הזהב התמוטט! איזה כיף!
 


אי אפשר היה להתעלם מנימת העליצות שליוותה חלק מהדיווחים והפרשנויות על נפילת הזהב. מחיר הזהב לאונקייה ירד בין ה-10 ל-16 באפריל ב-202.5 דולר, צניחה של 13 אחוז בשערה של המתכת בתוך ימים ספורים. הזהב החזיר לעצמו מקצת מן הנפילה, וטיפס לסביבות 1,430 דולר לאונקייה. המסחר בזהב אמנם תמיד היה תנודתי (באוקטובר 2008 הוא איבד 24.5 אחוז בעשרה ימי מסחר), אך הנפילה החדה נראתה לרבים כמו תחילתו של משהו אחר לגמרי.

נימת העליצות הייתה מוחשית. "היום בו הזהב מת" פטט בעולץ וויינדר. "הזהב מת, אבל כל רגע נולד פריאר חדש," סיכם. עליז לא פחות היה הווארד גולד(!). הוא אינו מוצא כל סיבה לאמונה של 'חובבי הזהב' כי המתכת משמשת מפלט בטוח. הנה, הוא מעיד, באנגליה נמצא מטמון מטבעות זהב שהרומים הנסוגים מהאי לא נטלו עמם. היש עדות טובה מכך? שני המספידים מדברים מהפוזיציה, כמובן: שניהם עיתונאים העוסקים בשוק המניות, הצהוב באופן מסורתי למתכת הצהובה. עניין פשוט של הקצאת משאבים.

גישה שונה במקצת יש לניקולס וושפוט ברויטרס. וושפוט סבור כי הזהב הפך מטבע רק בגלל ההיצע המוגבל שלו וכי אין לו ערך מעשי. הירידה במחיר הזהב מערערת את האמונה של חובבי הזהב כי זהב משמעו יציבות. הוא מסתמך על מחקר של בורדו שהראה, כך הוא טוען, כי משטר ברטון-וודס היה הטוב מכולם.[1] אלא שוושפוט מתעלם גם מכך שמשטר ברטון-וודס התבסס על צמידות לזהב (הוא מכנה זאת "קיבוע מטבעי") וגם מכך שלפי בורדו קריסתו המהירה של ברטון-וודס—המשטר שרד בתצורתו המפותחת רק 13 שנים—נבעה מהתנערות מהצמידות לזהב על־ידי ארצות־הברית.[2]

ג'ו וייסנטל ב"ביזנס אינסיידר" גורס כי צניחת הזהב היא סיבה למסיבה: "כלכלנים בעלי שם מאמינים כי לממשלה יש כלים להתמודד עם משבר והם כוללים הוצאה גירעונית והרחבה אלימה של מאזני הבנק המרכזי... ולעומתם יש מבקרים שחזו שכל האקרובטיקה הכלכלית תביא להתמוטטות כלכלית, היפראינפלציה והתפוצצות במחיר הזהב." לא כך קרה, הוא סבור. היה כאן עימות בין מי שמאמינים באבנים נוצצות למי שמאמינים בבני אדם—והאחרונים נצחו.

לסוזן מגי ב"הפיסקל טיימס" תיאוריה אחרת לנפילת הזהב: בשוק אין פאניקה, ולכן האמונה בזהב "שאינו השקעה הגיונית" פשוט התפוגגה. לאליזבת' מקדונלד ב"פוקס ביזנס" יש רעיון דומה: השוק מתאושש ולכן פשוט הפסיק למשוך משקיעים.

הטיעונים של וייסנטל, מגי ומקדונלד מניחים כי משקיעים נכבדים נוקטים כבר למעלה מעשור גישה של השקעה המבוססת על פחדים ואמונות, ולא על היגיון כלכלי. מחיר הזהב עלה כמעט פי חמישה עוד לפני המשבר הכלכלי—ולא ברור איזו מערכת של אמונה ופחדים לא רציונליים הייתה אמורה לפעול בשנים שלפני המשבר.

תפישותיהם של פרשנים אלו גם אינן מסבירות באופן משכנע מדוע חלו ירידות מהירות וחדות גם במחירי מתכות אחרות, שלרבות מהן קשה לייחס ערך של "נמל מבטחים." הפלטינה צנחה ב-11 אחוז מתחילת אפריל, מחיר הנחושת ירד בחודש האחרון ב-11 אחוז, הניקל ירד ב-10 אחוזים בחודש האחרון, הקובלט ירד ב-6.5 אחוז, מחיר העופרת ירד בכ-20 אחוז בשלושת החודשים האחרונים וירידה דומה חלה במחיר הטיטניום, מחיר המגנזיום ירד ב-12.5 אחוז מאז תחילת השנה.

