גם סוציאליסט צודק לפעמים
 


שלושה עניינים, לחלוטין לא קשורים זה לזה, שכל אחד מהם מעניין בפני עצמו. ראשית, פרשת האונס שהיה-או-לא-היה בקמפוס באוניברסיטת וירג'יניה, והשאלה הטורדנית של היקף תלונות השווא במקרי אונס; אחריו, וממש בלי קשר, היא המשך המתקפה על הקש—כלומר, המאבק להוציא מידי אזרחי העולם את הכסף המזומן; ואחרון, דיון בביקורת בשנקל או שלא בשנקל של יובל אלבשן, תגובת הכלכלנים... והגילוי המחריד מכולם: אלבשן צדק.

גם להתנצל צריך לדעת
לפני מספר חודשים פרסם רולינג-סטון כתבה בשם "אונס בקמפוס" בה גוללה אישה שזוהתה בשם ג'קי פרשת אונס מזעזע שחוותה, כשצעיר עמו יצאה ושישה מחבריו באוניברסיטת וירג'יניה (UVA) אנסו אותה בזה אחר זה. כעבור זמן התברר כי בסיפורה של ג'קי היו יותר חורים מגבינה, והרולינג-סטון נאלץ למשוך את הכתבה ולפרסם התנצלות ותחקיר פנימי ארוך נגן, אך מעניין, על שורת הכשלים הארוכה שהובילה לסיפור העשוי ברישול מפוקפק של האונס.

something

שער הכתבה ברולינג-סטון



האמנם תלונות שווא?
תוך כדי התנצלות רציפה נגע רולינג-סטון בנושא משתמע (או שלא—עדיין ייתכן כי דבריה של ג'קי הם אמת, אף כי לא ביחס לאוניברסיטה ולזמן ההם) של שיעור תלונות השווא במקרי אונס. מחקר אליו מפנה העיתון (משנת 2010) מעלה כי שיעור התלונות על אונס שלא היה להן בסיס (כלומר, בדויות) באוניברסיטה מסוימת בצפון־מזרח ארצות־הברית עמד על 5.9 אחוז.

המחקר ממשיך ומתייחס לנתונים שפרסמה סוזן בראונמילר בשנת 1975, ומצוטטים עד היום כנתונים מבוססים, לפיהם שיעור תלונות השווא עומד על כ-2 אחוז. היום ידוע, עם זאת, כי נתוניה של בראונמילר לא התבססו על מחקר כלשהו, אלא על הערה שהושמעה על־ידי שופט בנאום בפני עורכי־דין, ולא ניתן כל ביסוס מחקרי להערה זו. בהקשר זה כדאי לעיין במאמר אחר (2006) הסוקר בהרחבה את האופן בו השתרשה בדיית 2 האחוז בתודעת רבים, אף כי אין אחד המסוגל לצטט את המחקר עליו מבוסס נתון זה.

בעייתיים לא פחות מנתוניה של בראונמילר היו מחקרים שהתבססו על נתוני המשטרה, שסיווגי התיקים שלה היו שונים ממקום למקום ובוצעו לפי קריטריונים משטרתיים. לדוגמה, סגירת תיק כ"בלתי מבוסס"—היה מגע מיני, אך לדעת המשטרה לא היה אונס; מקרים בהם לא ניתן היה לתבוע או לא היו עדויות מספקות; או מקרים בהם סברת המשטרה הייתה כי מדובר בתלונת שווא, אך ללא הודאת המתלוננת; ולבסוף מקרים של תלונות שווא בהן הודו מתלוננות. המחקרים השונים, בעקבות זאת, אמדו את שיעור תלונות השווא, בדרך כלל, בטווח שבין 10-40 אחוז. שורה של מחקרים נוספים נקבה במספרי 'נטו' של תלונות שווא (כלומר, ההאשמה הייתה שקרית בעליל, לפי מידת 'חומרה' משתנה בבחינת נתון זה) בהיקף של 10.3 אחוז, 3 אחוז, 8.3 אחוז, 10.9 אחוז, 8.2 אחוז, 9.5 אחוז, ו-6.8 אחוז.

something

אליזבת' ג'ונס, מתלוננת שווא סדרתית, נכלאה אחרי תריסר תלונות שווא



מחקר עדכני יותר (2012) הצביע על־כך ששיעור תלונות השווא במקרים של מעקב טורדני עומד על כ-11 אחוז— נתון שלתפישתו עשוי לתת מפתח לאומדן מקרי האשמות שווא באונס, ומצביע על־כך שהבדיקה הפורנזית של הפגיעות מהאונס ושל אופני ההתנהגות של מאשימות-שווא מעלה דפוסים מובהקים של התנהגות, כמו פגיעות סימטריות, הימנעות מפגיעה באזורים רגישים, דיווחים 'סכמטיים' על האונס (המתארים בעקביות הכנעה של האישה בידי זכר גדול ממנה או כמה זכרים כשהיא נאבקת בעוז בהם; היעדר היכרות או מגע אינטימי עם האנס קודם לאונס—בשני המקרים, בניגוד למצב ברוב מכריע של מקרי האונס). מחקר אחר (2014), עם זאת, הצביע על הבדלים קטנים יחסית בין סיפורי כזב לאמת, במיוחד לאורך זמן, וכי הדרך לאיתור סיפור שקרי מול אמיתי רווייה קשיים.

