לא אלבשן למד
 

מדינת‭ ‬הרווחה‭ ‬נועדה‭ ‬דווקא‭ ‬לעזור‭ ‬לאדם‭ ‬העובד‭ ‬ולא‭ ‬לאף‭ ‬אחד‭ ‬אחר. בפועל, מי‭ ‬שנהנה‭ ‬ממדינת‭ ‬הרווחה‭ ‬היה‭ ‬מעמד‭ ‬הבינייים. הוא, בניגוד‭ ‬לעניים, ידע‭ ‬איך‭ ‬לדרוש‭ ‬ולצרוך‭ ‬את‭ ‬שירותיה... אלא‭ ‬שהרדידות‭ ‬‬את‭ ‬השיח‭ ‬הכלכלי־חברתי‭ ‬בישראל הביאה‭ ‬לכך‭ ‬שאותו‭ ‬מעמד‭ ‬הפסיק‭ ‬לתמוך‭ ‬בה‭ ‬מתוך‭ ‬תחושת‭ ‬שווא‭ ‬שהוא‭ ‬כבר‭ ‬לא‭ ‬זקוק‭ ‬לו. את‭ ‬התוצאה‭ ‬אנו‭ ‬רואים‭ ‬כיום‭ ‬— עם‭ ‬שחיקת‭ ‬מעמד‭ ‬הביניים.... בלא‭ ‬מעמד‭ ‬ביניים‭ ‬איתן‭ ‬לא‭ ‬יהיה‭ ‬מי‭ ‬שיבטיח‭ ‬שפירות‭ ‬הצמיחה‭ ‬יחולקו‭ ‬בין‭ ‬כלל‭ ‬האוכלוסייה. (יובל אלבשן, דה מרקר 1.6.09, עמ' 25)


יובל אלבשן דווקא בסדר. האיש הוא פעיל חברתי הגון, מרחק שנות אור מרבים מדוברי "המחנה החברתי" (אם כי זה דווקא לא אומר הרבה), המתנסח ברהיטות ולא מסתפק בלעלוע האשמות דמגוגיות מעורפלות. אפשר להבין מה הוא רוצה, ואפשר להקיש מדבריו גם מהם נימוקיו.
אלא שמאמר זה יצר אצלי בעיה. אפשר שהיא נובעת מיכולותיי המוגבלות, אך אני לא הצלחתי להבין כיצד הביאה "הרדידות" של השיח הכלכלי־חברתי להפסקת התמיכה של מעמד הביניים במדינת הרווחה. איך זה בדיוק קרה?

מדינת הרווחה, כידוע, נסמכת על תשלומי מסים: חלק מהאוכלוסייה משלם יותר, חלק אחר משלם פחות, וכלל התשלומים מחולקים על־ידי הממשלה לפי סדרי עדיפויות מסוימים. טענתו של אלבשן כאן היא כי מקבץ המאמרים בעיתונים, ההתבטאויות בטלוויזיה ובתקשורת, הספרים, ערבי העיון, כתבי העת ושאר המרכיבים המכונים בהכללה "שיח‭ ‬כלכלי־חברתי" הביאו בדרך כלשהי להקטנת התקציבים המוקצים לרווחה. יובל אלבשן הוא אדם נבון, ולכן לא אייחס לו את הטענה ש"השיח" גרם לכך שפקידי מס ההכנסה ומס רכוש גבו פחות כסף מאזרחי המדינה. זה לא הגיוני כלל. כוונתו האמיתית, מן הסתם, היא לכך ש"השיח" במדינה יצר אווירה בה צמצום מנגנוני מדינת הרווחה הוא רעיון מקובל על רבים.

אם לנסח את המנגנון הכללי של הדברים, אלבשן מתווה את התסריט הבא:

בשלב מסוים בתולדות מדינת ישראל החלו אנשים רבים יותר לפקפק במידת התועלת שבמנגנוני מדינת הרווחה. הפוליטיקאים ניחשו את כיוון הרוח ובעקבות זאת הסכינו או יזמו הזנחה, הפקרה ודלדול משאביהם של מנגנונים אלו. מצב זה הוביל לדעיכתם של שירותי מדינת הרווחה, כך שאזרחי המדינה נדרשו לרכוש בכסף שירותים שקודם לכן קיבלו בחינם, מה שהוביל לדלדול משאביהם, כשדלדול זה ניכר במיוחד אצל מעמד הביניים.
מה שיש לעשות עתה, גורס אלבשן, הוא לשוב ולטפח את שירותי מדינת הרווחה. אסור להתייחס לביטוח הלאומי, למשל, כמי שיעדו העיקרי הוא מיגור העוני (בנקודה זו, חשוב להעיר, אלבשן מתווכח עם הביטוח הלאומי, שאכן טוען שזה יעדו) אלא כמוסד המאפשר לאדם העובד לפרנס את עצמו בכבוד ובתנאים אנושיים.

אלבשן אינו מציג מנגנון כלשהו שהביא לאותו פקפוק. זה גם פחות מעניין אותו. מטרתו, אם הבנתי אותה נכון, היא ליצור "שיח" חדש או שונה—אווירה בה העלאת מסים וכינון מנגנוני מדינת הרווחה מחדש ייתפשו כרצויים ומועילים.

אך השאלה שאינה מעניינת כל־כך את אלבשן היא השאלה המעניינת אותי. ליתר דיוק, זו השאלה היחידה שיש לה חשיבות. מדוע נוצר הפקפוק? מדוע הגיעו אנשים למסקנה כי מדינת הרווחה אינה מעניקה להם את השירותים הרצויים? אם קופת חולים השולטת ב-90 אחוז מהשוק הייתה מצב טוב, ואם הנופש בבית הבראה היה כה מוצלח, ואם בתי־הספר הממלכתיים היו כה משובחים, ואם הפנסיה של הביטוח הלאומי, ואם המוסדות הסיעודיים של המדינה היו משביעי רצון, ואם בתי האבות המדינתיים היו כה מוצלחים—מדוע באו אנשים ונטשו אותם?

אין כל הגיון—לפחות מנקודת מבטו של אדם סביר, ולבטח מנקודת מבטם של אזרחים לאורך זמן—להמיר דבר המעניק להם תמורה הולמת, בדבר אחר העולה יותר ושהתמורה ממנו פחותה. אם שירותי הרווחה היו משביעי רצון, אנשים לא היו נוטשים אותם, מבקשים חלופות או תובעים שיפור.

אך אלבשן הוא אדם נבון וחריף, ורחוק ממני לייחס לו רעיונות כאלו. אפשר להעלות על הדעת שתי אפשרויות אחרות. האחת היא כי האזרחים לא ימירו דבר טוב בדבר טוב פחות, אך הם נוחים להשפעה, וכאשר מעורבים ב"שיח" החברתי גורמים כמו מפרסמים, עיתונים בבעלות בעלי־הון, חברות ענק, וכדומה, הם נגררים לאשליה לפיה הם זקוקים למשהו שלו אינו זקוקים. בניסוח פשוט, זו העמדה הסוציאליסטית־פאשיסטית הקלאסית, אותה שם שלום חנוך בפי שר האוצר (ב"משיח"): "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם."

אני משוכנע כי יובל אלבשן, איש חריף ונבון, אינו נוטה לאמץ רעיון הבל כזה יותר ממני ולכן המסקנה ההגיונית היא שכאשר אלבשן מדבר על "שיח" כוונתו לאותו "שיח" המתנהל בין קובעי־המדיניות לסובבים אותם—השיח הפנימי בין השלטון לחוגיו. הציבור והעדפותיו אינם כלל ממין העניין, לדידו. אפשר שהציבור רוצה כך, ואפשר שהוא רוצה אחרת. את אלבשן מעניינים קובעי ההחלטות והמחוקקים, לא הציבור.

רעיון זה מקבל חיזוק מפסקת הסיום של המאמר, בה מנסה אלבשן לפרוט על מיתר ממתק המחמד של השגת "אותה קפיצת מדרגה כלכלית שישראל כה זקוקה לה." קפיצת מדרגה זו, הוא גורס, תושג באמצעות העלאת מסים משמעותית (אין צורך לומר שמסים אלו יוטלו על 'העשירים' שכן העשירון העליון והתשיעי ממילא משלמים 80 אחוז מהמסים). באופן טבעי, גם אם המסים יועלו והתמורה תחולק באופן שוויוני, החמדנות האנושית שוב תרים את ראשה המכוער. אם בתי־הספר הממלכתיים יגיעו (בעקבות הגדלת תקציביהם) למעלת האיכות של בתי־ספר הפרטיים־למחצה היום, לא תשקע השמש בפאתי מערב וכבר יבואו אנשים וידרשו וישלמו עבור עוד, כדי לשמר את היתרון המוקנה לבניהם. התחרות המכוערת הזו לא תיפסק עד שיאסרו על קיומה בחוק! לכן, התוכנית של אלבשן צריכה לכלול גם השבת מעמד המונופול לקופת חולים הכללית, סגירת מוסדות רפואה פרטיים, סגירת בתי הספר הפרטיים, ביטול האפשרות לניתוח או תשלום פרטי עבור טיפול רפואי (לבד מלאנשי שלטון ומרצים באוניברסיטאות, כמובן), סגירת בתי האבות הפרטיים, איסור חסכון לפנסיה מעבר לגבייה של הביטוח הלאומי, הטלת מס של 80 אחוז על כל חסכון שאינו ממשלתי, ביטול התחרות בתחום התקשורת הקווית, תשלום אחיד (ומהירות ירודה אחידה) עבור חיבור לאינטרנט בשירות שיינתן על־ידי רשות ממשלתית, איחוד חברות הסלולר לחברה אחת, וכן הלאה—הכל, עד שנוכל לשבת בתור לקופת חולים ולחשוב (יהיה לנו הרבה זמן לחשוב) על קפיצת המדרגה הנהדרת שעשינו.

מה, לא לזה התכוונת?
 
 
רשימת תגובות (4)
 
 
אולי
1/6/2009
נכתב על ידי איתי

אולי הוא מכוון למשהוא יותר "דנמרקי", חלוקה שיוויונית של ההון לצד תחרויתיות גבוה.
 
 
 
 
דנמרק? זה אפשרי...
1/6/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

אם רק נגדיל את החוב החיצוני שלנו לגובה של החוב החיצוני של דנמרק (450 מיליארד דולר לעומת 93 של ישראל). שום כלום בשבילנו.
 
 
 
 
בחיי
1/6/2009
נכתב על ידי איתי

בחיי שאתה צודק, ודרך אגב, תרשום לעצמך, טבלת החוב החיצוני הוא אחד הטיעונים המוצקים והחזקים נגד טיעון העושר של הסוציאל-דמוקרטיות.
בהחלט גורם לי להרהר..
http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_external_debt
 
 
 
 
דנמרק לא בשבילנו
2/6/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

צחקתי... למחצה. למעשה, הטיעון של חוב חיצוני ופנימי הוא טיעון חשוב מאוד בהסתכלות לטווח הארוך. אם ננכה מהרשימה מדינות שהמערכת הפיננסית שלהן היא גם צינור תיעול לכספים רבים אחרים (שווייץ, הונג קונג) בחוב ציבורי בהיקף של דנמרק (כמו אירלנד, בריטניה, הולנד, בלגיה, צרפת, שוודיה ואחרות) יש סיכון ניכר.



וברצינות, הבעיה עם הרצון ל"דנמרק" היא שאי אפשר להשוות א' לב'. יש כמה נקודות דמיון ושוני:

  • שני המשקים קטנים מאוד, ולכן הם מושפעים במהירות ובעצמה משינויים במצב. אין להם את הלוקסוס של עיכוב ממושך של אשלייה עצמית בין התעוררות בעיה לבין הזמן בו היא מכה בחזקה במשק.
  • שני המשקים דלים יחסית במשאבים (לדנמרק יש נפט, כך שמצבה מעט יותר טוב) ולכן נדרשים להסתמך על חדשנות וייצוא.
  • דנמרק באה ממורשת ארוכת יומין של שוק חופשי. היא הייתה מהראשונות לאמץ מדיניות של מכסים נמוכים (כבר בסוף המאה ה-18) ודבקה במדיניות זו אל תוך המאה ה-20 (כשהיא ניסתה לשנות מדיניות זו, בשנות ה-30, היא הוכתה בעצמה באבטלה דוהרת). ישראל, לעומת זאת, באה ממורשת ארוכת יומין של משק סוציאליסטי, ריכוזי ולא יעיל. לדנמרק יש יתרון של מוסדות, חברות ומסורת שאין למשק הישראלי.




אבל זו, בעצם, לא הנקודה העיקרית. אימוץ 'המודל הדנמרקי' מאתר באופן שגוי את קשרי הסיבתיות. אלבשן שואף למנגנוני הרווחה של דנמרק, אך לא לצעדי השוק החופשי שהיא נוקטת, אף שצעדים אלו הם הסיבה לכך שיש לה כסף כדי להשקיע במנגנוני הרווחה.

כשדנמרק התנהלה כמו כלכלה לא חופשית—כך ניתן לכנות את תור הזהב של מדינת הרווחה, בין אמצע שנות השישים ותחילת שנות התשעים—החוב שלה טיפס מעלה-מעלה, האבטלה האמירה מפחות משני אחוזים ליותר מ-12 אחוזים. וודאי שאלבשן לא היה שמח לאמץ את היציבות המעורערת ואת האבטלה ההמונית. כשזה קרה, דנמרק אימצה מדיניות הרבה יותר קשוחה בכל הנוגע לדמי אבטלה וההטבות השונות לעובדים, פתחה את תנאי ההעסקה, כך שבדנמרק קל מאוד לפטר עובדים וקל לנהל עסק בגמישות. המגזר הציבורי צומצם באופן ניכר ואילו היקף התעסוקה במגזר הפרטי גדל בשיעור ניכר. כל אלו דברים שאלבשן יתחלחל למשמעם.

המצב, בכל זאת, רחוק מלהיות שפיר ויש בו מידה לא מבוטלת של תרמית. הצמיחה של דנמרק בשנים האחרונות הייתה עלובה למדי ונמוכה מהממוצע של מדינות אירופה. גם האבטלה, סימן ההכר של ההצלחה הדנית, כביכול, רחוקה מלהיות כה מרשימה. אחוז המובטלים היה רק 4.8 ב-2006, אך כמות דומה הייתה בתוכניות של "פעילות פוליטית בשוק העבודה" (טריק דומה משמש גם בשוודיה) ויש כמות גדולה למדי של אנשים שנמצאים ב"חופשת מחלה" של שנים או ב"פרישה מוקדמת."