פיקטי-ציה
 


האם הם מתעשרים על חשבוננו?
לפני זמן מה, בפוסט פייסבוקי ב"האונה", העליתי את הטענה כי על צד ההגיון, אין כל הגיון בטענה כי בעלי ההון מתעשרים על חשבונם של שאר האזרחים. אחד התימוכין המרכזיים לטענה הזו הייתה בקביעה כי כאשר העשירים באים לממש את עושרם בפועל — כלומר, כאשר הם מפסיקים להשקיע כמעט את כל רווחיהם בהמשך הצמחת עסקיהם — הם מפסיקים להיות עשירים:

כאשר עשיר מפסיק להיות עשיר-שאינו-עשיר ומחליט להפוך מעשיר במיליונים לעשיר במיליארדים מתחיל הליך מהיר של חלוקת הכספים שברשותו לציבור. כלומר, העשיר מקטין את ההשקעה החוזרת שלו במפעלים, ברכישות, וכו', ומגדיל את ההשקעה שאינה מניבה הכנסה. עד מהרה, העשיר בפועל הופך לעשיר לשעבר. וזה מתרחש לעתים תכופות, ובמהירות רבה למדי.



הקביעה הזו נסמכה על ניתוח פשוט של רשימות המשפחות העשירות בעולם ברשימת פורבס, וזכתה לגינויים עשירים בין המגיבים, שטענו כי האמירה הזו שלי היא "גיבוב הטיעונים הלא רלוונטיים, לא נכונים ולא מעניינים" או הקביעה כי "כל האמור במאמר פשוט לא נכון. לא עובדתית ולא 'תיאורתית'."
  muvlat  
 
פיקטי נשחט פעם ושוב פעם באופן יסודי ביותר, עד שקשה להאמין שאדם המבין כלכלה יכול להיות גם בעל יושרה וגם להמשיך להתייחס ברצינות לפיקטי
 
  muvlat  

הדברים שכתבתי כוונו, בין השאר כסוג של מתקפה נגד טיעונים שביטא תומה פיקטי בספרו "הון במאה העשרים ואחת." כדי לחסוך לכם המון זמן בחיים, שאף אחד לא יחזיר לכם, טענתו המרכזית של פיקטי היא כי ההחזר על השקעת כסף בחיסכון גבוה מהצמיחה בתוצר, ולכן ההון יגדל מהר יותר מהכנסות המועסקים, ובעלי ההון ילכו ויתעשרו בהשוואה לכלל הציבור. פיקטי אייר את הטענה הזו בשלל טיעונים מהם נבע, לכאורה, כי חל גידול משמעותי באי־השוויון וכי ישנה הצטברות שושלתית של הון — נתונים שהצדיקו, לתפישתו, מיסוי חריף נגד המאיון והאלפיון העליון.

השחיטה של פיקטי
פיקטי נשחט פעם ושוב פעם באופן יסודי ביותר, עד שקשה להאמין שאדם המבין כלכלה יכול להיות גם בעל יושרה וגם להמשיך להתייחס ברצינות לפיקטי. מבין מבקרים רבים, מת'יו רוגנלי, עוד לא בעל תואר דוקטור לכלכלה (ב-MIT), הצביע במאמר מקיף על כשל בסיסי מאוד בתיאוריה של פיקטי: ככל שגדל ההון הנצבר, תקטן התשואה על ההון, בגלל עניין פשוט של היצע וביקוש. אם הביקוש לדגם מסוים של נעליים גדול מאוד (כלומר, הביקוש עולה על ההיצע), מחירן ייטה לעלות. ובאופן זהה, אך בכיוון ההפוך, אם בעלי הון משקיעים את כספם בקניית אגרות־חוב הביקוש יעלה על ההיצע והריבית על אגרות החוב תטה לרדת, שכן הביקוש יאפשר למנפיקי האגרות להציען בריבית נמוכה יותר. פיקטי מניח כי התשואה על ההון תעמוד בעינה, אך בפועל ככל שיצטבר הון רב יותר בידי העשירים, כך תלך התשואה ותצטמצם והשוק 'יאפס' בפועל את הפער בין התשואה על ההון לצמיחה.