חילוקי הדיעות במחקר על עניין כה פשוט, לכאורה, כמו שיעור תלונות השווא על מעשי אונס אינם מקריים. ראשית, בניגוד לפשעים שעצם ביצועם מובהק מאוד (לדוגמה, מעשי רצח או גניבת מכונית בהם עצם ביצוע מעשה הפשע שנוי במחלוקת לעתים נדירות) במקרי תקיפה, שרבים מהם מבוצעים בידי אדם המוכר למותקף, מעורבים מרכיבים של קשרים אישיים, פחד מתגמול, רצון להימנע מפגיעה או רצון לנקום, לחץ משפחתי, בעיות 'תסמונת ההתקרבנות הכוזבת', ואופני התמודדות עם מצבי עקה המפחיתים מאוד את מידת הוודאות לגבי מעשה התקיפה ויותר מזה, לגבי מידת חומרתו (ראו לדוגמה מאמר על בעיות אלו ביחס להתעללות מינית בילדים). הצורך להסתמך על פסיכולוגיה בהקשר זה מחריף את הבעיה, בגלל בעיות אמינות מובנות של אבחון בתחום זה, וחדירה מזדמנת של שיטות אבחון המבוססות על תיאוריות קלושות (כמו זיכרונות מושתלים).

שנית, התחום גדוש סדרי־יום פוליטיים כאלו ואחרים, גלויים ונסתרים, ושלל דעות קדומות. תפישה רווחת אחת, לדוגמה, גורסת כי יש לקבל תלונות על מעשה אונס כנכונות על פניהן (פרימה פקייה)—אם מטעמים של דעות קדומות (כל הגברים הם...) ואם מנימוקים של קידום יעדים רחבים יותר מהמקרה הספציפי (כמו הגדלת שיעור המתלוננות על אונס והקטנת שיעור המחרישות, או שינוי היחס של המערכת הפלילית לנפגעות אונס).

התפישה הרווחת, לפיה מוטב לתמוך בכל מקרה של האשמה באונס עשוי להגביר את נכונותן של נשים להתלונן על מעשי אונס, אך גם מגדיל בה במידה את שיעור תלונות השווא. כמו במקרי התאבדות, עצם הידיעה על דבר מגדילה את הסבירות להתרחשותו. כלומר, קיומה של תמיכה רחבה במתלוננות, גם אם מתגלות בעיות בעדותן, עשויה להגדיל את שיעור תלונות השווא.

בעייה נוספת, וחמורה יותר, היא של היווצרות פער ניכר בין הרמה המוכרזת (בה אין תלונות שקריות) לרמה המיושמת (בה יש נתח מסוים של תלונות שקריות), המוביל את אנשי המשטרה והעובדים הסוציאליים לאמון מופחת בתלונות וייתכן שאף לניסיון להקטין את מספר התלונות הבעייתיות יותר המגיעות לכלל הגשת כתב אישום. במובן זה, התמיכה האוטומטית עשויה לפגוע בנשים מתלוננות, שייתקלו ברמת פקפוק גבוהה יותר בשטח.

יוון
אין מה לומר על זה, בעצם. כבר לפני זמן מה היה ברור כי יוון עתידה להסתלק מגוש האירו. כל התמרונים עתה הם למעשה סוג של חרטא. כלומר, הם נועדו כדי למשוך זמן ולאפשר לגוש האירו 'לגדר' את עצמו מפני הסיכון היווני.

ריבית שלילית
ומטמטום א', לטמטום ב', באדיבות הליצנים מבנק ישראל. איך ייתכן טמטום כזה, לדחוף אנשים לקחת את הכסף ולהוציא אותו בסיכון גבוה יותר? מה ההגיון שבזה.

אז שלא יהיה להם כסף!
וזה מוביל לעניין המלחמה במזומן. יש מלחמה כזאת. בישראל, מסקנות ועדת לוקר ממאי 2014 קראו להילחם ב'הון השחור' באמצעות הגבלת התשלום במזומן. בחו"ל ניתן ללמוד על תמיכה ברעיון גם אצל עיתונאי שמאל ומרכז וגם אצל כלכלנים, ובאחרונה אף בדוח של הבנק סיטי.

המטרות המוצהרות הן שיפור האפקטיביות של המדיניות המוניטרית, יכולת ליצור ריבית שלילית עמוקה, מאבק בהון השחור, הגברת הגמישות בתשלום, ורעיונות דומים. מאחורי הכל, עם זאת, ניצבת בפשטות תאווה לכוח.