הסבר אחר לשינוי החד במחיר הזהב נותן ג'פרי סניידר מ"אלהמברה פרטנרס." הזהב, הוא אומר, "משמש כחלופת ארעי אוניברסלית לנזילות בתקופות של לחץ קיצוני... במונחים של מנגנוני שוק, עליה דרמטית בליסינג של זהב (ריפו של זהב) נראית כגידול מסיבי בהיצע בשוקי הנייר."

ירידות גדולות במחירי הזהב "תואמות תאריכים של התפתחויות קיצוניות במערכת הבנקאית בכמה מטבעות שונים. בכל מקרה מכירת זהב הייתה המבוא לירידה חריפה יותר בנזילות המערכתית שהגיעה לבסוף לסוגות נכסים אחרות." ובמלים פשוטות יותר: אף שמאגרי הזהב מצטמצמים—כלומר, ביקוש לזהב פיזי—בעיות נזילות במערכת הבנקאית העולמית מביאות לנפילה ב"נייר" הזהב.

הסבר אחר, פשטני יותר (טוב, פשוט יותר) נותנים חסידי זהב כמו פיטר שיף. לפי שיף ואחיו, הירידה בזהב היא קיצו של רומן מאולץ בין משקיעים לזהב. אהבה גדולה לא הייתה שם ועם הסימן הראשון לשיפור במצב הכלכלי (או 'שיפור', לגרסתו של שיף) שבו המשקיעים "לאהבתם האמיתית: מניות אמריקניות."

זהב זה כואב
רוב הפרשנים מתעלמים מהעובדה שמחירים בבורסה נוטים לעלות ולרדת. כך טיבן של בורסות וזהו טיבן של סחורות. יש תנודות בביקוש. במדד סטנדרד ופורס, לדוגמה, היו בחמש השנים האחרונות 22 אירועים של תנודות יומיות מעלה ומטה בשיעור של יותר מ-5 אחוז. בזהב היו בחמש השנים האחרונות 12 אירועים כאלו. אם אנו מגדילים את טווח הימים לשלושה (לכבוד שלושת ימי הירידות בזהב) גדל מספר התנודות הגדולות בבורסה ל-65 ובזהב ל-54. משמעות הדבר היא כי אנו יכולים לצפות לאירועים של ירידות דרמטיות כמעט מדי חודש, ולירידות סופר-דרמטיות (8 אחוז ומעלה) לפחות פעם ברבעון בבורסה (21 ירידות ועליות כאלו בחמש שנים) ופעמיים-שלוש בשנה בזהב (13 אירועים כאלו). מחירים, בקיצור, עולים ויורדים מהר מאוד ולעתים באופן קיצוני.

זהב הוא היום סוג של סחורה. רבים אמנם מתייחסים לזהב כחלופה לכסף או כ"חוף מבטחים"—שיעור הביקוש לזהב במטילים ובמטבעות זינק מכ-15 מיליארד דולר לשנה בתחילת העשור הקודם ל-84 מיליארד דולר בשנת 2011—אך השוק ה'מטבעי', על אף צמיחתו, מהווה רק כ-35 אחוז מהביקוש לזהב. המסחר ומחיר הזהב מוכתבים גם על־ידי תפקידו כסחורה, והתנהגות מחירי הזהב תהיה דומה במקרים לא מעטים להתנהגות סחורות אחרות ולהתנהגות שוק המניות.

בשנים 2001-2008 תפח מחיר הזהב והביקוש לו עלה, אבל כשהתחולל המשבר הפיננסי והשוק כולו פרפר בלי חמצן כספי, גם מחיר הזהב קרס: כשאין כסף, אין כסף. הטבלה הבאה מציגה את התנהגות מחירי הזהב, הנפט ומדדי דאו ג'ונס וסטנדרד ופורס בחמש השנים האחרונות.

something

בתרשים מעוגן כל פריט לנקודת הנמוכה ביותר שלו בחמש השנים האחרונות. כפי שניתן לראות, הזהב והנפט צנחו ראשונים ובמהירות הרבה ביותר, אך הבורסות לא פיגרו הרבה אחריהן: כולם צנחו לנקודת השפל שלהם בחודשים אוקטובר 2008 עד מרץ 2009. אחרי עליה נמרצת בחודשים האחרונים של 2009 ובשנת 2010, גם מחיר הנפט, גם מחיר הזהב ובמובנים רבים גם הבורסות, הפסיקו להניב שיפור משמעותי נוסף. במקרה של הזהב ניתן אפילו לטעון לעמידה במקום.