הכלכלנים פיליפ מאגנס ורוברט מרפי תקפו את נתוניו של פיקטי, והראו כי במקרים לא מעטים פיקטי מעוות את הנתונים או ממציא נתונים שיתמכו בגרסתו. כך, משנה פיקטי נתונים ותאריכים כדי לחזק את טיעונו ששכר המינימום והמיסוי על בעלי הכנסות גבוהות בארצות־הברית הועלו בידי הנשיאים ה'טובים' (קרי, הדמוקרטים) והורדו בידי הרעים (הרפובליקנים), משלים נתונים חסרים לתרשימיו באמצעות כוח הדמיון היוצר; במקום אחר הוא מנסה להראות כי הפחתת מסים הובילה לעלייה באי־השוויון באמצעות הכלבה של שלושה מחקרים עם נתונים ושיטות חישוב שונות, כשהוא בוחר מכל אחד מהם רק את השנים עם הנתונים הנוחים לו וחוזר ומזגזג בין המחקרים; במקרה נוסף פיקטי מבקש לייצר גאות משמעותית ביותר ביחס הון/הכנסה ולכן מנחש נתונים ליחס זה עבור רוב העולם לאורך רוב התקופות, כשהוא ממציא נתונים כאלו, בלי כל בסיס עובדתי, ביחס למשטרים הקומוניסטיים ברוסיה, בסין ובמקומות אחרים; וכן הלאה. המחקר של מאגנס ומרפי אינו תוקף באמת את עקרונותיו של פיקטי, אך מצביע על בעיות חמורות מאוד — של יושרה ושל גילוי נאות — באופן בו מוצגים נתוניו.

הערה: מי שזה לא הספיק לו יכול לפנות לכריס ג'יילס בפייננשל טיימס שחשף שגיאות עובדתיות במחקר, לפוסט קצר של הכלכלן ג'יימס המילטון ולמאמר מקיף של בנג'מין ברידג'מן מהלשכה לניתוח כלכלי בארצות־הברית, המראה כי מדד נתח ההכנסות של העובדים מכלל ההכנסות אינו נמצא במתאם לאי־שוויון.

השגיאות של פיקטי
ביקורת עדכנית — בעיני, החריפה ביותר והמשמעותית ביותר — באה במחקר של ארנו, ברנסטיין ו־וו, המתמודד עם פיקטי באופן מקיף גם ברמה העקרונית. החוקרים מצביעים על־כך שהסימוכין לטיעונו של פיקטי בדבר החזר קבוע על ההון אין על מה להסתמך — פיקטי מעדיף להסתמך על ממצאים אנקדוטליים וציטוטים מג'יין אוסטין או מבלזאק במקום לבחון את הנתונים ממש — ומתמקדים בטיעון ליבה של פיקטי בדבר הצטברות ההון וההורשה שלו. הם מציינים כי יש גורמים משמעותיים מאוד הפועלים לשחוק את הצטברות ההון, בהם תשואה נמוכה על אג"ח, הוצאות השקעה, מסי הכנסה ורווחי הון (שפיקטי מתעלם מהם), השקעות כושלות, הוצאות ראוותניות, העברת כספים לצדקה, מספר יורשים רב, ועוד.
  muvlat  
 
פיקטי מעדיף להסתמך על ממצאים אנקדוטליים וציטוטים מג'יין אוסטין או מבלזאק במקום לבחון את הנתונים ממש
 
  muvlat  

בלב מאמרם, עם זאת, ניתוח מקיף של האופן בו הון המצוי בידיהם של עשירים מאוד מצטבר או מתפזר. על בסיס ניתוח של רשימות העשירים מאוד מתחילת המאה ואילך, והאופן שבו ההון נשאר או התפזר בין יורשיהם, הם מגיעים למסקנה כי "הצטברות הון שושלתית היא פשוט מיתוס. המציאות היא שכל דור יולד את היזמים שלו, היוצרים מאגרי עושר נרחבים וחדשים, הבאים על מקומם של יורשי ההון היזמי שנוצר בדורות קודמים."

