מספר הישראלים החיים בגרמניה בכללה אינו ידוע בוודאות. סוג של אקסטרפולציה שערכתי, לפי שיעור התמותה באוכלוסיה היהודית ונתוני האוכלוסיה משנת 2003 מעלה כי בגרמניה חיים היום כ-17-18 אלף ישראלים. מתוך אלו, לפי הערכה רווחת, כ-3,100 חיים בברלין.

הבעיה הקרדינלית ביותר... הייתה בנסיבות היזכרותה של המתלוננת. עצם הרעיון של היזכרות בעקבות חלום הוא בעייתי, בין השאר כי התמיכה בהיתכנות של היזכרות מאוחרת כזו נמוכה מאוד. למעשה, כבר לפני כעשרים שנה היה בהיר לרוב החוקרים (להבדיל מהמתפרנסים בתחום) כי אין תימוכין אמפיריים לטענה בדבר "זיכרון מודחק".... עדות שהושגה באופן שלפי טענת חלק גדול מהמומחים כלל אינו אפשרי, חייבת לזכות למשקל נמוך מאוד, גם אם השופטים רוחשים אמון מוחלט למוסר העדות. לדוגמה, אם מישהו יבוא וימסור עדות משכנעת, אמינה, רציפה וגדושת פרטים, אך יאמר כי היא הושגה באמצעות כדור בדולח, או מדיטציה המאפשרת לו ראיה מרחוק, המשקל שיינתן לעדות יהיה נמוך מאוד, אם היא תתקבל בכלל. כך, אם האמון בדברי המתלוננת הוא מוחלט (100 אחוז) והשיטה בה נקנתה העדות (זיכרון מודחק) היא בעלת אמינות נמוכה מאוד (נאמר, 25 אחוז היתכנות) אותה אמינות נמוכה חייבת להשליך על משקל העדות. וודאי שקשה לראות איך היא מאפשרת לעבור את משוכת הספק הסביר.

האם ייתכן שאדם ייזכר בעובדות שנדחקו מזיכרונו למשך שנים רבות? אני מניח שכן. האם ראוי להעניש אדם אחר ולכלוא אותו לשנים רבות על בסיס זיכרון כזה? אני חושב שלא.... הסיבה שבשלה נזעקתי לכתוב את המאמר ממוקדת כולה בכוחם של השופטים לפסול "מעבר לכל ספק" את ההנחה כי דמיון התקבע כזיכרון אצל הבת המתלוננת. פסילה כזאת מחייבת קפיצת־אמונה מסדר גודל שונה לחלוטין, ואני מאמין שלא היושב במרומים ולא אנחנו לא ציידנו את שופטינו בתכונות הנחוצות לה.

מוטרדת מאוד מהחלטת בית המשפט העליון, המנוגדת למידע העומד לרשותנו בתחום הפסיכולוגיה. אין מנגנון פסיכולוגי מוכר באמצעותו ניתן לשכוח לחלוטין אירועים טראומטיים חוזרים ונשנים ואז להיזכר בהם באופן פתאומי בעקבות חלום. יתר ע־כן, יש ממצאים מחקריים מבוססים היטב שרבים מהזכרונות המשוחזרים, לכאורה, של התעללות מינית בילדות הם למעשה מדומיינים—המאמין אוחז בהם בכנות, אך הם היזכרות כוזבת או מעוותת. למעשה, רוב המומחים בתחום הפסיכולוגיה מפקפקים אם זיכרונות משוחזרים אמיתיים הם בבחינת האפשר, בהתחשב במה שידוע לנו על האופן בו נוצרים זיכרונות. גם המומחים הסבורים אחרת מסכימים כי זכרונות משוחזרים אינם צריכים להתקבל כאמיתיים בלי חיזוקים משכנעים ממקורות אחרים.

