחירות יש צורך ב-75 אחוז מכל השאר.
 
 
 
 
The rise of employer-sponsored coverage
9/4/2013
נכתב על ידי מויקיפדיה



Employer-sponsored health insurance plans dramatically expanded as a direct result of wage controls imposed by the federal government during World War II.[18] The labor market was tight because of the increased demand for goods and decreased supply of workers during the war. Federally imposed wage and price controls prohibited manufacturers and other employers from raising wages enough to attract workers. When the War Labor Board declared that fringe benefits, such as sick leave and health insurance, did not count as wages for the purpose of wage controls, employers responded with significantly increased offers of fringe benefits, especially health care coverage, to attract workers.
 
 
 
 
ביטוח בריאות
9/4/2013
נכתב על ידי סתם אחד

אורי, כתבת שהביטוח דרך המעסיק היה נפוץ לפני הממשלה " בגלל היכולת המוגבלת לערוך בדיקות מקדימות.". אך לפי המאמר הזה:
https://mises.org/daily/1588
הביטוח היה נפוץ רק בעבודות כרייה עקב הסיכון הכרוך בהם ושהתכניות לביטוח עובדים התרחבו רק הודות לתמיכה ממשלתית.

כאן: http://mises.org/daily/4549 הכותב משווה את ביטוח הבריאות לביטוח מזון, בו אתה משלם סכום קבוע ללא קשר למה שאתה צורך, התוצאה היא העלאה בדמי הביטוח ובביקושים.

 
 
 
 
לסתם אחד
10/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

סתם אחד:
התכניות לביטוח ספציפי של עובדים במקצועות מסויימים (כרייה, חטיבת עצים ובניית רכבות) התפתחו כבר בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, אבל עד שנת 1940 לערך הכיסוי היה חלקי מאוד (כ-10 אחוז מהאוכלוסייה בכללה הייתה עם ביטוח) ולכן נדמה לי שנכון יותר לומר, אולי בניגוד לטענתי, כי הדחף הרציונלי לביטוח נוח ובטוח יותר דרך מקום העבודה זכה גם לעידוד בתקנות הממשלתיות (במיוחד חוק הייצוב משנת 1942, והאישור המשפטי שניתן להכללת ביטוח הבריאות כחלק מהתנאים במו"מ עם איגודי עובדים. העליה הדרמטית בביטוח כזה החלה, עם זאת, עוד לפני המעורבות הממשלתית.
 
 
 
 
אגב ריקי כהן, מירב ארלוזרוב פרסמה בדה-מרקר שלפי הממונה על השכר באוצר מורה בעלת הותק של ריקי כהן מרויחה 10,746 ש"ח בחודש.
10/4/2013
נכתב על ידי עמי, ת

ז"א, אפילו ריקי ובעלה שניהם מורים, הם ממוקמים קרוב לעשירון התשיעי מבחינת הכנסה. משונה, לא?

http://www.themarker.com/news/politics/1.1989039
 
 
 
 
זה קרה ממש מהר :
11/4/2013
נכתב על ידי אביתר

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4367100,00.html
 
 
 
 
מאוכזבת מיאיר לפיד, רוצה להעלות את הגרעון,
14/4/2013
נכתב על ידי נחל אכזב

אמנם לא הצבעתי בשבילו, אבל קיוויתי שאולי בכל זאת יביא קצת שכל ישר,
 
 
 
 
עוד חצי אחוז גירעון = 4.8 מיליארד ש"ח
14/4/2013
נכתב על ידי גרי

לדעתי רק מסבסוד של תחבורה ציבורית אפשר לקצץ את כל הסכום.
 
 
 
 
כיצד נצבר העושר
29/4/2013
נכתב על ידי הללי נחשון

 
 
 
 
כיצד ניצבר העושר
29/4/2013
נכתב על ידי הללי נחשון

לאורי רדלר שלום!
אני מופתע ומודה לך על התייחסותך הרחבה לשאלותי והערותי.
כמה התיחסויות לכתוב.
הביטוי שלך תגמולים הוא ביטוי מעורפל ואינו ניתו לכימות. נכון הוא יכול לכלול בתוכו רווח, זכויות מונופוליסטיות, קרקע
וכד'.
כמו כן הביטוי קשר הון שלטון גם הוא לא מוגדר מספיק ובלתי מדיד. הביטוי בעירפולו הרב. משמש יותר מדי אנשים ליותר מדי צרכים.
אביא כאן דוגמה. להערכתי בימים של פרנקל כנגיד בנק ישראל והרבית הגבוהה שלו הועברו , כרבית עודפת, מעל ל-50 מיליארד ₪ מהלווים למלווים. אלו זרמי כסף אדירים וגם אם יש להם קשר להון שלטון , צריך לבדוק מי נהנה מהם ומי הפסיד. חלק מהנהנים היו בעלי קרנות הגמל וההשתלמות שהראו תשואה של אחוזים רבים בשנה. מנהלי הקרנות יחסו זאת לגאוניותם הפיננסית וגבו עמלות בהתאם.
נחשון הללי