הפרטי הוא הפוליטי: מרכז אדווה נגד גרגמל
 


זאת לא האידאולוגיה, זו האמת. הדוח העדכני של מרכז אדווה (ספטמבר 2015) עוסק בשוק הדיור, ומוצא באופן מפתיע את הסיבה האמיתית לבועת הנדל"ן: אלו העשירים, דם-איט! העשירים קונים דירות ענק עם ברזים של גרוהה, מרצפות אבן לבה ביבוא ישיר מהר אטנה, ואסלות זהב תלויות עם מושב הידראולי והפרשה לחובות מסופקים — ולעם הפשוט פשוט אין ברירה: הוא חייב לקנות את כל זה בעצמו. כך עולים המחירים, תופחים החובות ודמעות המעמד הבינוני זולגות בלילה. הפתרון, לא יאומן כי יסופר: במרכז אדווה רוצים להעלות מסים, להטיל מס עושר, ולבנות מלוא כל הארץ דירות ציבוריות למעמד הבינוני העשוק.

אפשר להבין את האנשים הטובים במרכז אדווה — הרי הכל יודעים שהעשירים הם יותר גרועים מדארת' וויידר וגרגמל ביחד — ואפשר להבין גם את כל האנשים הטובים המסכימים איתם בלי לקרוא את הדוח. הבעיה מתחילה כשקוראים אותו: כאן מתגלה כי הנתונים בהם נעזר דוח אדווה כדי להגיע למסקנותיו אינם בנמצא — ואם הם כן בנמצא, הם נמצאים מצביעים בכיוון ההפוך.

הם בונים דירות לעשירים
הטענה: מדיניות השוק החופשי בתחום הדיור גרמה לכך שהדירות התייקרו והתרחקו מהישג ידה ומצורכיה של רוב האוכלוסייה.
ההוכחה: צאו וראו, "בתוך עשור אחד, מ–2000 ל–2011, גדל השטח הממוצע (ברוטו)* של דירה חדשה מ–143 מ"ר ל–178 מ"ר. משקלן של דירות בנות 5 חדרים ומעלה עלה מ–39.2% מכלל הבנייה ב–2000 ל–53.8% ב–2011, בעוד שמשקל הדירות בנות 3 חדרים ומטה ירד מ–20.2% ל–8.7%."
הבעיה: בשנים 2000-2008 הייתה ירידה במחירי הדיור, אך המגמות המצוינות של גידול בשטח הדירות הכולל ובמספר החדרים היו חזקות לא פחות, ולמעשה היו חזקות יותר דווקא בשנים בהן הייתה ירידה במחירי הדיור. כלומר, שטח הדירות גדל ומספר החדרים בהן תפח בקצב מהיר יותר כשמחירי הדירות ירדו.
לדוגמה, משקל הדירות בנות 5 חדרים ומעלה עלה בשנים 2000-2008 מ-39.2 אחוז ל-57 אחוז, לפי נתוני משרד השיכון המובאים בידי אדווה. למעשה, בשנת 2014 היה שיעור הדירות האלו קטן יותר: 51.5 אחוז. במקביל, בשיעור הדירות בנות 3 חדרים ומטה הייתה ירידה מ-20.2 אחוז ל-6.9 אחוז (בשנת 2014 ירד שיעורן ל-4.7 אחוז). נתונים מפורטים יותר על דיור, מהלמ"ס, מחזקים תפישה זו. לפי הנתונים בשנים 2000-2008, בהן הייתה ירידה במחירי הדיור, הייתה עליה דרמטית בשיעור הדירות בנות 6 חדרים ויותר, שעה שבשיעור הדירות בנות 4 חדרים הייתה דווקא ירידה. והנה, דווקא בשנים בהן העשירים משתלטים על השוק ומכתיבים את התקנים שלהם, לפי אדווה (2009-2014), יש עליה משמעותית בשיעור הדירות בנות ארבעה חדרים וירידה חדה בשיעור הדירות בנות שישה חדרים ויותר.
במלים אחרות, העלייה במידת ה'יוקרתיות' של הדירות אינה נמצאת במתאם לעליה במחירן, והיא למעשה חזקה יותר ודרמטית יותר דווקא בתקופה בה יש ירידה במחיר הדירות. מבחינה כלכלית, זה גם הגיוני יותר: ככל שהמחירים יורדים, כך דירות טובות יותר הופכות נגישות יותר לציבור. ולהיפך: כשהמחירים עולים, הקונים נוטים להסתפק בפחות.
החוצפה: אדווה מציגה טיעון אחד וסותרת אותו בעצמה בנתונים שהיא מביאה בטבלה לצד הנתונים. מה, כבר אי אפשר להעביר את הטבלה לעמוד אחר? הרי אם כתוב כי "בשנת 2007 עלה בפעם הראשונה אחוז התחלות הבנייה של דירות בנות 5 חדשים ומעלה אל מעל ל-50%" הקורא המשותק לא יוכל להעביר עיניו שמאלה אל הטבלה ולראות כי בשנת 2014, שבע שנים אחרי, אחוז הדירות בנות 5 חדרים ומעלה עדיין נמוך יותר מהנתון בשנת 2007?
פינת ההתקטננות: יש אי־התאמה בין הנתונים המצוינים בטקסט לנתונים שבטבלה שמשמאלה. לדוגמה, משקל דירות בנות 3 חדרים ירד בשנת 2011 ל-10.1, לפי נתוני משרד השיכון, ול-8.7 אחוז לפי אדווה. התופעה הזו חוזרת בדוחות של אדווה — ככל הנראה, כותב המסמך או מעדכן הטבלאות מתעצלים לבדוק שוב.