הניתוח במחקר מעלה כי 84 אחוז מהונן של המשפחות העשירות ביותר בשנת 1918 אבד לחלוטין עד שנת 1968 ובשנת 1982 כבר נותרו ממנו רק 5 אחוז. ובהתאמה, המשפחות העשירות ביותר בשנת 1930 איבדו עד שנת 1968 61 אחוז מעושרן, ואילו המשפחות העשירות בשנת 1968 איבדו 92 אחוז מעושרן עד שנת 2014. קצב התהליך הוא כ-5 אחוז עד 6.5 אחוז לשנה, כשמחצית מההון האישי או המשפחתי נמחק בתוך כ-20 שנה.

"בין אם המדיניות תקבע בידי חסידי איין ראנד או קרל מרקס חלוקה מחדש של העושר תתרחש בלי קשר למדיניות שתנקט," גורסים החוקרים (הדגשה שלהם), "והשאלה היחידה היא האם במאמץ להאיץ את התהליך הזה נחניק את היוזמה ואת הרוח היזמית שהשיגה עושר נכבד באמצעות יצירת עושר חברתי גדול."

שוטים מועילים
מהדברים שלעיל עולות שתי מסקנות. הראשונה היא שהצרפתים צודקים ואכן, ככל שהדברים משתנים, כך הם נותרים בעינם. העשירים מתחלפים, אך תמיד יש עשירים וגם בגזרת אלו שמפיצים את המיתוסים על שושלות עשירים ובשורות אלו שמאמינים בזה פולטי ההבלות ומאמיניה מתחלפים, אך הרעיונות נותרים בעינם.

במישור מעט יותר מעמיק, ראוי לציין באות תדהמה את העובדה שרעיונותיו של פיקטי זוכים ליחס רציני. תרומה חשובה מעלים לכך כלכלנים מן השמאל, המגישים את המסר של הספר לקוראים בבמעטפת שתאפשר להם להלל אותו ולתמוך במסקנותיו — גם אם הן שגויות.

כך, לדוגמה, חתן פרס נובל פול קרוגמן, ליברל ידוע, הפיק מעטו סקירה מקיפה של הספר ב"ניו יורק טיימס" בה חלק לפיקטי שבחים מאליפים ("עבודה נפלאה," "מהפכה באופן בו אנו מבינים מגמות לטווח ארוך," "פיקטי פורש תמונה מקיפה של מה שמתרחש, בהעמקה היסטורית ללא מתחרים.") אך כותב: "בטווח הארוך מאוד, צבר ההון וכלל ההכנסות חייבים לצמוח בערך באותו קצב" (קרי, התאוריה של פיקטי לא נכונה) ואחר־כך מציין כי פיקטי משתמש ב"סוג של תעלול קוסמים אינטלקטואלי, אף כי הוא אינו כרוך למעשה במרמה או בהטעייה... הסיבה העיקרית שהייתה כמיהה כה גדולה לספר כזה היא העליה לא רק של המאון העליון, אלא במיוחד של המאון העליון האמריקני. אך העליה הזו, מתברר, התרחשה מסיבות החורגות מהתיאוריה הכללית של פיקטי." כלומר, בגלל שכר ולא בגלל הון.
  muvlat  
 
קרוגמן מספר, בהצנעה, כי התאוריה של פיקטי אינה נכונה וכי הוא משתמש ב"סוג של תעלול קוסמים אינטלקטואלי" כדי להצניע את העובדה שהעלייה באי־השוויון אינה נובעת מהתאוריה שלו
 
  muvlat  

לארי סאמרס, עוד כלכלן שמאל מובהק, כתב אף הוא סקירה ארוכה ושופעת שבחים על הספר ("עבודתו ראויה לכל תשומת הלב שהיא זוכה לה," "הספר נסמך על מחקר אמפירי קפדני") אך בפועל הוא מציין כי "כלכלנים מאמינים כאיש אחד" בכך ש"עם הצטברות ההון, התשואה המצטברת על כל יחידת הון נוספת יורדת" (קרי, התיאוריה של פיקטי לא נכונה) ובמקום נוסף מציין כי בניגוד לטענתו של פיקטי "נתח האנשים ב-400 העשירים באמריקה של פורבס שירשו את הונם נמצא בצניחה חדה."

