עניים בלוף
 


פרסומים שונים בנוגע לאי־השוויוניות והעוני בישראל מעלים שוב ושוב את הטענה כי בישראל שורר עוני בהיקף חריג—מאלו הטוענים כי שליש מהילדים הם עניים ועד אחרים הגורסים כי יש כמעט שני מיליון אנשים בישראל אותם ניתן להגדיר עניים. העובדות, עם זאת, אינן תומכות כלל בטענה זו.

איפה העניים?
סקר הוצאות משקי הבית של הלמ"ס בוחן את הוצאות משקי הבית והכנסותיהם, ומציג בפנינו חידה. כאשר בוחנים את ההכנסות המוצהרות של משקי הבית עולה כי העשירון התחתון של משקי הבית בישראל חי על הכנסה נטו של 2,028 שקל לחודש. העשירון העליון נהנה מהכנסה נטו של 32,824. קשה להאמין כיצד יכול משק בית בעשירון התחתון לחיות מהכנסה זו, והפער בין העשירון העליון והתחתון עצום.

אם בוחנים את הוצאות משקי הבית, נחשפת תמונה שונה לחלוטין. העשירון התחתון—כלומר, אותו עשירון שהכנסותיו נטו הסתכמו ב-2,028 שקל—מוציא מדי חודש לתצרוכת 5,539 שקל. העשירון העליון, לעומת זאת, מוציא 26,295 שקל מדי חודש לתצרוכת. כלומר, המצב הוא שבעוד שהוצאותיו של העשירון העליון הולמות את הכנסותיו, העשירון התחתון מוציא הרבה יותר מההכנסה המדווחת שלו. יתר על־כן, הפער בהכנסה בין העשירון העליון לתחתון הוא פי 16.2, שעה שהפער בהוצאה בין העשירון העליון לתחתון הוא רק פי 4.74.

המסקנה הברורה מזה היא שמישהו מוכר לנו פה לוקשים: סקרי ההכנסות הם בלוף, והבלוף הולך ומתעצם ככל שאנו יורדים בסולם העשירונים.

מצב זה הוביל אותי בעבר להשוואה של ההכנסות בישראל ובעולם. בתקופה בה ביצעתי את ההשוואה הראשונית, עדיין לא עמדו לרשותי נתונים מסודרים. עתה, בחסות מסד הנתונים של אירו-סטאט, יש ביכולתי לעשות זאת באופן טוב יותר.

נתוני אירו-סטאט מציגים את הכנסות משקי הבית במדינות שונות באירופה בחמישונים ולא בעשירונים. כדי לערוך השוואה הולמת, המרתי את נתוני העשירונים בישראל לנתוני חמישונים. אחרי שנחתי וסעדתי את לבי בלחם עם זיתים, הגעתי למסקנה כי השוואה הוגנת בין נתוניה של ישראל לנתוני אירופה צריכה להיערך עם בקרה לגודל משק הבית, שבישראל הוא גדול במידה ניכרת מהממוצע האירופי.

אחרי ביצוע בקרות אלו, נטלתי שש מהמדינות הנחשבות למתוקנות ביותר—דנמרק, פינלנד, שוודיה, נורווגיה, הולנד וגרמניה—ויצרתי ממוצע של חמישוניהם, לפי הוצאה של פרטים. את התוצאות של ההשוואה תוכלו לראות בשני התרשימים הבאים.

something

something

הפער בין המדינות המתוקנות וישראל מצד ההוצאות לצריכה, כך ניתן לראות בקלות, קטן עד מאוד. הפער הממוצע בין החמישון העליון לתחתון הוא פי 1.97 ופי 1.94 בממוצע בין שש המתוקנות. בהולנד ובנורווגיה הפער הוא הנמוך ביותר, ואילו בפינלנד ובגרמניה הוא הגבוה יותר. אם בוחנים את נתוני האיחוד האירופי בכללו, הנתונים אף קרובים יותר לאלו של ישראל:

something

אמנם ה'מכפיל' (היחס בין החמישון התחתון לעליון) של האיחוד האירופי גבוה יותר משל ישראל (פי 2.17), מה שמשקף לכאורה פחות שוויוניות באיחוד האירופי בכללו, אך נתון זה נובע רק מכך שהחמישון התחתון באירופה נוטל נתח מעט קטן יותר מכלל ההוצאות. בשאר החמישונים הפערים אינם חורגים בדרך כלל מאחוז בודד. לשם השוואה, בתורכיה הפער בין החמישון העליון לתחתון הוא פי 3.56.