קיימות עדויות שלפיהן נפגעי התעללות מינית בילדות נוטים לפעמים לא לחשוב ולא לדווח על ההתעללות לאורך הרבה שנים (למרות שהם מודעים לעצם קיומה) בשל גורמים שונים, כגון בושה, חשש שמא לא יאמינו להם, או תלות מתמשכת במתעלל. במקרים אלו אין מדובר בזיכרון מודחק ששוחזר אלא בזיכרון רציף אשר הנפגע/ת דיווח/ה עליו בחלוף זמן, ולגבי עצם קיום התופעות האלו אין מחלוקת. מאידך, קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים. מחלוקת זאת מוזנת על ידי ממצאים רבים המעוררים ספק ממשי בקיום מצבים כאלה ומצביעים על האפשרות החלופית של זיכרון כן אך כוזב.

יתרה מכך, קיימת הסכמה רחבה כיום, גם בקרב אלו המאמינים שתופעת הזיכרון המודחק-משוחזר היא אפשרית, על שתי נקודות בסיסיות: אחת היא שאין כיום שום דרך אובייקטיבית המאפשרת להעריך את מידת המהימנות של זיכרונות מודחקים-משוחזרים והשנייה, כי לא ניתן להסתמך על קיומם של סימפטומים נפשיים מכל סוג שהוא, כולל לא כאלו של תסמונת עקה פוסט-טראומטית, כראיה לכך שעבירת המין שנחזתה להיות משוחזרת בזיכרון אמנם בוצעה. זאת משום שמחקרים רבים מצביעים על כך שסימפטומים מעין אלו יכולים להיגרם כתוצאה מטראומות אחרות או אף מעצם האמונה שטראומה אכן התרחשה. הוא הדין בשורה של סימפטומים אחרים הנחזים לכאורה כדיאגנוסטיים, כגון חלומות על גילוי עריות, אירוע לא נדיר שנראה כי אינו מסמן דבר.

במקרה שלישי מנסה ארבל לבאר תהיה חשובה: "המעשים בוצעו לכאורה משך שנים, בתדירות של כמה פעמים בשבוע, בחדר בו ישנו גם שתי אחיותיה של המתלוננת שלא נטען כי הבחינו במעשים." ארבל מסבירה זאת באפשרות לחשש של אחיותיה של המתלוננת מפגיעתו הרעה של האב (סעיף 114), אך הדברים אינם מסתברים מכך שהקשר בין האב לבנותיו ולאשתו לשעבר נותק ומהמשקל הרב שמייחסת ארבל לעדותה של האחות בעניין אחר (אמירה של האב: "אני לא בטוח במאה אחוז") שלטענתה הראשונית לא התייחסה למעשי האינוס, אך מאוחר יותר, כשניתק הקשר בין הבת לאב, נטען כי דווקא התייחסה אליהם. כלומר, חששה של הבת מן האב לא הגיע עד כדי כך שתימנע מעדות מרשיעה, לכאורה, אך היא עדיין עומדת בעיוורונה למעשי אינוס שהתרחשו מאות פעמים בנוכחותה? על פניו, יש כאן בעייתיות.

בית המשפט בוחר להאמין למה שהאחות אמרה בבית משפט ולא מה שהיא אמרה במשטרה. זו ראיית חיזוק מאוד חלשה כי מדובר בחצי משפט בשיחה לא מתועדת כשההקשר של הדברים לא ברור. בעיניי זה מוגזם לייחס לאמירה כזאת חשיבות כה רבה.... היא טוענת שהמעשים בוצעו בה מספר פעמים בשבוע, מגיל שלוש עד גיל 11, בחדר שבו ישנו שתי אחיותיה הגדולות. הן לא זוכרות כזה דבר, כולל האחות שתומכת בה. ייתכן אמנם שבכל מאות הפעמים הן אף פעם לא התעוררו? האם זה לא מחליש את הסבירות של הסיפור? לדעתי זה לפחות יוצר ספק סביר.

הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים