בועת נדל״ן, במעבדה
 


סחרחרת ההצעות להתמודדות עם בועת הנדל"ן ממשיכה להסתובב. אם נניח לרגע בצד את שברון הכיס וכאב הלב שהבועה גורמת לדור שלם של ישראלים, נוכל להפיק מן הסיפור הזה גם לקח חשוב וטוב, שכן הזדמנות נדירה נקרתה לנו: בדיקה בתנאי 'כמעט מעבדה' מה מתרחש כאשר הממשלה מנסה לפתור בעיה שהיא יצרה בעצמה. אף ליברטריאן לא היה יכול להמציא משל או לרקוח דוגמה מזוקקת מזו לכשל ממשלתי.

מאיפה זה בא?
על שורש בועת הנדל"ן אין ויכוח. כלומר, לא צריך להיות ויכוח. הורדת הריבית של בנק ישראל, מ-4.25 אחוז בספטמבר 2008 ל-0.5 אחוז באפריל 2009 התניעה את עליות המחירים, והובילה לטיפוס עצום במחירים בתוך תקופה קצרה. לפי נתוני משרד השיכון עלו המחירים מאז שנת 2007 ביו"ש ב-89 אחוז, כשאחריהם המחירים בתל־אביב (72.7 אחוז), כאשר בירושלים, בתחתית הרשימה, נרשמה עליה של 53.8 אחוז.

כדי להבין מדוע זה קורה, די להביט במשולש ההשקעות. בני אדם יכולים להשקיע את כספם (בעיקר) באחת משלוש דרכים: הראשונה היא להפקיד את כספם בבנק תמורת ריבית שהבנק ישלם להם; השנייה היא לקנות אגרות חוב או מניות כדי למכור אותן מאוחר יותר ברווח; והשלישית היא לקנות רכוש השומר על ערכו, ובמיוחד נכסי נדל"ן.

כשהריבית של הבנק המרכזי יורדת, גם הריבית על הפקדונות בבנק יורדת ולכן אנשים מעדיפים לפדות את חסכונותיהם ולקנות מניות או נדל"ן. כעידוד נוסף להשקיע בנדל"ן, ירידת הריבית גם הופכת את הלוואות המשכנתא מושכות וכדאיות יותר.

משום כך, בשוק הנמצא במצב תקין וסביר, פחות או יותר, מובילה הורדת הריבית לשינוי באיזון המשולש: ירידה בחיסכון שמרני, כמו זה הצמוד לריבית הניתנת על אג"ח ממשלתיות או השקעות 'סולידיות', ולעומתו לעליה בהשקעה במניות ובאג"ח ספקולטיבי יותר, בנדל"ן ופעמים רבות, בשניהם.

מצב הבועה
בהתחשב בפרק הזמן הממושך בו הריבית בישראל נמוכה מאוד (כחמש שנים) המצב עדיין לא אנוש. ביורוקרטיה ועיכובים ממשלתיים וניהוליים ריסנו את היקף הקרקעות לבנייה, ונהלי הלוואות המשכנתא בישראל, שהם מן המחמירים בעולם, תרמו לכך שהבועה עדיין לא מלווה בשפע המוכר של תופעות משנה הרסניות.

שוק ההלוואות לדיור בישראל מתנהל, כמעט כולו, בתנאים שמרניים של שליש ושני שליש: הקונים מביאים 'מהבית' כשליש מסכום הרכישה, והלוואת המשכנתא מכסה את שני שליש הנותרים. כמעט כל ההלוואות הן להחזקה עד לפירעון. כלומר, הבנק יחזיק בהן עד תום פירעון ההלוואה. כדי להוסיף ליציבות ולאיזון בשוק, המשכנתאות אינן נמכרות לגורם אחר, אינן נארזות ומשווקות בחבילות עם משכנתאות אחרות (איגו"ח) ואין בשוק גם קבלני משנה הקונים הלוואות משכנתא מן הבנקים.

הבנקים יודעים כי הם יצטרכו להסתדר עם הלקוח עוד עשרים שנה ובשל הסרבול והקושי שבפינוי חדלי פירעון מדירתם, הם מקפידים מאוד בבחירת הלווים. מן העבר השני, הלווים נדרשים להשקיע סכום עצום מראש בקניית הדירה, ויש להם סיבות טובות מאוד לנסות לעמוד בתשלומים: כארבע שנים מיום קניית דירה, בעליה כבר שילם 50 אחוז מעלותה. אין לו שום רצון לאבד גם את החסכונות שהשקיע ב'מימון עצמי'. התוצר הסופי הוא שוק יציב ומאוזן, שבו שיעורי חדלות הפירעון של קוני דירות נמוכים מאוד (בערך 1 אחוז).

בועה מוצדקת?
כמעט כל כלכלן יסכים כי המניע הראשוני לעליית מחירי הדירות בישראל היה ההורדה בריבית. מחלוקת חשובה נטושה, עם זאת, סביב השאלה האם העליה הזו מוצדקת. כלומר, האם מרגע שהעליות הותנעו על־ידי הורדת הריבית, המשכן נובע מנתוני בסיס של השוק.

הטיעון הרווח ביותר לעליות מוצדקות גורס כי הגורם האמיתי לעליית מחיר הדיור הם נתוני בסיס כמו גידול מהיר במספר משקי־הבית (בישראל הגידול האחוזי המהיר במערב במספר משקי הבית), מגבלות מקום במרכז הארץ, והיעדר שוק ספקולטיבי משמעותי של קניית דירות לצורכי מכירתן המהירה.

לצד אלו, ממשיך הטיעון, סובל שוק הנדל"ן גם ממחלות אנדמיות: ביורוקרטיה ענפה והליכי אישור ממושכים; מנהל מקרקעי ישראל המשווק אדמות במשורה, במטרה להניב לממשלה הכנסות גדולות ככל האפשר; מעורבות כבדה של הממשלה בחתירה למניפולציה של השוק לטובת מקומות מסוימים (פריפריה, לדוגמה) או מגזרים מסוימים (למשל, חרדים). אלו, במקובץ, מניבים מצב בו נוצר מאז שנת 1996 מעבר מעודף היצע של כ-50 אלף דירות, לגירעון של כ-90 אלף דירות, לפי הערכות שונות. גירעון זה שווה לכ-3.5 אחוז מכלל הדירות והוא הסיבה, כך הטיעון, לעודף ביקוש לדירות וללחץ מתמשך לעליית מחירים, הממשיך לדחוף את מחירי הדירות מעלה.

להלכה, טיעוני הבועה המוצדקת היו צריכים להידחות—אם משום שעצם קיומם של טיעונים כאלו הוא סימן היכר מובהק של בועה; ואם משום שקשה מאוד להניח כי תנאי יסוד שלא השתנו בשוק 'התפרצו' באופן פתאומי וחוללו עלייה מתמשכת. בפועל, עם זאת, טיעוני הבועה המוצדקת הם הטיעונים הרווחים ביותר.

מה הפתרון?
אם נקבל את הסבר הריבית, את הסבר הביקוש־העודף בשוק, או כל שילוב שלהם, ברור כי הבעיה בפניה ניצבת הממשלה ניתנת לפתרון באחת משתי דרכים פשוטות: העלאת הריבית כדי לייקר את עלות הכסף ולהזרים השקעות אל מחוץ לשוק הדיור; ו/או הפחתת עלויות הבנייה והתחזוקה, כדי לעודד קבלנים להגביר את הבנייה, וליצור פרויקטים ובנייה להשכרה.

שני הפתרונות פשוטים, אך הממשלה בחרה באופן עקבי ועיקש להימנע מכל פתרון שעשוי לעבוד, ולדבוק בשורה של פתרונות המובילים דווקא להחמרת המצב. לכל הפתרונות האלו, שלא במפתיע, היה מכנה משותף מובהק: כל אחד מהם אולי לא הועיל לפתרון הבעיה, אך הגדיל את כוחו של השלטון וצמצם את חירותו של הפרט.

