עיר הכלבים הישנים
 


בהתחלה, חשבנו שהוא מת. על מדרגות מגדל הרוחות, באגורה הרומית שבאתונה, שכב ללא נוע כלב רועים מגודל. צקצוקי מצלמותיהם ולשונם של התיירים, אף לא אלו שעלו על המדרגות, לא עוררו אצלו שום תגובה. לבסוף, רווח לנו: תנועה קלה של בטנו בישרה כי מדובר רק בתנומת צהריים כבדה במיוחד.

something

חיי כלב אתונאי: האגורה הרומית



וכשרואים אחד, רואים כמה. כלב רועים אחר נמצא סרוח על צלע אחרת של מגדל הרוחות. שלישי היה שרוע על צידו על המדרגה השלישית של גרם מדרגות בצד. רביעי השתרע על משטח אבן סמוך. כולם לא זעו ולא משו, לא זקפו אף סקרן לניחוח העולה מן הטברנות, או אוזן סקרנית להמולת התיירים, בעלי הטברנות המסרסרים בעוברים ובשבים לשבת אצלם, מהזמנות רוכלי הפיצ'פקעס האפריקנים, סוחרות האריגים ההודיות, מוכרי המחרוזות הטמילים, רכבות הזוטא המצועצעות לתיירים או פטפוטי הקשישים על הספסלים.

something

חיי כלב אתונאי ב', עדיין באגורה הרומית



וכשרואים כמה, רואים רבים. בעלי־החיים באתונה חיים טוב וחיים בטוב. יונים שמנות מנקרות בכל פינה, בלי להפגין שמץ פחד מבני אדם. החתולים מתרפקים באדנות עגלגלה על אוכלי השווארמה (יירו) והסופלאקי. הם לא רודפים אחרי יונים. הכלבים, פסגת עולם החי העירוני, אפילו לא טורחים לזוז. בפתח תחנות הרכבת, ליד מדרגות המוזיאונים, באגורות העתיקות, בצל מקדשים חרבים או סתם באמצע הרחוב ניתן היה להיתקל בבני כלאיים גדולים, רעמתיים ומדובללים של כלבי מרמנו, פירנאי, שווייצרי, הולנדי וכל מיזוג לבן, אפור או חום של כלב רועים — מתחממים דומם בשמש. לא כל צווחה ולא נביחה.

הכלבים הערים היחידים שראינו באתונה ניגלו כאשר נסתרה השמש ומטר החל לטפטף. במבט עצוב, בצעדים איטיים, לא מורגלים, הם דידו לאיטם בחיפוש אחר מקום יבש לישון בו. אחד מהם, קשיש, המתין בסבלנות ליד מעבר חצייה. כשחצה את הכביש עד לאי התנועה, כבר התחלף הרמזור. הוא התיישב, מדוכדך, המתין לרגע ואז החליט לדדות בחזרה. כנראה שהוא חזה הליכה ממושכת — כמה עשרות מטרים לפחות, עד לאתר הנמנום הבא.

בלי חוקים
אומרים שכלבים לובשים את דמות בעליהם, אך רוב הכלבים היו נטולי קולר או תגית. אתונה הייתה בעליהם ואם כך, ניתן לומר כי הם ייצגו משהו מהרוח היוונית. חוק וסדר אינם משהו המטריד במיוחד את היוונים. העיר מלאה רוכבי רכב דו־גלגלי, מטוסטוסים עתיקים, עבור בקטנועים במצב מכני מפוקפק, וכלה באופנועי ענק — אך היחידים שמקפידים תמיד לרכוב עליהם חבושים קסדה מלאה וציוד מגן הם השוטרים. אצל כל השאר, מדובר בעניין של בחירה אישית: יש שחובשים קסדת חצי; אחרים מתפשרים על 'חבישת חצי': המרכיב חובש קסדה, אך המורכבת נותנת לשיערה להתבדר ברוח החופשית; עוד יש העונדים את הקסדה על־ידם, תוך כדי רכיבה; יש כאלה שקסדתם מתנדנדת מצידו האחד של הכידון, כשסלי קניות מתנדנדים מצידו האחר. רוב הרוכבים, עם זאת, מוותרים על ענייני הקסדה או ציוד בטיחות אחר לחלוטין. בצעיריהם ובזקניהם הם דוהרים בסמטאות התלולות, המתפתלות והחלקלקות, אוחזים בכידון ביד אחת, כששקית הקניות באחרת.

גם שאר חוקי התנועה ביוון הם עניין של בחירה אישית. עקיפה על פס הפרדה בכביש הררי מתפתל וצר, באישון לילה ועל סף תהום? מוצדק לחלוטין, אם הנהג שלפניך נוסע לאט. חגורת בטיחות? מה זה, בכלל? עקיפות זיגזג בין מכוניות בכביש צפוף? הרי זה אלמנטרי. פנייה לחנייה או יציאה לחנייה ללא איתות? לפי טעם אישי. אין שום צורך להתערב בנושא הזה. נהיגה בקטנוע בלי רישיון? כן, אך רק אם מי שאין לו רישיון רוצה לנהוג. יש שלט האוסר פניית פרסה? עניין של שיקול דעת, לפי המצב בשטח. בעינינו ממש ראינו שני שלטים האוסרים על פניית פרסה בלב כביש מהיר, עם גדר בטון המפרידה בין הנוהגים בשני הכיוונים.