סימן ראשון לכך הוא מקדם התמיכה. אין אפילו ציוץ קל של אי שביעות רצון מצד הציבור בשל השימוש במזומן. הציבור משתמש באמצעים אחרים—ואפילו בשיעור נרחב—אך אין לו שום בעיה עם המשך קיומו של המזומן לשלל צרכים אחרים. התמיכה ברעיון הזה באה אך ורק מפונקציונרים, פוליטיקאים וכלכלנים. כשצעד לשיפור חייו של האזרח הקטן אינו נתבע על־ידי האזרח הקטן אלא בא מפי אליו המבקשים לשלוט בו, סביר להניח כי הצעד גם לא יועיל לאזרח הקטן.

מעבר לחשד הכללי הזה, יש גם היבטים מעשיים חשובים:
  • ריסון כוח השלטון: קיומו של כסף מזומן, ולצידו כסף מזומן של מדינות אחריות, מציב רסן אפקטיבי לכוחו של השלטון. אם השלטון נוהג בחוסר אחריות, או מנסה לשדוד את הציבור באמצעות ריבית שלילית, יש אפשרות להימנע מכך, לפחות חלקית, באמצעות החזקת נכסים במזומן. בעולם נטול מזומן, כל פעולה של אזרח נמצאת תחת שליטה פוטנציאלית של השלטון.
  • סייג למדיניות מוניטרית ופיסקאלית לא אחראית: בהיעדר מזומן, נמנעת מהציבור החלופה הממשית החשובה ביותר למימוש מדיניות מוניטרית נטולת מעצורים. לדוגמה, אם אין אפשרות למשוך כסף מהבנק, מה ימנע מממשלה להכריז כי כל ההון המזומן (והבלתי משיך) של הציבור ימוסה בשיעור של 10 אחוז מהיום למחר? מה ימנע ממנו להכריז כי כל החסכונות יופנו לאג"ח ממשלתי בריבית שלילית של 3 אחוז? למעשה, שום דבר לא ימנע ממנו, מלבד הקרום הדקיק של הגנת הבנקים, הנתונים בפועל לשליטת הבנק המרכזי.
  • מניעת פגיעה הרסנית בפרטיות ובזכויות הפרט: נאמר שביום שאחרי חיסול המזומן מחליטה הממשלה על "חוק המידע הבנקאי התשע"ו" לפיו מותר לה, בנסיבות מיוחדות (כלומר, בכל עת שתחפוץ) לבקר ואף לאסור כל הוצאה לצורך לא רצוי. לדוגמה, היא תוכל לנטר כל פעולה המבוצעת על־ידי אזרח בישראל או אף באינטרנט ולאסור קניית מוצרים מסוימים או קנייה ברשתות מסוימות. האפשרות לכך תהיה נגישה וקלה.

    אם אתם רוצים לדעת מה אתם חושבים על כך, פשוט דמיינו את הפוליטיקאי השנוא ביותר עליכם—אם מימין ואם משמאל—ואז הניחו כי הכוח הזה נמצא בידיו. כיף, אה?

    לא טוקבקיסט בשנקל
    יובל אלבשן פרסם ביקורת ב"הארץ" על "אדוני הכסף: הבנקאים אשר רוששו את העולם" של ליאקת אחמד, ודבריו עוררו דיון מסוים. אסף צימרינג העיר בבלוגו על דבריו של אלבשן שמצא פגם ב"תחפושת המדע המדויק" שעוטים כלכלנים וגרס כי זו "הומצאה ככלי רב כוח לשיווק תפישת העולם שעומדת מאחורי אותם כלכלנים, לשיווקה כאמת אחת שאין בלתה ואין להרהר אחריה או להטיל בה ספק."

    אלבשן הוסיף וטען כי כלכלנים ממנפים את יומרת המדעיות בתחומם, אם במכוון ואם באקראי, למדיניות שוק חופשי המגבירה את כוחם של בעלי ההון, ובנוסף אינם נושאים באחריות לשגיאותיהם ("המשברים מתוארים כאסונות טבע שנפלו על העולם ואין להאשים בהם איש או קבוצת אנשים כלשהי").

    אסף צימרינג התייחס לחלק מהטענות, והתמקד בטענה כי כלכלנים מציבים עצמם בעמדה של מדענים שאינם יכולים לטעות (בלשונו של אלבשן: "מדע הכלכלה לעולם לא טועה. זו המציאות שמטעה") ובטענה כי הם נוטים באופן מיוחד לעמדות שוק חופשי וימין כלכלי.

    אלבשן אמנם נופל במבחן הידע ההיסטורי (לדוגמה, מועד חדירת המתמטיזציה לכתבי הכלכלנים) ובהנגדה שגויה בין קיינס (שהוא הטוב בסיפור של אחמד) לאנשי הבנקים המרכזיים, אף שמדיניותם הייתה אז ועודה היום קיינסיאנית—אך הוא צודק בנקודה המרכזית, שעמה צימרינג לא מתמודד: נושא לקיחת האחריות.

    למעשה, אלבשן עוד מוציא את הבנקים המרכזיים ואת מתווי המדיניות המוניטרית בזול. המצב בפועל אז והיום אינו של חבורת כלכלנים הדבקה באמונתה בשוק חופשי ובמשוואות מתמטיות ונצמדת עד כלות למנטרה ש"מדע הכלכלה לעולם לא טועה. זו המציאות שמטעה." בפועל, מעקב אחר הדיונים של הפדרל-ריזרב בארצות־הברית או של בנק ישראל כאן מעלים כי המדיניות המוניטרית מוכרעת בדיונים בין אנשים שכושר החיזוי שלהם קרוב לאפס, וצעדי המדיניות שלהם מותווים באופן מוחלט לפי תחושות בטן. בהתמודדות עם המשבר הנוכחי, מאז 2007, לדוגמה, שינה בנק ישראל פעמים רבות את עמדתו בכל סוגיות המפתח המוניטריות (קניית דולרים, ריבית, בועת נדל"ן, אינפלציה), הופתע כל פעם מחדש מהפרכת תחזיותיו ואילתר עמדה חדשה מחודש לחודש.

    בעיית הבנקאים המרכזיים, במלים אחרות, אינה שהם דבקים בעמדות שוק חופשי ובמתמטיזציה כדי לשרת את בעלי ההון ולהוביל "מהפכה רבתי במדיניות החברתית," אלא שהם דבקים בעמדה שהם אלו שצריכים לנהל את המדיניות המוניטרית.

    אסף צימרינג צודק בקביעתו שעיקר דברי אלבשן הם ביקורת סתמית ופלקאטית, וצודק פעם נוספת בקביעתו כי ביקורת כזו מאיימת להטביע את הביקורת הרצינית והחשובה על כלכלנים "ובעיקר את הרצון הטוב שעוד יש אצל כלכלנים להקשיב לביקורת מבחוץ." ובכל זאת, הוא טועה ביחס לנקודה החשובה ביותר עליה עומד אלבשן: בהיעדר בוחן ברור של הצלחה וכישלון, ובהיעדר מערכות ביקורת ונטילת אחריות, המדיניות המוניטרית מתנהלת באותו אופן בו מתנהל כל גוף שאינו חשוף לביקורת, אינו נבחן באמות מידה ברורות של הצלחה וכישלון ואינו נוטל אחריות. כלומר, רע והולך ורע.

    אין הכוונה כאן לטעון כי כלכלנים או הבנק המרכזי צריכים לספק תחזית מדויקת לאופן התנהגות הבורסה מחר, בחודש הקרוב או אפילו בשלושת החודשים הקרובים. אבל בהתחשב בכוח אותו הם מבקשים לעצמם—הנהגת מדיניות מוניטרית או פיסקלית עבור הממשלה—הם אמורים להיות מסוגלים להעניק אומדן כללי להתרחשות כללית מסוימת, ברמת וודאות הולכת וגוברת על ציר הזמן. ציפייה סבירה צריכה להיות להגדרת יעדים ומסגרת זמן אפשרית, פעולה המכוונת להשגתם, וקני מידה סבירים להצלחה או לכישלון.

    לשם דוגמה, מדיניות רכישת הדולרים של בנק ישראל הוכרזה ב-24 במרץ 2008 במטרה להגדיל את יתרות המטבע הזר נוכח "הצמיחה המהירה בתוצר." הרכישה, כך נאמר, נועדה להגדיל את יתרות בנק ישראל לרמה של 35-40 מיליארד דולר לאורך שנתיים. הבנק הבטיח כי "רכישות מטבע החוץ ע"י בנק ישראל יבוצעו בצורה שתמנע השלכות לא רצויות על התפתחות שער החליפין של השקל ותמזער כל הפרעה אפשרית במנגנון השוק." יתרות המטבע עמדו אז על כ-28-29 מיליארד דולר. ארבעה חודשים מאוחר יותר, ביוני 2008, שב הבנק והודיע על הגדלת קצב הרכישות, אך עתה נעלם הנימוק של הצמיחה המהירה בתוצר והופיע נימוק אחר: "השינוי המצטבר המהיר בשער החליפין של השקל." בנקודה זו בזמן ירד שער הדולר עד כדי 3.37 שקל לדולר, והשינוי החד בייעוד התוכנית בא לנסות להשפיע על שער הדולר. במלים אחרות, הבנק ביצע תפנית של 180 מעלות, מתוכנית שנועדה להתבצע ללא השפעה על התפתחות שער החליפין לתכנית שייעודה הוא השפעה על שער החליפין.

    בנובמבר 2008, כשיעד התוכנית הושג (הרחבת היתרות בכ-10 מיליארד דולר) והדולר עלה בחדות ניתן היה לצפות כי התוכנית תצומצם, אך בנק ישראל הודיע כי התוכנית תימשך כסדרה, והרחיק את יעד היתרות הרצוי הלאה, ללא נימוק, לרמה של 40-44 מיליארד דולר. במרץ 2009, כששער החליפין מול הדולר עמד על כ-4.2 דולר לשקל—עלייה של כ-20 אחוז בשער הדולר מתחילת התוכנית, פרסם הבנק הודעה נוספת על המשך הרכישות, "במסגרת התוכנית להגדלת יתרות המט"ח" (אף כי אלו הגיעו כבר ל-44 מיליארד דולר, שהוגדרו כיעד העליון של השינוי לתוכנית המקורית, ובמאי 2009 הבהיר שוב כי ימשיך ברכישות "במסגרת התכנית להגדלת יתרות מט"ח שעליה הודיע בנק ישראל ב-20/03/08."