הפערים בין החמישון התחתון לחמישון העליון מתבהרים עוד יותר כאשר מתייחסים לנתח היחסי המצופה. במצב של שוויון מוחלט, החמישון התחתון בישראל היה צורך כ-20 אחוז מכלל הצריכה. בפועל, הוא צורך כ-14.8. החמישון העליון היה אמור לצרוך גם הוא כ-20 אחוז מכלל הצריכה, כשבפועל הוא צורך 29.1 אחוז. אלו פערים קטנים יחסית בין מצב של שוויון מלא למצב בפועל.

הנתונים אינם מספרים לנו כי אין עוני בישראל, אך הם מרמזים לנו כי יש מידה רבה של דמיון בהיקפי העוני ובפערים ביכולת הכלכלית בין ישראל לבין מדינות הרווחה האירופיות. הנתונים מצביעים על מדינה בה יש מערכת מס פרוגרסיבית ונרחבת מאוד, הנוטה 'לשטח' את הפערים בתוך האוכלוסייה, וללוש אותה בדמות מעמד בינוני נרחב מאוד, עם שוליים דקיקים של עניים ועשירים.

רואים שקוף
הנתונים מלמדים אותנו דבר חשוב נוסף: עינינו אינן מטעות אותנו. על־אף שמספרים לנו על עוני רווח, מעטים מבינינו נתקלו במסכת העוני הזו במציאות ממש. מי שסובב בעיירות הדלות יותר של ישראל, ביישובים ערבים, בישובים חרדים עשוי להיתקל בעוני, אך מצב של רעב (או אי־ביטחון תזונתי) אינו תופעה שהוא נתקל בה אגב שגרה, ותופעות של ילדים רעבים ללחם המלקטים אוכל מהרצפה או גונבים אוכל נדירות ביותר.

הסיבה שאיננו רואים את התופעות האלו, כך מלמדים אותנו הנתונים, היא שהן נדירות. לדוגמה, העמותה הארצית לשובע, מן הבולטות בעמותות המעניקות שירותי תמחוי לעניים, מדווחת כי היא מזינה 2,300 איש בבתי התמחוי שלה. עצוב לראות אנשים כה רבים מגיעים עד פת לחם, אך זו בפירוש לא תופעה החובקת עשרות אחוזים מהאוכלוסייה. אגודה גדולה אחרת, מאיר פנים, מגישה לניצולי שואה כאלף מנות בחודש, ובאמצעות סניפיה מציעה ארוחות לכ-3,000 ילדים. שוב, קנה המידה מדאיג, אך בוודאי רחוק מלהיות ייצוג של תופעת רעב רחבה. גם שאר העמותות, רובן קטנות בהרבה, עוסקות במספר קטן יחסית של נתמכים. התופעה בכללה, כך מלמדים אותנו הנתונים, חובקת כאחוז מהאוכלוסייה, לא כשליש ממנה.

המידע על עוני בהיקף רחב נובע מכמה מקורות, שהבולטים בהם הם דוח העוני של הביטוח הלאומי ודוח העוני האלטרנטיבי של עמותת לתת. במקרה הראשון, מדובר במידע המתבסס על הכנסות—וכפי שראינו, למידע זה יש ערך אינדיקטיבי מועט ביותר.

