האונה - מאמרים

למי להצביע?

אורי רדלר

15/3/2015

גילוי נאות: כותב שורות אלו הצביע בחמש עשרה השנים האחרונות לשינוי (פעמיים), לעלה ירוק, לקדימה, למפלגת העבודה ולליכוד.

עבור מצביעים צפים, כמוני, המשנים בחירתם מפעם לפעם, עיקרון היסוד של הצבעה בבחירות הוא שהבחירה אינה בדרך כלל עניין של אמפתיה כמו של אנטיפתיה. אתה מצביע לפי המפלגה שאתה הכי פחות לא מוכן להצביע עבורה בשום אופן. משום כך, הבחירה שלי היא עניין של אלימינציה: קודם אברר למי אני לא מוכן בשום אופן להצביע, וכך אדע למי אני כן מוכן להצביע. אנא, מחלו לי על הפלצנות המובנית בכתיבת מאמר על המפלגה לה אני אצביע כאילו יש לכך חשיבות רבה. זה בסדר, אני יודע מה מידת חשיבותי האמיתית.

ולמי שכל זה משעמם אותו עד כלות: אתם יכולים לדלג על כל המפלגות שאינן המפלגה שאתם חושבים להצביע עבורה... ויש גם סיפור פיקנטי מאוד על מאיר דגן בסוף...

המחנה הציוני
במערכת הבחירות הנוכחית הייתה כמות מופרכת של ספינים והקפצות, רובם ככולם פארש מוחלט, ואינם ראויים להתייחסות. מה שכן ראוי להתייחסות, עם זאת, הוא אופן המימון. זה אולי כשר, אבל גם מסריח עד השמיים כשארגונים במימון זר — ממש כמו בשנת 1999 — מופיעים ערב הבחירות. כל ה-V15 וזבאלות מסוגם מעלים צחנה לא משום שהם תומכים במחנה הציוני—תמיכה כזו היא עניין לגיטימי לחלוטין, ויש תומכים וכסף זר מאחורי גורמים שונים. לב הבעיה הוא בסודיות: ראוי שייחשף באופן ברור שקוף ופומבי מי שמממן את החברים האלה, שכן ההסתרה כאן מעוררת את התחושה של חזרה על סיפור 1999, אז נשלחו מומחי בחירות מטעם קלינטון לסייע לברק.

יותר מכך אני מסתייג מההתגייסות של ידיעות אחרונות/וויינט לעניין. ידיעות אחרונות אינו פועל כאן ממניעים של השקפת עולם—נאמר, כמו שפועלים עיתונאים רבים בהארץ או בערוצי הטלוויזיה—אלא כדי לקדם הצעת חוק לסילוקו של מתחרה, ישראל היום. אני חושב שכל אחד היה מבין אינטואיטיבית שיש בעיה במצב בו מועלית תרומה של מיליוני דולרים מטעם חברה מסחרית א' למסע בחירות של מפלגה ב', כדי שזו תעלה לשלטון ותחוקק חוק לסגירת המתחרה שלה, חברה מסחרית ב'.

משום כך, אף שבאופן אישי יש לי אמפתיה מסוימת להרצוג, ואני סולד מהמתקפה הפרועה על לבני (מה קרה? היא הפוליטיקאית הראשונה שעוברת בין מפלגות? יש במערכת הפוליטית לא מעט ילדים בזיגזג), איני רואה שום אפשרות להצביע בעד המחנה הציוני. איני יכול להצביע לאנשים שחשד מקנן בליבי כי הם ממומנים בסגנון פוטש-במימון-ממשלות-זרות או נישאים על כנפי מי שמבקש לסלק את מתחריו מהשוק באמצעות חקיקה.

[הערת צד: הכרזות ממין אלו של 200 האלופים או של דגן הם לגיטימיים לחלוטין בעיני, גם אם אין בהם חידוש כלשהו. למעשה, יש בהם בעיקר מיחזור כלשהו.]

מרצ
אני לא יכול להצביע גם בעד מרצ. אם היו עורכים סקר בקבוצת היחס שלי (מכרי) של המפלגה לה יצביעו, סביר להניח שמרצ הייתה זוכה שם ברוב גדול. כנראה שככה זה: בורגנים מצביעים לבורגנים אחרים. לזכות מרצ עומד הנימוק הקבוע של יושרה ואמינות (אם עוצמים עיניים ושוכחים את מקרה דדי צוקר), אך מאז שמרצ התנתקה משינוי, היא גם איבדה לחלוטין את שפיותה הכלכלית. נוסף על־כך, אף שהמפלגה מכריזה ברמה על נאמנותה לסוגיות של זכויות הפרט, כאשר הזדמן לה לשבת ליד שולחן הממשלה היא עשתה אפס בריבוע בתחומים אלו. במקום משרד הפנים שבו אפשר להשפיע ממשית על חקיקה דבקו במרצ במשרד אי-האפקטיביות האולטימטיבי, משרד החינוך והתרבות, דרכו קידמו ותיעלו טובות לחבר'ה. די אם נזכור את חלקו של ניצן הורוביץ הפורש בקידום חוק הספרים—המעשה המזוקק ביותר של העדפת האינטרסים של חותמי העצומות בתמיכה במרצ על אלו של ציבור הקוראים. איני יכול להצביע בעד מפלגה כזו.

כחלון
מפלגתו של כחלון, בשר מבשרו של הליכוד, מעוררת בי חשש. האסופה האקלקטית של מועמדים (פעילי שמאל כמו אלאלוף ועזריה, האלוף גלנט, מייקל אורן) נראית כעלולה להתפרק ביום שאחרי הבחירות, במיוחד כאשר יידרש הראש, כחלון, להחלטות קשות. הדבר גורם להסתייגות מסוימת, אך היא אינה מהותית.

הערה אישית: כמות שגיאות הכתיב, כולל בכותרות ("הוזלת יוקר המחיה בישראל"), במצע של כולנו מעוררת בי הסתייגות אישית. זו לא סיבה ממשית להצביע או לא להצביע עבורו.

עיון במצע של כחלון, עם זאת, פוגע מאוד ברצון להצביע עבורו. הרעיונות שלו לרפורמה בנקאית מציעות להוסיף רגולציה כדי לבטל את ההשפעות השליליות של הרגולציה הקיימת ולצד צעדים שנועדו להפחית את הסיכון המוסרי (כשל כלכלי שאינו נענש על ידי השוק) באים צעדים שמגבירים אותו במידה ניכרת (כמו ביטוח פקדונות). המצב גרוע אף יותר בתחום הטיפול במשבר הדיור. בעיקרה בנויה התוכנית על צעדים מנהליים המגבירים מאוד את סמכות השלטון המרכזי ומבנים שיטה של שיפוי והטבות מול קנסות כדי לעודד בנייה מהירה—אך מתעלמים לחלוטין משיקולי כדאיות או מחירות הפרט, כמו בכפיית פרויקטים של תמ"א 38, מיסוי על דירות שאינן מאוכלסות, כפיית בניית דירות קטנות, התערבות בשוק השכירות. המצע גם כולל הצעות מסוכנות כמו איגו"ח משכנתאות (מדוע? לא הספיק לנו מה שהיה בארצות־הברית?). כל אלו בצד, התכנית מתעלמת לחלוטין מבעיית הביקוש, ומתמקדת בפתרון הקל של התעסקות בצד ההיצע.

סעיפים אחרים במצע נושאים אף הם אופי דומה. כולם קוראים להגברת כוח השלטון המרכזי ומציעים רפורמות קמעונאיות המרחיבות את כוח השלטון, במקום בו נדרשות רפורמות סיטונאיות ורחבות. גרוע מזה, במקרים רבים הרפורמות סותרות זו את זו. כך, לדוגמה, המצע קורא להנמיך את חסמי הכניסה לגורמים בנקאיים חדשים, אך מייד שופך על השוק כמות כזו של בקרות והפחתות כפויות בהכנסות הבנקים, שתעקר כל סיבה להיכנס לשוק. כלומר, הרפורמות מפחיתות ומיד מעלות את חסמי הכניסה לשוק.

סקרתי כאן את המצע ביתר עיון מאשר ביחס למפלגות אחרות, שכן זה כרטיס הביקור של כחלון, המבקש לשמש כשר האוצר בממשלה הבאה. כך כחלון מקבל נקודות על ההשקעה והתוכניות המפורטות, הנשללות ממנו מיד שכן התוכניות גרועות. נוסף על־כך, אני לא מאמין בשרי אוצר ממפלגה שאינה מפלגת השלטון. אין מקרה אחד שבו זה עבד באמת. לא אתן את קולי לכחלון.

ראיון של גלעד אלפר לפודקסט הקונגרס על מצעי המפלגות ובהן זו של כחלון

יש עתיד
לקראת הבחירות הקודמות שקלתי, גם אם בעצימות נמוכה, לתת קולי ליש עתיד. חולשתה העיקרית של המפלגה בעיני אז הייתה הפופוליזם של לפיד (תכונה מעצבנת גם של אביו) והניסיון הבלתי־פוסק שלו לצאת בסדר עם כולם. אלו בדרך כלל תכונות גרועות של ניהול ושל משא ומתן, ולכן הייתי מופתע לטובה אחרי הבחירות מאופן ניהול המשא ומתן הקואליציוני. חלוקת התיקים המבוקשת של לפיד, עם זאת, בישרה רעות. יעדו הראשוני היה לקנות שליטה בכל משרדי הלמל"מ—כלומר, המשרדים שיש להם ניראוּת גבוהה (חוץ, חינוך, מדע, בריאות, רווחה) אך אין כל מדד ברור להצלחה או כישלון בהם. זה היה סימן רע לבאות, שכן השתקף מכך לא ניסיון אמיתי לשנות כי אם שאיפה לקנות שליטה במשרדים שלא 'יכתימו' את שרי יש עתיד בבחירות הבאות.

זה היה עניין מינורי, עם זאת, בהשוואה לתפקוד בפועל. שר החינוך פירון היה קטסטרופה; שרת הבריאות גרמן זוועה מקפצת; ולפיד עצמו, כשר האוצר, לא הצליח מיומו הראשון ועד האחרון להבין מאיזה צד פותחים צנצנת קונפיטורה. הבורות שלו בכלכלה הייתה העניין השולי כאן. הוא לא שר האוצר הראשון וכנראה גם לא האחרון שלא מבין היטב בענייני כלכלה. אבל השילוב של הפופוליזם והנחמדיזם שלו עם דרישות התפקיד הניב תוצאות שנעו בין העלוב למפחיד. לפיד יודע לרוץ לבחירות, אבל אין לו מושג מה לעשות עם מה שקיבל. לא אתן את קולי ליש עתיד.

המפלגה המאוחדת
המפלגה הערבית המאוחדת ודע"מ היא קוניוקטורה למטרת בחירות בין מפלגות שאין ביני לביניהן דבר, וקולי יתפזר ממילא בינן לבינן כבר בערב הבחירות. המפלגה המאוחדת גם אינה ממוקדת בדבר העשוי לשפר את מצבם של הערבים-הישראלים. למעשה, היא ממוקדת בכל דבר מלבד מה שעשוי לשפר את מצבם של הערבים. אולי חבורת היהודונים המפזזת ריקודי מה-נאורת ומכריזה על הצבעה לודע"מ בעצם רוצה באופן תת־מודע לדפוק את הערבים? אולי. מה שכן, לי אין מה לעשות כאן. לא אתן את קולי למפלגה המאוחדת.

ליברמן
זו כנראה הפעם האחרונה בה ליברמן רץ בהקשר של מפלגת ישראל ביתנו. האופורטוניזם הציני שלו מיצה את עצמו, כך נדמה לי, גם מבחינת הבוחרים עולי ברה"מ. ליברמן נבחר בשנת 2013 במסגרת הליכוד, אולי במחשבה לקנות לו מקום שם, עזב את הליכוד, זגזג לשמאל, זגזג לימין. מספיק. לא אתן את קולי לליברמן.