    באוגוסט 2009 הודיע בנק ישראל כי יפעל בשוק המט"ח "במקרה של תנודות חריגות בשער החליפין... כאשר שוק המט"ח אינו מתפקד כיאות." וכמה ימים מאוחר יותר הודיע על הפסקת הרכישות בשוק המט"ח. יתרות המטבע עמדו אז על כ-57 מיליארד דולר, עלייה של 96 אחוז ביתרות מתחילת תוכנית הרכישות. באוקטובר 2009 הודיע הבנק כי הוא צופה שהשוק ישוב לאיזון ששרר בעשור קודם להתערבותו "אז בנק ישראל לא התערב כלל בשוק המט"ח, או, שהצורך בהתערבות בנק ישראל יתעורר רק במקרים נדירים, בנסיבות חריגות במיוחד." למותר לציין כי בפועל הבנק הגדיל את יתרותיו באותה תקופה בכ-11 אחוז נוספים.

    בנובמבר 2010, כשנה אחרי שבנק ישראל הכריז על הפסקת התערבותו בשוק לתמוך בשער החליפין, דיבר מנהל חטיבת השווקים בבנק, מר בארי טאף, בפני וועדת הכספים של הכנסת. בדבריו טען טאף כי "ממרס 2008 עד אוגוסט 2009, הפעיל בנק ישראל תכנית של הגדלת יתרות המט"ח של המדינה על ידי רכישות קבועות וידועות מראש של מט"ח בשוק החופשי" וכהישג נוסף הכריז כי הבנק הצליח לבלום "תיסוף יתר של השקל."

    אלא שהיו כאן כמה בעיות. ראשית, מדיניות המט"ח התנהלה בלי יעד מוגדר ולפי שורה של יעדים משתנים, מוצהרים ושאינם מוצהרים. שנית, הטענה של טאף כי התכנית הסתיימה לא עלתה בקנה אחד עם הגידול המשמעותי ביתרות מאוגוסט 2009 ועד דצמבר 2010, במהלכם גדלו היתרות ב-44 אחוז נוספים. שלישית, לא ניתן היה להבחין בשום צורה בהשפעה ממשית של בנק ישראל על ייסופו או על פיחותו של השקל.

    USD vs NIS and reserves

    כפי שאפשר לראות בתרשים, אין בין הגידול ביתרות לשער הדולר שום קשר מהותי. למעשה, הקשר היחיד הוא קשר שלילי חלש: כשהיתרות מוגדלות, הדולר נוטה להיחלש ולא להתחזק, אך בעיכוב מסוים, מה שמצביע על אפשרות שבנק ישראל מגיב לתנודות בשער הדולר בהגברת רכישות המט"ח, אך לפעולתו אין השפעה כלשהי על השוק.

    בתגובה לבקשת הקורא א. א. הגהות אני מוסיף כאן תרשים נוסף, המציג את השינוי ביתרות (בהשוואה לנתון שלושה חודשים קודם לכן, כדי 'לרכך' את התנודתיות) ולא רק את סכומן הכולל.

    USD vs NIS and reserves

    תרשים זה מאפשר לעמוד באופן מדויק יותר (אולי) על הקשר שבין פעלתנות רבה של הבנק המרכזי לשער הדולר. ניתן לראות בתרשים כי הקניות בהיקפים גדולים התרחשו במהלך שנת 2008 עם המגמה (כלומר, במקביל לפיחות בשקל, שהוא התוצאה הרצויה של המהלך), אחר כך צנחו בחדות למרות שינוי המגמה, ומכאן למעשה התנהגו באופן שאינו נראה קשור למגמה.

    מה שנובע מהדברים האלו—והם נכונים באותה במידה ביחס לפריטי מדיניות אחרים של בנק ישראל, כמו ריבית, בועת נדל"ן, אינפלציה וכו'—הוא תוצר מובהק של התנהלות נטולת הגדרת יעדים, קני מידה סבירים להצלחה או כישלון או אפילו עקביות ביישום המדיניות. במקרה שלפנינו, הרחבת יתרות המט"ח הוזנקה בתואנה אחת (הרחבת יתרות לפי גודל המשק), נמשכה בתואנה אחרת, ואף שהוכרז על סיום ההרחבה, היא נמשכה. לא הוגדרו בשום שלב יעדים ברורים ולא הותוו קני מידה להצלחה או לכישלון. למעשה, אפילו בנתון הבסיס לכאורה של יעד שער השקל מול הדולר לא היה מתווה של נקודה אליה הבנק חותר.

    בבנק הסבירו את מדיניותם בנושא בפסקת המופת הבאה: "לבנק ישראל אין יעד ספציפי לשער החליפין של השקל. יש לבנק אומדנים, הידועים כשער החליפין של שיווי משקל של השקל, הנגזרים מן הגורמים הבסיסיים של מאזן התשלומים. אומדנים אלו משתנים עם הזמן בהתאם לשינויים בסביבה הכלכלית, ומכילים, מטבעם, רכיב משמעותי של אי-ודאות. יתרה מכך, סטיות מאומדן שער החליפין של שיווי משקל הן שכיחות, ולעיתים אף מתמשכות."

    הניסוח הזה אלגנטי יותר מ"אנחנו מוציאים מספרים מהתחת" אבל זו עדיין משמעותו. למעשה, כל תוצאה אפשרית של פעולת הבנק המרכזי במסגרת הפרמטרים האלו ניתן היה להגדיר כהצלחה בתרשים אל-כשל פשוט זה:

    no fail illustration

    כי כן, הבנק המרכזי אינו טועה לעולם. דבר כזה הוא בבחינת בלתי־אפשרי.

    מצחיפתי
    או להיפך. הקומיקאי ביל מארי הכריז לפני זמן מה בטוויטר כי "הדרך הטובה ביותר ללמד את ילדיך על מיסים היא לאכול 30 אחוז מהגלידה שלהם." ובכך הצליח מארי להיות בו זמנית מצחיק, צודק וגם קצת אנטיפתי. בישראל, היה צריך לתקן את הנ"ל ל-54 אחוז.

    המצעד נמשך
    כתבה מעניינת במעריב/מקור ראשון על דרכי המימון של ארגונים בישראל בכספים המגיעים מממשלות זרות.


    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (17)
     
     
    תלונת שווא
    30/4/2015
    נכתב על ידי גיאק

    מעניין מה שיעורן בקרב התלונות שהוגשו ע"י פמיניסטיות ראדיקליות.
     
     
     
     
    nrg זה כבר לא מעריב
    30/4/2015
    נכתב על ידי הדס

     
     
     
     
    nrg לא מעריב?
    1/5/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לא ידעתי...
     
     
     
     
    פוסט מעניין, על כל חלקיו.
    2/5/2015
    נכתב על ידי א. א. הגהות

    שתי שגיאות קטנות:
    * האפקטיביותר => האפקטיביות
    * קנה מידה סבירים => קני מידה סבירים [צורת הריבוי של קנה היא קנים]

    בתרשים הראשון היה עדיף לדעתי להציג את *השינוי* ביתרות ולא את היתרות. (זה נראה לי הוגן יותר כלפי היריבים).

    התרשים השני מבלבל בעיני. למעשה מדובר כאן בשתי התפצלויות עוקבות:
    1. בנק ישראל קנה/לא קנה דולרים
    2. שער הדולר עלה/ירד

    ניתן היה להציג זאת כעץ, שההתפצלות הראשית בו היא "בנק ישראל קנה/לא קנה דולרים", וכל אחד משני הענפים הראשיים מתפצל שוב ל: "שער הדולר עלה/ירד".

    כרגע התרשים מבולבל כי הקופסאות "בנק ישראל קנה/לא קנה" משוכפלות, ואילו הקופסאות "הדולר עלה/ירד" לא מופיעות במפורש, אלא רק במשתמע.
     
     
     
     
    תודה, אבל
    2/5/2015
    נכתב על ידי אסף צימרינג

    לא הבנתי עד הסוף את הטיעון. יש נושא אחד, בתקופה מסוימת, שבנק מרכזי אחד לדעתך עושה בו שטויות. אפילו בלי להיכנס להאם זה באמת שטויות או לא - אני מבין שיש לך השגות די יסודיות על הרעיון של בנקאות מרכזית - מזה להשליך לכלכלנים בכלל?!
     
     
     
     
    לא. א. הגהות
    2/5/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    הכנסתי את השינויים וגם את התרשים הנוסף, שלטעמי מחזק את דברי.
     
     
     
     
    לאסף צימרינג
    2/5/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לאסף צימרינג, כתבת:

    לא הבנתי עד הסוף את הטיעון. יש נושא אחד, בתקופה מסוימת, שבנק מרכזי אחד לדעתך עושה בו שטויות. אפילו בלי להיכנס להאם זה באמת שטויות או לא - אני מבין שיש לך השגות די יסודיות על הרעיון של בנקאות מרכזית - מזה להשליך לכלכלנים בכלל?!



    אין לי הסתייגות מכלכלנים בכלל, אך נושא הדיון הוא כלכלנים בעמדה שבה הם קובעים או שותפים לקביעת מדיניות. ביקורת הספר שכתב אלבשן היא על ספר העוסק באופן בו התנהלו הבנקים המרכזיים בדרך אל השפל הכלכלי הגדול, ועומד על הנתק שבין האופן בו התממשו התחזיות של כלכלנים בעמדות כוח אלו למסקנות האופרטיביות מכך.

    בניתוח שלי, בנוסף, לא חיוויתי את עמדתי ביחס להיגיון הקנייה של דולרים (גם אם עמדתי בנושא ידועה) אלא ביחס לטיעון של אלבשן כי מדובר ביישום של מדיניות המבוססת על חישובים מדויקים. לפי אלבשן, הבנקים המרכזיים וכלכלנים בעמדות כוח דבקים בעמדתם כי השיטה עובדת כי כך מראות המשוואות שלהם, אף כי בשטח המצב שונה. אני אמרתי כי הבנקים המרכזיים וכלכלנים בעמדות כוח אינם משתמשים כלל במשוואות וכי אופן התנהלותם הוא שווה ערך ל"אנחנו מוציאים מספרים מהתחת." המשוואה היחידה בה הם משתמשים היא זו המורה כי בכל מצב נתון, המסקנה היא כי הכוח להכתיב מדיניות כלכלית צריך להיות שמור בידיהם.

    אין כאן, כמובן, חוות דעת על כלכלנים בכלל או על כלכלה, אלא רק על היומרה להתוות מדיניות. והמקרה הספציפי הזה אינו ייחודי. אותה שליפת פתרונות המשתנים מחודש לחודש ניכרת בכל סעיף עמו מתמודדים הבנקים המרכזיים, ואני יכול להדגים זאת בהתייחס למדיניותם בסיטואציות משבריות רבות.
     
     
     
     
    נסכים שלא להסכים
    2/5/2015
    נכתב על ידי אסף צימרינג

    אני חושב שאתה מערבב מעט שני דיונים:

    1. האם ועד כמה כלכלנים מוניטריים בעמדות השפעה מודעים למגבלות הידע שלהם.

    2. האם הכלכלנים האלה סבורים שהידע שלהם, חלקי ומוגבל ככל שהוא, הוא מדריך טוב למדיניות.

    אלבשן דחף בצורה מאד משונה את נקודה מס 1. אני חולק עליו. אתה, ככל שאני מבין, מערבב קצת בין הנקודות. אבל אם אתה מתכוון לנקודה 2, אז יש על מה לדבר. זה הדיון הקלאסי האם ידע חלקי עדיף או לא (לפחות במקרה הזה) על אפס ידע. [להכניס את הציטוט של האייק על תפקיד המחקר הכלכלי]. זה דיון שאפשר לקיים. אם כי, כאמור, יכול להיות שנאלץ להסכים שלא להסכים.
     
     
     
     
    NRG נקנה ע"י ישראל היום
    3/5/2015
    נכתב על ידי אסף

    כבר די מזמן. מה שמדהים שזה עבר ממש מתחת לרדאר.
     
     
     
     
    שאלה של מספרים
    3/5/2015
    נכתב על ידי עפר

    לפי הבנתי מהגרף העליה ביתרות בין 2008 לאמצע 2011 (כ3.5 שנים) הייתה 77-28 = 49 מליארד שהם 49000 מליון דולר.
    זוהי רכישה ממוצעת של כ 40 מליון דולר ליום מסחר.
    היקף הסחר היומי לפי נתוני בנק ישראל הם מעל 4000 מליון דולר .
    מישהו יכול להציג הנחות סבירות לגבי גמישות המחיר של הדולר שתתמוך בכך שהתערבות של פחות מאחוז תשפיע במידה משמעותית על המחיר?
    אם בנק ישראל קונה את הדולרים בערך במחיר השוק, פחות מאחוז התערבות אמור להשפיע על המחיר בפחות מאחוז.
    אם בנק ישראל פראייר ורוכש את המחיר הרבה מעל מחיר השוק אז הוא מבזבז את הכסף של כולנו, מעשיר כמות קטנה של ספקולנטים\בנקים שמכרו לפראייר השכונתי ומעלה את המחיר בקצת יותר מאחוז.

    הייתי שמח לתגובה של מומחה ( רצוי מומחה עם משוואות ומתמטיקה :-) ) שיסביר איך טיפה בים מעלה את המפלס. לפחות ברמת התיאוריה בלי קשר למבחן התוצאה.
     
     
     
     
    כדי להסכים שלא להסכים אנחנו צריכים להסכים על מה הסכמנו לא להסכים
    3/5/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לאסף צימרינג:

    אני לא בטוח שאני מערבב שני דיונים. טיעון המודעות של כלכלנים מוניטריים למגבלות הידע שלהם הוא קונספירטיבי וגם חסר חשיבות (גם המרושעים שבאנשים היו סבורים כי הם צודקים). הנקודה היחידה שבה הצדק עם אלבשן, וזו הנקודה שאליה לא התייחסת, למעשה, במאמר היא סוגיית האחריות (כפי שהוא כותב: "המשברים מתוארים כאסונות טבע שנפלו על העולם ואין להאשים בהם איש או קבוצת אנשים כלשהי").

    הטיעון שלי היה שבהיעדר אחריות (ומנגנוני בדיקה הנובעים ממנה), מוגבר מאוד הסיכון לטעויות ולטעויות חוזרות, כפי שהדגמתי. כלומר, טענתי שבעיית "סיכון מוסרי" קיימת גם כאן. לטעמי, הדרך היחידה לדחות את הטיעון לקיום "סיכון מוסרי" הוא לטעון כי אין תמורה להחזקה בעמדות השפעה (ומכאן, אין הגברה של הסיכון המוסרי) או שכלכלנים בעמדות השפעה הם סוגה יחידאית של בני אדם, שאינם יכולים להיות מושפעים מ"סיכון מוסרי" כזה.
     