מקור המידע החשוב האחר, דוח העוני האלטרנטיבי, הוא סוג של בדיחה עצובה. בתיאורים השגורים בעיתונות, דוח העוני האלטרנטיבי מייצג בחינה מעמיקה ומקיפה של העוני בישראל. טלי חרותי-סובר בבלוג שלה בדה-מרקר, לדוגמה, גורסת כי נתוני הסקר "מגיעים מסקר נרחב של משפחות רווחה." בפועל, הדוח מבוסס על שאלון שמילאו 520 מנתמכי לתת, שלפי הפרופיל הדמוגרפי שלהם אינם מייצגים בשום צורה ואופן את מי שמוגדרים עניים על־ידי הביטוח הלאומי. לדוגמה, כ-27.5 אחוז מהמשתתפים בסקר הם משפחות חד־הוריות, לעומת תשעה אחוז לפי נתוני הביטוח הלאומי; חרדים וערבים מהווים כשני שליש מכלל הנמצאים מתחת לקו העוני בישראל, אך בסקר לתת משתתפים רק חרדים, המהווים 16 אחוז מהנשאלים.

הסקר אינו עומד בשום אמת מידה מינימלית לייצוגיות או אקראיות בבחירה, אך לתת משתמשים בנתוניו בכל זאת כאילו הם יציגים לכלל האוכלוסייה מתחת לקו העוני, ו'מנפחים' את הנתונים בהתאם. לדוגמה, הנתון המבעית על 9 אחוז מהילדים בישראל הנאלצים לגנוב אוכל מבוסס על תשובות של כמאה וארבעים משיבים מהקבוצה הלא יציגה (כלומר, כ-27 אחוז ממנה) שחולק בשלוש (לפי ההנחה כי כשליש מהילדים בישראל הם עניים) כדי להגיע לתוצאה: 9 אחוז מהילדים נאלצים לגנוב אוכל.

העובדה שהסקר של לתת מככב מדי שנה בכתבות על עוני, ונתוניו מתקבלים כמייצגים משהו אינה עדות לעוני אלא לאיכות הירודה של הדיון הציבורי. אנקוט לשון חריפה ואומר שזה אפילו יותר גרוע מהדוחות של אדווה—וזה אומר הרבה.

משחק של כוח
יש בישראל עניים, ומספרם אינו קטן, אך אין כל קשר בין נתוני העוני המוצגים לנו לנתוני העוני הממשיים. חלק ניכר מהעניים הסובלים חרפת רעב ונזקקים לסיוע אמיתי הם קשישים מעולי ברית־המועצות לשעבר, פגועי נפש, נכים, מוגבלים ודרי־רחוב. מצוקתם קשה ואמיתית. ניתן לסייע להם, אך ברוב המקרים קשה מאוד לשנות את מצבם מעיקרו. הם זקוקים לתמיכה קבועה.

בשורה התחתונה, זהו משחק של כוח. הביטוח הלאומי, שהפך למס מדינתי, איבד חלק ניכר מתפקידו העיקרי הראשוני, לשמש מנגנון ביטוחי עבור האוכלוסייה בעת מצוקה וזקנה. כפיצוי, הניף הארגון את דגל המאבק בעוני. כלומר, את הקריאה להגדיל את התקציבים שבאמצעותם הוא כופת אליו קבוצה גדולה מאוד של לקוחות. ככל שהתמיכה שלו באותם אנשים רחבה יותר, כך קשה להם יותר להיחלץ מ'מלכודת התמיכה' והופך אותה ממצוקה זמנית למצב קבוע, מה שמעצים עוד יותר את הצורך, כביכול, בהגדלה נוספת של התמיכה. ניפוח נתוני העוני על־ידי הביטוח הלאומי בא, על כן, כדי להרחיב מנגנונים כלליים של חלוקת כספים 'טיפשה' לאוכלוסייה רחבה של עניים פיקטיביים.

האינטרסים של גופים כמו עמותת לתת ודומיהם דומים ושונים. עבורם, ניפוח נתוני העוני והצגת נתונים מזעזעים הם עתה דרך לגייס תרומות. הם יודעים שנתוני הביטוח הלאומי מנופחים. בשלב זה, זה משרת את עניינם. בהמשך, כך מספר מנכ"ל העמותה, השאיפה היא "הקצאתו של תקציב יעודי למאבק בצמצום העוני ואי הביטחון התזונתי." במונחים מעשיים, פירושו הפיכת גופים כמו לתת מעמותות הניזונות על תרומתם של אנשים לגופים הניזונים מתקציב ממשלתי. כדי להגביר את הדחיפות, הם אינם בוחלים באיומים: "כאשר הגבולות נחצים [כלומר, כאשר יש עניים] מתחולל לעיתים שנוי מערכות אלים בחברה." אם לא תתנו לנו כסף, תהיה פה מהפכה.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (11)
 
