שמאל, ימין, דוש וחצוצרות התהילה |
||||
|
||||
![]() |
||||
צפוף בעניין רב קראתי את טורו של ניב הדס ("עין עצלה" במוסף "גלריה" של "הארץ," 24.10.2014) על תכניתו החדשה של שרון גל בערוץ 20. בדרכו העדינה והמאופקת הצר הדס על־כך שהערוץ בכלל וגל בפרט הם שופרו של השלטון, זורעי פחד ושנאה, מתלהמים, מחרבנים בקססה וססאמאמאמו בהווייתם. את התכנית של גל לא ראיתי, ובהחלט ייתכן כי מדובר בתכנית פח מסיתה ומתלהמת. ייתכן גם כי מדובר בסתם תכנית שעמדות המנחה שלה נוטות יותר לימין מאשר לשמאל. שם התכנית, "שרון גל בשבע," מרמז לכך שכוונת המשוררים בערוץ 20 היא לתכנית שהמנחה בה מביא לידי ביטוי את עמדותיו האישיות, ומתוכן הביקורת של הדס אני מנחש שנטייתו של גל אינה לשמאל. לתפישת הדס אין מקום להבעת עמדה על־ידי מי שעוסק בעיתונאות. מי שידו בכך צריך להינשא מעל לכל חשד בעמדה או הטייה. אחד מסימני ההידרדרות, לתפישתו, ניכר בכך שגל ניצל, כביכול, את "השטף הלאומני" של מבצע "צוק איתן" ובאמצעות גלגול אויבי העם המדומיינים בזפת ובנוצות משה את עצמו מעמדת מוקצה מחמת חשד ("עיתונות... אמורה להיות מקצוע שבו ניקיון הכפיים נראה למרחקים") הישר אל מרכז הזירה. הלב כואב על הדס, הסובל לא רק מ"עין עצלה" כי אם גם מקטרקט בשלב מתקדם, שהרי הוא כותב את הדברים בעיתון שבו שפע פרשנים ועיתונאים המבטאים באופן גלוי וחריף את עמדתם. אם הבעת עמדה היא "מבט מצמרר על ההווה" הרי שייטה אדם לחשוב שהדס יושב בעיתונו אחוז רעד שכזה, שכל המערכת באה לחבוץ חמאה בחיקו המרטיט. אלא שהדס אינו מתכוון באמת להבעת דעה, שכן בין הפרשנים והעיתונאים בעיתונו של הדס אין אפילו אחד, כמדומני, האוחז בעמדות ימין. סימון דה בובואר אבחנה יפה כי הגבר נתפש כ"אנך" ואילו האישה נאמדת תמיד ביחסה אל ה"אנך" הזה. הגבר הוא הנורמה, האישה היא מי שנמדדת לא לעצמה אלא בהשוואה לנורמה. כך גם אצל הדס. מדעת או שלא מדעת, הוא סבור כי החזקה בדעות שמאל היא הנורמה, ה"אנך," היעדר ההטייה, שעה שמי שמחזיק בעמדות אחרות, דין הוא שהוא סובל מהטיה. זהו ההסבר האמיתי להתנהגותו של גל. אם החזקה בעמדות שמאל היא ההתנהגות הנורמטיבית, הבלתי-מוטה, מי שמאמץ עמדות ימין מבטא בכך אופורטוניזם חסר-מוסריות. אילו היה גל אדם מוסרי, הרי שהיה ממשיך לעמוד ב"פינה שאליה הורחק" והיה ראוי לשוב אל מרכז הזירה רק אחרי "התבוננות פנימה" ועיסוק ב"קונפליקטים שצפו בעקבות הפרשה." אי מוסריותו האינהרנטית מתבטאת בכך שלטובת "מקפצת קריירה" היה מוכן לזנוח את האמת (כלומר, את עמדות השמאל) ו"לצעוק מספיק חזק שמישהו שהעז למתוח ביקורת הוא 'בוגד'." מה שקצת עצוב לי הוא הסברה של הדס שאין דרך בה ניתן להכיל מגוון עמדות וערוצים. מדוע, אני חושב, שלא יהיו ערוצים לכאן ולכאן, ערוץ 20 וערוץ 30 וערוץ 90, שיחזיקו כל אחד בעמדות משלו, וירצו את הרוצים בהם. בערוץ הימין כל השמאל יהיה הזוי, הערבים יגדלו שפם ויאכלו חומוס בכריעה, ההתנחלויות יהיו יישובים ובוז'י יהיה חננה. בערוץ השמאל יקללו את ביבי, המתנחלים יהיו מתנחבלים, הערבים ידגמנו על מסלול שוויוני, אורי משגב יגיש את המהדורה המרכזית ובוז'י יהיה חננה. מה רע? לי אמנם אין טלוויזיה בבית, אבל לכם, קוראי היקרים, אני בהחלט מפרגן את העונג הזה. דוש בסיוע מחשבי בעל המסך הבודד נחשפתי באחרונה בפייסבוק להתפתחות לשונית מעניינת. בדיון נועם בין כמה צערערים קבל אחד מהם על תכונותיו הבלתי־נחפצות של צערער אחר, שלכך הגיבו שניים בצניפת "דוש!" בתחילה חשבתי כי מדובר בתחיה מחודשת של הקריקטוריסט הנודע קריאל גרדוש, הלא הוא דוֹש, הזוכה להכרה בקרב חובבי תולדות הקריקטורה. אחר־כך העליתי סברה ניסיונית יותר, כי מדובר בקריאה לנטוש את הרכילות ולשוב אל השורשים החקלאיים בתחום הדיש. הגיונה של סברה זו גם הסתמך על־כך שאחד מן המשתתפים בדיון היה גרגיראי מושבע, הסולד מכל אכילת חי, שעבורו הדיש והמורג הם בחינת הצלת נפשות. גם קריאות "יאק!" ו"אעייק!" שזינבו ב"דוש!" נשמעו כניסיון לחיקוי קולות בעלי־כנף החיים בהרמוניה נטולת איום עם הטבע. אך לא. כעבור זמן קצר הבנתי כי אותו "דוש!" כיוון להיות קיצורו של הכינוי האמריקני הנודע "דוּש בֶּג" (Douch Bag). כלומר, אותו צערער בלתי־נחפץ היה כה בזוי בעיני הדשים, עד שדומה לאותו מכשיר נודע המשמש לשטיפת הווגינה הנשית (להבדיל מזו הגברית!). הצערערים פשוט הפגינו את הפמיליאריות שלהם עם העגה הצפון־אמריקנית הנהוגה באולפני הטלוויזיה שם, עד לדרגה בה "דוּש בֶּג" בגרסתו המלאה קוצר ל"דוּש" הנינוח. "יאק!" ו"אעייק!" האונומטופאים היו חיקוי רבכתיבי ל-Yuck, הלא הוא "איכס" המוכר. זה קורה די הרבה בעברית. בעבר היה זה Shit הנודע, שאומץ בגרסה ישראלית המרוככת, שִיט (כלומר, סדין, sheet). אחרי שכולם תלו את סדיניהם ברוח הטקסטיל הצטרפה הכלבתא (או הקלאפטע) המאומרקנת Bitch, בהגייה בּיץ' (כלומר, חוף, Beach או אולי Beech, עץ אשור), וחיפחפה או אשוררה כל רגב. השפה היא ספוג. לפעמים בובספוג. מה שעורר אותי לחשוב היה האימוץ של כינוי אנטי-פמיניסטי כה מובהק. השפה הלא רווה כינויי גנאי המדמים את אברי המין הנשיים לדבר העלוּב והפחות ביותר. ביזיון המקוללת האולטימטיבי הוא אזכור הוואגינה בה מצוידות בנות המשפחה (כוס אמק וכוס אוחטוק לגווניו), והכישלון מקושר כמעט תמיד עם הצד הנשי בקיום יחסי מין (נדפק, נתקע, הושחל, וכו'). גם כאשר מוזכר אבר המין הזכרי, ההקשר הוא, בדרך כלל, של הימצאות בצד הנחדר של המשוואה (הזין שאתה אוכל כאן הוא כאין וכאפס...). צערערינו, מסתבר, ממשיכים לפסוע במשעול בו הוואגינה הנשית עודה העלבון האולטימטיבי. אוטותהילה באחרונה הבחנתי בהעדר מתמיה של דברי הלל וחצוצרות זרים המריעים את תהילתי המתבקשת. אחרי חקירה ודרישה התברר לי כי אם אין אני לי מי לי ואני כשלעצמי לא משהו, אמנם, אך אאלץ לחצצר תרועת תהילתי הבלתי הפיכה במו שפתותי. אז הנה שניים פכים. ברלין שלנו! במאמרי החרישי עם פרורי אגוזים שירות "הארץ לברלין (בינואר 2014) כתבתי את הדברים הבאים:
והנה, לא חולפים להם עשרה חודשים ובאותו "הארץ" נשוא המאמר אומר הפרופסור סרג'יו דלה-פרגולה: "אומרים שיש עשרות אלפי ישראלים בברלין, אז בדקתי בלשכה לסטטיסטיקה שם, וראיתי שנכון לסוף 2012, חיו בברלין 3,065 אזרחים ישראלים. זה נתון נמוך לעומת עשרות אלפי הישראלים שמספרים לנו שמסתובבים בברלין ואוכלים מילקי" מאוחר יותר באותה כתבה מצויין, לפי נתוני הבנק העולמי, כי "בגרמניה היו רשומים ב[שנת 2010] כ–14 אלף ישראלים (מהם כ–3,000 בברלין)." כלומר, נתוני הלמ"ס, דלה-פרגולה והבנק העולמי דומים מאוד - ובנתון הברלינאי, זהים - לאלו שאליהם הגעתי לפי הערכותי. הנוכחות הדלה בהפגנת "מחאת המילקי" (כמה עשרות, וזאת למרות השתתפותו האישית של אמיר חצרוני!) מרמזת לפרופורציות האמיתיות של התופעה. בנסיבות אלו, כדאי לציין כבדרך אגב עוד פיקציה בהתהוות: הטענה של הדרכון הזר. כלומר, אנשים מנסים לפשר בין התחושה האינטואיטיבית שלהם שיש "המון ישראלים בגרמניה" ובין הנתונים המורים אחרת באמצעות הצבעה על־כך שרבים מן היושבים בגרמניה הם למעשה בעלי דרכון זר ולכן אינם ניכרים בסטטיסטיקה. אלא שלמיטב הבנתי לא כך הדבר. כשברנש כלשהו נוסע לגרמניה, הוא יוצא את ישראל עם דרכונו הישראלי ובלמ"ס רושמים מינוס 1. אותו מינוס 1 מתגורר בברלין, נאמר, ואצל הלמ"ס הוא רשום כישראל המתגורר בברלין. אם הוא שב לישראל, הוא עושה זאת שוב עם דרכונו הישראלי, ונרשם כפלוס 1. אין לדרכונים הזרים—וכמעט לכל היושבים באירופה יש דרכון אירופי—השפעה כלשהי על הסטטיסטיקה. פסבדו-מדע ב-17.9.2014 כתבתי מאמר בשם כשבית־המשפט רוצה, גם פסבדו מדע יורה ובו הצבעתי על־כך שבית־המשפט העליון "קיבל באחרונה... אישור הרשעת אב באונס ביתו על תיאוריית הזיכרון המודחק, שאין אף עדות משכנעת אחת לקיומו." בהמשך ציינתי:
זמן לא רב אחרי כן כתב הפרופסור למשפטים יורם שחר:
האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קלינית פרסמה חוות דעת בה קבעה כי היא
על־כך, במאמר מקיף של פרופסור דוד נבון, חתן פרס ישראל בתחום הפסיכולוגיה, ואחר־כך בגילוי דעת עליו חתמו 47 מדענים, חוקרים וקלינאים מבחירי ובכירי התחום בישראל, נקרא בית־המשפט העליון "לבחון מחדש את ההסתמכות על זיכרונות מודחקים כראיה קבילה." בגילוי הדעת נכתב:
בהקשר אחר, התייחסתי לבעייתיות שבעדות האחות:
ופרופ' אורן גזל־אייל, מומחה למשפט פלילי מאוניברסיטת חיפה, גורס:
אעיר כי אין כוונת דברי לטעון כי העליתי טיעון מקורי, או שהאלונים העבותים שמדבריהם הבאתי כאן נסמכים על הזלזל הקלוש של מאמרי—אלא שבהיבט העיתונאי/בלוגאי, הקדמתי להצביע על היעדר מעבר של רף הספק הסביר, כשהבסיס הוא זיכרון משוחזר. תיקון דיין במאמר על אסי דיין לפני מספר חודשים חלקתי שבחים למשה דיין, שבביקורתו החדה על שירי בנו, אסי, הזניק את הקריירה של האחרון כקולנוען. ברכה הייתה בכך, סברתי. בינתיים יצא לי להציץ בכמה דקות מהסרט "החיים על־פי אגפא" ואני מבקש לחזור בי. זו זוועה שלא תתואר. טקסט מלאכותי ונוקשה, משחק איום, חוסר אמינות מוחלט. בררר. הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים |
||||