דילמת הריבית
נימוקים נגד העלאת הריבית ניתן לשמוע מכלכלנים לכל רוחב קשת הדעות, מהשמאל הדמו־סוציאליסטי ועד לימין השמרני־ליברלי. יש הטוענים כי העלאת הריבית תהפוך את השקל למטבע חזק ותייקר את הייצוא; אחרים גורסים כי הריבית הנמוכה אמנם ערערה את יכולתם של רבים לקנות דירות, אך העלאת הריבית עכשיו תגרום לירידה במחירי הדיור והדבר יהיה לצנינים בעיני מי שקנו דירות בזמן הגאות ובעיני הבנקים שנתנו להם הלוואות; עוד יש כאלו הגורסים כי מדיניות הריבית בישראל צריכה להיות מתואמת לזו שבמדינות אחרות (היינו, כפופה למדיניות האמריקנית); ויש אף כאלו שסבורים שלמעשה לא הייתה עליה במחירי הדיור. פרופ' יקיר פלסנר, בעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, גורס כי מחירי הדירות בישראל היו נמוכים לאורך שנים—ירידה ריאלית של כ-20 אחוז בשנים 1996-2007—ומשום כך העלייה הנוכחית היא מעין תיקון לעבר הממוצע הרב־שנתי של מחירי הדיור. למעשה, כך פלסנר "בפרספקטיבה ארוכת-טווח, המצב כיום אינו גרוע במיוחד."

המעניין בנימוקים אלו הוא שאף אחד מהם אינו מושמע ואינו מהווה חלק מהדיון, שכן אין בכלל דיון. באשפת החצים של הממשלה, הריבית היא הכלי הזמין והמהיר ביותר, עם השפעה כמעט מיידית על שוק הנדל"ן, אך הנושא אף אינו עולה לדיון.

אי אפשר לנמק את אי־הדיון בחוזקם של הנימוקים נגד העלאת הריבית, שכן לאף אחד מהם אין משקל פוליטי. אם אלו היו הנימוקים האמיתיים להימנעות מהעלאת הריבית, הריבית הייתה מועלית מזמן. נוכח הרווח הפוליטי הגדול הנובע מהורדת מחירי הדיור, עם הבונוס הנוסף בדמות הורדת מחירים מסיבית של מוצרי יבוא וחומרי גלם לייצור—ממכוניות, דלק ומזון ועד מכונות וחומרי בניין—והעלאת רמת החיים של אזרחי ישראל (בגלל התחזקות השקל). קשה לדמיין פוליטיקאי שהיה עוצר בדישו בשל אחד הנימוקים האלו, לו עמד לנגד עיניו רווח פוליטי כזה.

ההימנעות מהעלאת הריבית היא עניין של הסכמה וכוח. ריבית נמוכה משמעה ריבית נמוכה גם על החוב הממשלתי. עיקר חובה של הממשלה—הקיים והמתהווה—הוא לאזרחי ישראל והוא נקוב בשקלים. לכן, ריבית נמוכה ושקל חלש משמעם מימון זול יותר של הוצאות הממשלה ויכולת להמשיך לגלגל חובות. בנק ישראל לא יתנגד לכך, כמובן, שכן, כפי שכותב פלסנר במקום אחר הריבית היא הכלי "היחיד העומד לרשות מנהלי המדיניות המוניטרית." בלעדי השליטה ב'מחיר הכסף', הבנק המרכזי אינו הרבה יותר ממכשיר רגולציה של הבנקים עם הרבה קישוטים מסביב. מנקודת מבטו של בנק ישראל, ושל כלכלנים רבים, העלאת הריבית מתקרבת לוויתור על התזה שיש תועלת בניהול המוניטרי של הבנק המרכזי.

מה שכן נעשה היה כל מה שאפשר לעשות, בלי לעשות את מה שצריך לעשות. בנק ישראל הוריד את הריבית, אך נוכח הסכנה המתהווה לבועת נדל"ן עצומה לא הוריד אותה עד לאפס, אך נוכח זרימת המטבע הזר לישראל כדי ליהנות מריבית שאינה אפס קצץ את ידיהם של המשקיעים הזרים, אך נוכח העובדה שהלחץ על הדולר נמשך החל להדפיס שקלים ולקנות דולרים בהיקף עצום, אך נוכח הסכנה שהדפסת השקלים תיצור אינפלציה הנפיק מק"מים כדי לכפות את הכסף בקופות הבנקים, אך נוכח התנפחות בועת הנדל"ן בכל זאת החמיר את תנאי המשכנתאות והעמיס קשיים על דרכם של משקיעים, וכן הלאה וכן הלאה.

התוצאה הסופית של הצעדים האלו הייתה בכל זאת בועת נדל"ן, בכל זאת דולר חלש וכמובן, העצמה ניכרת השליטה הפוליטית של המדינה בהליכים הפיננסיים. על אם הדרך צבר בנק ישראל חוב שקלי עצום כדי לקנות כ-55 מיליארד דולר. וכדי לעטר את העוגה בפסל חמאה ומרציפן של חתן וכלה, עכשיו הבנק המרכזי נמצא במלכודת: אם יעלה את הריבית עתה, השקל יתחזק והדולר ייחלש. כלומר, הוא יתפיח את חובו (השקלי) ויכווץ את נכסיו (יתרות המטבע הזר). מה שהתחיל כצעד של בחירה, הולך והופך למצב של אין־ברירה.

ובינתיים, בתחום הפיסקאלי
בהיעדר הצעד המתבקש של העלאת הריבית, נותר החלק השני: הפחתת עלויות הבנייה והתחזוקה, כדי להגדיל את היצע הדירות החדשות למכירה ולהשכרה. מנקודת מבט של המנהל הציבורי, הצעדים הברורים, הפשוטים ובעלי ההשפעה המיידית הם הסרת מגבלות בתחום ההיתרים והמיסוי: קביעת סכומים נמוכים יחסית במכרזי קרקעות, ביטול מס שבח ומסי מקרקעין, הסרת מכסים והגנות על חומרי גלם המשמשים בבניין, הרחבת יריעת ההיתרים לעובדים בתחום הבניין, ביטול המע"מ על תשומות, הסרת ההגבלות על חלוקת דירות, מיסוי נמוך מאוד, ומעוגן בחוק, על פרויקטים להשכרה, ביטול המיסוי על השכרת מספר כלשהו של דירות, וכדומה.

צעדים כאלו יכולים לא רק להוזיל את עלות הבנייה והקנייה, אלא גם ליצור מקום בשוק לפרויקטים 'שוליים'. אחת הבעיות המאפיינות שוק עמוס בתקנות ובמסים הוא התמקדות של קבלנים בפרויקטים בעלי מתח רווחים גבוה. ובמלים אחרות, בבנייה לעשירים יותר. כשהמיסוי נמוך יותר וההליכים פשוטים יותר, יתווספו לשוק גם פרויקטים בעלי רווחיות נמוכה יותר ('שוליים'), כמו בנייה זולה, דירות שלושה חדרים, וכדומה.

הסרת מגבלות בתחום ההיתרים והמיסוי הייתה ניתנת ליישום באופן מהיר ופשוט יחסית. אלא שכל הצעדים היו מנוגדים לטבעו המובהק של ממשל, השואף ללהגדיל את כוחו ולא לצמצמו. משום כך, לא יושם אף אחד מהצעדים האלו באופן שיטתי אלא, לכל היותר, כסוג של מבצע קצר־מועד. למעשה, הממשלה פעלה באופן שיטתי להגדיל את הכנסותיה ממיסוי ישיר (כמו מס רכישה ומס שבח) ועקיף (כמו מע"מ על תשומות בנייה, והכנסות מנהל מקרקעי ישראל) ובמקום ליצור מערכת חוקית מפושטת יותר, חתרה למערכת וד"לים, בה הכוח השלטוני לחלק ושלא לחלק מועצם. במקום להחליש את כוח הקפיטליזם של מקורבים ואת ביקוש הרנטה, היא פעלה לחזקם.

הסיבה להימנעות מצעדים המתבקשים והברורים מאליהם הייתה אותה סיבה בגללה אין מעלים את הריבית: הצעדים המתבקשים היו מקטינים את הכנסות המדינה ומצמצמים את כוחה. זה עד כדי כך פשוט.