שני הכלכלנים האלה יודעים היטב כי הספר של פיקטי הוא ערימה של שטויות — סאמרס אפילו בוחן כמה מהנתונים של פיקטי, ומצביע על כשלי בסיס בהם — אך שניהם מתעקשים לעטוף את העובדות הידועות להם באריזת מתנה המתמקדת בחשיבות של עצם קיומו של הספר. פיקטי מצביע על מצב שנראה לו כמו בעיה הדורשת פתרון — הצטברות הון בידי קבוצה קטנה מאוד של אנשים — מעלה השערה בנוגע לסיבה להיווצרות הבעיה, ומציע לה פתרון. קרוגמן וסאמרס מודעים לכך שההסבר הסיבתי שגוי מיסודו, אך מהללים את הספר משום שהם תומכים בפתרון שמציע פיקטי.

כך נוצר מנגנון היזון שקרי: הספר זוכה להלל בזכות הבעיה שהוא מציג והפתרונות אליהם הוא חותר, שעה שכשל ההוכחה מוצנע. עבור קוראי הביקורות, שברובם לא קנו ולא קראו את הספר, השבחים למעטפת (הספר ארוך, המון תרשימים, המון הערות שוליים) הופכים את הספר ממעורר דיון לבעל דעה שיש לה ערך בדיון: פיקטי כבר הראה שחייבים למסות את המאון העליון. הדבר דומה לאדם המוכרז צייר גדול משום שיש לו כובע ברט והוא דומה לפיקסו.
  muvlat  
 
ספרו של פיקטי מזכיר במשהו את "הקפיטל" של מרקס. כמוהו הוא מבוסס על תאוריה שגויה מיסודה, ומסתמך על־כך שרוב התומכים בו לא יקראו אותו או יבחנו את נתוניו
 
  muvlat  

"ההון במאה העשרים ואחת" של פיקטי מזכיר במשהו את "הקפיטל" של מרקס — שפיקטי קורץ לו ברוב חן בהבלטת המילה "קפיטל" בשם ספרו, כביכול מדובר בעדכון של הספר. תיאוריית ההון, הניצול והעוני ההולך ומתגבר של מרקס הופרכה עוד בימי חייו, ולמעשה לא זכתה להתייחסות ממשית מכלכלנים מאז שנות התשעים של המאה התשע־עשרה. על אף זאת, עצם העובדה ש"הקפיטל" הוא ספר ארוך, קשה לקריאה וגדוש דוגמאות הביאה לכך שכמעט כל הנסמכים עליו צרכו אותו דרך מתווכים שהצביעו על האבחון (השגוי) של עוני הולך ומחריף, ועל המסקנות הרצויות (מהפכה ושלטון העם), תוך התעלמות מכך שעצם בעיית היסוד, כמו גם הסיבות לה, שגויות. די היה בכך שמרקס היה בעל זקן גדול, גבות סמיכות, עיניים רושפות ונימה מתלהמת כדי לשכנע ציבור נכבד בכך שהוא גם צודק.

הסכם הסחר החדש
חתימת הסכם הסחר הטרנספסיפי החדש מתקבלת בתשואות, בדרך כלל, ואפילו בין חסידי שוק חופשי. ההסכם אמנם כולל כמה הפחתות מכסים, אך צריך להעיר:
  • אין צורך בהסכם סחר כדי להפחית מכסים. הפחתת מכסים מתגמלת את המדינה המפחיתה כשלעצמה. אם יש צורך בהסכם, כנראה שאין צורך בהסכם.
  • ההסכם יישאר חסוי במשך ארבע שנים לאחר אישורו בידי בתי־נבחרים שלא יקראו את תכנו. כן, זה בהחלט משקף את העובדה שאין שום סיבה לחשוד בו.
  • ואורכו הוא אלף עמודים ויותר. כן, אין ספק שיש בכך צורך. זה ברור.

    קראו את הדברים כאן.