     
     
     
    לעופר, הפנייה למחקר
    3/5/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    עופר, אניח לאחרים לעסוק במספרים. אוכל להפנותך אל המחקר הזה, שבוצע בבנק ישראל, המזמן שלל תרשימים ונוסחאות, ומגיע למסקנות זהות לשלי, כך נדמה לי. לפי אביחי שורצקי, מחטיבת המחקר של בנק ישראל, "תחילת רכישות המט"ח על ידי בנק ישראל במארס 2008 והרחבת היקף הרכישות ביולי 2008 הביאו לפיחות בשער החליפין. הפיחות המשמעותי ביותר נרשם באוגוסט 2008, לאחר הרחבת היקף הרכישות. עוד עולה מהממצאים כי בסוף שנת 2008 החלה השפעתו של בנק ישראל על שער החליפין להצטמצם, ובמהלך המחצית הראשונה של שנת 2009 הגיעה רמתו של השער בפועל לרמה הצפויה ללא ההתערבות." (אני כתבתי: "הקניות בהיקפים גדולים התרחשו במהלך שנת 2008... במקביל לפיחות בשקל, שהוא התוצאה הרצויה של המהלך... אחר כך צנחו בחדות למרות שינוי המגמה, ומכאן למעשה התנהגו באופן שאינו נראה קשור למגמה.").

    המחקר גם עונה לשאלה האחרת שלך, לגבי מידת ההשפעה על אף ההיקף ביחס לכלל הסחר בשוק: "נראה כי השפעתו העיקרית של בנק ישראל על שער החליפין נבעה מעצם הכרזתו על אופן ההתערבות בשוק המט"ח ועל היקף הרכישות."

    מקור נוסף: כאן
     
     
     
     
    רכישות ע"י בנק ישראל
    3/5/2015
    נכתב על ידי עפר

    תודה על ההפניה עברתי על עיקרי הדברים.
    נראה לי, שכמו שחשדתי בהתחלה, אין השפעה כלכלית לרכישות. טיפה בים לא משנה את מפלס המים.
    מאידך יש השפעה פסיכולוגית קטנה כי המשקיעים פחדו מהשפעת "ההתערבות הממשלתית". אחרי כמה זמן המשקיעים פיתחו עמידות כשהם גילו שההתערבות היא זניחה יחסית לשוק (25-100 מליון ביום לעומת 4000+ היקף מסחר).
    בינתיים כולנו הימרנו על הדולר ואם הוא יקרוס כולנו נפסיד הרבה מאוד כסף.
     
     
     
     
    תשובות לאסף
    3/5/2015
    נכתב על ידי סתמאחד

    " 1. האם ועד כמה כלכלנים מוניטריים בעמדות השפעה מודעים למגבלות הידע שלהם.

    2. האם הכלכלנים האלה סבורים שהידע שלהם, חלקי ומוגבל ככל שהוא, הוא מדריך טוב למדיניות. "

    השאלות שלך קצת מאכזבות, כי הן מפספסות את כל המהות של הבעיה. הבעיה היא לא שחסרה משוואה במודל של הריבית או של המט"ח
    אלא שהנסיון לבנות אחד הוא מוטעה מיסודו. במילים אחרות, הבעיה היא לא חוסר ידע טכני או חוסר בנתונים אלא מגבלה של המוח האנושי בלתפוס מערכות מורכבות.

    כלכלנים בדר"כ מבינים שהידע שלהם לוקה בחסר (כי אם הוא לא היה הם היו מתעשרים בבורסה) אבל הם לא מבינים שבכל הקשור לקביעת מדיניות (בצורה של יעדים כמותיים) הוא בכלל לא רלוונטי.
     
     
     
     
    ניסיון לתמצת את המחלוקת, כפי שהבנתי אותה
    4/5/2015
    נכתב על ידי המתמצת

    יובל אלבשן: הכלכלנים* הם מאחזי עיניים ביודעין, גורמים נזקים גדולים ומתחמקים מאחריות.

    אורי רדלר: הכלכלנים* מאמינים בשטויות של עצמם, גורמים נזקים גדולים ומתחמקים מאחריות.

    אסף צימרין: הכלכלנים* התברכו ביושר אינטלקטואלי רב ובעולם פנימי עשיר. בואו נתמקד בתודעתם ובעולמם הפנימי ונעזוב את שאלת הנזקים והאחריות.

    ----------------
    * הכוונה לכלכלנים שנמצאים בעמדות השפעה על המדיניות
     
     
     
     
    למתמצת...
    4/5/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    קלעת למטרה במדויק! ואנחנו כל כך השתדלנו להשמע חכמים ומתוחכמים! אה...
     
     
     
     
    למתמצת - שאפו.
    4/5/2015
    נכתב על ידי עמי, ת

    אני לא בטוח שעשית לגמרי צדק עם העמדה של אסף צימרינג, אבל עדיין - תמצות יפה וקצר של דיון ארוך.