במקום פישוט, זכינו לתוספת מורכבות.

סוג פופולרי אחד של צעדים היה לנסות להגביל את עליית המחירים באמצעות הטלת פיקוח כזה או אחר על שכר הדירה או על מחירן של דירות חדשות, או מיסוי מוגבר של דירות שמחירן גבוה מרף מסוים. הפופולריות של צעדים כאלו נובעת מכך שהם הולמים כלכלת טוקבקים. כלומר, תפישה כלכלית שגויה, אך פופולרית ואינטואיטיבית: אם המחיר גבוה, נקבע בחוק שהוא יהיה נמוך ואז הוא יהיה נמוך.

מטרתם המוצהרת של צעדים כאלו הייתה לקבוע תקרת מחירים, אך בפועל תקרות המחיר יוצרות תמיד אחת משתי תופעות: כשהן גבוהות בהרבה מהמחיר שהיה נוצר בשוק ממילא, אין להן משמעות; כשהן נמוכות מהמחיר שהיה נוצר בשוק ממילא, הן מביאות להעלאת המחירים, לירידה באיכות ולהקטנת ההיצע. למשל, פיקוח על שכר הדירה יוביל לכך שחלק משכר הדירה ישולם בשחור וכתוצאה מכך יעלו המחירים (בגלל סיכון מוגבר למשכיר) ותרד איכות הדירות (משכירים טובים פחות או בעלי דירות טובות פחות הם שיהיו מוכנים לקחת את הסיכון) ומן הצד השני, משכירי דירות שלא יהיו מוכנים להסתכן בעבירה על החוק פשוט לא ישכירו את דירותיהם.

צעד פופולרי אחר היה ניסיון לחלק סובסידיות ומתנות לקונים או ליצרנים. סובסידיות הניתנות לקונים אינן מועילות הרבה, שכן הן מוטמעות במהירות כהנחה בתמחור. לדוגמה, צעדים שננקטו בירושלים לתת מענק סיוע לסטודנטים בשכר דירה הובילו לעליית שכר הדירה בשיעור המענק; מבצע ירושלמי אחר, שהעניק לקונים תוספת לצורך קניית דירה, הוביל לעליה במחירי הדירות. ניתן היה להפוך את ההנחות לאפקטיביות יותר, כמובן, לו הן היו ניתנות לפי קריטריון ההופך את הקונה לבעל אינטרס במחיר (לדוגמה, מתן מענק או תמיכה רק לדירה המושכרת/נמכרת רק עד לגובה מחיר מטרה מסוים) אך בדרך כלל הביורוקרטיה הכרוכה ביישום קריטריונים כאלו הייתה מקזזת את תועלתן וממילא, הממשלה לא הייתה מעוניינת במענקים כאלו על בסיס קבוע משום שיש בכך וויתור על הכנסות ממסים.

חלוקת סובסידיות ליצרנים הייתה עשויה, להלכה, להיות מעט יעילה יותר, אך גם כאן יש קושי ניכר ביישום. לקוני הדירות ולקבלנים יש זמן רב—כל הזמן שבעולם—לתכן כיצד לעקוף את התקנות וליהנות מהסובסידיה גם כשהם אינם זכאים לה. הם תמיד יהיו יותר חכמים מפקידי הממשלה האחראים על חלוקת הסובסידיה. הסובסידיה עשויה להיות אפקטיבית כאשר היא גלובלית, אך כאן שוב נכנס שוב העניין המוכר: הממשלה אינה מוכנה לוותר על ההכנסות ממסים.

כך או כך, אין להפריז בערך הסובסידיות. לדוגמה, נאמר שהצעתו של שר האוצר לפיד לביטול המע"מ על תשומות לקבלנים הייתה מיושמת ביחס לכל קונה דירה חדשה. אם נניח שהמע"מ רלוונטי לכ-80 אחוז מהוצאות הבנייה, כי אז בדירה שערכה 1.4 מיליון שקל הייתה ההנחה מסתכמת בכ-170 אלף שקל (כ-12 אחוז מערך הדירה). אם נניח עוד כי הקבלנים היו מניידים את ההנחה כמעט במלואה אל הקונים (כ-10 ממחירה) כי אז היינו מגיעים להשפעה כללית השווה לירידה של 2.2 אחוז במחירי הדיור (זכרו כי הדירות החדשות מהוות רק 22 אחוז מכלל הדירות הנמכרות מדי שנה). אם ההנחה מיושמת רק לגבי זוגות צעירים בעלי ילדים, כפי שהוצע, היא תביא במקרה הטוב לירידה כללית של 0.1 אחוז במחירי הדיור.

סוג שלישי של הצעות, החביב במיוחד על פוליטיקאים פופוליסטיים הוא כינון "פרויקטים" וכל המכריז, הרי זה משובח: פרויקט לבניית 150,000 דירות להשכרה בתוך עשר שנים; פרויקטים של בנייה ציבורית; מענק של חצי מיליון שקל וקרוק מדאם כל בוקר לכל פועל יהודי פיגמאי בעל שש אצבעות בכף הרגל, ששירת בצה"ל לפחות 18 חודשים. הפופולריות של היוזמות הללו נובעת גם מהפרופיל הפופוליסטי שלהן וגם מהעובדה שביכולתן ליצור ולהעמיק יחסי פטרון-קליינט בין מחלק ההטבות (הפוליטיקאי) ומקבלה.

מנקודת מבט כלכלית, ניתן לסכם את כל ההצעות מסוג זה כיוזמה להעביר כסף מכיס משלם המסים (מסים הנגבים למימון ה"פרויקט") לכיסם של המגזרים החביבים על בעל הפרויקט ובעיקר לכיסם של יזמים מקושרים ובעלי קשרים. הפרויקט לבניית 150,000 דירות להשכרה, לדוגמה, היה אמור להיות ממומן על־ידי "משקיעים מוסדיים." כלומר, על־ידי חברות ביטוח, קרנות וגורמים דומים, שהיו משקיעים בפרויקט של דיור להשכרה בתקווה לזכות בתשואה שנתית הולמת. להלכה, רעיון נכון, שכן פרויקט להשכרה עשוי לשמש מסלול השקעה סביר לגופים מוסדיים. בפועל, לא ניתן היה לקבל החזר בשיעור של 6-8 אחוז לשנה, שהוא ההחזר המציאותי עבור פרויקט כזה, וגם אילו היה ניתן, האקלים החקיקתי/פופוליסטי/חברתי היה מבטיח כי מרגע שפרויקט כלשהו היה קם ועומד על רגליו, היו קמות זעקות שבר על הגזלנות של חברות הביטוח, מלוות בחקיקה הפופוליסטית המתבקשת. התוצר הסופי של פרויקט כזה היה יצירת מספר עצום של דירות במצב ירוד, באחריות ובמימון הממשלה, על כל המסים הנובעים מכך.

בשורה התחתונה
הפתרון לבועת הנדל"ן בישראל פשוט להבנה, פשוט ליישום ונמצא בהישג יד. אי יישומו הוא עדות מדויקת, נדירה למדי, של האופן בו מתמודדת ממשלה עם מקרה 'מעבדתי' של בעיה אותה יצרה. ניתן לראות כי הממשלה בישראל בחרה בעקביות אך ורק צעדים המכוונים להגברת כוחה, כשהיא מדגישה צעדים שיש להם ניראוּת גבוהה, בלי קשר לטיבם או לתועלתם. בבחירה בין הגברת כוחו של השליט לסבלו של האזרח, הממשלה בחרה פעם אחר פעם, בעקביות, להגביר את כוחה גם אם זה יגביר את סבלו של הפרט.

הפריטים שנבחרו לעשייה היו אלו שפעלו, לכאורה, לטובת ציבור רחב יותר (שוכרים מול משכירים; קונים מול קבלנים), תוך הפעלת כוח במקום להמעיט בשימוש בו (צווים וחוקים במקום ביטול מסים והליכים), ועם העדפה ברורה לכינון חלוקה ישירה (פרויקטים, ועדות חירום) על חשבון הליכים השומרים על מעמדו של הפרט. כי כן, אף ליברטריאן לא היה יכול להמציא משל או לרקוח דוגמה מזוקקת מזו לכשל ממשלתי.



הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (10)
 
 
שאלה קטנה של הדיוט בכלכלה לפני שממשיכים הלאה...
5/4/2014
נכתב על ידי Zak

למיטב הבנתי זהו הבנק המרכזי, ולא הממשלה, הגורם שקובע את גובה הריבית במשק. אזי למה אתה מאשים את הממשלה כאשר האחראים הם סטנלי פישר וקרנית פלוג?
 
 
 
 
טוב לראות את הבלוג חוזר לפעול
5/4/2014
נכתב על ידי Parmenides

אורי, אני שמח לראות רשומה חדשה. אני מקווה שתחזור לכתוב באופן קבוע.

Zak - למיטב הבנתי ההפרדה כביכול בין הבנק המרכזי והממשלה היא מעושה. ראש הממשלה ממנה את ראש הבנק המרכזי, ומן הסתם הוא ימנה מישהו שמדיניותו תואמת את רצונותיו של ראש-הממשלה.
 
 
 
 
תגובה לזק...
6/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

כפי שכתב פרמנידס, יש מלאכותיות בהפרדה בין הממשלה לבנקאי שלה (זהו התפקיד המרכזי שהוגדר בחוק לבנק המרכזי). כפי שנחשף שוב ושוב (ושוב), קשה מאוד לבנקאי המרכזי לפעול בניגוד לדעת הממשלה, שעה שלהפך קורה כמעט מדי יום.

כדי להמחיש, נסה לראות בבנקאי, נאמר, ראש גוף כמו הממונה על ההגבלים העסקיים. עצמאותו של הגוף מובטחת, לכאורה, אך הוא לא באמת יכול לפעול כנגד רצון הממשלה.
 
 
 
 
לפרמנידס
6/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

שתיקתי היחסית בחודשים האחרונים מעידה על כך שאין מנוחה לרשעים, וכשאין מנוחה לרשעים הם כותבים פחות... :-)
 
 
 
 
תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא
6/4/2014
נכתב על ידי לאורי

 
 
 
 
בדיקת לווים
7/4/2014
נכתב על ידי מיכאל

מה שהפתיע אותי ברשומה, המעניינת מאוד לכשעצמה, זה האמירה שהבנקים מקפידים בבחירת הלווים. המציאות היא שהבנקים דוחפים את הלוואותיהם לכל דורש בלי בדיקה אמיתית לגבי הכנסותיו והוצאותיו. אחרת, החובות של נוטלי המשכנתאות לא היו תופחים.
 
 
 
 
בנק ישראל
7/4/2014
נכתב על ידי רועי שן

רעיון הריבית הנמוכה הגורם למשבר הוא לא חדש,וגם בספרך כתבת עליו. בטקסט אתה מציע להקטין את התערבות הממשלה, אך מה לגבי הבנק המרכזי, האם אתה מציע לבטל אותו לחלוטין? האם הנגיד (שאני לא בטוח שתמיד הוא פועל בהתאם לעמדת הממשל) לא יכול לפעול בצורה "נכונה" מתישהו וייטיב עם המשק?
 
 
 
 
הנגיד יכול לעשות רק נזק
7/4/2014
נכתב על ידי לודוויג פון שמאטע

הנגיד נמצא על תקן המתכנן המרכזי של המערכת המוניטרית. בדיוק כמו שלא ניתן לתכנן בצורה ריכוזית את שוק המכוניות או הגרביים, קל וחומר שלא ניתן לתכנן את שוק הכסף, שהוא מורכב בהרבה. הנגיד יכול לעשות רק נזק, מאחר והוא בסה"כ קומיסר בזוי ונאלח ששולט על חיינו באמצעות רגולציה ברברית וזיוף כספים. הלאה מדינת הרווחה.
 
 
 
 
תגובה למיכאל
8/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

תגובה למיכאל.

כתבת:

מה שהפתיע אותי ברשומה, המעניינת מאוד לכשעצמה, זה האמירה שהבנקים מקפידים בבחירת הלווים. המציאות היא שהבנקים דוחפים את הלוואותיהם לכל דורש בלי בדיקה אמיתית לגבי הכנסותיו והוצאותיו. אחרת, החובות של נוטלי המשכנתאות לא היו תופחים.



לא בדיוק. שיעורי חדלות הפירעון מלמדים על הקפדה רבה, המתבטאת בכמה מובנים.

ראשית, הלווה משלם סכום גדול מאוד למפרע עבור הדירה. תשלום של כשליש מערך הדירה משמעו שגם אם הלווה יצהיר יום אחד אחרי קניית הדירה כי הוא לא מתכוון לשלם אפילו אגורה אחת, עדיין יש לבנק 'חגורת בטחון' של 33 אחוז: הם יכולים להרשות לעצמם לקחת את הדירה, למכור אותה במחיר נמוך ב-20 אחוז ממחיר הרכישה, ועדיין להרוויח סכום נאה מאוד.

שנית, הבנקים מקפידים (כך לפחות לפי נתוני בנק ישראל) כי הלווה יהיה בעל יכולת החזר סביבה. אין בישראל לווים שהכנסותיהם הן בשיעור של פחות מכשליש מהחזר התשלום.

שלישית, אחרי זמן לא רב — שנתיים או שלוש — הבנק מכוסה 'מעל לראש'. אם נניח שמדובר בהלוואה של 666 אלף שקל לעשרים שנה (עבור דירה שערכה כמיליון שקל), בריבית של 4 אחוז לשנה. אחרי שנתיים, הבנק מחזיק במשכנתא על דירה שעבורה שילם בעל הדירה 430 אלף שקל. זה מעניק לו רצועת ביטחון עצומה, של כ-43 אחוז ממחיר הדירה.
 
 
 
 
תגובה לרועי שן
8/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לרועי שן,

כתבת:

רעיון הריבית הנמוכה הגורם למשבר הוא לא חדש,וגם בספרך כתבת עליו. בטקסט אתה מציע להקטין את התערבות הממשלה, אך מה לגבי הבנק המרכזי, האם אתה מציע לבטל אותו לחלוטין? האם הנגיד (שאני לא בטוח שתמיד הוא פועל בהתאם לעמדת הממשל) לא יכול לפעול בצורה "נכונה" מתישהו וייטיב עם המשק?



השאלה היא מהי צורה "נכונה," איך בדיוק נקבע הדבר ומה היתה החלופה לולא היה בנק מרכזי?

אם נתייחס לתפקידו של הבנק כבנקאי של הממשלה, איני רואה תועלת ממשית בכך שהוא מספק לממשלה ערוץ נוח, בתמחור לא מציאותי, להגדלת חובה או להשלטת המונופול שלה על ההילך החוקי.

אם מתייחסים לתפקידו כמווסת רמת הפעילות במשק, אני חושב שהבנק נטה בעקביות, מסיבות שאינן אקראיות אלא מבניות, להוריד את הריבית יותר משנטה להעלות אותה. כלומר, הוא מייחס חשיבות רבה יותר לתפקידו כ'ממריץ' המשק בשעת שפל, מלתפקידו כמרסן של צבירת חוב ממשלתית. גרוע מזה, הבנק גם מסייע ביד הממשלה לצבור עוד חוב בכך שהוא מתעל את החוב כך שהוא לא יתבטא באינפלציה. בכך הוא למעשה מסייע להחמרת המצב מאוחר יותר.

תפקיד מרכזי שלישי של הבנק המרכזי הוא לפקח על הבנקים, לשמש מלווה של מוצא אחרון, ולדאוג לכך שהבנקים לא יפשטו רגל לפתע-פתאום. כאן יש פוטנציאל מסוים לתועלת, אך יש גם ניגוד אינטרסים חריף, כמו בתקנות הקובעות כי על בנקים להחזיק הון ליבה בהיקף מסוים, וקובעות כי רמת הסיכון באג"ח ממשלתי נמוכה מאוד. במצב בו פעולות הממשלה מפוקפקות, קביעה כזו גורמת לבנקים להחזיק סכומים גדולים יחסית כהון ליבה באג"ח מפוקפק.