ואין כסף להחזיק בדירה
הטענה: "העלייה במחירי הדירות לוותה בירידה בשיעור הבעלות על דירה של כלל משקי הבית..." מעמד הביניים נפגע במיוחד משום שהוא סובל מתודעה כוזבת ('תודעת העושר') ולכן נמנע מקניית דירה צנועה ומתאים עצמו "לסטנדרטים החדשים והגבוהים יותר שנקבעים בשוק הדיור."
ההוכחה: לפי נתוני הלמ"ס ממפקד האוכלוסין, "בין המפקד של 1995 לזה של 2008 ירד השיעור [של בעלי דירה] מ-73.0% ל-66.4%. סקרי הוצאות משקי הבית של הלמ"ב מעלים כי הירידה המשמעותית ביותר נרשמה בקרב מעמד הביניים — עשירונים 5, 6 ו-7."
הבעיה: באופן הבסיסי ביותר, קשה להבין איך ניתן לקשר בין העלייה במחירי הדירות וירידה בשיעור הבעלות בטווח שנים בו הייתה ירידה משמעותית בערכים ריאליים במחירי הדירות — כפי שאפשר לראות על נקלה מההשוואה בין מדד המחירים לצרכן ומדד מחירי הדירות המופיע בעמוד 7 של דוח אדווה — כמה אצבעות מעל לטיעון שלעיל.
ברור למדי כי יש יחס כלשהו בין מחירי הדירות, שיעור הבעלות ושיעור הגרים בשכירות. בהחלט ייתכן כי בשנים 1996-2007, בהן הייתה ירידה במחיר הדירות וירידה מקבילה במחיר השכירות היה כדאי לחלק מהתושבים בחלק המקומות להמיר בעלות בשכירות — אי־היציבות ואי־האמינות של נתוני משרד השיכון והלמ"ס אינם מאפשרים לנו כאן יותר מניחוש והשערות — וברור באותה מידה כי העליה במחירי הדיור, העולה במידה ניכרת על העליה במחירי השכירות, דוחפת אף היא חלק מהתושבים לדחות קנייה לטובת שכירות. עם זאת, לשתי המגמות האלו אין שום קשר לטיעון של אדווה.
גם הפילוג לעשירונים של מרכז אדווה מוטעה ומטעה. לפי נתוני הלמ"ס לשנים 1997-2012 על שיעור הגרים בדירה בבעלותם ניתן ללמוד כי בשיעור הגרים בדירה בבעלותם חלה ירידה כמעט לכל רוחב החזית, מהעשירון העליון ועד לעשירון הרביעי, כשבעשירון השני והשלישי יש איזון, ואילו בעשירון התחתון יש עליה ניכרת. העליה הזו בעשירון התחתון התרחשה בשנים בהן הייתה ירידה במחירי הדיור (מ-26.1 אחוז בשנת 1994 ל-43.6 בשנת 2005, כשמאז ניכרת יציבות או ירידה קלה.
הנתונים האלו מצביעים על גידול יחסי של תושבים שהעדיפו לא לקנות דירה אלא לשכור אותה. שיעור זה בלט במקומות כמו חיפה, ראשון לציון, אשדוד, רמת גן, נתניה, ובני ברק — כמעט בכל המקרים, התהליך הגיע למיצוי עוד לפני תחילת העליה במחירי הדיור.
החוצפה: "בשאר העשירונים, גבוהים ונמוכים כאחד, השינויים היו פחות משמעותיים" כותב הדוח, כשבעשירון התחתון הייתה עליה של כ-56 אחוז בשיעור הבעלות.

