הרוזן פוטינה
 


כדי להבין את הקריסה ברוסיה, עלינו להיזכר בספרד. לא, לא בספרד של היום אלא ספרד של המאה השש־עשרה והשבע־עשרה. אותה תקופה היו ספרד ופורטוגל מעצמות עולמיות כבירות, שהפליגו בימים, כבשו ארצות והחלו עומסים את ספינותיהם בשלל הרב שגילו שם.

[הקוראים מתבקשים לסלוח לי בנקודה זו על הפשטנות הרבה בהצגת הדברים שלהלן. אני מתמקד בסיפור העל, וכמובן זונח חריגים רבים, בהם גם חשובים, למתווה המוצג כאן.]

שני המוצרים החשובים והבולטים ביותר שעלה על ספינותיהם של הספרדים ושל הפורטוגזים היו זהב וכסף, שהתגלו בכמויות נכבדות במיוחד בדרום אמריקה. חצי האי האיברי צבר עושר אגדי כפי שניתן ללמוד מהסיפורים, מהאגדות וניתן לראות עד היום בכמה מהארמונות הפנטסטיים לחלוטין שנבנו בשתי המדינות.

לא מעט אנשים תוהים כיצד יכולה הכלכלה לשאת דבר שכזה. מצד אחד, אומה שבניה עמלים מצאת החמה עד קריסת החממה תמורת שכר זעום. מצד שני, אומה ספרדית השולחת ספינות המביאות עושר מן המוכן בדמות זהב וכסף, מטבע עובר לסוחר, וקונות בעמל זעום זה—שילוח הספינות—את כל הדרוש להן.

והתהייה נכונה, לפחות בשלב המיידי. במאה השש־עשרה והשבע־עשרה אכן זכו הספרדים והפורטוגזים לעושר רב. אלא שהשאלה אף פעם אינה איזה עושר נצבר אלא מה עושים איתו. אומות אחרות השקיעו את הכסף שעלה להן בעמל רב בפיתוח המסחר, התעשייה הזעירה, ושיפור החקלאות. השקעות אלו הניבו תשואה זעומה יחסית, אך תשואה זו הושקעה לפחות בחלקה שוב בשיפור נוסף במסחר, בתעשייה ובחקלאות. הספרדים והפורטוגזים, לעומת זאת, השקיעו את הזהב והכסף שהביאו בעיקר בבגדי הדר ובמבני פאר.

ההשקעה בבגדי הדר ובמבני פאר נושאת תמיד תשואה שלילית. התשואה הבסיסית של ההשקעה עבור המשקיע היא אפס ובנוסף בגדים מתרפטים, מבנים דורשים תחזוקה ואבטחה מפני שודדים, וחומרי הגלם המצויים תמיד בחסר מוקצים לצרכים בעדיפות נמוכה, בהסתכלות כלכלית (חדרי פאר בהם שוכן הרוזן רק חודש בשנה), במקום לצרכים בעדיפות גבוהה (מערכת ניקוז משופרת לשדותיו של הרוזן).

ההשקעה בהדר במקום בתשואה מחלחלת למערכת הכלכלית בכללה. כשהרוזן מבואנה ויסטה בונה לעצמו בית פאר, הוא עושה זאת כדי להתחרות בדוכס מוייה קוסטה בהפגנת עושרו. הרוזן אמנם מספק עבודה לבנאים ולאוּמנים העוסקים במלאכה, אך כתום המלאכה נותרים הבנאים והאוּמנים נטולי תעסוקה, כשאפשרות התעסוקה הריאלית שלהם היא רק בבניית אחוזתו העוד-יותר-מפוארת של הדוכס מוייה קוסטה.

להתרחשות כלכלית זו יש שלוש השלכות עיקריות: הראשונה היא כי ההתחרות הכלכלית החשובה ביותר—זו שבין הרוזן לדוכס—מתרחשת סביב השאלה מי ישקיע את כספו בתשואה שלילית גבוהה יותר; שנית, המערכת הכלכלית הולכת ומכיילת את עצמה להכשיר מספר גדל והולך של אנשים—כאמור, הבנאים, האוּמנים, הטייחים, וכו'—שעמלם יכול להניב רק תשואה שלילית; שלישית, הגידול בהשקעה עם תשואה שלילית מחייב ייבוא של מוצרים כמו אוכל, יין או אריגים ממקומות אחרים.