 
אם לא היו עניים הרבה מאד אנשים היו מובטלים
30/10/2014
נכתב על ידי מוני דביר

כל בר דעת מבין שמספרי העוני בישראל כוללים מרכיב שאינו קיים ברוב המדינות המערביות: מספר גבוה מאד של משפחות חרדיות, כאלה שחיים מרצונם בהסתפקות במועט. הם לא עניים בעיני עצמם, וזה קובע יותר מההגדרות הפופוליסטיות.
 
 
 
 
דיסוננס בין הוצאה להכנסה
2/11/2014
נכתב על ידי עירד

אני נהנה לקרוא את הניתוחים שלך,
אבל במקרה הזה אתה לא מנסה להסביר את הפער בין ההכנסות להוצאות בעשירונים התחתונים, מה לדעתך המקור לפער הזה?
קשה לי להאמין שמחצית מהכנסת אותם עשירונים אינה מדווחת- הממשלה כבר היתה עולה על זה. המשמעות היא שמדובר באוכלוסיה גדולה מאד שצוברת חובות ועתידה להתרסק.

בנוסף, אשמח להבין איזה תיקון עשית לגבי גודל משקי הבית (שאכן גדולים יותר משמעותית בישראל).

 
 
 
 
לעירד, הסבר סביר יותר מחוב
3/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לעירד - כתבת:

קשה לי להאמין שמחצית מהכנסת אותם עשירונים אינה מדווחת... המשמעות היא שמדובר באוכלוסיה גדולה מאוד שצוברת חובות ועתידה להתרסק



ראשית, משום שזו טענה שעולה פעמים רבות, לא ייתכן כי אוכלוסייה תצבור חוב הולך ומיתמר, בלי הגדלה ניכרת של האשראי לציבור, והנתון הזה אינו קיים.

שנית, גם במבחן היגיון פשוט, אם משק בית מהעשירון התחתון צוברת גירעון של כ-1,000 שקל מדי חודש, הוא יגיע מהר מאוד לנקודה בה הוא לא יכול לקבל אשראי מהבנק, שכן האשראי הבנקאי ניתן לפי כושר ההחזר. אני לא חושב שיש משק בית עני בישראל שיוכל להרשות לעצמו לצבור גירעון הולך ותופח משך שלוש או ארבע שנים בלי שהבנק יפסיק לתת לו אשראי נוסף.

הסבר סביר יותר לפער טמון באפשרויות כמו הכנסות בעין ולא בכסף (לדוגמה, בפטור מארנונה והוזלה בתשלומים שונים); במבנה הוצאות סינתטי (לדוגמה, ההוצאה לדיור מחושבת באופן 'סינתטי' ואינה תמיד מותאמת להסדרים גמישים של מגורים, כמו מגורים ללא בעלות אך ללא שכר דירה בבית שבו כמה משפחות בין ערביי ישראל; ובהעלמות טובות ונאות - אנשים הנהנים מהבטחת הכנסה, לדוגמה, ייטו שלא לדווח על הכנסות שונות, מטעמים ברורים למדי.
 
 
 
 
החישוב
3/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לעירד - שאלת:

בנוסף, אשמח להבין איזה תיקון עשית לגבי גודל משקי הבית (שאכן גדולים יותר משמעותית בישראל).



אנסה להסביר. החישוב הראשוני שעשיתי היה של הוצאה כספית לתצרוכת לפי הכנסה נטו של משקי בית. החישוב הזה הניב תוצאה לפיה ישראל היא המדינה השוויונית ביותר בהשוואה. לדוגמה, בשוודיה החמישון התחתון נהנה מ-10.1 אחוז מנתח ההוצאות, לעומת 12.26 אחוז בישראל, שעה שהחמישון העליון בשוודיה מחזיק בנתח של 33.43 אחוז, לעומת 29.71 אחוז בלבד בישראל.