דפוסי ההתנהגות הדומים ושיעור ההתאוששות הדומה (בערך 50-60 אחוז מנקודת השפל) מצביעים על־כך שמחיר הזהב משקף גם את היותו סחורה וירידות חדות בו משקפות גם את התפישה של משקיעים רבים שהצפי לאינפלציה נמוכה מצדיק הקטנת החזקותיהם בזהב, וגם את השינויים בביקוש המשותפים לו ולנחושת, לאלומיניום, ולשאר מתכות.

במובן זה, ניתן לראות בנפילתו החדה של הזהב גם סימן אזהרה. כך סבור מוחמד אל-אריאן מפימקו. הוא, כמו אחרים, מצביע על הקשר בין צניחה במחירי סחורות (הוא מתייחס לזהב כסחורה, לעניין זה) וצניחה ממשמשת ובאה בבורסות.

עוד קוקוריקו
בהמשך לפרשנויות הקוקוריקו, מסימני הזמן, שנסקרו כאן בעבר, הנה כמה נוספים:
  muvlat  
 
הדרך להתאוששות כלכלית עוברת תמיד בפגיעה ברווחתם ובהכנסותיהם של הקשישים, הנכים, הנתמכים, החולים, הילדים, עובדי המדינה וכל אזרח שאינו יצרני. במשבר כלכלי רמת החיים הכללית צריכה לרדת—שכן משבר כלכלי נובע מאי־התאמה בין הכנסות להוצאות—אבל התאוששות ממשית ובת־קיימא תיתכן רק כאשר עיקר הפגיעה תהיה באוכלוסיה הנתמכת ולא באוכלוסיה התומכת
 
  muvlat  


רקס!
רקס נאטינג גורס כי "הפרכת" טיעוניהם של ריינהרט ורוגוף (ראו בהמשך) מוכיחה כי "אין זה דחוף לשמור על יחס חוב לתמ"ג נמוך מ-90 אחוז." איזה כיף!

וככה מהצד, גם הפרק המתבקש מהרקוויאם של מוצרט. המנצח הוא די זיפת מהבחינה האישית, אבל לטעמי זה הביצוע הכי טוב שיש.


בעצם, לא חשוב, תגדילו את התמיכה
נאראיאנה קוכרלאקוטה (אין שום סיכוי שהאיות שלי נכון, אבל נעזוב את זה), נשיא סניף מינאפוליס של הבנק המרכזי של ארצות־הברית סבור כי הגורם העיקרי המונע התאוששות הוא שעסקים ואנשים חוששים מהעלייה במסים ומהירידה בתשלומי תמיכה ולכן משקיעים כסף באג"ח אוצר אמריקני.

(ובזכות הקישור השמי הקלוש, תוכלו להיחשף לפנינה אמיתית)


המשבר הפיננסי "הפך אמריקנים רבים מודעים יותר לאי־הוודאות בהתרת הנתק ארוך־הטווח [בין הוצאות להכנסות]. אי־הוודאות הזו משפיעה על הביקוש לנכסים בטוחים.... האפשרות להפחתה במדיקייר, מדיקייר וביטוח לאומי מעניקה לחלק ממשקי הבית הנעה להגביר ביקוש לנכסים בטוחים כדרך לפצות על ההפחתה האפשרית בתגמולים."

מה הפתרון? קוכרלאקוטה מרמז שצריך להגדיל את תשלומי ההעברה והתמיכות, ומבאר מה החלופה: "אני צופה כי לתקופה ממושכת—אולי אפילו חמש עד עשר השנים הקרובות... עובדים ועסקים רבים ישארו מודאגים יותר... ביחס לסיכון של הלם גדול של שפל... ומכאן נובע כי משך שנים רבות בעתיד, הפדרל-ריזרב יצטרך לשמר רמת ריבית נמוכה."