העשירים קונים את הדירות
הטענה: קוני הדירות החדשים, המשקיעים, "נמנים בעיקר עם השכבות המבוססות."
ההוכחה: לפי נתוני סקר הוצאות משק הבית של הלמ"ס בשנים 2003-2013 "בקרב החמישון העליון של משקי הבית עמד בשנת 2012 שיעור בעלי שתי דירות ומעלה על למעלה מ–20%, בעוד שבקרב החמישון הרביעי הוא עמד על כ–10%, בחמישון השלישי על 5% וביתר החמישונים על אחוזים בודדים בלבד."
הבעיה: אין כמובן חולק על־כך שבכל סעיף של צריכה, לעשירים יהיה יותר והם יקנו יותר, באופן יחסי. הנתונים, עם זאת, מצביעים על־כך ששיעור בעלי שתי דירות ויותר גדל בהתמדה אצל כל החמישונים. אצל החמישון העליון (קצת קשה לראות בהם איזו כת סגורה של בעלי־הון — מדובר ב-1.6 מיליון תושבים, כן?) גדל שיעור בעלי שתי דירות ויותר מ-10 אחוז בשנת 2003 ל-21.8 אחוז בשנת 2012 — אך העלייה הזו (118 אחוז) מתגמדת לעומת העלייה בחמישון התחתון (301 אחוז, בחמישון השלישי (270 אחוז) ובחמישון הרביעי (233 אחוז).
יתר על־כן, אם נפצל את התקופה לשתיים — זו שבה הייתה ירידה במחירי הדיור (2003-2007) וזו שבה הייתה עליה (2008-2012) נוכל להבחין כי בתקופת הירידה ירד שיעור הבעלות על שתי דירות ויותר בחמישון השני, הרביעי והחמישי, והעליות בשאר היו מזעריות. לעומת זאת, בשנים 2008-2013 הייתה עליה בכל החמישונים, כשהיא בולטת במיוחד בחמישונים הנמוכים יותר. שיעור העליה בחמישון העליון היה נמוך מממוצע העליה הכללי (152.9 אחוז מול 159.0 אחוז). זאת ועוד, הנתונים מורים על ירידה מהירה מאוד בשיעור הבעלות על שתי דירות או יותר בחמישון העליון בהשוואה לכלל האוכלוסייה — בשנים 2003-2007 עלה נתח החמישון העליון בכלל בעלי שתי דירות ויותר מ-63 אחוז ל-64 אחוז. בשנים 2008-2013 הוא צנח ל-53 אחוז בלבד.
הנתונים האלו מצביעים על־כך שבתקופה בה מחירי הדירות ירדו, נטו רוב החמישונים להשקיע את כספם במקומות אחרים. כשהמחירים עלו, כל החמישונים נטו להגדיל את השקעתם בדיור, כשהחמישון העליון תופס נתח הולך וקטן מכלל בעלי שתי דירות ויותר.
החוצפה: אדווה משתמשת כאן בנתוני הכנסה כספית נטו מול הוצאה כספית כדי לטעון שרוב משקי הבית נמצאים במשיכת יתר. נתוני ההוצאה מוחרמים בדרך כלל אצל אדווה, משום שהם מצביעים על פערים קטנים מאוד יחסית בין העשירון העליון לתחתון. כשהם נוחים למרכז, עם זאת, הם הופכים לפתע לגיטימיים.
פינת ההתקטננות: אין דבר כזה 'אוברדרפט': כשמשק בית נמצא במשיכת יתר קבועה, היא גדלה והולכת. לדוגמה, משק בית בעשירון התחתון, המדווח על הכנסה של 2,557 שקל והוצאה כספית של 4,473 שקל, אמור לצבור משיכת יתר בגובה של כ-28 אלף שקל בשנה, 56 אלף שקל בשנתיים ו-140 אלף שקל בחמש שנים. הגיון פשוט מורה שאין שום דרך הגיונית בה בנק כלשהו יעניק אשראי למישהו הצובר חובות באופן כזה. פתרון הגיוני הרבה יותר הוא שנתוני ההכנסה הכספית נטו פשוט שגויים.

החלקה אל האמת
במין החלקה תמוהה של יושר מציין הדוח (עמ' 14) כי "הרצון של הורים להעניק לעצמם ולילדיהם כל סיוע אפשרי הוא מובן ביותר. הבעיה היא שפעילותם... חותרת תחת האפשרות להנהיג בישראל מדיניות כלכלית־חברתית שוויונית ואוניברסלית." כלומר, הורים לילדים — שהם רוב קהל המשקיעים — פועלים באופן החותר תחת האידאל אותו מבקשים ליישם מרכז אדווה וכותבי הדוח, שלמה סבירסקי וירון הופמן-דישון.