אם ננסה לפשט את הגרסה הפשטנית הזו עוד יותר, כשהרוזן מבואנה ויסטה בנה לעצמו בית פאר, הוא נטל את 1,000 אונקיות הזהב שהביא מעבר לים, חילק 800 מהן בין הספקים ובעלי המלאכה, העביר 200 אונקיות לאזרחי מדינות אחרות, ואז נטל על עצמו הלוואה של 50 אונקיות זהב בשנה, כדי לתחזק את בית הפאר ברמה נאותה. בעלי המלאכה, בתורם, העבירו אף הם חלק מהאונקיות לאזרחי מדינות אחרות, וחלק אחר לאזרחים במדינתם, וכן הלאה. הזהב, במלים אחרות, הלך ודלף, נזל וזלג אל מחוץ למדינה, לכיסם של העמלים באומות יצרניות יותר.

זה לא קרה מיד. ההליך היה איטי ובקצב הזמנים ההם נמשך עשרות שנים, אך זרימת ההון הייתה חד־כיוונית—מידי המשקיעים ללא תשואה (הרוזן מבואנה ויסטה ואזרחי ספרד) לידי המשקיעים עם תשואה באומות אחרות.

התהליך הזה הוביל את הספרדים ואת הפורטוגזים להגביר את מאמציהם, ולהשקיע און והון רבים יותר בהפקת זהב וכסף. באופן טבעי, המכרות הראשונים היו זמינים, גלויים ושופעים. המכרות הבאים, היו שופעים פחות, קשים יותר לגילוי וכרוכים בסכנות רבות יותר: שודדים, תעבורה, שיעבוד מספר גדול של בני אדם, שליטה בשטחים גדולים, וכן הלאה. כפי שאני מסביר בספרי "התמוטטות" התמורה על השליטה הקולוניאלית הלכה ופחתה, עד שהגיעה לנקודת ההיפוך. כלומר, בשלב מסוים, העלויות של תחזוקת האימפריה, הצבא והצי עלו על ההחזר שניתן היה להפיק ממנה.

אחרי נקודת ההיפוך, ואחרי שייצאו בהצלחה את כל הזהב והכסף שכרו, שקעו הספרדים והפורטוגזים במדמנה של ניוון כלכלי, ממנה לא הצליחו להגיח שנים רבות—יש שיאמרו, עד היום. כבר באמצע המאה השבע־עשרה הפכו המעצמות הכבירות האלו מעורערות מבחינה כלכלית, ומצבן הלך והידרדר בהדרגה. מעצמות אחרות התערבו באופן מתמיד בענייניהן עד שלקראת סוף המאה השמונה עשרה כבר אבד העניין אפילו בכך: פשוט לא היה שם כבר שום דבר שראוי לשדוד אותו.

הסיפור הרוסי
את סיפורה של רוסיה אפשר לבחון מנקודת מבט דומה. המדינה העשירה באוצרות טבע השקיעה את ההון שאלו הניבו לא בהשקעות המניבות תשואה, כמו פיתוח תעשייתי אמיתי, תעשיית טכנולוגיה עילית, ייעול, וכדומה, אלא בשיחוד המוני של תומכים (באמצעות העסקתם במגזר הציבורי), ובקברי המונים למזומנים, כמו אולימפיאדת החורף בסוצ'י. דו"ח של Awara, שכתב ג'ון הלוויג על כלכלת רוסיה (אין לי קישור, מצטער), מנסה לספק תמונה שונה. אף שהדוח מוטה באופן בוטה (לטובת פוטין) הוא עדיין מספק עדויות מעניינות לנתונים הפוכים מאלו שאליהם הוא מכוון.

בשנת 2000, בראשית שלטונו של פוטין, עמד הייצוא שאינו נפט של רוסיה על כ-49 אחוז מכלל הייצוא, אף כי מתוך הנתח הלא-נפטי הזה, שמנה סך הכל 50.4 מיליארד דולר, למעלה ממחצית הייתה של ייצוא מחצבים אחרים, כמו מתכות יקרות, או מוצרי לוואי של נפט. בשנת 2013, עדיין תחת פוטין, הצטמק שיעור מוצרי הלא נפט לכ-33 אחוז (176 מיליארד דולר), אך גם בתוך המכלול הזה, נתח המחצבים, המתכות ומוצרי הלוואי של תעשיית הנפט הפגין את הזינוק העיקרי. בפועל, שיעור הייצוא של מוצרים שאינם משאבי טבע הצטמק לכ-10-15 אחוז מכלל הייצוא. במלים אחרות, אף שרוסיה היא אומה של כ-140 מיליון תושבים, ששטחה חובק כ-15 אחוז משטחו היבשתי של כדור הארץ, הייצוא שאינו משאבי טבע שלה הוא מעט יותר גדול מהיקף הייצוא המקביל של ישראל.

רוסיה גם מעסיקה הרבה יותר מדי עובדים והוצאות הממשלה שלה גבוהות הרבה יותר מדי. לפי הדוח של הלוויג הוצאות הממשלה כאחוז מהתמ"ג הן 35 אחוז, והמדינה מעסיקה כ-17.7 אחוז מהעובדים בשירות הממשלה. שיעור זה אינו גבוה במיוחד, בהשוואה למדינות כמו נורווגיה או שוודיה, אך הוא בהחלט חריג למדינה שבמובנים רבים היא מדינת עולם שלישי.

יש גם נקודות אור. רוסיה תחת פוטין עשתה צעדים נכונים, ובייחוד בהורדת נטל המס על פרטים. שיעור השקעות הון סיכון גדל במידה ניכרת; וההשקעות הזרות הישירות גדלו, אף כי חלק לא מבוטל מהן עדיין ממוקד בתחום הנפט או בכסף רוסי השב הביתה משדות זרים (כמו קפריסין או מקלטי מס אחרים). המכשול העיקרי בתחום זה הוא העובדה שרוסיה פשטה את הרגל ושמטה את חובותיה בעבר הלא רחוק (1998), שחיתות רווחת והיעדר שקיפות.

אם ננקה את פס הקול מרעש סטטי, עם זאת, רוסיה היא עדיין, בעיקרה, סוג של ספרד מהמאה השש־עשרה: היא כורה זהב (שחור) מן האדמה ומשקיעה סכומי עתק בהשקעות הנושאות תשואה שלילית. היא כפותה אל הנפט וגורלה נתון במובנים רבים בידי גובה ההכנסות ממנו. ההתפתחות בתחום הכלכלי האחר במדינה עדיין רחוקה מאוד מלהיות משביעת רצון וב-15 שנות פוטין הפכה רוסיה למדינה שתלותה במשאבי הטבע שלה גדולה יותר ולא קטנה יותר.

בטווח הקצר, ברור כי שינוי פיננסי דרמטי כמו, לדוגמה, בעקבות מדיניות אמריקנית בתכנית הקלה כמותית נוספת, שתזרים כסף זול לשוקים, תוכל לגרום לעליה מחודשת במחיר הנפט. כרגע, לארצות־הברית יש אינטרס בכך. מן העבר השני, חשיפת החולשה של הרובל גם הופכת את המטבע לקרבן מתבקש למניפולציות עתידיות: כשסוחרים במט"ח יודעים כי מישהו (פוטין) התחייב לקלוט היצעים, המתקפה הבאה היא רק עניין של זמן.

בטווח הארוך, אין לרוסיה שום סיכוי להתרומם, כל עוד מדיניותה הכלכלית לא תשתנה מיסודה. המשטר הפוטיני מבוסס על ברית בין השלטון לקבוצה של מונופולים וקרטלים בזיכיון ובשליטה של המדינה. ככה לא נבנית כלכלה.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (8)
 
 
נורווגיה?
24/12/2014
נכתב על ידי עוזי

עוד מדינה שמייצאת אנרגיה בכמות גדולה. האם ירידת המחירים של הגז תשפיע על נורווגיה לדעתך?

הנפט והגז מפראקינג ופצלים משנים את מפת העולם - רוסיה היא רק הקנרית במכרה.
 
 
 
 
שכחת את האינפלציה
25/12/2014
נכתב על ידי אורי

הזרמת הזהב לאירופה לא ממש העשירה את הספרדים כי היא יצרה אינפלציה ופיחות בערך הזהב. מפתיע שמכולם דווקא אתה לא הזכרת משהו כזה... האם בגדת בערכיך והפכת לקיינסיאני?
 