ש"ס ואלי ישי
לא ברור לי מה מניע את אסופת חסידי המרן הזו, שאפילו השלמה הדקיקה של העמדת פנים נשרה מאחורי תאוות הכוח והנקמה שלהם. לא ברור מה החיבור הממשי בין אלי ישי למרזליסטים (עוד קוניוקטורה שתתפוגג מיד עם אי-היבחרם) ולא ברור למה בדיוק מחובר אריה דרעי. זה קצת חבל, שכן בדרעי יש יותר ממה שנראה במערכת הבחירות הזו, ויש במפלגתו גם אנשים ראויים (יצחק כהן, למשל). בכל זאת, מסע ה'שקופים' והמעבר ל'אבא מביט מלמעלה' שבר איזה רף של ציניות—ועבור ש"ס מדובר ברף גבוה מאוד. לא אתן את קולי לש"ס או לישי.

הבית היהודי
נפתלי בנט, אף כי לא בהכרח אלו שעומדים מאחוריו, הוא איש התומך בדרך כלל בשוק חופשי, מה שמאפשר לסלוח לו בהקשר זה, למשל, גם על ההתרברבות המטופשת בחתימה על חוקי שכר מינימום. הוא יודע שהחוק הזה מטומטם לא פחות ממני (כלומר, החוק מטומטם, לא אני. טוב, אולי גם אני). בהמשך, אפשר לדפדף גם את פגעי מסע הבחירות הכושל של הבית היהודי, שהחליטה על אסטרטגיה לא נבונה, שינתה אותה, חזרה אליה, שינתה אותה שוב ואולי בזמן שישנתי שבה וחזרה אליה. כל יום ריקוד אחר, עם אותה התנהלות שלימזלית. עלוב למדי, אך נסלח. לא אשפוט מפלגה על איכות מסע הבחירות שלה.

נסלחים פחות סדרי העדיפויות. על־אף הניסיון למצב את המפלגה כמפלגת ימין-מאוזן מובלה, הבית היהודי נשלטת היום, כמו המפד"ל לפניה, בידי התפישות והאינטרסים של המתנחלים הדתיים. המפלגה עושה אמנם חענדאלאך לכיוונים אחרים, אבל בתכלס וברגע האמת, אלו ריבוניה.

אין רע בכך, כמובן. למתנחלים הדתיים זכות למפלגה משלהם, אך מפלגת שלטון או מפלגה השואפת לשלטון אינה יכולה להתבסס על קבוצה כה מצומצמת עם אינטרסים כה פרטיקולריים. אני מסתייג מכך שקבוצה קטנה יחסית—לפי נתוני בחירות 2013: כ-3.5 אחוז מכלל המצביעים וכ-15 אחוז בלבד מכלל מצביעי הבית היהודי—תתפוס מקום כה דומיננטי במפלגה. לא כך נראית מפלגת שלטון. לא כך נבנית מפלגת שלטון. כך נראית מפלגת קהילה נוסח מרצ (אשכנזים בקיבוצים ובעשירון העליון) או מפלגת שדולת-אינטרס נוסח ש"ס. למעשה, ההשוואה לש"ס קרובה לאמת באופן הצריך לעורר אי־נוחות אצל אנשי הבית היהודי. כאן, כמו בש"ס, מיעוט מצומצם (חרדים מזרחים) נהנה מדומיננטיות רבה ברשימה לכנסת ובמכלול האינטרסים, כשסדרי העדיפויות של הרוב המכריע של הבוחרים אינם זוכים לביטוי הולם.