התוצאה הזו נוחה מאוד ומחמיאה מאוד לתזה שלי, אבל מעוותת, שכן משקי הבית בישראל גדולים יותר, בממוצע, בכל העשירונים, ולכן החישוב היה צריך להתבצע באופן הוגן יותר כלפי המדינות האירופיות, לפי פרטים בחמישונים ולא לפי משפחות. לכן חילקתי את הנתונים של הלמ"ס לגודל הממוצע של משפחה בכל חמישון. והתוצאות, בהתאם.

כפי שאתה יכול לראות, אם תציץ בנתוני הלמ"ס, בעשירונים התחתונים לפי הכנסה כספית נטו גודל משק הבית קטן יותר, יחסית, בגלל המשקל הגדול יחסית שיש לצעירים ולקשישים — משקי בית של אנשים בגפם.
 
 
 
 
שתי הטיות בנוגע להכנסות והוצאות
3/11/2014
נכתב על ידי עוזי גייגר

אחלה מאמר, כ(כמעט )תמיד...

בנוגע להכנסות והוצאות: קודם כל העשירונים של ההוצאה מחושבים על פי עשירוני ההכנסה, לפחות בכל פרסומי הלמ"ס שאני מכיר. משמע - לא מדובר בעשירון שמוציא הכי פחות אלא במידת ההוצאה של העשירון המדווח הכי פחות הכנסה. זה עיוות משמעותי שגם מתייחס לנקודה הבאה.

מי שייך לעשירון התחתון ומוציא כל כך הרבה? לפחות באופן חלקי התשובה היא "אנשים במצב זמני של חוסר הכנסה", למשל סדונטים, מובטלים בין עבודות, אנשים שהחליטו לקחת חל"ת לצורך השתלמות וכו'. אנשים כאלו מוציאים הרבה יותר מהכנסתם כיוון שזה מצב זמני ביותר עבורם והם מודעים לזאת. הם גם עשויים באמת לקחת הלוואה לצורך צליחת הזמן העני (בעיקר סטודנטים למיניהם).

כן, מדובר בציבור ה"צובר" חוב (או מוציא חסכונות), אבל כיוון שמדובר בציבור מתחלף שכאשר הוא יוצא מהמצב הזמני הוא מרוויח טוב אזי החוב לא באמת נצבר. אפשר להגיד שהכשל הראשי כאן הוא הנחת הסטטיות החברתית של האדם, הנחה שהנתון הבודד הזה בדבר הוצאות/הכנסות של החמישון התחתון מחסל. זאת בהנחה שאנחנו לא מקבלים שכל כך הרבה אנשים מעלימים כל כך הרבה הכנסה כל כך הרבה זמן.
 
 
 
 
אכן, עצם החלוקה לעשירונים היא הכשל הלוגי
3/11/2014
נכתב על ידי יוני

מאחר והיא מניחה מעמד סוציו-אקונומי קבוע, בעוד שהוא משתנה באופן תדיר למדי. כלומר אין שום בעיה שעשירון תחתון יהיה במינוס תמידי - מדובר על אנשים שהיו בעבר בעשירונים גבוהים יותר ופשוט צורכים את חסכונותיהם מסיבות כאלה או אחרות.
 
 
 
 
אז איך נדע מי עני באמת?
5/11/2014
נכתב על ידי עירד

אז לפי יוני ועוזי- חזרנו לנקודת המוצא. מי שמוציא ומכניס מעט יכול לעבור עשירון תוך כמה חודשים- אלה לא העניים שצריך לעזור להם.
האם יש דרך לזהות את ה"עניים האמיתיים"-אלה שבאמת מרוויחים מעט לאורך שנים?
האם יש דרך להבין מה חלקם האמיתי בעוגת ההוצאות וההכנסות, ויותר חשוב מכך- למי יש יותר חובות מנכסים וכתוצאה מכך לא יכול להתקיים בכבוד?
 
 
 
 
ערוץ חשיפה לכסף שחור - גלובס
6/11/2014
נכתב על ידי דוגמה


http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000984378#fromelement=hp_deot
 
 
 
 
לעוזי גייגר (וגם לאחרים)
6/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לעוזי גייגר,

ראשית, תודה על המחמאות.

שנית, אכן יש עיוות מובנה בכך שעשירוני ההוצאה מחושבים לפי עשירוני ההכנסה. לדאבוני, אני לא מכיר דרך להימנע מהחישוב הזה, כי אלו הנתונים המסופקים על־ידי הלמ"ס.

שלישית, אני שוב מסכים איתך (ועם יוני בהמשך; ועם עירד עוד יותר בהמשך). היה יכול להיות ערך רב למחקר אורכי של אוכלוסייה, במקום מחקר אנכי. כלומר, במקום לבדוק מי נמצא ברגע נתון באיזה עשירון או חמישון, בודקים מי נמצא ברגע נתון בעשירון או חמישון מסוים, ובודקים מה מתרחש איתו לאורך זמן - באיזו מידה העשירון התחתון הוא מקום או שלב בחיים.

נעשו כמה מחקרים כאלו, אף כי לא בישראל, ומהם עלה כי יש קשר מובהק בין "צריכת הסעד" של אדם להיעדר מוביליות חברתית (לדוגמה, !!!http://mpra.ub.uni-muenchen.de/13298/1/MPRA_paper_13298.pdf@@@כאן###). כלומר, ככל שאדם צרך יותר שירותי רווחה, כך ההתקדמות החברתית שלו הייתה צנועה יותר.

!!!https://www.treasury.gov/resource-center/tax-policy/Documents/incomemobilitystudy03-08revise.pdf@@@מחקר מעניין על המוביליות הגבוהה בארצות־הברית###
 
 
 
 
אופס, שולח שוב
6/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לעוזי גייגר,

ראשית, תודה על המחמאות.

שנית, אכן יש עיוות מובנה בכך שעשירוני ההוצאה מחושבים לפי עשירוני ההכנסה. לדאבוני, אני לא מכיר דרך להימנע מהחישוב הזה, כי אלו הנתונים המסופקים על־ידי הלמ"ס.

שלישית, אני שוב מסכים איתך (ועם יוני בהמשך; ועם עירד עוד יותר בהמשך). היה יכול להיות ערך רב למחקר אורכי של אוכלוסייה, במקום מחקר אנכי. כלומר, במקום לבדוק מי נמצא ברגע נתון באיזה עשירון או חמישון, בודקים מי נמצא ברגע נתון בעשירון או חמישון מסוים, ובודקים מה מתרחש איתו לאורך זמן - באיזו מידה העשירון התחתון הוא מקום או שלב בחיים.

נעשו כמה מחקרים כאלו, אף כי לא בישראל, ומהם עלה כי יש קשר מובהק בין "צריכת הסעד" של אדם להיעדר מוביליות חברתית (לדוגמה, כאן). כלומר, ככל שאדם צרך יותר שירותי רווחה, כך ההתקדמות החברתית שלו הייתה צנועה יותר.

מחקר מעניין על המוביליות הגבוהה בארצות־הברית
 
 
 
 
לעירד
7/11/2014
נכתב על ידי עוזי

קודם צריך להגדיר עוני: יחסי? אבסולוטי? יחסי למה?
בתגובה שלך יש דוגמה לבעיה שכזו: "למי יש יותר חובות מנכסים וכתוצאה מכך לא יכול להתקיים בכבוד". מי שמתאים להגדרה שלך עשוי להיות עשיר מופלג ולחיות כמלך הממונפים ובכל זאת, אם ךדבוק בהגדרה הזו, תמצא את עצמך מחלק קיצבאות לטייקוני ישראל...

לדעתי המדד העיקרי הנכון הוא ההתפתחות האישית, משמע ניגזרת ההכנסות או ההוצאות. סטודנט צעיר שמוציא מעט השנה וחיי בצימצום לא ירגיש עצמו עני ולא יהיה עני אם העתיד שלו צפוי להיות טוב. אדם עם הכנסה גבוהה אך צפי לפיטורים עשוי להרגיש עני ולחוץ כלכלית כבר היום. כמובן שקשה למדוד כאלו דברים, אז מגדירים ערך ביחס לשאר האוכלוסיה (כאילו שמצבם הנוכחי של תושבי הפזורה הבדואית או החרדים עוזר למצבי הכלכלי הנוכחי...) ורצים איתו כאילו שיש לו משמעות כלשהי.