ואם חוקי תנועה, אז גם שאר החוקים. תשלום על נסיעה ברכבת התחתית הוא לפי רגש. התיירים מחתימים את הכרטיס. המקומיים מדלגים על השלב הביורוקרטי הזה, שלא לדבר על רכישת כרטיסים. הם יודעים היטב שאין כרטיסנים ואין שום ביקורת. לעשן מותר רק היכן שמותר לעשן לפי תקנות האיחוד האירופי, אך בפועל מעשנים בכל מקום, כולל במוניות ובמשרדים ואם תקפצו לרגע החוצה מהמבנה, תוכלו לעשן גם במוזיאונים. במסעדות, לדוגמה, מותר לעשן רק אצל השולחנות בחוץ, ולפעמים יש גם שלטים המורים על־כך. מוחרגים מהאיסור המחמיר רק כל היושבים במסעדה, בפנים ובחוץ, מי שמכיר את בעל המסעדה, מי שאינו מכיר את בעל המסעדה, ובעל המסעדה עצמו, המעשן ומשוחח עם מלצריו המעשנים, תחת השלט האוסר על כך.[1]

כל בעלי המקצוע, כך סיפרו לנו, אינם עובדים עם חשבונית, שלא לדבר על תשלום בכרטיס אשראי. אשראי זה ללפלפים. גם אצל ספקי שירות אחרים, אין נאמן מכסף מזומן. במסעדות, בבתי־קפה או בכל מקום אחר משלמים רק במזומן. להלכה, אפשר לשלם בכרטיס אשראי במלונות או באחת מאינספור לשכות השכרת הרכב באיים. בפועל, מזומן. אם אתה מתעקש, מתברר שמכשיר החיוב במלון התקלקל, ורק "מחר" אפשר יהיה לברר מה קורה איתו; או שבעל סוכנות הרכב חש חוסר בטחון מוזר בתפעול המכשיר המורכב ואשר על־כן, מזומן. נהגי המונית עובדים רק במזומן, והמחיר פיקס. אין מונה. כלומר, לפעמים הם גם מפעילים מונה — אבל המחיר, פיקס.
  muvlat  
 
ביוון, אשראי זה ללפלפים. להלכה, אפשר לשלם בכרטיס אשראי באינספור מקומות. בפועל, מקבלים רק מזומן. ואם אתה מתעקש, מתברר שמכשיר הסליקה 'התקלקל' או יהיה זמין רק מחר, או שהוא פשוט מסובך מדי להפעלה
 
  muvlat  


גם זמנים ומועדים מתנהלים לפי חוקי הנמנום בשמש. המעבורת יכולה להגיע בשעה-שעה וחצי איחור. לכל היותר שעתיים. המוזיאון לפעמים פתוח, לפעמים סגור. לפעמים פתוח עד שמונה בערב, כשהשלט אומר בפירוש שהוא נסגר בשלוש. לפעמים, הוא נכנס לשיפוצים בלי כל אזהרה. היו ערניים. קו הרכבת לנמל־התעופה, הושבת לשלושה ימים, שבאופן מקרי לחלוטין חפפו את ימי חג הפסחא. כרטיסים לקו המושבת המשיכו למכור תוך כדי שביתה. ביציאה מן המעבורת ניצבת שורה של מוניות, שהספיקה לשרת 30 או 40 מבין מאתיים הנוסעים. השאר ניצבים בתור באופן מסודר. ממתינים למוניות המטפטפות בקצב של אחת לשתי דקות. כלומר, אלא אם כן הם נדחפים לתור מהצד. או פשוט קמים והולכים להם בכיוון שער הנמל ואז תופסים בנפנוף את אחת המוניות החולפות, בדרך אל התור. זה עניין של יזמה חופשית.

המשורר דוד פוגל אמר פעם כי "הכורח לעבוד שוחק את העצמיות." הכלבים האתונאים מהנהנים בהסכמה. שאר בני יוון, מתוך סולידריות עם עולם השירה, מיישמים. נהג מונית — קצת אנטישמי, אך חביב — גרס כי ביוון יש עשרה מיליון תושבים ולצידם עוד ארבעה מיליון "מאפריקה." הנתון מעט מופרז,[2] אך מנקודת מבטו של תייר, וממדגם לחלוטין לא מייצג, עולה כי רבים מאלו שאכן עובדים קשה, נוטים להיות לא יוונים.

בביקורינו באתונה וגם באיי יוון נתקלנו במצב בו חלק ניכר מנותני השירותים בדרג הנמוך, העמל, היו זרים. רוכלי הרחוב היו כמעט תמיד מהגרים. וגוון עורם היה כהה יותר ככל שמוצרי מרכולתם היו מדרג נמוך יותר. שלב מעליהם היו המלצרים (רומניה, איטליה), אנשי לילה והמנהל בפועל של מלון (סיציליה) וכיוצא בזה. רבים מהיוונים בהם נתקלנו באיים היו מהזן החורף באתונה ומקייץ בעונה, באיים. המקומות הבולטים ביותר על טהרת היוונים היו משרות עתירות אבטלה סמויה: באתר העתיקות אקרוטירי, לדוגמה, עבדה אחת בניקיון השירותים, אחד אייש את בוטקת החניון, שלישית ורביעית ישבו בקופת הכרטיסים (הכניסה למקום, חינם), רביעי אייש את עמדת תלישת הביקורת של כרטיס החינם (רק אייש, לא תלש) ו-5-10 ניצבו לפקח על הסדר הטוב בתוך אתר העתיקות המקורה. מספר המבקרים במקום אותה שעה: 20. באגורה הרומית היו תשעה: שתיים מכרו כרטיסים, שתיים תלשו את הביקורת, אחת ניקתה שירותים, אחד ניצב כמו דגל לפני העמודים הרומיים בכניסה, ושלוש היו אחראיות לשמור על הסדר במתחם, אך בגלל שמש הצהריים הקופחת עמדו ועישנו ליד בקתת תולשות הכרטיסים.

בדיסנילנד ומחוצה לה
מתחמי התיירות באתונה ובאיי יוון בהם ביקרנו (מילוס וסנטוריני) הם פארק שעשועים אטים מציאות. הסימטאות בפלאקה של אתונה רוחשות פעלתנות. לפני שנים הייתה הפלאקה זירה של חיי לילה סוערים, אך המועדונים והברים גורשו משם ועמם כנראה גם היוונים. עתה הפלאקה מוקדשת כולה לעיסה אחידה של חנויות פיצ'פקעס, עור, חולצות, מזכרות, מגנטים למקרר, מוצרים מעץ זית, טברנות כאילו־אותנטיות, חנויות תכשיטים, רוכלי רחוב, קבצני רחוב, קריאות סרסור לארוחות ולחנויות בסגנון שגורם למבקר להימנע מקשר עין עם בעלי העסקים. לבד מהאוכל, חלק ניכר מהמוצרים באים מסין, וכנראה מאותו ספק, שכן המבחר ברבות מהחנויות דומה ולעתים זהה. הכל נראה כעולם בדיוני של סמטאות לתיירים בלבד. הם וצבא בעלי העסק מקיימים את האשליה שיש קשר בין המקום הזה לאתונה.

התמונה באיים, דומה. סנטוריני, שעיקרה חרב ברעידות אדמה, שהאחרונה בהן הייתה ב-1956, עוצרת נשימה ביופייה הטבעי ובחן בתיה, אך כולם, כך נדמה, פיקציה לתיירים. הבתים—חדשים ברובם—בנויים במתכונת כמעט אחידה, עם חלונות לונטה, קשתות, גגות מתקמרים, חזיתות לבנות ודלתות וחלונות כחולים או חומים. העיירה היפה איה, בקצה הצפוני של סנטוריני, חרבה כמעט כולה ברעידת־האדמה האחרונה וכמעט וננטשה על־ידי תושביה (רק כ-300 תושבים בשנת 1977). עיקר הבתים בה היום לובשים דמות כפרים מסורתיים, אך נבנו משנות השמונים ואילך.

something

המקום היפה ביותר בעולם הוא פארק שעשועים. נוף הבתים התלויים על צוק באייה שבסנטוריני



העיירה קמארי בסנטוריני—דוגמה נוספת—נבנתה על־ידי תושבי יישובים שכנים כעיירת נופש ייעודית. הדפוס דומה במקרים רבים אחרים: עיירות שאין להן עבר ואין להן שורשים אמיתיים, המיוצרות חזותית לתועלת תיירים הבאים לחוות "כפר יווני." הכפר מאוכלס על־ידי תיירים, תושבים ממקומות אחרים ביוון המשתמשים בו כמעון קיץ, או על־ידי ספקי שירותים לתיירים ממקומות אחרים. כמעט כל התושבים הצעירים הם מהגרים ממקומות אחרים ומיוון היבשתית, שהגיעו לכאן כדי לספק שירותים לתיירים, כשתושבים המקוריים הם לא יותר מלוויית חן עטורת שיער שיבה, המשווה ארשת מכובדת למשהו שהאותנטיות שלו נמצאת, כך נדמה היה לי, דומה לזו של מועדון הים התיכון או דיסניוורלד.
  muvlat  
 
כמעט כל התושבים הצעירים באיים הם מהגרים ממקומות אחרים ומיוון היבשתית, שהגיעו לכאן כדי לספק שירותים לתיירים. התושבים המקוריים הם רק לוויית חן עטורת שיער שיבה למקום מסורתי ואותנטי כמו מועדון הים התיכון או דיסניוורלד
 
  muvlat  


באיים, קשה לצאת החוצה מהעולם הבדיוני אל המציאות. באתונה, זה קל מדי. די לפסוע כמה עשרות מטרים מלב הספארי האותנטי שבפלאקה כדי להיתקל בשמץ ממציאות החיים היוונית היום. כל המביט במבנים שהוזנחו באיים נוכח באופן בו מכרסם רסס הים במהירות בקירות הבתים שאינם מטופחים תמידית. מרחק כמה דקות הליכה מעולם הבדיון לתיירים, מדהים לראות כמה מהר מתרסקים כל המקומות בהם לא מושקע מאמץ שימור וטיפוח מתמיד.

מסע אל לבה של העיר המודרנית, כעשרים דקות הליכה מהפלאקה, הולם כקורנס כבד בראש. חנויות סגורות על כל צעד ושעל. יש חנויות סגורות רבות אפילו ברחוב ארמו, רחוב הקניות היוקרתי, ושיעור החנויות הסגורות הולך ומתרבה ככל שמתרחקים מהפלאקה. במרכז העיר, כך אומדן העין שלי, כשליש מהחנויות סגורות או נטושות.[3] מעליהן מתנוססים לא מעט מבנים עסקיים נטושים או נטושים למחצה, כשכתובות קיר מכסות כל פיסה אנכית או אופקית פנויה, על הרצפה, על הקירות, על תריסי חנויות, על הרכבת התחתית.

כשמציצים אל המבחר בחנויות, קשה שלא לא להתרשם. לבד מחנויות מזון ובתי־קפה, המשגשגים תמיד, המבחר בחנויות דל ומיושן והמוצרים מוצגים בדלילות, כאילו אין בכוחם למלא את חלון הראווה. בחנויות המוכרות טלפונים סלולריים, לדוגמה, מוקדש לב התצוגה בחלון לדגמי טלפונים סלולריים עתיקים, שלא ניתן לראותם בישראל כבר שנים.

something

לא, לא לא ניתן! הפגנת המנקות במשרד האוצר, ברחוב סמוך לכיכר סינטגמה



למרגלות גבעת סטרפי שוכנת כיכר אקסארכיה. מדריך הטיולים שלנו ממליץ לבקר בה, בזכות בתי־הקפה השוקקים. מה שאנו רואים מדכדך עד כלות. על כוס קפה קר אנחנו רואים שם קומץ בתי־קפה המאוכלסים צעירים בטלים ממעש — איש ליד הבירה, האוזו או הקפה אלניקו שלו —באווירה המזכירה לי מרכז מסחרי בעיירת פיתוח ומזכירה לחברתי את המרכז המסחרי בנווה שרת בתל־אביב. האבטלה ביוון עומדת עתה, אחרי ירידה קלה, על 26.7 אחוזים. האבטלה בקרב צעירים עומדת על 58.3 אחוז.

הלאה, על המדרכה הצרה להפליא ברחוב תמיסטוקלאוס, בואכה כיכר אומוניה, המחזה הופך עגום יותר ויותר, ובמקומות רבים עולה מספר החנויות הסגורות על אלו הפתוחות. הכיכר עצמה, על המבנים המתפוררים, המובטלים, רוכלי הרחוב, גורמת לנו לחוש הלאה משם. עדיף להיות בדיסנילנד הפיקטיבית של הפלאקה מלשהות כאן.

something

סמטת החנויות הסגורות: רחוב מרכזי בלב העיר המתפורר של אתונה



איך זה קרה?
ליוונים עצמם לא לגמרי ברור מדוע הכה בהם המשבר, או מדוע הם אינם מצליחים להיחלץ ממנו. מי ששאלנו נטה למשוך בכתפיו. השלטים על הקירות האשימו את ה'טרויקה' (גופים בינלאומיים) ואמרו למרקל ולאולנד (נשיא צרפת) "לא עוד, ותודה," אבל המציאות מורכבת יותר.

something

"לא תודה" אומרים שלטי איחוד המפלגות הקומוניסטיות-סוציאליסטיות סיריזה, הקוראים לכינון משטר סוציאליסטי ביוון




קל מאוד ליצור מארג סיפור בו היוונים הם האשמים בגורלם. כלומר, שהם עצלנים, לא מאורגנים ונטולי יוזמה ומעדיפים לחיות טוב על פני עבודה קשה. נהג המונית שלנו סיפר בערגה[4] על הימים שלפני המשבר, כשאנשים לא הרוויחו הרבה, אבל חיו טוב. עכשיו, "אין עבודה. אני יש לי עוד מזל שיש עבודה במוניות. אני לוקח חמישים אירו ליום. אני רוצה להגר מכאן."[5] בעלת הדירה בסנטוריני סיפרה עבדה בעבר כמסגננת בפרסומות, אבל בשנים האחרונות אינה עובדת. היא נמצאת כמה חודשים בשנה באתונה, אבל לא חשה צורך לחפש עבודה. אין עבודה. היא מעדיפה להתפרנס בדוחק מההפרש בין השכרת דירתה לימים אחדים לתיירים לשכר שהיא משלמת על דירה אחרת, במקום יוקרתי פחות באי.

היוונים עצמם, כך נדמה, לא יציבו התנגדות של ממש לתיאורם כמי שמעדיפים חיים טובים ומחויכים על פני עבודה קשה. הם פותחים מאוחר ומעדיפים לסגור מוקדם. הם יקדמו אותך בחיוך, אך אם אינך מפגין עניין בדבר שהם מוכרים, הם לא יפגינו מצידם להיטות כלשהי למכור לך אותו בכל זאת. חייה ותן לחיות, לך ולאחרים. כמו היונים, החתולים והכלבים, גם היושבים בבתי־הקפה רשאים למתוח זמן על כוס קפה אלניקו זולה ונגני הרחוב ואלפי הקבצנים מתפרנסים היטב, כך נדמה, על טוב לבו של הזולת היווני. להקה קטנה של נגנים בפינת רחוב מרכזי זכתה לקהל מחייך ואוהב, ולזרם כמעט רצוף של תרומות. כזאת לא ראינו באף עיר אירופית אחרת. צפינו כדקה בקבצן שישב בכיסא גלגלים בכניסה לפארק. הוא זכה מעובר האורח הראשון בו צפינו לשטר קטן, מהשנייה קיבל לחמניות ארוזות לפסחא, ומהשלישי שלל מטבעות קטנים.

something

קסס! קסס! יווני טוב לב, חתולים שמנמנים והשווארמה הנרקמת ביניהם



אין גנטיקה של עצלנות
אך אנקדוטות על עמים עצלנים ויזמיים אינן הסבר כלכלי משכנע. למעשה, הן כמעט תמיד הסבר כוזב. אין לך כמעט עם שמצבו העגום בשלב זה או אחר של תולדותיו לא יוחס ל'גנטיקה של עצלנות'. הסינים תוארו כמעשני אופיום נרפים, ההודים כפסיביים ונטולי יזמה, האירים כשתיינים, האיטלקים כבטלנים, המקסיקנים והספרדים כחובבי סייסטה ומניינה, וכן הלאה וכן הלאה. מאחורי האנקדוטות מסתתרת כמעט תמיד מציאות כלכלית מסוימת, החוסמת את היכולת ליזום ולהתפתח.

במקרה היווני, החסם הגדול ביותר היה האירו. ההשתלבות באיחוד האירופי ואחר־כך בגוש האירו הייתה עסקה בה הזדמנה למדינות העניות יותר אפשרות לזכות באשראי זול, שעה שהמדינות העשירות יותר נהנו מהאפשרות לאכוף תקנים ותקנות שיצמצמו במידה ניכרת את היתרון התחרותי של המדינות העניות יותר באיחוד. האשראי הזול, ביוון כמו בכל מקום אחר, הוביל לטיפוח בועה — במקרה היווני, הייתה הבועה גידול בהוצאות הממשלתיות וצבירת חוב שלא היה לו כיסוי.

איך זה קרה בדיוק?
בשנת 1998, לפני כינון גוש האירו, עמדה הריבית על אגרות החוב לעשר שנים של ממשלת יוון על כשמונה אחוז. הריבית החלה יורדת, עד לשפל של כמעט שלושה אחוז באוגוסט 2005. מכאן היא החלה עולה בהדרגה, עד שנשמעו פעמוני המשבר באמצע שנת 2009, והריבית החלה לטפס במהירות, כשהיא מגיעה בתוך כשנתיים לרמות של חדלות פירעון—כלומר, של ריבית ברום כזה, שאין סיכוי שממשלת יוון הייתה פורעת אותן. בסך הכל נהנתה יוון בשנים 2000-2008 מריבית נמוכה משחוותה בעבר על אגרות־החוב שלה, ומיכולת לגייס שפע של כסף במחיר זול יחסית.

פנסיה כמשל
ההפרשות לפנסיה ביוון, מדינה מזדקנת עם ריבוי טבעי נמוך מאוד, היוו בעיה משך שנים ארוכות. בשנת 1990 התחוללה ביוון רפורמה ראשונה במערכת הפנסיה, שסך התשלומים לה הגיע לכ-15 אחוז מהתמ"ג—בערך פי חמש מבישראל היום. הסיבה לתשלומים המפולפלים הייתה, בין השאר, כי הפנסיה, אף שהייתה צנועה, הגיעה מוקדם מדי: גיל המינימום לפרישה לפנסיה היה 43 לגברים ו-33 לנשים, ורבים ניצלו את האפשרות לזכות בפנסיה כבר אחרי 15 שנות עבודה. הרפורמות של תחילת שנות התשעים העלו את גיל הפרישה לעובדים חדשים ל-58 לנשים ול-60 לגברים, האריכו במידה ניכרת את מספר שנות העבודה הנדרשות לפנסיה הבסיסית, וצמצמו את תשלומי הפנסיה לאותם עובדים חדשים.

ההשפעה של הרפורמות הייתה מצומצמת, גם בגלל פרישת ענק טרם כניסת החוק לתוקף, וגם בשל סיבות מוכרות: ההחלטות להרחיב, יושמו. ההחלטות לצמצם, הרבה פחות. בשנת 1998 בא גל רפורמות נוסף, שהשעה חלק מהצמצומים שהוחלו בגל הרפורמות הקודם, ומיזג את קרנות הפנסיה שבגירעון עם אחרות, תוך כדי שמירה או אפילו העלאה של תשלומי הפנסיה לרוב הפורשים. רפורמה נוספת, בשנת 2002, לא רק שביטלה את הצמצומים עליהם הוחלט קודם, אלא אף היפכה חלק מהתקנות של הרפורמה הראשונית. כדי להשוות את התנאים של כל מקבלי הפנסיה, הוגדלה הפנסיה של העובדים 'החדשים' למעלת הפנסיה המנופחת של העובדים הוותיקים. הממשלה היוונית ויתרה בכך על העמדת הפנים כאילו יש קשר בין ההפרשות לפנסיה ותשלומי הפנסיה. ההפרשות היו נושא ליישום מדיניות לא אהודה (הארכת שנות העבודה, הגדלת ההפרשות החודשיות), שעה שהתשלומים היו נושא שבו כל המרבה, הרי זה מתגמל בקלפי.

הפנסיה היא משל, והנמשל הוא הוצאות הממשלה בכללן. בשנים 1998-2008 עלו הוצאות הממשלה ביוון בשיעור של 90.3 אחוז, בחישוב נומינלי, לפי תושב, לעומת ממוצע של 29.4 אחוז בגוש האירו בכללו. שיעור ההכנסות של הממשלה גדל בקצב הרבה פחות מהיר, והתוצאה הייתה גידול ניכר מאוד—גדול בהרבה משל כל מדינה אחרת באיחוד—בחוב שצברה הממשלה פר-תושב. הממשלה היוונית הוסיפה בשנים אלו חוב בשיעור של 10.5 אלף אירו לתושב—השיעור הגבוה בגוש האירו—וגם אחרי חמש שנות משבר, בסוף 2013, היא עדיין ניצבת בראש רשימת צוברי החובות.

אל תטעו בתרשימים, בגרפים, באגרגטורים ובנוסחאות: כלכלה של ממשלות היא עניין פשוט. יש טור הוצאות ויש טור הכנסות. כשסיכום טור ההוצאות הממשלתי עולה על סיכום טור ההכנסות הממשלתי, יש לממשלה בעיה. אם היא התנהלה קודם היטב, יש לה עתודות ומוניטין המאפשרים לה להמשיך ולגלגל את חובותיה הלאה למשך זמן מסוים. אם היא התנהלה באופן מפוקפק קודם לכן, היא תחטוף מהר מאוד. יוון, בלי עתודות ובלי מוניטין, חטפה מהר מאוד.

הסיבוך מתחיל אחרי שחוטפים. הקושי העיקרי שניצב בפני קובעי המדיניות הוא הידיעה כי רוב אזרחי המדינה יתמכו אוטומטית בכל חלוקה של כספים, כל עוד הם שותפים לחלוקה; ויתנגדו אוטומטית לכל גביית כספים, אם הכסף נלקח מהם. נוסף על־כך, מרגע שהכסף חולק, יראו בו האזרחים זכות מוקנית, ויענישו במחאה, בהפגנה ובסופו של דבר גם בקלפי כל פוליטיקאי שיפגע בהענקת הסכומים האלו. מצב דברים זה מביא לכך שהרצון להרחיב את התקציב הוא תמיד עז, הנכונות לצמצמו תמיד אפסית, והרצון והיכולת להגדיל את ההכנסות תמיד מוגבלים. מתווה הדברים כאן פשטני מאוד, אך הוא מסביר באופן בהיר מדוע העדיפה ממשלת יוון לשרך רגליה ולהימנע מצעדי צמצום אמיתיים: ההכנסה לפי תושב של ממשלת יוון בשנים 2007-2013 ירדה ב-55.1 אירו, שעה שההוצאה עלתה ב-1,157.4 אירו לאדם. כל אלו הצטברו גם בשנות המשבר לגירעון אסטרונומי של כ-127 מיליארד אירו וליחס חוב לתוצר של 175 אחוז.

ובשעת משבר
כשהגיעו הדברים לידי משבר, התברר כי המדינות בהן הורחב האשראי בתקופה הזולה, ובהן יוון, טעו במחשבתן כי המדינות העשירות באיחוד ערבות לאשראי זה ואף יפרעו את חובותיהן. איור נפלא לאמונה תמימה זו ניתן למצוא במתקנים החרבים, הזנוחים ברובם, שנבנו לקראת האולימפיאדה שנערכה באתונה בשנת 2004. היוונים השקיעו במתקני פאר, הרבה יותר מכפי מידתם או עניינם, והמתקנים שלא היה מתפוררים ומעלים עשבים שוטים. הרצון ללבוש אדרת של פאר אימפריאלי, כשהיכולת צנועה הרבה יותר, ניכרים גם בגנים הלאומיים, שכיוונו להיות פארק בוטאני עשיר, אך היום הם דלים ומוזנחים, כשרוב הבריכות והכלובים ריקים, וחלק ניכר מהעושר הבוטאני נזנח; גם בשדירות שכוונו להדר פריזאי כמו סטדיו, פאנפיסטימיו, לאופורוס וסיליסיס סופיאס, עמליה ורבות אחרות, המקרינות דלות משמימה.

באופן דומה, גם אתריה העתיקות של יוון משקפים פער דומה בין חלומות ושאיפות, ליכולת לממשם. באתונה ובמקומות אחרים ביוון שוכנות כמה משכיות החמדה הארכיאולוגיות הנפלאות ביותר. הפרתנון הוא אולי החשוב בהם, אך הוא עדיין נראה כאילו הוא עומד בתחילת שיקומו, כששטח האקרופוליס בו הוא שוכן עדיין זרוע, כפי שהיה לפני עשרות שנים, ערימות אבנים ופיגומים, כאילו זה עתה החלו בבהילו בעבודות השיקום. כך גם בתיאטרון דיוניסוס המופלא, שעשבים שוטים עולים בו, בין פסלים עתיקים; או באגורה הרומית הגדושה חלקי עמודים וכותרות, כשמאות עמודים ועליהם כתובות מתגוללים בשטחה באין הסבר, כאילו מדובר בתל חרסים פלמוני, שזה עתה נפתחו בו החפירות בניהולו של פרופ' ה. חובבני.

something

שכיות חמדה בין עשבים שוטים: תיאטרון דיוניסיוס, למרגלות האקרופוליס באתונה



היוונים חלמו על פאר שיבוא במימון מבחוץ, אך זו מעולם לא הייתה הכוונה של מדינות אירופה העשירות. בפועל, אין ולא הייתה למדינות העשירות באיחוד יכולת לקיים רמת חיים וחובות של מדינות אחרות, שכן הן עמוסות בחובות כמעט באותה מידה כמו המדינות העניות יותר.

הצעד הטבעי עבור המדינות העניות, ובהן גם יוון, היה לנטוש את גוש האירו ולעמוד על רגליהן. כלומר, למחוק חלק מהחוב (באינפלציה או באופן חד־צדדי, לנקוט צעדי צנע מתבקשים נוכח האשראי המצומצם, ולחזור מחלק מצעדי ההרחבה שנקטו. מבחינה מבנית, ההשתחררות מהאירו הייתה כופה על יוון לצמצם במידה ניכרת את היקף התמיכות שלה ואת המגזר הציבורי, לטובת הרחבת המגזר הפרטי.

הצעד הקשה והנכון הזה, עם זאת, הוא כמעט בלתי אפשרי מבחינה פוליטית פנימית ואילו נעשה היה מביא לקריסה של גוש האירו תחילה, ושל המערכת הבנקאית והכלכלית של המדינות העשירות בגוש לאחר מכן. כדי למנוע זאת, נדחקו המדינות העניות למערכת של תשלומי סיוע ומדיניות צנע שמטרתה, להלכה, לסייע ביד המדינות העניות בתקופת המעבר, כשבפועל היא רק דוחה את הקץ לטובת שימור ההסדר הקיים עוד תקופת מה.

והזמן הולך ומתקצר. בבחירות שנערכו ביוני 2012 ביוון ניתנו כמעט מחצית הקולות למפלגות אנטי־דמוקרטיות מימין ומשמאל, שהמכנה המשותף שלהן הוא הרצון להתנתק ממוסרות האירו. הבחירות המקומיות לשנת 2014 מסתמנות כשלב נוסף בהתחזקותן של מפלגות אלו. זו תהיה המציאות.

something

שקיעה בים, סמוך לפארוס



הערות
1 אפיזודה קשורה למחצה: ליד האגורה הרומית, בלב הפלאקה, ניגש אלינו איש גבוה ורזה בהצעה עסקית מפתה: "יו וונט סלולר? סמסונג" כעדות, הציג מכשיר טלפון סלולרי בו מישמש באופן סתמי. ההצעה לא נראתה לנו, בין השאר משום שהמכשיר היה גנוב בעליל. האיש המשיך, באופן טבעי לגמרי, לבחור יווני שניצב סמוך לשם עם קטנועו וחברתו. דומה שנרשמה התעניינות.

something

זה דור שלישי? גנב טלפון סלולרי ולקוח פוטנציאלי, נטול קסדה. ברקע, רכבת הצעצועים לתיירים


2 לפי נתונים עדכניים חיו ביוון כ-862 אלף נתינים זרים, מתוכם 172 אלף ממדינות לא מפותחות מחוץ לאיחוד האירופי.
3 זו הייתה התרשמותי, ויש לה גם סימוכין בנתונים: בספטמבר 2012 הייתה אחת משלוש חנויות באתונה סגורה. לתצוגה מעניינת של מבנים נטושים ביוון, ראו כאן.
4 חברתי גורסת שמדובר בערגה שבדמיוני בלבד. אבל אני הצודק!
5 והוא לא לבדו. כ-88 אלף יוונים היגרו מן המדינה בשנת 2012, ויצרו מאזן הגירה שלילי נטו של בעלי אזרחות כזו העומד על 0.45 אחוז. בישראל, לשם השוואה, מאזן ההגירה השלילי בקרב אזרחים וותיקים (ללא עולי חבר העמים) עומד על כ-0.04 אחוז.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים



 
 
רשימת תגובות (11)
 
 
נפלא. ועדיין חסר הסבר
23/4/2014
נכתב על ידי גרי

מי מממן ליוונים גם היום את הפער הגדול, שלא לומר עצום, בין הכנסות להוצאות. ולמה. אתה בעצמך אמרת שהמדינה פשטה את הרגל (מה שלא קרה). איך מדינה פושטת רגל ועדיין מוציאה 20 ומשהו מיליארד דולר יותר ממה שהיא מכניסה? כל הרעיון בפשיטת רגל, זה שאתה חייב לחיות לפי האמצעים.
 
 
 
 
יפה מאוד! תודה
24/4/2014
נכתב על ידי גרשון

 
 
 
 
לגרי...
24/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

מי שמממן ליוונים גם היום את הפער בין הכנסות להוצאות הוא גרמניה, קרן המטבע, וכו׳. יוון פשטה את הרגל מהטעם הפשוט שהיא מחקה את חובותיה - העסק ממשיך להתגלגל כי הנושים מחלו על החובות (במיוחד בנקים גרמניים) מחשש לאסון גדול יותר אם יניחו ליוון לפשוט רגל ולנטוש את האיחוד האירופי. המאבק על יוון, בהקשר זה, חשוב במיוחד כי זו עדיין מדינה מסדר גודל קטן יחסית, שבמימונו ניתן לעמוד... הרעיון הוא שיוון היא רק הדרך למנוע אותו דבר בספרד או באיטליה.
 
 
 
 
משובח, מרתק, וכיף גדול
24/4/2014
נכתב על ידי תודה

 
 
 
 
יורו או דראכמה
24/4/2014
נכתב על ידי יעקב

הביקורת על הישארות יוון באיחוד האירופי איננה ברורה. שאלת המטבע היא שאלה טכנית לחלוטין. היתרון היחיד בחזרה לדראכמה הוא היכולת להדפיס דראכמות וכך לגנוב כסף ממי שמחזיק דראכמות. זו לא נשמעת מציעה גדולה במיוחד. יוון צריכה לאזן את ההוצעות שלה עם ההכנסות ולהפסיק לשלם לאנשים כדי שלא יעבדו, אך זה לא קשור לשאלה הטכנית באיזה מטבע משתמשים.

האפשרות השנייה היא למגבלות התקנים והרגולציה המושתים על יוון בידי האיחוד האירופי. אולם מעבר לרמיזה, לא כתבת דבר על כך ולא הסברת איך זה מפריע לכלכלה של יוון. בעצם, מהתיאור שלך נראה שהרגולציה לא ממש מפריעה ליוונים, המתעלמים ממנה.

נשמח לקבל הסבר. תודה
 
 
 
 
ליעקב, על פשיטת רגל, אירו ודרכמה
25/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

ליעקב,

שאלת אירו או דרכמה אינה טכנית.

מובן מאליו — מכל מקום, צריך להיות מובן מאליו — כי כאשר היוונים יעברו לדרכמה, הדבר הראשון שייעשה הוא להדפיס כסף כדי להקטין את גובה החוב או יתכחשו לחובות - כך או כך, התוצאה תהיה סוג של חדלות פירעון. זה פתרון רע מאוד, אך הוא הפתרון ההגיוני ביותר והסביר ביותר, בהשוואה לפתרונות האחרים.

מדינות פושטות רגל כמו חברות מסחריות, מצד השורה התחתונה: המדינה, כמו חברה פרטית, מתכחשת להתחייבויותיה, כולן או קצתן, והנושים רושמים הפסדים. במקרה של מדינה, אין אפשרות להעביר אותה לבעלים אחרים, שישאו בעול חלק מהחוב ולכן ההפסדים חלים כולם על הנושים, אזרחי המדינה ואזרחים זרים.

בסיטואציה הנוכחית, כשיוון כבולה לאירו ואינה יכולה להדפיסו, היא יכולה לא לשלם את חובותיה (זה למעשה כבר קרה, כשהנושים האירופים הסכימו לקבל תספורת בגובה של כ-80 אחוז על חובותיה של ממשלת יוון, מה שהוריד את גובה החוב מ-170.3 אחוז בשנת 2012 ל-157.2 אחוז בשנת 2013), היא יכולה לקבל הזרמת כספים חיצונית, או לצמצם את הוצאותיה. האפשרות השנייה מתקיימת (סיוע בהיקף של יותר מ-100 מיליארד אירו), אך היא חותרת תחת קיום האפשרות השלישית. כלומר, הסיוע הכספי מאפשר לה לא לבצע את הקיצוץ הממשי בהוצאותיה.

תהליך סביר יותר יהיה שיוון תפרוש מהאירו, תתכחש לחובות או תדפיס אותם, תעוף משוקי האשראי העולמיים ואז תהיה חייבת לצמצם את הוצאותיה. האמצעי מסריח, אבל התוצאה טובה יותר מהאפשרויות האחרות.

על תקנות ורגולציה, בתשובה הבאה.
 
 
 
 
על רגולציה ומחירים, ליעקב
25/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

יעקב, על רגולציה. כתבת:

אפשרות השנייה היא למגבלות התקנים והרגולציה המושתים על יוון בידי האיחוד האירופי. אולם מעבר לרמיזה, לא כתבת דבר על כך ולא הסברת איך זה מפריע לכלכלה של יוון. בעצם, מהתיאור שלך נראה שהרגולציה לא ממש מפריעה ליוונים, המתעלמים ממנה



בסיסית, המשמעות של רגולציה היא תמיד התמרה של ההוצאות, ובמיוחד קביעות רגולטוריות לגבי שכר עבודה, שהוא המוצר הבולט שבו מדינה ענייה יכולה להתחרות במדינה עשירה. לדוגמה, עלויות העבודה ביוון (תוצאה של העלות הממוצעת של העבודה ליחידת תפוקה - המחושבת בחלוקת עלות העבודה הכוללת בתפוקה הריאלית) היתמרו מגובה של 49.3 בשנת 2000 ל-107 בשנת 2008. בספרד הן עלו מ-69.7 ל-106.2, בפורטוגל הן עלו מ-64.4 ל-113.3 שעה שבגרמניה עלויות העבודה היו ללא שינוי באותה תקופה (מ-98.5 לכ-98.8).

במטבע דומה, שכר המינימום ביוון עלה מ-543 אירו בשנת 2000 ל-794 אירו בשנת 2008. בספרד באותה תקופה הייתה עליה מ-495.6 אירו ל-700 אירו ובפורטוגל הוא עלה מ-371.3 אירו ל-497 אירו (בגרמניה אין שכר מינמום, ולכן אי אפשר להשוות ישירות).

אתה יכול לקחת כאן מדד אחרי מדד - מאזן הסחר, מדד מחירי התשומות, הייצור התעשייתי, וכו' ולראות כי העלייה במדינות העניות יותר בגוש האירו הייתה גבוהה יותר.

אנסה להמחיש זאת טוב יותר, אולי, באמצעות דוגמה. נניח שיש לנו שני מפעלים לייצור שקרכלשהו XYZ: האחד, גרמנוס, משוכלל ויעיל מאוד, עם עובדים המשתכרים היטב, תנאים טובים ושימוש באנרגיה ירוקה, ללא פליטת פחמן דו־חמצני, אך יקרה יותר. המפעל מפיק שקרכלשהו XYZ משובח, שמחירו 100 אירו ליחידה. מעבר לכביש ניצב מפעל מתחרה בשם הלאס, שאף הוא מייצר שקרכלשהו XYZ. כאן הייצור יעיל פחות, משוכלל פחות, עם עובדים המשתכרים הרבה פחות, כשהאנרגיה למפעל מופקת מפחם זול ועתיר פליטת פחמן דו־חמצני. הלאס יעיל פחות ומוצריו טובים פחות, אך הוא מייצר שקרכלשהו XYZ במחיר של 50 אירו ליחידה.

עכשיו, באות תקנות למיזוג רגולטורי וקובעות כי הלאס יצטרך לעמוד בתקנים מחמירים, ממש כמו גרמנוס, יוכל/יאלץ להעלות את שכר עובדיו, ולהשתמש באנרגיה ירוקה, ממש כמו המתחרה. אחרי המיזוג הרגולטורי, הלאס מייצר שקרכלשהו XYZ במחיר של 97 אירו ליחידה - והייתרון התחרותי היחידי שהיה לו התפוגג.
 
 
 
 
האם עזיבת גוש היורו היא פתרון
26/4/2014
נכתב על ידי יעקב

ראשית, לא ברור לי האם עליית שכר המינימום ועלויות ההעסקה היא תוצאה של הוראות של האיחוד האירופי או מהעיניים הגדולות של היוונים. ייתכן שהוא גם מגיע מהקלות של ניידות עובדים למדינות אחרות בעקבות האיחוד.

וגם אם נניח שהעלייה עצמה נכפתה על ידי האיחוד האירופי (לא ברור למה, הרי בגרמניה אין שכר מינימום), הרי גם אם יעזבו את האיחוד האירופי יהיה קשה מאוד להוריד את שכר המינימום אחרי שהיוונים התרגלו לחיים הטובים.

בזיהום היא כנראה בעיה יותר גדולה, כי האיחוד באמת יכול להפעיל נגדם סנקציות. השאלה היא אם מישהו בדק בפועל עד כמה זה משפיע.

איכשהו נראה לי שהטענות נגד האיחוד הן בעיקר טענות נגד הגלובליזציה: "פעם עבדנו כל אחד בכפר שלו ורעבנו ללחם והיה סבבה. היום בגלל הגלובליזציה יש לנו שפע גדול ואנחנו נדפקים"
 
 
 
 
מאמר מעניין ויפה
26/4/2014
נכתב על ידי קיפוד רדיואקטיבי

הבעיה לגבי ההתנהלות הפיסקאלית של יוון היא שכמעט כל מדינות הדרום הים-תיכוניות התנהלו בצורה כזו, בניגוד למדינות הצפוניות שבהן הייתה מדיניות של מאזן 0 תמידי (שוודיה, דנמרק). אז מדוע זה פגע בהם כ"כ חזק בניגוד למדינות כמו איטליה או ספרד (לא שהם במצב הרבה יותר טוב). המדינה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שנמצאת במצב גרוע כמו יוון היא אירלנד, אבל נראה כאילו היא מאמצת ליברליזם כלכלי, שלא כמו ביוון בה מפלגות הקצה עולות.
 
 
 
 
לא גלובליסטי אלא אנטי-גלובליסטי
26/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

ליעקב, כתבת:

ראשית, לא ברור לי האם עליית שכר המינימום ועלויות ההעסקה היא תוצאה של הוראות של האיחוד האירופי או מהעיניים הגדולות של היוונים. ייתכן שהוא גם מגיע מהקלות של ניידות עובדים למדינות אחרות בעקבות האיחוד.



דוגמת שכר המינימום רק כוונה להצביע על מדד שניתן לאמוד אותו באופן ברור - סוג של אינדיקטור חיצוני. את העלות הנובעת מהתאמת הייצור להררי התקנות של האיחוד האירופי קשה או אף בלתי אפשרי לאמוד באופן מובהק וחד משמעי. נעשו מספר ניסיונות לעשות זאת. בבריטניה עלה כי המחיר לבריטים (שאינם חלק מגוש האירו) הוא 27.4 מיליארד ליש"ט. מחקר בריטי בנושא משנת 2010 מתאר ביתר עיון את פרישת הרגולציה הזו ואת היקפה. (ניתן להניח כי ביוון, שממילא הייתה נתונה תחת עול רגולטורי כבד מתוצרת עצמית)

אני חושב, עם זאת, שאתה מפספס את הנקודה העיקרית כשאתה גורס כי "הטענות נגד האיחוד הן בעיקר טענות נגד הגלובליזציה." זה הפוך - האיחוד הוא הארגון הנלחם בגלובליזציה. המרכיב המרכזי בגלובליזציה הוא העצמה: מדינות ואנשים בעולם, שהיו קודם לכן מחוץ לשוק, הופכים לשחקנים שותפים בשוק. בכלכלה המוגבלת לתחומי המדינה, האפשרויות מוגבלות מאוד. נכון למדי היה לומר על סין, וייטנאם, הודו, וכו' לפני שלושים שנה כי הן מדינות שהתמ"ג שלהן מורכב בעיקר מאזרחים המגדלים אורז ומאכילים בו זה את זה. בשוק הגלובלי, מדינות עניות הופכות ליצרניות המועדפות, בזכות עלות ייצור נמוכה, ומייצאות את תוצרתן לכל העולם. בהדרגה, כפי שאנחנו רואים היום עם סין, טאיוואן, וקוריאה, וכפי שראינו בעבר עם יפן או הונג קונג, היצרניות של מוצרים נחותים ומוצרים בקבלנות משנה צוברות כוח הולך וגובר.

האיחוד האירופי קם בתקופה בה אירופה הייתה שחקנית פרו-גלובלית, ברוב המובנים (למעט החקלאות, שזה סיפור בפני עצמו). בהדרגה, העלות ההולכת ומתגבהת של העבודה באירופה הפכה את האיחוד לגוף אנטי-גלובליסטי. רוב המדינות באירופה מייצאות בעיקר לאירופה, והאיחוד האירופי, ובייחוד גוש האירו, מכוון להגן על אירופה מפני פערי העלויות בייצור באמצעות אכיפת התקנים היקרים יותר לייצור של האיחוד על כל המדינות החברות (ובאמצעות גופים כמו OECD, גם על מדינות נוספות). הרעיון הוא אנטי-גלובליסטי במהותו.
 
 
 
 
אם כל כך רע
3/5/2014
נכתב על ידי דודי

אז מדוע היקף ההגירה אינו רחב הרבה יותר?