 
 
 
ירידת חלקו של הייצוא שאינו נפט - לא בהכרח בעיה
25/12/2014
נכתב על ידי דודי

"בשנת 2000, בראשית שלטונו של פוטין, עמד הייצוא שאינו נפט של רוסיה על כ-49 אחוז מכלל הייצוא, אף כי מתוך הנתח הלא-נפטי הזה, שמנה סך הכל 50.4 מיליארד דולר, למעלה ממחצית הייתה של ייצוא מחצבים אחרים, כמו מתכות יקרות, או מוצרי לוואי של נפט. בשנת 2013, עדיין תחת פוטין, הצטמק שיעור מוצרי הלא נפט לכ-33 אחוז (176 מיליארד דולר)... שיעור הייצוא של מוצרים שאינם משאבי טבע הצטמק לכ-10-15 אחוז מכלל הייצוא."

בין אותן שנים עלה מחיר הנפט פי 3, מ-30 ל-90 דולר, כך שירידת חלקו היחסי של הייצוא שאינו נפט אינה בהכרח עדות למשהו לא תקין.
(אני לא יודע מה לגבי מחירם של מחצבים אחרים).

אולי הצגת היקף הייצוא שאינו משאבי טבע בפני עצמו היתה ממחישה טוב יותר את המצב.

כשלעצמה לא לגמרי ברור שזו בעייה בכלל. בגישה קפיטליסטית, אם היתרון היחסי של רוסיה הוא בנפט, והנפט צפוי להספיק לכמה שנים טובות קדימה, למה שלא תשקיע בהפקת נפט ולא בייצור גרביים או מסכי מגע? מדוע שכוחות השוק ינווטו לעבר כלכלה מגוונת יותר?

(אני כמובן לא מכחיש שיש בעיה בכלכלה הרוסית).

 
 
 
 
חלוקת סיכונים
25/12/2014
נכתב על ידי עוזי

דודי, חלוקת סיכונים.

שוק חופשי היה מנווט לשם כאשר ההחזר על השקעה בנפט היה יורד עקב רוויה. השוק הנוכחי שם מפנה את המשאבים החפשיים לאפיקים אחרים, בעיקר לשוחד מסוגים שונים (כולל שוחד ההמונים).
 
 
 
 
נורווגיה (לעוזי)
25/12/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

עוזי, כתבת "נורווגיה? עוד מדינה שמייצאת אנרגיה בכמות גדולה. האם ירידת המחירים של הגז תשפיע על נורווגיה לדעתך?"

לא באותו אופן, ובוודאי לא באופן מיידי. לפי תקציב שנת 2014, הבנוי לפי נפט במחיר של כ-100 דולר לחבית (מה שהיה נכון לאורך רוב השנה) יש בתקציב של נורווגיה, ללא נפט, גירעון של כ-138 מיליארד קרונות, שהם כ-72 מיליארד שקל. הגירעון הזה מכוסה בעודף הכנסות נפט בשיעור של כ-165 מיליארד (314 מיליארד קרונות). אלו מאפשרים לאזן את התקציב וגם להעביר עוד כ-91 מיליארד שקל נוספים לקרן החיסכון. אם נניח שהנפט ירד לגובה של 56 דולר לחבית ויישאר שם לאורך כל שנת 2015 לנורווגים יהיה בסיכום כולל עודף קטן, שיאפשר להעביר כ-20 מיליארד שקל נוספים לקרן. ירידה של הנפט מתחת ל-44 דולר לחבית תיצור גירעון ותאלץ את הנורווגים להשתמש בריבית מהקרן כדי לכסות את ההכנסות.

התקציב הנורווגי בנוי על ההנחה שהקרן הנצברת תניב בערך 4 אחוז החזר לשנה. גודל הקרן בערך 6.4 טריליון קרונות (3.5 טריליון שקל), כך שהתחזית לשנת 2014 הייתה להחזר של כ-5 אחוז.

הסכנות שאני רואה לנורווגיה הן שילוב של ירידה במחירי הנפט עם ירידות בורסאיות. לקרן יש למשל השקעה של כ-944 מיליארד קרונות בבורסה האמריקנית ועוד 580 מיליארד קרונות באג"ח אמריקני (חלק ניכר מהם באג"ח ממשלתיות). יש השקעה גדולה מאוד גם בבריטניה. הסכנה העיקרית לאלו היא ירידה ניכרת בריבית בעקבות התפקעות של בועה בורסאית, לדוגמה.
 
 
 
 
לא שכחתי את האינפלציה, היא רק לא כל כך חשובה
25/12/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לאורי (כץ, מדעת מיעוט, כך אני מניח), כתבת:

הזרמת הזהב לאירופה לא ממש העשירה את הספרדים כי היא יצרה אינפלציה ופיחות בערך הזהב. מפתיע שמכולם דווקא אתה לא הזכרת משהו כזה... האם בגדת בערכיך והפכת לקיינסיאני?



לא היה מקום לזה בסיפור על-על-על-על בנוסח שלי, אך אני לא בטוח שזה כל־כך משנה. למעשה, אני סבור שזה תומך בסיפור העל-על-על-על שלי. ראשית, לגבי טיעון היסוד - אם חלוקת הבוליון הייתה בתחילת הדברים כזו בה ההבסבורגים (שליטי ספרד, גרמניה, פלנדריה, וכו') שלטו באחוז מסוים מכלל הזהב והכסף, הרי שבזכות הכסף והזהב מאמריקה (וכן ממכרות הכסף בהונגריה ובגרמניה) שיעור הכסף והזהב שברשותם, כשלעצמו ובהשוואה לאחרים, גדל באופן אבסולוטי, מה שלמעשה מאפס את האפקט האינפלציוני. לדוגמה, התפוקה השנתית עד שנת 1500 הייתה בערך 1.9 מיליון אונקיות כסף, שהן משהו כמו 55 טונות של כסף. בשנים 1500-1640 היה יבוא הכסף מהאמריקות בערך בהיקף של 16,440 אלף טונות. כלומר, משהו כמו 120 טונות לשנה. השינוי הזה גדול בהרבה משיעור האינפלציה, שעמד על כ-0.9 אחוז לשנה בספרד וכ-1.5 אחוז לשנה במדינות אחרות.

שניתן, יש בדפוס האינפלציה תמיכה ברורה בטיעון שלי. האינפלציה, לפי שני מחקרים נפרדים, הייתה גבוהה יותר במדינות ה'לא מוזהבות' מאשר במדינות ה'מוזהבות' (למשל, כאן; וכאן), והדפוס הזה עולה בקנה אחד עם 'ייצוא' של הבוליון מהמדינות המייבאות/מפיקות אל המדינות עמן יש להן גירעון סחר.
 
 
 
 
לדודי
25/12/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

דודי, כתבת: "כשלעצמה לא לגמרי ברור שזו בעייה בכלל. בגישה קפיטליסטית, אם היתרון היחסי של רוסיה הוא בנפט, והנפט צפוי להספיק לכמה שנים טובות קדימה, למה שלא תשקיע בהפקת נפט ולא בייצור גרביים או מסכי מגע? מדוע שכוחות השוק ינווטו לעבר כלכלה מגוונת יותר?"

בהחלט. אבל הכלכלה צריכה לפעול מכוח עצמה. אם נניח שהשוק הרוסי היה פועל באופן חופשי, הרי שהכסף הנובע מנפט היה באופן טבעי נוטה לכמה מאפיינים:
א. ההון הנצבר בידי הבעלים היה מוזרם להשקעות בשוק הרוסי, בתחומים רווחיים. זה קורה באופן מצומצם מאוד ובגלל ה'הנחיה' של הממשלה בשוק, ככל הנראה באופן לא מיטבי.
ב. הנטייה הטבעית הייתה לגידול דרמטי מאוד בהיקף עיבוד הנפט וייצור חומרים נובעים ברוסיה עצמה. גם זה קורה, אך בקצב נמוך מהצפוי.
ג. ההוצאה לתחומי ראווה (כמו אולימפיאדות למיניהן) הייתה קטנה מאוד.
 
 
 
 
בהמון מובנים, הכלכלה של ישראל מאוד דומה לכלכלה הפוטינית
25/12/2014
נכתב על ידי אני

הדבר היחיד שמציל אותנו זה ענף ההייטק שמכניס כסף מבחוץ. לאט לאט גם בזה המדינה מכרסמת