הכי טוב זה מס פחמן
תומס פרידמן: המס הזה "יגייס בערך טריליון דולר במשך עשר שנים, בעודנו משלמים כמה עשרות סנטים לגלון של דלק או לשעה של חשמל." בכסף הזה, הוא ממליץ, נשתמש במחצית כדי "להפחית מס הכנסה ומס חברות, ברבע נשתמש להשקעות חדשות בתשתית, בחינוך טרום־יסודי, במכללות קהילתיות ובמחקר... ונשתמש ברבע להפחתת הגירעון."[3]

מבחינה חשבונאית, פרידמן מציע לקחת מהציבור 100 מיליארד דולר לשנה, ואז לחלק 50 מיליארד בחזרה לאנשים שיודעים איך לקבל הטבות, עוד 25 מיליארד לחלק לאנשים אחרים שיודעים איך לקבל הטבות, ולבסוף להשתמש ב-25 מיליארד לשנה כדי "להתחיל להתמודד בהדרגה" עם חוב מצטבר של 16,000 מיליארד דולר.

פרידמן קורא לזה "עסקה גדולה רדיקלית." נו.

אז מה רציתי להגיד, בעצם?
ג'וש בארו במאמר מבולבל טוען כי אסור לשחוק את תשלומי הביטוח הלאומי בשיטת שרשור-מדד שמציע אובמה כי הקשישים מסתמכים על תשלומי הביטוח הלאומי. הצעתו היא דווקא להגדיל את תשלומי הביטוח הלאומי, באמצעות מסי שכר או חסכון כפוי נוסף לפנסיה.

הקוקוריקוקיות שברעיון אינה ביסודו—הרי מדובר בטיעון העתיק והשגור שאנשים יגיבו כלכלית להטבה ניראית (יותר תגמולים) אבל לא יגיבו כלכלית להרעה סמויה (כמו העלאת מסי שכר או חסכון כפוי)—אלא במה שהוא מסתיר. כלכלנים ופרשנים כה התרגלו להעמדת הפנים הרגילה, עד שהם פשוט שכחו כי מדובר בהעמדת פנים.

המילים "קיצוץ בתקציב" אינן מתייחסות לתקציב דווקא אלא לצורך לקצץ בהכנסות הציבור כולו, ובעיקר בתשלומים המועברים לידיהם האזרחים הלא יצרניים. אף אחד לא מעוניין לומר זאת בגלוי, אבל הדרך להתאוששות כלכלית עוברת תמיד בפגיעה ברווחתם ובהכנסותיהם של הקשישים, הנכים, הנתמכים, החולים, הילדים, עובדי המדינה וכל אזרח שאינו יצרני. במשבר כלכלי רמת החיים הכללית צריכה לרדת—שכן משבר כלכלי נובע מאי־התאמה בין הכנסות להוצאות—אבל התאוששות ממשית ובת־קיימא תיתכן רק כאשר עיקר הפגיעה תהיה באוכלוסיה הנתמכת ולא באוכלוסיה התומכת.

הניסיונות לפתור בעיה של מצוקה אמיתית—ומצוקתם של קשישים שהגימלה שלהם מקוצצת היא אמיתית, כמובן—באמצעות קיצוץ בהכנסות הציבור כולו או באמצעות קיצוץ (מס על שכר) בהכנסות הציבור העובד אינה רק העברה של כסף מכיס לכיס, היא גם העברה של כוח כלכלי מכיסם של אלו שיכולים להשתמש בו כדי להגדיל את העוגה הכלכלית לידיהם של אלו שיכולים רק לאכול ממנה.

פרשת ריינהרט ורוגוף
האם הצמיחה של מדינות עם חוב גדול נפגעת? זו הייתה טענתם העיקרית של כרמן ריינהרט וקנת' רוגוף בספר "הפעם זה שונה" ובמאמרים נוספים אחריו. אבל שלושה חוקרים, תומס הרנדון, מייקל אש ורוברט פולין טוענים כי לא כן. ריינהרט ורוגוף, הם אומרים, השמיטו נתונים וביצעו שגיאות מדידה ושיקלול ("שגיאת גיליון נתונים") כדי לקבל סיפור מעוגל ונאה שלא היה קיים באמת.

הכותבים אינם מסתירים את סדר היום הכלכלי והפוליטי שלהם:

הממצאים של ר"ר [ריינהרט ורוגוף] שימשו כאיל ניגוח אינטלקטואלי בתמיכה במדיניות צנע. העובדה שהמצאים של ר"ר שגויים צריכה להוביל אותנו לפיכך להעריך מחדש את סדר היום של צנע באירופה ובארצות־הברית.