    נתוני התעסוקה העדכניים בארצות־הברית
    נתוני התעסוקה האחרונים מארצות־הברית מספרים לנו שהמצב על הפנים. לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה של משרד העבודה בארצות־הברית שיעור ההשתתפות בכוח העבודה — כלומר, מספר האנשים העובדים מתוך כלל האנשים בגיל העבודה — ירד לרמתו הנמוכה ביותר מאז אפריל 1978, לפני כ-37 שנים.

    something

    משמעות הנתון הזה היא קיטון עצום — בערך בשיעור של 11.2 מיליון איש או קרוב ל-7.6 אחוז מכלל המשתתפים בשוק העבודה במשק האמריקני. מנקודת השיא בה כמעט 67 אחוז מבני 15 ומעלה השתתפו בשוק העבודה (יולי 2006) הידרדר המצב עד כדי כך שרק 62.3 אחוז מהם השתתפו בשוק העבודה בספטמבר 2015. במלים אחרות, מתחילת ההידרדרות בשוק העבודה בשנת 2006 נוספו כ-22 מיליון אמריקנים למניין בני 15 ומעלה — 3.4 מיליון מהם מצאו תעסוקה ו-19 מיליון נפלטו משוק העבודה. אם זוכרים כי תהליך זה נמשך בעקביות כבר למעלה מתשע שנים — כמעט חצי דור — קל להבין את המשמעות הרבה שיש לאופן בו מוסברת הירידה הקיצונית הזו.

    אם מדובר בתופעה 'טבעית' הקשורה בעיקר בשינויים דמוגרפיים, כי אז אין הנתונים האלו צריכים לעורר דאגה מיוחדת, בהתחשב בירידה המתמדת בהיקף האבטלה בארצות־הברית. בטווח הבינוני והארוך שינויים דמוגרפיים צריכים לעורר דאגה, אך בוודאי שלא ניתן לראות בהם שיקוף של הצלחה או כישלון של מדיניות כלכלית.

    לעומת זאת, אם מדובר בתופעה לא טבעית, הרי שהיא כלכלית. כלומר, אם הירידה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה אינה תופעה דמוגרפית בעיקרה, הרי שהיא תופעה כלכלית בעיקרה — כלומר, ביטוי של מדיניות כלכלית כושלת בארצות־הברית, הגורמת לצמצום משמעותי בשיעור התעסוקה במשק האמריקני.

    עליית הנשים
    נתון דמוגרפי בעל חשיבות רבה בשוק העבודה האמריקני הוא עלייתן של הנשים. בשנת 1948 היו הנשים רק מעט יותר מרבע מכוח העבודה בארצות הברית. באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת כבר הגיע שיעור הנשים בכוח העבודה לכ-46 אחוז. העלייה נמשכת גם היום, אך קצבה איטי הרבה יותר.

    something

    העלייה בשיעור הנשים המשתתפות בכוח העבודה מסבירה אנומליה מסוימת: שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של גברים יורד בהדרגה כבר כחמישים שנה לפחות (בארצות־הברית), שעה שגם הזדקנותה ההדרגתית של האוכלוסייה (כלומר, הגידול במספר בני 65 ומעלה) תורמת להצטמקות מספר המשתתפים בכוח העבודה. ובכל זאת, בזכות העלייה המטאורית בשיעור ההשתתפות של נשים, חלה עלייה כללית בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, משיעור של 57.2 אחוז מכלל האמריקנים בני 15 ומעלה, עד לשיא כל הזמנים: 68.1 אחוז ביולי 1997. מנקודה זו ואילך יש ירידה, אך קצב הירידה הזה איטי. בעשר השנים בין 1997 ל-2006 הייתה הירידה של אחוז אחד בסך הכל: מכ-67.1 אחוז בממוצע בשנת 1997, ל-66.1 אחוז בשנת 2006.

    הפרישה הגדולה
    ההסבר הדמוגרפי להתכווצות שיעור ההשתתפות בארצות־הברית גורס כי תהליכים אלו נמשכו או אפילו הואצו בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות פרישת ילידי דור ה"בייבי בום" (ילידי השנים 1945-1964) לגמלאות. במלים אחרות, שיעור הפורשים מעבודה באוכלוסייה שמעל גיל 15 גדל, ולכן שיעור ההשתתפות הכללי בכוח העבודה קטן.
      muvlat  
     