מסע הבחירות המבורדק של הבית היהודי הדגים את הבעיה היטב. ברגעי מצוקה, אנשים נסוגים מהגיונם אל האינסטינקט שלהם. וכך הבית היהודי ברגע המצוקה שלה, פונה קודם כל אל האוכלוסייה הנתפשת כליבה ההכרחית שלה. בסופו של דבר, האינסטינקט ינצח וכל ההצהרות והמחוייבויות ידחו תמיד מפני האינטרס של המתנחלים הדתיים. אני לא מתנחל דתי ולכן אין כל היגיון בתמיכה במפלגה שמגדירה את אינטרס הליבה שלה באופן בלתי קביל עבורי.

אני מבין את חלומו של בנט להפוך לראש הממשלה חובש הכיפה הראשון. אבל זה לא יקרה כל עוד בתנועתו יש הרבה פחות מדי שקד, מגל ואוחנה, והרבה יותר מדי אורי אריאל וניסן סלומיאנסקי; יש כאן פחות מדי מפלגת ימין אמיתית ויותר מדי מפד"ל הישנה והרעה; יש כאן פחות מדי אנשים פתוחים ודינמיים ויותר מדי טמבלים של כל-ההומואים-קקה. אני מאמין שבנט רוצה ליצור שינוי אמיתי במפלגה. אולי זה יקרה פעם, אך הפעם לא אתן קולי לבית היהודי.

הליכוד
נותרה מפלגת השלטון המדכדכת. הליכוד מסתמך זה שנים פחות על כוחו ויותר על עברו; פחות על טיפוח שדרת הנהגה ויותר על הרוב היציב לימין—כ-55 אחוז מול 45 אחוז לשמאל-מרכז—המבטיח לו שליטה כמעט אוטומטית. הליכוד שולט, בהפסקות קצרצרות, מאז שנת 1977—והדבר ניכר בו היטב. המפלגה עייפה, מעוכה, ונראית בשלה לחמם מעט את ספסלי האופוזיציה.

העומד בראשה גם הוא בעיה. בנימין נתניהו הוא איש כריזמתי, מוכשר, נבון, שקול ובעל עקרונות. הוא מבין איך כלכלה עובדת ובניגוד למנהיגים אחרים וב-12 מ-19 השנים מאז נבחר לראשונה לראשות הממשלה גם היה אמון על ניהול כלכלת ישראל. רוב הזמן, הוא עשה את עבודתו היטב. לעתים, אפילו הרבה מעבר לכך. נתניהו, בנוסף הוא בערך הפוליטיקאי היחידי כאן שיש לו איזו ראייה אסטרטגית ברורה ביחס למצבה של ישראל מול בעיותיה באזור ובעולם.

אך נתניהו הוא גם אדם המעורר אנטגוניזם חריף אצל הרבה אנשים, הוא סובל מדימוי של אופורטוניסט נהנתן ונדמה כאילו בכל פעם בה רץ בראשות הליכוד לא מצליחה המפלגה לפרוץ את תקרת הזכוכית של 25-30 מנדטים. זו בעיה אצל מפלגת שלטון. בשנת 1992 הובס יצחק שמיר בבחירות. מפלגתו זכתה ל-32 מנדטים לעומת 44 שניתנו למפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. חלק לא מבוטל בהפסד הזה ניתן לייחס לכך שכ-10 אחוז מקולות הבוחרים זרמו למפלגות ימין, שחלקן לא עברו את אחוז החסימה. עם קולותיהם היה הליכוד יכול להגיע לאיזון עם מפלגת העבודה.

מאז ועד היום, למעט הבחירות בשנת 2003, נכשל הליכוד ב'ריסון' אובדן הקולות הזה ונתניהו, שעמד בראש הליכוד מהלך רוב הזמן הזה, לא התמודד עם הבעיה של התרחקותו מהציבורים הנותנים קולם לש"ס ופיצוליה, לא התמודד באופן משמעותי על קהל העולים מרוסיה, ולא ניסה להתחרות באופן משמעותי על קולות המרכז, בו נוצרות בהתמדה מפלגות 'בועה' נוסח שינוי, כולנו ויש עתיד. הרושם שנוצר אצלי מחוסר ההתמודדות הזו הוא שנתניהו לא הבין את הבעיה: בעיות הליכוד הן סוגיה אסטרטגית, אך נתניהו התמודד עמה כאילו מדובר בסוגייה טקטית.

ונתניהו הוא טקטיקן למטה מבינוני. ככל שהוא אסטרטג טוב, כך הוא פוליטיקאי רע. הוא מתנהל בתוך מפלגתו באופן לא נכון, ועורך החלטות טקטיות שגויות בזו אחר זו. אלמלא כן, לא היה גדעון סער יושב בבית, וכחלון לא היה גונב לליכוד עשרה מנדטים, וליברמן לא היה דוהר על הסוס הרוסי לערבות השומקום. ניהול טקטי נבון היה מונע ממנו למנות אומר הן אנמי כמו שטייניץ לתפקיד שאינו הולם את כישוריו; ובוודאי היה מונע ממנו לשוב על הטעות ולמנות את יאיר לפיד. מה קרה, לא ישב איתו מישהו ולימד אותו שמשר חוץ עוד אף אחד לא הפך לראש ממשלה? איש לא אמר לו שכששר האוצר שורף את עצמו גם ראש הממשלה בוער?

את כל הדברים האלו אולי לא נעים להניח בצד, אבל חייבים. נתניהו הוא פוליטיקאי גרוע עם בעיית יחסי אנוש. את זה כבר לא נשנה. במבחן הסופי, עם זאת, יש להצביע למפלגה שאתה הכי פחות לא מוכן להצביע עבורה בשום אופן. נתניהו, על כל פגמיו, הוא ראש־ממשלה ראוי. הליכוד, על כל פגמיו, הוא מפלגת שלטון ראוייה. הליכוד של נתניהו הוא המפלגה היחידה שטרחה להדגיש חופש כלכלי בתעמולת הבחירות שלה. נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה האפשרי היחיד המבין כיצד פועלת מערכת כלכלית. נתניהו, להשקפתי לפחות, ניהל היטב גם את מלחמת "צוק איתן" וגם את הקושי המובנה בהתמודדות מול נשיא ומזכיר מדינה אמריקניים יהירים ותמימים. נתניהו הוא עדיין הניגוד ההגיוני להרצוג, המוכן לעלות לשלטון באופן שבו הוא יכול לעלות לשלטון. המפלגה שאני הכי פחות לא מוכן להצביע עבורה בשום אופן היא הליכוד.

הערת סיום: איני ממליץ לאיש מה לעשות. כל אחד צריך לישון בלילה על הכרית שלו. אם אתם מתלבטים, עם זאת, זכרו כמה כללי מפתח: א) תהא התוצאה הסופית בבחירות אשר תהא, השמיים לא יפלו. בססו את הצבעתכם על תחושת הבטן שלכם, לא על הפחדות. ב) זכרו כי שלוש שניות אחרי תום ההצבעה, כל הפוליטיקאים שהכריזו שנאת נצח זה לזה וכי לא ישבו זה בממשלתו של זה עוברים אוטומטית למצב "אני מוכן לשמוע הצעות." ג) אל תאמינו לפוליטיקאים שמנסים לדבר אל הלב שלכם, אומרים לכם שאכפת להם מכם. לא אכפת להם מכם. כל הפוליטיקאים נמצאים בעסק הזה כי הם אוהבים כוח ואוהבים לשלוט באנשים אחרים. זה טיב המקצוע. עם פרישתם מהמקצוע אף אחד מאותם אכפתניקים לא הולך לעבוד ארבעה בקרים בשבוע בבית תמחוי. כולם נהיים עורכדינים! בטחו יותר בפוליטיקאי שאומר לכם מה הוא מתכוון לעשות בשבילכם. ד) כשאתם שוקלים הצבעה למישהו, חשבו מה יקרה בעוד שישה חודשים: באיזה קואליציה הוא יישב (או לא יישב)? מה הוא יעשה בפועל? עבור רוב המפלגות, מה שהיה הוא גם מה שיהיה: אם הוא ישב עם א', הוא ישב עם א' גם בעתיד.