מה היו השגיאות שנמצאו? בסיכום הכולל של נתוני הצמיחה בהשוואה לגודל החוב מצאו החוקרים סטייה של 0.1 אחוז למדינות בעלות חוב של פחות מ-30 אחוז מהתמ"ג (4.2 אצלם מול 4.1 אצל ר"ר), סטייה של 0.2 אחוז למדינות בעלות חוב של 30-60 אחוז (3.1 אצלם מול 2.9 אצל ר"ר), סטייה של 0.2 אחוז למדינות בעלות חוב של של 60-90 אחוז (3.2 אצלם מול 3.4 אצל ר"ר) וסטייה גדולה מאוד במדינות עם חוב של 90 אחוז ומעלה (2.2 אצלם מול -0.1 אצל ר"ר).

פער של כאחוז אחד בצמיחה בתמ"ג לרעת מדינות בעלות חוב גבוה, הם אומרים, אינו סיבה לדאגה רבה כל־כך. עם זאת, במאמר (עמ' 22) הם מצביעים על־כך שחוב בשיעור של 90-120 מביא לירידה של 1.77 אחוז בתמ"ג (בהשוואה למדינות בעלות חוב נמוך) ואילו חוב של יותר מ-120 אחוזי תמ"ג מביא לירידה של 2.61 אחוזי תמ"ג.

הגילויים במאמר, ובמיוחד הגילוי של שגיאות חישוב בו, הביא לסערה רבתי—גם בעולם האקדמיה בתחום הכלכלי וגם בקרב פרשנים. ריינהרט ורוגוף, כך נדמה, לא התרגשו מאוד. הנקודה הראשונה שלהם היא כי הייתה סיבה לכך שהם הדגישו שבין חוב גבוה לירידה בגידול בתמ"ג יש קשר אך נמנעו מהטענה לקשר סיבתי. כלומר, טענתם לא הייתה שחוב גבוה גורם לירידה בצמיחה בתמ"ג אלא ששתי התופעות מתרחשות בדרך כלל במקביל. ריינהרט ורוגוף אינם נוקבים במפורש בסיבת היסוד לשתי התופעות, אך ברור מספרם כי הם מצביעים על ניהול כלכלי כושל כסיבת הרקע הממשית.

נקודה שנייה של ריינהרט ורוגוף היא כי גם אם מקבלים את תיקוני הרנדון, אש ופולין כלשונם, הרי שהם מצביעים באופן ברור על־כך שהטיעון הבסיסי של ריינהרט ורוגוף נכון: יש קשר בין שיעורי חוב גבוהים יותר ושיעורי צמיחה נמוכים יותר. זאת ועוד, הקישור חזק יותר ככל שתקופת החוב ארוכה יותר. פער של אחוז אחד בתמ"ג נראה אולי מינורי במצב של חוב הנמשך שנתיים או שלוש, אך הוא הופך משמעותי מאוד כשהחוב נמשך שנים רבות (ממוצע החוב הגבוה הוא עשרים שנים ויותר). לפי נתוני הרנדון, אש ופולין יוצא כי הפרש של אחוז בין מדינות בעלות חוב ממוצע (30-90 אחוז) למדינות בעלות חוב מעל 90 אחוז מתבטא לאורך עשרים שנה בהפסד של כשליש מהגידול בתמ"ג (44 אחוז מול 64 אחוז). מול מדינות בעלות חוב נמוך (0-30) הפער הוא של 62.5 אחוז.

חשוב יותר מאלו, אולי, ריינהרט ורוגוף מפנים למאמר שכתבו כבר לפני שנה, עם וינסנט ריינהרט (עמ' 69-86 בגיליון קיץ של כתב העת לפספקטיבה כלכלית, JEP, משנת 2012). במאמר מצביעים רר"ר על 26 "אפיזודות" של חוב גבוה במדינות שונות, ומשווים בין הצמיחה בזמן האפיזודות של חוב גבוה לצמיחה באותן מדינות בזמנים אחרים. הם מבחינים כי כאשר יש מצב של חוב גבוה הנמשך יותר מחמש שנים ואינו נובע ממלחמה, הוא נוטה להימשך זמן רב (23 שנים בממוצע) ומציינים "גם איבוד של אחוז אחד לשנה משיעור הצמיחה יביא לשקיעה משמעותית ברמת התפוקה ולהפסד מצטבר משמעותי."

בהקשר זה, ראוי לעמוד על סוגיית ה"קישור" (association) מול "סיבתיות" (causality). ריינהרט ורוגוף מדגישים: "אנו מקפידים הקפדה יתרה בכל המחקרים שלנו לדבר על 'קישור' ולא על 'סיבתיות'. אלא שהם לא כל כך מקפידים. במאמר משנת 2012 הם קובעים בעמוד 80:

אבל עניין ברור עולה כאן ביחס לסיבה ולמסובב. האם עודף החוב הציבורי גורם לצמיחה האיטית יותר? או שמא יש כאן זעזוע חיצוני הגורם לצמיחה איטית יותר ומסייע ליצור את עודף החוב הציבורי או להארכת תקופת ההיחלצות ממנו?


ובעמוד 84:

טיעון נוסף בזכות המעטה בחשיבות גירעון ציבורי גדול היא ההשקפה שכיוון הסיבתיות הוא מצמיחה לחוב. עם זאת, דנו במכלול ממצאים הגורסים כי כיוון הסיבתיות הוא דווקא מגירעון גדול לצמיחה איטית יותר.



ריינהרט ושות' אולי מקפידים, אבל כנראה לא מקפידים מספיק.

חבל, והיו לנו כל כך הרבה תקוות
15.4.2013, כריס מת'יוס: טרור בארצות־הברית נוטה לבוא מהימין הקיצוני.

15.4.2013, דינה טמפל-רסטון, ב-NPR: "אפריל הוא חודש חשוב לקבוצות ימין אנטי-ממשלתיות. זה יום השנה ל[טבח ב]קולומביין. זה יום הולדתו של היטלר. יש את הפיצוץ באוקלהומה סיטי. יש את ההתקפה על מתחם הדווידיאנים בוואקו. ואלו כולם אירועים המזעיקים לפעולה עבור סוגים כאלו של קבוצות קיצוניות."[4]
16.4.2013: "הבה נקווה כולנו שהפיגוע בבוסטון בוצע על־ידי אדם לבן", כתב דיוויד סירוטה, תחת תמונה של בן לאדן וטימותי מקוויי.
18.4.2013: ג'פרי גולדברג לא מבין מדוע הימין מגיב ברגישות כה רבה: הרי "אין זה בלתי סביר שקיצונים מן הימין ביצעו את הפיגוע בבוסטון."
21.4.2013, "האטלנטיק": טוב, אז הם היו מוסלמים, אבל בואו נסתכל על התמונה הרחבה יותר, הם לא היו רק מוסלמים. הבה ונתנער מראייה סטראוטיפית. הסיפור מורכב יותר.
21.4.2013: דיוויד סירוטה שוב: מדוע השמרנים כל־כך עולצים על־כך שמדובר במוסלמי שנולד מחוץ לארצות־הברית?

הערות
1 הערה מתבקשת: וושפוט אינו מסתמך על מחקר אלא על סקירה של ספר על ברטון-וודס בה מעיר הסוקר כבדרך אגב על המחקר של מייקל בורדו.
2 מאמר מעניין אחר של בורדו, אם כי הוא גובל בזוטות, לענייננו, מצביע על היעילות של צמידות לזהב בתקופת תקן הזהב: מדינות שנצמדו לתקן זהב נהנו מריבית נמוכה יותר על אגרות החוב שלהן, שכן הצמידות הייתה כמעין 'תו תקן' לניהול עניינים ראוי מבחינה כלכלית.
3 לפי נתוני המיסוי מס פחמן (לפי הנתונים כאן וכאן) עשוי להתבטא בהעלאה של כ-80 סנט במחיר לגלון, אם ההעלאה תספג כולה במחיר הדלק.
4 לא לגמרי ברור מה הקשר של קולומביין או דיוויד כורש לנושא, ואיך הפך היטלר—האטטיסט המושלם—מוקד הערצה של מסיבת תנועת התה האנטי-אטטיסטית.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (12)
 
 
תמיד אפשר לטעות
22/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

וכשאני חשבתי שהמאמר של סירוטה הוא סוג של שיא במצעד המטופשות, הוכח שטעיתי.
 
 
 
 
אורי, לדעתי אתה קצת קשוח מדי כלפי ריינהרט ורוגוף
22/4/2013
נכתב על ידי focus

את האמירה שלהם שהם "מקפידים לא לדבר על סיבתיות" צריך לדעתי לפרש בצורה מצמצמת, כ-"מקפידים לא לטעון שהוכיחו את קיומה של סיבתיות".

תחת פרשנות זו, אין כל פסול בכך שהם מעלים שאלות לגבי קיומה של סיבתיות או מאזכרים בזהירות טיעון אפשרי לגבי כך שכיוונה עשוי להיות דווקא הפוך ממה שנדמה.

האם עלה בידך למצוא מקום בו הם עוזבים את שלב התהיות ומאמצים מסקנה ברורה בעניין?
 
 
 
 
זהב לדעתי הוא סוג של מטבע בין לאומי שכולם מכבדים
22/4/2013
נכתב על ידי אחד אחר

זהב לדעתי הוא סוג של מטבע בין לאומי שכולם מכבדים עקב מסורת ולא סיבות שימושיות.
היחס בין השימוש של זהב בגלל התכונות הכימיות שלו לעומת השימוש של זהב בגלל היוקרה שלו והשימוש של מטבע הוא יחסית קטן.
להשקיע באדמה,נפט,נשק,אוכל,תרופות וכו זה הרבה יותר סביר מאשר מלקנות זהב- ברמה הלוגית לפחות.
בתור התחלה כבר יש תקדים של הפקעת הזהב מידי אנשים פרטיים אצל FDR.
 
 
 
 
פוקוס, הייתה לי כאן התלבטות...
22/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

מחד, הם אומרים דברים חשובים, שלא הופרכו. מאידך, הם טוענים לאיזו חומרה שהם עצמם לא עומדים בה. במאמר הם בפירוש מדברים על הקישור הסיבתי, ביותר ממקום אחד.
 
 
 
 
כולם מחפשים קונפרמיישן ביאס.
22/4/2013
נכתב על ידי גיאק

גם מתנגדי הביטקוין חשבו שהירידה ממאתיים היא סופו, הכריזו על ניצחון גאה, והם התבדו.
 
 
 
 
מדיניות הרווחה בדנמרק קורסת
23/4/2013
נכתב על ידי עמוס

http://www.themarker.com/wallstreet/1.2001249
 
 
 
 
שאלה
23/4/2013
נכתב על ידי סתם אחד

מדוע חיסכון כפוי או מס על עובדים כדי לממן קשישים אינו העברה מכיס לכיס? הרי אותם אנשים שימוסו יהיו קשישים בעתיד. האין טיעונים מסוג זה משמשים כדי לנגח את פרסומי אי השיווין, המודד צעירים בתחילת חייהם בכפיפה אחת עם בעלי נסיון תעסוקתי רב?

ובהקשר ל ריינהרט, מה התועלת בכל המחקרים האלה אם הם לא מסוגלים להפריד בין קשר סיבתי לקורלציה?
 
 
 
 
לסתם אחד
24/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

ל"סתם אחד", כתבת:

מדוע חיסכון כפוי או מס על עובדים כדי לממן קשישים אינו העברה מכיס לכיס? הרי אותם אנשים שימוסו יהיו קשישים בעתיד. האין טיעונים מסוג זה משמשים כדי לנגח את פרסומי אי השיווין, המודד צעירים בתחילת חייהם בכפיפה אחת עם בעלי נסיון תעסוקתי רב?



לא ברור לי אם אתה שואל או קובע (ומה אתה קובע או שואל בדיוק).

הבעיה הכלכלית עם הרעיון של העברת הכנסות מצעירים לקשישים היא שצעירים הם אלו שיכולים להגדיל את העוגה עכשיו.

ולגבי רייהרט ורוגוף - התועלת היא בנתונים, לא במסקנות שלהם.
 
 
 
 
הבהרה
24/4/2013
נכתב על ידי סתם אחד

הנקודה שלי היא שלא ברור כלל שהעברה מזקנים לצעירים תפגע בצמיחה. אם אותו צעיר יודע שהוא יקבל את הכסף בהמשך חייו (באמצעות חיסכון כפוי למשל), אז התמריץ שלו לעבוד ישמר.

נסיתי להשוות את זה לביקורת שמועלת על ידי קפיטליסטים כנגד פירסומי אי השיווין. פרסומים אלה מראים פער ניכר בן האזרחים, מה שיוצר מצג שווא של אי שיווין גדול, למרות שמדובר באותם אזרחים, רק בשלבים שונים של חייהם (מודדים סטונדט חסר הכנסות למשל, עם אדם בשיא הקריירה המקצועית שלו).

אני מקווה שהצלחתי להיות יותר ברור.
 
 
 
 
סתם אחד - העברת כסף לזקנים
24/4/2013
נכתב על ידי עפר

ברמה התיאורטית כל העברה כפויה היא גניבה ולכן לא מוסרית.
אפשר לשאול לגבי הרמה הפרקטית האם היא מועילה,לא מועילה או נייטראלית.
הטענה שהצעיר יודע שיקבל כסף בזקנתו אינה נכונה. ממשלות נוטות לשנות את גובה הקצבאות כאשר הגרעון המצטבר של הביטוח הלאומי עולה מדי או כשהממשלה צריכה לכסות גרעונות ממקומות אחרים.
שנית ההעברה פוגעת באחריות האישית - אם היו מבטיחים לכל קשיש קצבה של 10000ש"ח לחודש ללא תלות בתשלומי הביטוח הלאומי ששילם במשך חייו, אזי המוטיבציה לחסכון אישי הייתה יורדת.
קצבה לכל מבוגר, גם אם הוא אמיד יותר מהצעיר תפגע בצמיחה ובמוביליות החברתית. צעיר עני יתקשה להיות אמיד כי אחוז גבוהה מעמלו הולך למיסים.ואילו המבוגר האמיד לא יוציא את הכסף לשיפור יכולותיו המקצועיות.
בנוסף המימוש של קצבאות זקנה בישראל גורם ל"מלכודת עוני" לפנסיונרים היכולים להמשיך לעבוד במשכורת של 6000-8000 ש"ח לחודש. הסיבה, פנסיונר העובד ומרוויח מעל 6000 ש"ח (אני לא זוכר את הסכום המדויק) נשללת ממנו קצבתו. ולכן אם עבר את הסף הנטו שלו ( שכר + קצבה) נמוך יותר מאשר אם הרוויח פחות מהסף.
רק כאשר יעבור הכנסה של כ-9000 ש"ח הנטו שלו יהיה גבוהה יותר.
הדבר לא מעודד פנסיונרים מהמעמד הבינוני-נמוך לעבוד או לחילופין לעבוד רק במשרה חלקית\שחור כדי לא לעבור את הסף.
 
 
 
 
"פנינה אמיתית" היא פנינה אמיתית!
25/4/2013
נכתב על ידי דני

מזמן לא הקלקתי לאתר אחר במשך 23.17 דקות.
 
 
 
 
עוד לסתם אחד
25/4/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

לסתם אחד,

כתבת: “הנקודה שלי היא שלא ברור כלל שהעברה מזקנים לצעירים תפגע בצמיחה. אם אותו צעיר יודע שהוא יקבל את הכסף בהמשך חייו (באמצעות חיסכון כפוי למשל), אז התמריץ שלו לעבוד ישמר.”

יש כמה דברים שניתן לומר על־כך:
א. מיסוי של עובדים בדרך כלל מצמצם את המוטיבציה לעבודה, בלי קשר למטרות שלו.
ב. מדובר בהעברה מאוכלוסיה מצטמצמת (של צעירים) לאוכלוסיה מתרחבת (של מבוגרים) ולכן ההבטחה שהוא “יקבל את הכסף בהמשך חייו” היא ככל הנראה מפוקפקת. הנחה סבירה יותר היא שהצעירים יצטרכו לשלם סכומי כסף גדולים יותר כדי לשמר את רמת הביטוח הקיימת עבור מבוגרים ולאפשר להם ביטוח ברמה דומה - הוא אינו מייצג הרחבה של סכומי הכסף שיקבל בעתיד. כלומר, הצעירים נדרשים לשלם יותר מששילמו המבוגרים כדי לקבל אותו דבר או פחות מזה.
ג. בהמשך לסעיף ב’ - הנהלים הקיימים והנהלים בהם דנים מגבירים את הספקות ביחס לאפשרות שהצעירים הממוסים אכן יקבלו תמיכה פנסיונית לפי התשלומים שהם מפרישים. רוב ממשלות העולם מועלות בכספי הפנסיה (ישראל היא דוגמה טיפוסית) המובטחת.
ד. ההעברה מצעירים לזקנים מתבצעת על בסיס פרוגרסיבי. כלומר, ככל שהצעיר מצליח יותר, כך הוא יצטרך לממן חלק גדול יותר של הפנסיה של אחרים - ובכך יש צמצום מוטיבציה ברור לעין.