    ההסבר הדמוגרפי להתכווצות שיעור המועסקים בארצות־הברית אינו נתמך בנתונים ומסביר, בפועל, לא יותר מרבע מהגידול במספר הנפלטים משוק העבודה
     
      muvlat  

    ההסבר הזה, עם זאת, אינו נתמך בנתונים. נתוני השינוי בשוק העבודה — היינו, הקיטון הטבעי בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה בשנים 1997-2006 — מצביע על ירידה של אחוז אחד בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה. אם נמתח את קו העקומה הזה לעשר שנים נוספות (2006-2015) נקבל ירידה של כאחוז נוסף. אלא שהירידה בפועל בשיעור ההשתתפות הייתה בהיקף של 4.62 אחוז. במלים אחרות, השינוי הדמוגרפי יכול להסביר לפי נתונים אלו רק כחמישית מכלל הירידה בשיעור ההשתתפות של בני 15 ומעלה בשוק העבודה בתקופת המשבר.

    נתוני הבנק העולמי מחזקים את הספקות. לפי נתונים אלו, שיעור בני 15-65 מכלל האוכלוסייה בארצות־הברית הגיעה לשיאו באמצע העשור הקודם. מאז חלה ירידה המסתכמת עד כה בשיעור של כאחוז. (לשנים 2006-2014). במלים אחרות, גם ירידה זו אינה יכולה להסביר יותר מכרבע מכלל הירידה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה.

    אפשרות אופטימית יותר
    ניתן לאמץ נקודת מבט אופטימית יותר ולבחון את שיעור המועסקים בפועל מכלל האוכלוסייה. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא צירוף של שיעור המועסקים עם שיעור המובטלים. בחינה רק של נתון המשנה (שיעור המועסקים) בהשוואה לאוכלוסייה מאפשרת להציג נתונים מעט יותר מעודדים: מאז נשק שוק העבודה לתחתית התחתיות, בערך במרץ 2011, ניכרת בו התאוששות קלה, משיעור של 57.64 אחוז מועסקים ל-59.3 אחוז היום. כלומר, עליה של כ-1.6 אחוז במהלך 57 החודשים האחרונים.

    ניתן לטעון כי יש כאן שיפור — אך בהכללה מדובר בשינוי שהוא בבחינת מעט מדי ולא מספיק חשוב. ראשית, בקצב השיפור הנוכחי יגיע המשק האמריקני לשיעור התעסוקה ברמה שלפני המשבר בעוד 151 חודשים — אי־שם בשנת 2028, כשנתחיל להיערך ליום הולדתו השישים ושבע של הנשיא לשעבר אובמה ובמלאת 20 שנה לנפילת האחים להמן. שנית, השיפור בנתוני המועסקים בא בעיקר בזכות הקיטון במספר מקבלי דמי אבטלה — ו'מאגר' זה הולך ומתכלה, בפועל, שכן שיעור האבטלה הולך וקרב לנקודה בה כבר לא יהיה בו קיטון נוסף (פחות מ-5 אחוז אבטלה). ברוח זו, הנתונים המותאמים (כלומר, לא חודשיים בלי התאמה) של התעסוקה מצביעים על־כך שהמגמה של עליה במספר המועסקים כבר נבלמה, ובשנה האחרונה חל רק גידול זעיר בשיעורם.

    והערה לסיום
    אות לרוח התקופה, ככל הנראה, ניתן למצוא בעובדה ששוק המניות בארצות־הברית, ולא רק בה, ירד חדות כשארבה 'סכנה' של העלאת הריבית במשק האמריקני. סימני התאוששות ניכרו רק כשהבנק המרכזי, הפדרל-ריזרב, התקפל ודחה את העלאת הריבית. עובדה משמעותית יותר: דוח התעסוקה האחרון, שהצביע על האטה משמעותית בקצב התרחבות התעסוקה בארצות־הברית, היה אמור להתקבל בירידות, אך בפועל חולל עלייה משמעותית, שכן משמעותו האמיתית מבחינת שוק המניות הייתה אחת — דחייה נוספת בהעלאת הריבית. כשחדשות רעות הן חדשות טובות, המצב כנראה גרוע במיוחד.



    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (8)
     
     
    אמירה סתומה בהתחלה
    12/10/2015
    נכתב על ידי רונן

    כתבת בהתחלה "אם הביקוש לדגם מסוים של נעליים גדול מאוד, מחירן ייטה לרדת" והשארת את האמירה הזו סתומה, ללא פרוש.
    בטווח הקצר מחירן ייטה לעלות. האם אתה מתכוון שכניסת יצרנים לייצור אותו דגם יוביל בטווח הארוך לתחרות ולהוזלת עלויות הייצור ולכן להוזלה במחיר? (כמו בסמארטפונים). הנקודה לא מחודדת.
    אגב מאמר מעולה ואינפורמטיבי
     
     
     
     
    טעות ושאלה
    12/10/2015
    נכתב על ידי עוזי

    מתחת לגרף כוח העבודה בארה"ב אתה כותה נתון על ספטמבר 2019 (אני די בטוח שהכוונה היא ל2015 )

    אני מעט מבולבל בנוגע למגוון הגדרות התעסוקה: האם אדם מעבר לגיל הפרישה לא יוצא אוטומטית מהסטטיסטיקה? איך מוגדר כוח העבודה? והכי חשוב - האם סך המועסקים הוא לא, בהקשר זה, הנתון החשוב? למה גודל כוח העבודה בכוח חשוב מזה שבפועל?
     
     
     
     
    סלט
    13/10/2015
    נכתב על ידי ישי

    יסלח לי כבודו אבל אתה קצת עושה סלט מאוסף דברים.

    נתחיל בפיקטי (אני מתאפק לא לקרוא לו פיק(נ)טי אחרי השימוש במטאפורט הסלט). בהחלט יכול להיות שהוא שרלטן ובהחלט יכול להיות שהתיאוריה שלו שגויה. וכל זה לא אומר שמה שהוא מנסה להסביר לא קיים.

    הטענה ש ״מת'יו רוגנלי, עוד לא בעל תואר דוקטור לכלכלה (ב-MIT), הצביע במאמר מקיף על כשל בסיסי מאוד בתיאוריה של פיקטי״ מזכירה לי בדיחה מימי הלימודים. כלכלן הוא אחד שרואה משהו עובד במציאות ושואל אם הוא גם עובד בתיאוריה. זה שהתיאוריה של פיקטי פגומה לא אומר שהמציאות שהוא מנסה להסביר לא קיימת. במציאות, הפערים בחלוקת ההכנסות עולים לאורך 40 השנה האחרונות, כמתואר בגרף להלן.

    http://inequality.org/wp-content/uploads/2014/10/saez-zucman-wealth.png?9aeac0

    זו המציאות. יש תיאוריות שמסבירות את זה. לא של פיקטי אבל של היאק ופון מיסיס. זה שהתיאוריה של פיקטי לא נכונה לא אומר שהמציאות לא נכונה.

    וזה ששושלות ההון לא מחזיקות יותר משלושה דורות גם לא אומר כלום. גם כי מה שהיה לפני שלושה דורות לא אומר כלום על מה יהיה בחוד שלושה דורות, וגם זה שנוסעי האוטובוס מתחלפים במהלך הנסיעה לא סותר את זה שיותר ויותר אנשים נשארים בתחנה מאשר פעם.

    פיקטי טועה. יש אי שיוויון גדל והולך. על זה אפשר להסכים?
     
     
     
     
    תיקנתי תיקונים, תודה למעירים...
    13/10/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    בשל היקף התיקונים, עדכנתי את תאריך המאמר להיום.
     
     
     
     
    לישי
    13/10/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לישי שלום,

    תודה על דבריך - אנסה להסביר:
    א. איני חולק על טיעונך ועל טיעונו של פיקטי — שהוא למעשה ציון עובדה די אלמנטרית: עושרו של המאון העליון עלה חדות בכמה עשרות השנים האחרונות, ובמיוחד מאז שנת 1982.
    ב. כפי שמציינים ארנו, ברנסטיין ו-וו גודל העושר על הנייר של המאות העליון אינו משנה הרבה. הם כותבים:

    פיקטי מתעלם מהעובדה שההחזרים בעבר על מניות ועל נכסים ריאליים אחרים, במיוחד בעשורים האחרונים, יצאו נשכרים באופן משמעותי מעליה במכפילי ההערכה ומהירידה בתשואות... זה היה המפתח, ממנו נוטים להתעלם בדרך כלל, לגידול בפער העושר בעשורים האחרונים: העשירים מחזיקים בנכסים פיננסיים... אך אם ההערכה לשווי הנכס מוכפלת ותשואת הדיבידנד נופלת בחמישים אחוז, הפער הממשי בין העושר של בעלי ההון והציבור בכללו נראה כאילו הוכפל, אך יכולת ההוצאה בת־הקיימא לאורך זמן על הנכסים האלו לא השתנתה כהוא זה

    (עמ' 453)

    והם מבהירים (עמ' 451):

    פיקטי טוען כי בשנת 2010 נתח ההכנסה של המאון העליון בין האמריקנים העובדים היה 17.4 אחוז, שעה שלמאון העשירים ביותר היה 33.8 אחוז מכלל העושר בחברה.


    שיעור ראשון בחשבונאות, עם זאת, יספר לנו שאין לכך הרבה חשיבות: הכפלה של העושר בהון הנובעת מהכפלה של אומדן הערך (valuation), המובילה לכפלה של ריכוז ההון, מותירה את אותו מאון עליון בלי גידול בהכנסה בפועל על ההון.



    במלים אחרות, אם שערה של מניה או אגרת חוב שבה מחזיק בעל הון עלה, נראה כאילו ההון שלו הוכפל, אך בפועל, אם הדיבידנד המשולם ירד (כפי שאכן קרה) בחמישים אחוז (ריאלית) ההון העומד לרשותו קטן, בפועל. כמובן, ייתכן שאותו בעל הון ימכור את המניות, יוותר על הדיבידנד וייקנה לעצמו אחוזה, אבל זה בדיוק מה שפיקטי טוען שלא קורה! כל הטיעון שלו נסמך על זה שבעלי ההון ממשיכים להחזיק את ההון שלהם באג"ח, במניות ובאפיקי חסכון דומים.

    מכאן יוצא שאי אפשר להסכים כאן - יש אי־שוויון הולך וגדל לכאורה, לא בפועל, לפחות ככל שאפשר ללמוד מהנתונים. כפי שגם קרוגמן וסאמרס מציינים: גידול באי־השוויון בגלל הצטברות הון אצל העשירים — שזהו לוז טיעונו של פיקטי — פשוט לא יכול לקרות. הפער חייב להיות ניכר בהוצאות, לא בהון.
     
     
     
     
    המבוגרים יוצאים לעבוד
    16/10/2015
    נכתב על ידי אילון

    חשוב להזכיר שהמגמה היא ירידה בהשתתפות צעירים בשוק העבודה ועליה של המבוגרים:

    http://www.advisorperspectives.com/dshort/charts/employment/Labor-Force-Age-Cohorts-2000-and-2014.gif
     
     
     
     
    בוא נניח שפיקיטי טועה בהכל
    24/11/2015
    נכתב על ידי גל

    מה רע במס ירושה גלובאלי (בהנחה שהדבר ישים בחסות ממשלת ארה"ב, הסכמים בין מדינתיים, סגירת מקלטי מס ועוד תנאים דמיוניים שלעולם לא יתרחשו במציאות) מעל סכום מסוים, נניח 10 מיליון דולר לצורך העניין?

    וכדי להימנע מביקורת על מה יעשו עם הכסף, נניח שהוא ילך "לקרן עושר" שתנוהל בהצלחה אדירה על-ידי האנשים הישרים והמוכשרים ביותר, ולמטרות נעלות בלבד כגון מימון שרותי בריאות וחינוך וכיו"ב.
     
     
     
     
    בוא נניח שפיקיטי טועה בהכל
    24/11/2015
    נכתב על ידי גל

    מה רע במס ירושה גלובאלי (בהנחה שהדבר ישים בחסות ממשלת ארה"ב, הסכמים בין מדינתיים, סגירת מקלטי מס ועוד תנאים דמיוניים שלעולם לא יתרחשו במציאות) מעל סכום מסוים, נניח 10 מיליון דולר לצורך העניין?

    וכדי להימנע מביקורת על מה יעשו עם הכסף, נניח שהוא ילך "לקרן עושר" שתנוהל בהצלחה אדירה על-ידי האנשים הישרים והמוכשרים ביותר, ולמטרות נעלות בלבד כגון מימון שרותי בריאות וחינוך וכיו"ב.