לאנשי מרכז אדווה יש כמובן זכות מלאה להחזיק בכל רעיון הנושא חן בעיניהם. לגבי דידי, הם יכולים גם לחבק בלילה דובי ולשיר בערב פסח "בשנה הבאה באוטופיה הסוציאליסטית הבנויה." מאהבת השוויוניות הזו, עם זאת, לא נגזרת המסקנה שצריכה לעמוד להם הזכות לכפות את האידאל הזה על הציבור בכללו. בהחלט ייתכן, לדוגמה, שציבור ה"הורים" עשוי להעדיף חינוך פרטי ואיכותי יותר לצאצאיו, או רפואה טובה יותר לו ולמשפחתו, או עושר רב יותר של אפשרויות למידה אקדמית. בהחלט אפשרי, בנוסף, שהוא גם יצביע ברגליו ובכיסו בעד האפשרויות האלו. כדי לשלול את חירותו במובנים מהותיים אלו — ו"מדיניות כלכלית־חברתית שוויונית ואוניברסלית" משמעה משטר סמכותני בו המדינה מנהלת ביד רמה כמעט את כל ההיבטים בחיי הפרט — יש צורך בנימוקים טובים מאוד.

הדוח של מרכז אדווה לא מספק נימוקים כאלו. הטיעון הבסיסי של דוח אדווה הוא גרסה מעודכנת במקצת לטיעון הוותיק שכסף זה דבר רע וחירות הפרט היא למעשה חזון תעתועים. בחלק האחרון מודים כותבי הדוח כי אין להם בסיס עובדתי כלשהו להשערותיהם, שכן "אין שום גוף רשמי האוסף ומפרסם מידע שוטף על העושר המשפחתי" אך בעיה זו אינה מרסנת אותם אלא דווקא משחררת אותם. מיד עם ההודאה הם מתחילים לטוס ולהתנגש בקירות ברחבי הדוח, רכובים על גבו של חזיר מעופף מהגיהינום, ומשליכים פתותי תיאוריה תלושים לכל עבר. יש חלחול התנהגותי, הם אומרים, כלומר, "נדל"ן הדיור היקר במיוחד מציב מודל חדש לחיקוי עבור כלל האוכלוסייה," כלומר, אם לצטט את פתפותי הביצים של ת'ורסטיין ובלן העתיק, העם מאמץ דפוסי "צריכת ראווה," כלומר, תראו איזה דברים מזעזעים אומרים משווקי דירות יוקרה, כלומר, תראו כמה כסף משלמים על הדירות הכי יקרות — מה, לא השתכנעתם שאנחנו צודקים?

שלב המסקנות
ואם אנחנו כל־כך צודקים, אז בואו תראו מה צריך לעשות. דוח מרכז אדווה מציע להעלות באופן ניכר את המיסוי הישיר שכן המיסוי המוגבר יביא ל"צמצום תופעת ה'משקיעים'." אלו, כך לפי אדווה אינם מושפעים מהותית מ"שינויים שוליים בריבית [ו]במיסוי."

אם הדברים נוגעים לשוק דירות היוקרה, הרי שבצעד אין תועלת כלל, שכן לפי דוח אדווה עיקר רוכשי דירות היוקרה הם תושבי חוץ אמידים וממילא "נדל"ן זה אינו הופך לחלק משוק הדיור ביד שנייה, שכן ניתן למכרו רק לקבוצה קטנה מאוד של משפחות עשירות."

כשאנחנו עוברים לדירות סתם, שנרכשו לצורך השקעה, משמעות המיסוי המוגבר היא הקטנה משמעותית של יכולת הרכישה של הציבור. אם נתעלם מההשלכות של צעד כזה לגבי המצב הכלכלי — מי אמר מיתון ולא קיבל? — ברור כי הקטנת האמצעים העומדים לרשות הציבור תוביל להורדת מחירי הדיור, אך ההורדה הזו לא תשנה את מידת הנגישות של דיור. אם קודם יכולת להרשות לעצמך לקבל הלוואת משכנתא של 600 אלף שקל כדי לקנות דירה שמחירה 1.2 מיליון שקל, ועתה אתה יכול להרשות לעצמך לקבל הלוואת משכנתא של 400 אלף שקל כדי לקנות דירה שמחירה 800 אלף שקל מידת הנגישות של הדיור לא השתנתה מבחינתך.

צעד נוסף עליו ממליץ הדוח הוא הנהגת "מס עושר כללי" או לפחות "מס עושר על נכסי נדל"ן." מס זה, הם גורסים, יוכל לסייע "במציאות הישראלית שבה חלק גדול מרוכשי דירות היוקרה הינם יהודים אמידים מחו"ל אשר אינם משלמים מס הכנסה בישראל." כלומר, המס יגרום להרתעה או לניפוי מהשוק של בעלי ההון, שיחליטו למכור אותו נדל"ן שממילא אינו נגיש לציבור בכללו ("שכן ניתן למכרו רק לקבוצה קטנה מאוד של משפחות עשירות").

איש לא יערער על־כך שמאוד עוזר ומועיל להבריח מהגרים יהודיים עשירים מהמדינה — על זה חלם הרצל כשכתב את "אלטנוילנד" — אבל ספק אם גם באדווה יאהבו את מה שהמס שלהם יעשה בפועל. למשל, אם נניח שבעקבות מס העושר המוטל על אזרחי חוץ כולם יברחו ויציעו את דירותיהם למכירה — הקונים יהיו בדיוק אותה "קבוצה קטנה מאוד של משפחות עשירות" שאותה מבקשת אדווה לנקנק. והם יקבלו את הדירות במחיר מבצע מיוחד. ומאחר שהדירות תימכרנה, ובמחיר מופחת, ומאחר וידוע שלעשירים יש גם רואי חשבון ועורכי־דין ממולחים, תנו לי לנחש שהמחיר הרשמי של כל אחת מהדירות יהיה, בממוצע, שקל אחד פחות מסף מס העושר על נדל"ן...

צעד שלישי אותו מציע דוח אדווה הוא "בנייה מאסיבית של דיור לרכישה ולהשכרה בבנייה ממשלתית, בקרבת מרכזי תעסוקה, ברמת גימור ותחזוקה גבוהה מאוד ובמחירים אפשריים לציבור הרחב." כאן אנחנו עוברים מתחום המס לתחום הנס. חברות ממשלתיות חדשות תוקמנה, והן תבננה דירות שיהיו גם זולות מאוד וגם נפלאות מאוד. כמו שאומרים באנגלית, good luck with that.

כפי שמן הסתם הבחנתם, שוק הדיור לא ממש מעניין את אנשי מרכז אדווה, והקשר בין הצעותיהם אליו הוא נומינלי בלבד. לפעמים, אפילו לא זה. הרעיון שביסוד ההצעות הוא בכל פעם אחד: להגביל במידה משמעותית את חירות הפרט, כפי שהיא מתבטאת ביכולתו להשתמש בהכנסותיו, ולהכפיף אותו באופן משמעותי לכוחה ולסמכותה של הממשלה. יש פה קצת יותר מדי חופש ודמוקרטיה לטעמם של הניאו-מרקסיסטים באדווה, ואת ההפקרות הזאת צריך לרסן.

הפרטי הוא הפוליטי, הפוליטי הוא הפרטי
אחת השיטות המרקסיסטיות הנודעות היא להגיב לכל ניסיון לחשוף נתונים קלוקלים או ערעור על תקפותה של תפישה אידאולוגית במתקפת אד-הומינם בנוסח "התוקף הוא משרתם של בעלי ההון!" למתקפה מטרה פנימית וחיצונית: כלפי פנים, ייעודה הוא להוציא מחוץ לגדר רעיונות העלולים לערער את תפישותיו של המרקסיסט הנאמן. אם אורי רדלר כותב דברים המערערים על נכונות הממצאים של מרכז אדווה, הקביעה שהוא משרתם של בעלי ההון מעידה שהוא אינו נמנה עם המוארים ולכן אין לאדונים סבירסקי והופמן-דישון כל צורך לבדוק את עובדותיהם או הנחותיהם.

המטרה החיצונית היא להציג בפני הציבור שני צדדים ברורים: מחד, מי שהוא מרשתם של בעלי ההון; ומאידך, מי שחותר בלב תמים למען מטרה אידאולוגית זכה וטהורה. הטחת ה'אשמה' של הברית עם בעלי ההון פועלת, מכאן, לא רק כדי לדחוק את טיעוני הצד שכנגד לקרן זווית, אלא גם כדי להעניק חזות של טוהר מידות למטיח האשמה.

יתר על־כן, אם מדובר במוסד המכנה עצמו "מכון מחקר" המפרסם מה שמוגדר "מסמך" ו"פרסום" עם הערות שוליים, תקציר, חוקרים ורכזי מחקר — נוצרת גם מראית עין של פרסום אקדמי, המכפיף עצמו, להלכה, לתקני יסוד של מחקר אקדמי. מכאן יכולים קוראים וחוקרים אחרים ללמוד כי ה"מסמך" נכתב, לכאורה, על בסיס בחינה של העובדות הרלוונטיות, עם מסקנות הנובעות מהנתונים, ולא מדעתו האישית של הכותב. האדרת האקדמית מאפשרת לכותבים להציג את עצמם כאילו הם ניצבים מחוץ לגדר האינטרסים האישיים הפשוטים — לדוגמה, רצונם של הופמן-דישון וסבירסקי לכונן משטר מרקסיסטי-סמכותני בישראל — ואת דבריהם כמי שנובעים מהליך חקר כלשהו, ולא מהמסקנות עליהן החליטו מראש.

מי שמערערים על תפישות כדוגמת אלו של מרכז אדווה מקבלים עליהם כללי משחק משונים: מן העבר האחד מועלים טיעונים המנסים בדרך כלל לעגן את המחלוקת בעובדות, ואינם מעלים ספקות ממשיים ביחס לטוהר הכוונות של הצד שכנגד; מן העבר השני מועלים טיעוני אד-הומינם ו"הרעלת בארות" ("זה גוף שממומן בידי חברות הנפט"), תוך דילוג קליל מעל המחויבות ליושרה ולעובדות.

אולי בשלה העת לאמץ את הסיסמה הפמיניסטית הנושנה ולומר: הפרטי הוא הפוליטי והפוליטי הוא הפרטי. אם לנקוט טרמינולוגיה מרקסיסטית, מכון אדווה וכותבי הדוח, שלמה סבירסקי וירון הופמן-דישון, אינם מייצגים דעה או תפישת עולם פרטית — הם גם נציגים של תפישה מעמדית מסוימת ושל אידאה מעמדית מסוימת. מכון אדווה לא נועד לשרת "מחקר" או לעסוק ב"ניטור של מגמות חברתיות וכלכליות" — ייעודו הוא לשרת את האינטרסים של אליטה של מעמד מסוים, כנגד אליטות אחרות. כשהם תוקפים את "המשקיעים" או את מה שהם מכנים "מיעוט חברתי, בעיקר העשירון העליון" הם אינם עושים זאת כחוקרים, הבוחנים עובדות מחוץ לגדר האינטרסים האישיים, אלא כמשרתיה בשכר של אליטה מסוימת בעלת אויבים מוגדרים, אינטרסים מוגדרים וסדר יום מסוים.

לצורך פשטות הטיעון, נפצל את החברה לשלושה חלקים: אליטת הסוחרים, שתהיה שם מאגד לכל היצרנים והסוחרים; אליטת הביורוקרטיה, שתשמש שם מאגד לנתמכי מדינה בדרג הגבוה (אמנים, אקדמאים), אנשי הביורורקרטיה ועובדים מוגנים בעלי זכויות יתר; והציבור בכללו.

האינטרס המובהק של אליטת הסוחרים הוא חופש כלכלי. כל יצרן או סוחר או יבואן או יצואן היה שמח באופן אישי להחזיק בציבור שבוי, החייב לקנות את מרכולתו בכל מחיר מבוקש — אך עניין אישי זה שלו מנוגד לעניינם של שאר היצרנים והסוחרים, המבקשים שהציבור יקנה דווקא אצלם. לכן, אליטת הסוחרים חותרת בדרך כלל להגדלת חירות הפרט ולהעצמת יכולתו לעשות בכספו כרצונו, שכן יכולת מוגברת זו היא הדרך המחזקת את כוחה של אליטה זו. לכל סוחר או יצרן, מבעל המכולת בפינה ועד לחברת הענק יש אינטרס מובהק במסים נמוכים, ביבוא וביצוא חופשיים ובחירות פרט מוגברת. בכך מעוז כוחם. הנטייה הטבעית של אליטת סוחרים תהיה לתמוך גם בכל סוגיה של הגברת חירות הפרט בתחומים אחרים. לדוגמה, הם יתמכו בפתיחת חנויות בשבת, כי מדובר ביום מסחר נוסף; והם יתמכו בנישואי הומואים ולסביות כי נישואים כרוכים בהוצאה כספית.

האינטרס המובהק של האליטה הביורוקרטית הוא בדיכוי חירות הפרט בכל מובן כספי, ובהכפפתו למרות המדינה בכל עניין אישי אחר. האמנים והאקדמאים תומכים בעוז בהגדלת תקציבי התרבות ובהגדלת תקציבי האוניברסיטאות, משום שבכך מועבר חלק מהחירות הכספית של הפרט לידיהם. הם יתמכו בשוק עבודה נוקשה ורב הגנות, שכן הוא משרת את עניינם של העובדים המוגנים בעלי זכויות היתר; והם יתנגדו לכל היבט של השוק החופשי, כדי לתעל את הכוח ואת הממון לידיה של הביורוקרטיה הסמכותנית.

לדוגמה, כאשר שלי יחימוביץ מגנה את כחלון על עמדותיו בנושא הגז וטוענת שהוא עובד "בשרות טייקוני הגז" וכאשר דב חנין קורא להלאים את הגז — הם אינם פועלים לקידום טובת הכלל אלא לקידום אינטרס מעמדי מובהק. גם יחימוביץ וגם חנין חותרים לכינון משטר סמכותני, שיגביל מאוד את חירויות הפרט, ועושים זאת גם כדי להתחנחן בפני בני האליטה הרלוונטית (כלומר, מצביעים) וגם כדי ליהנות מכך אישית, בזכות עמדת כוח ושליטה. כאשר אמנים קוראים להגדיל את תקציב התרבות, הם אינם חותרים לקידום התרבות, אלא לכך שהציבור ישלם מכיסו כדי למנוע את סגירת המפעל שהם עובדים בו. כשבאדווה ממליצים על מיסוי גבוה והגברת שליטת הממשלה בכל תחום של חיי הפרט, ייעודם בשורה התחתונה הוא לשרת את האליטה שעמה הם נמנים.

ספר השנה שלי
ובמפנה חד, אני רוצה להמליץ על ספר השנה שלי. שמו מיכאל. הספר שלי שוכן קרוב לפינת המלך ג'ורג' ורחוב המכבי. הוא חופף ביד רגישה, וגוזז ביד אמן. מומלץ.


שנה טובה לכולם



הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (11)
 
 
מילת המפתח היא... "חותרת"
13/9/2015
נכתב על ידי אילון

המילה "חותרת" אומרת הכל

("הרצון של הורים להעניק לעצמם ולילדיהם כל סיוע אפשרי הוא מובן ביותר. הבעיה היא שפעילותם... חותרת תחת האפשרות להנהיג בישראל מדיניות כלכלית־חברתית שוויונית ואוניברסלית")

אגב, שאלה:
הדו"ח נקרא: "ההשלכות של הצטברות העושר בידי מעטים על שוק הדיור"

אני לא מזלזל חלילה בכך שכותבי הדו"ח בדקו את הצטברות העושר לפני שכתבו אותה... אבל ממבט חטוף נראה שהעושר דווקא התפזר בצורת אייפונים, מחשבים ואופניים חשמליות די יפה.
 
 
 
 
אילון, עם העבריינים האלו עוד יבואו חשבון...
13/9/2015
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
נדמה לי שיש בעיה באחוזי הבעלות
14/9/2015
נכתב על ידי יוסף

אתה רושם שהבעלות עלתה ב-301% בחמישון התחתון. בטבלה בדו"ח (עמ' 11) יש עליה מ-0.2 ל-0.9, כלומר 350% הפרש. זה עוד יותר גרוע לטיעון שלהם, אבל אני רק רוצה להיות בטוח שהבנתי איך חישבת.
בנוסף, יהיה נחמד מצדך לציין מספרי עמודים ליד ציטוטים. תודה!
 
 
 
 
ליוסף - בנוגע לאחוזי הבעלות
15/9/2015
נכתב על ידי אורי רדלר

להבנתי המספרים נכונים, שכן טווח השנים הוא 2003-2012 (טווח זה נבחר משום שלגביו יש לי נתונים טובים מגליון אקסל של הלמ״ס) - השתמשתי בשנת 2013 בחשש מסוים, שכן הנתונים שמובאים בטבלה של אדווה הם מעוגלים. בטווח השנים הזה ההפרש בין שיעור בעלי שתי דירות ויותר בחמישון התחתון הוא 0.659 אחוז, שהם כ-301 אחוז.

אשתדל להבא להביא גם מספרי עמודים באופן עקבי. תודה על ההערה.
 
 
 
 
מדוע השימוש באחוזים, ולא בנקודות אחוז?
15/9/2015
נכתב על ידי אסף

בנוגע לשינויים בבעלות על דירות בקרב החמישונים הנמוכים, ובפרט בחמישון התחתון, מדוע בחרת בגידול באחוזים (שלוש מאות ומשהו אחוז), ולא בגידול בנקודות אחוז, שהוא בסך הכל בערך חצי נקודת אחוז, כלומר שינוי קטן מאד?

זה לא כמו החומרים המסרטנים שמגדילים פי שלושה את הסיכון לסרטן (מ 0.0001 ל 0.0003)?

חבל, שאר הקייס שלך מאד משכנע, והנקודה הזו, נראה לי, פוגעת באמינות. אם אדוה יגיבו לך, היה סמוך ובטוח שזה יהיה בכותרת, ובפונט 42 בעמוד הראשון.
 
 
 
 
לאסף - על נקודות האחוז
16/9/2015
נכתב על ידי נמרוד

הנרמול לאחוז יחסי הוא הוגן במקרה זה. אנו מעוניינים להשוות את השינוי בבעלות על דירות בין עשירים ועניים. מאחר ועשירים יחזיקו בבעלותם יותר דירות מעניים יש לנרמל את הנתונים כך שישקפו את השינוי בבעלות על דירות. השוואה ישירה של השינוי באחוז אינה אינפורמטיבית.
 
 
 
 
מדוע השימוש באחוזים, ולא בנקודות אחוז?
16/9/2015
נכתב על ידי אורי רדלר

אסף, תהית: "מדוע השימוש באחוזים, ולא בנקודות אחוז?"

אדווה טענו כי יש דומיננטיות של החמישון העליון בין רוכשי דירות להשקעה —אך לנתון זה, שהוא מובן מאליו, יש חשיבות רק אם הוא מותאם למגמה (כלומר, עליה בדומיננטיות של החמישון העליון) — אחרת כמובן אין בעיה.

מכאן נובע שהמשימה שלי הייתה להראות כי קצב הגידול של החמישונים האחרים מהיר יותר (ומכאן, הגידול האחוזי) וכי התוצר הסופי היא, כפי שכתבתי, ש"החמישון העליון תופס נתח הולך וקטן מכלל בעלי שתי דירות ויותר."

... ובנוסף, מה שנמרוד כתב.
 
 
 
 
הערת שוליים משיקה בקושי
16/9/2015
נכתב על ידי צביקה

לגבי העליה בשטחי הדירות ומספר החדרים וכו' -
חלק גדול ממנה נגרם ע"י עיוותים שהרשויות המקומיות יוצרות באישור תוכניות בניה, במטרה למקסם את גביית הארנונה. הנה, גם המגזר הציבורי יודע איך לעבוד ביעילות!
 
 
 
 
אולי...
16/9/2015
נכתב על ידי אסף

הבנתי. לא בטוח שהשתכנעתי עד הסוף. יש ערך מסוים גם בדיווח האחוזים, אבל לכל הפחות היה צריך לדווח בשקיפות גם וגם.

אני חושב שאי אפשר לקרוא את הטקסט הנוכחי בלי לקבל את הרושם שהחמישון התחתון קונה הרבה יותר דירות, למרות שזה לא המצב.
 
 
 
 
השאלה היא מה אתה מנסה לטעון
16/9/2015
נכתב על ידי נמרוד

אם הטענה היא שהחמישיון התחתון הפך למחזיק הנדל"ן העיקרי בארץ - שקר וכזב. אבל הטענה כאן היא שלא רק שחלקו היחסי באחזקות נדל"ן קטן, אלא עלה. אם כדברי האדווים המדינה צ'יפרה את החמישון העליון בכסף זול והוא הלך והשלטת על כל שוק הנדלן כדי להשכירו במחירי עושק, הרי שאחוז מחזיקי הנדל"ן בחמישון העליון היה מרקיע שחקים, ואחוז מחזיקי הנדל"ן בחמישון התחתון היה יורד. במקרה זה הקומוניסט הטוב מלאים את הסוכריה שניתנה לעשירים ומחלקה לעניים רובין הוד סטייל.
אם לעומת זאת הורדות ריבית דחפו את כולם לקנות נדל"ן, הסוכריה לא הלכה לעשירים בלבד. תיקח להם כסף וכוולם ייהיו עניים. אם הבעיה היא עיוות בהקצאת המשאבים - תעלה ריבית (הרבה יותר מדי מאוחר), נדל"ן ירד (אלפים יפשטו רגל על המינוף שלהם) ובא לציון גואל (סוג של).
 
 
 
 
כן, כן. הבנתי. יש בזה משהו
17/9/2015
נכתב על ידי אסף

אני מבין שהטענה היא שלמרות שבחמישון העליון יש יותר בעלי דירות, חלקם היחסי בקרב בעלי הדירות לא גדל בתקופה שאדוה מסקרים, אלא דווקא קטן. ניתן לראות את זה דרך העובדה שבעוד ששיעור הגידול אצלם היה X%, בקרב החמישון התחתון שיעור הגידול היה גבוה יותר באחוזים.

בשביל החישוב הזה אחוזים, ולא נקודות אחוז, הוא הגודל הנכון. על זה אין ויכוח.

הנקודה היא שצריך להיזהר, רטורית, כשכותבים מספרים כמו 300%, בייחוד שהמספר, כלשעצמו, לא חשוב (מה שחשוב הוא השינוי בחלקם היחסי של אנשי החמישון התחתון בקרב בעלי הדירות, ולא השינוי בחלקם היחסי של בעלי דירות בקרב החמישון התחתון). גם אם הכוונה הייתה טובה, זה נראה לא טוב. זה כל מה שאני אומר.