מאיר והסיפורים
"וויינט" יצא בסיפור מעניין החושף מסמך שכתב בספטמבר 2010 ראש המוסד מאיר דגן לראש הממשלה, בו ביקש שלא להאריך את כהונתו. הפרסום נועד להזים את הטענה המושמעת תכופות נגד דגן כאילו ביקורתו מונעת מרצון להיפרע מראש־הממשלה נתניהו על שזה לא האריך את כהונתו.

צילום המסמך המופיע בוויינט

בעיית היסוד במסמך, כפי שנגלה מקריאתו, הוא שהוא לא אומר מה שדגן אומר שהוא אומר. לפי דגן, המסמך משקף את רצונו לסיים את תפקידו ("ביקשתי בעצם לסיים תפקיד"). לפי המסמך עצמו, דגן אינו מודיע לראש־הממשלה על עמדתו אלא מדווח על עובדה ידועה (שהוא עתיד לסיים את תפקידו).

הפרסום הזה, לפי הליכוד, סותר דיווח חדשותי בערוץ 2 מסוף יוני 2010—כלומר, כמה חודשים לפני שכתב דגן את מכתבו—בו דיווח אמנון אברמוביץ' כי ראש הממשלה סרב לבקשתו של דגן להאריך את כהונתו. דיווחים דומים הופיעו בתקשורת כבר באותה תקופה, ואף הוכחשו נמרצות על־ידי דגן באותה תקופה.

בדיווח של ערוץ 2 גרס אמנון אברמוביץ כי אי הארכת כהונת דגן נבעה מהטיפול הכושל בפרשת מבחוח. לפי דיווח ב"הארץ" שנה לפני כן, הארכת כהונת דגן בשנה נוספת, עד סוף שנת 2010, נועדה מראש להיות ההארכה הסופית לכהונתו.

הערפל סביב הסיבות האמיתיות לאי־הארכת כהונתו של דגן מכוון, שכן לכל הצדדים היה אז ויש היום עניין להסתיר את עמדתם. אחד לא רצה כי יוודע ברבים כי ביקש להמשיך לכהן ותוחלתו נכזבה. האחר ביקש לסגור את העניין בשקט, בלי פרסומים מיותרים.

הפרסום ב"הארץ" ביוני 2009 מרמז כי כבר כמה חודשים אחרי תחילת כהונתו של נתניהו היה מוגמר עמו כי כהונתו של דגן צריכה לבוא לקיצה. מפרסומים אחרים עולה כי שורש הסכסוך בוויכוח האם יש לתקוף באיראן או לא. לפי חוות דעת רווחת, שהתבטאה במאמרים רבים שנכתבו על אופן התנהלותו של דגן לאורך השנים, הוא מאוד-מאוד לא רצה לסיים את תפקידו ודאג לקצץ בראש את כל היורשים הפוטנציאליים.

סביר להניח כי כל הפרסומים שגויים בחלקם ונכונים בחלקם האחר. מעט משעשע לראות את דגן, בן טיפוחיו של אריק שרון, מדבר על הריסון שיישם אל מול תכניותיהם המטורפות והגרנדיוזיות, כביכול, של נתניהו וברק. כמו בעלי שררה רבים אף הוא התפתה לסברה שהוא המעצור היחידי והאדם השקול היחידי במערכת מקבלי ההחלטות. "אני חרד מפני שיקול דעתם," אמר בשנת 2011 והוסיף: "עכשיו אין מי שיעצור אותם." כידוע, מאז באמת הפצצנו את איראן ופרצה מלחמה.

התחושה שלי—לא מבוססת על עובדות אלא רק על תחושת בטן—היא שהעימות הנוכחי בין נתניהו לדגן הוא שיבוט של העימות הנמשך בין נתניהו לשרון. דגן, במובן זה, הוא כנראה רק המדיום המתעל את אריאל שרון ויחסו המזלזל לנתניהו מן העולם הבא.

הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים