אשתו של קושניר
  לפני שנים אחדות יצא לי לראיין במסגרת עבודתי העיתונאית המסורה והדמיונית אישה אחת מסורה, שהייתה נשואה באופן מסור למישהו המוכר באופן מסורתי בציבור. מטעמי שמירת מסורת פרטיותו של האיש לא נפרש בשמו. ארמוז רק שזוגתו של אותו איש שלא נפרש בשמו הייתה אשתו של קושניר.

הראיון עצמו הצליח מעבר לכל הציפיות. בבית קפה אפלולי ברמת אביב ג' נמסרו לידי על–ידי זאת-שלא-נגיד-שהיא-אשתו-של-קושניר פרטים פיקנטיים ומרתקים אודות התפתחות שיעור קומתה האמנותי בתרצ"ץ השנים שחלפו בכלל, ותערוכתה הנערכת בימים אלו בגלריה "פעמון" בפרט. מטעמי בטחון שדה לא אפרט, ורק אומר ששירות הבטחון הסורי היה שמח לשים יד על הסיפורים המפולפלים הללו. אני עצמי, כה ששתי למידע שזרם לידי באופן כה אינסקומפניאלי ואפילו צרקופניאלי, עד שבמהלך הראיון לא עצרתי בעצמי והשמעתי תכופות נחירות של שביעות רצון.

אחרי שהתעוררתי, שבתי למערכת שמח וטוב לב (אכלתי פלפל בדרך). במערכת העיתון ההומה (איציק היה שם) קידמו אותי בדריכות דופן רוגלת מגדר היוצא בשאלה "נו, אז איך היה?" נשאלתי. "בסדר," עניתי. "סטנדרטי." מסתיר את התרגשותי מאחרי ארשת פנים חתומה ניגשתי לכספת המערכת כדי לטמון בה את קלטות החומר הראיוני הרגיש. כשלפתע געשה המערכת
—נו, אז מה? אמר איציק.
—מה, אז מה?
—אז שאלת אותה איך דטנר בחיים?
—לא, אמרתי.
—מפגר, חיווה איציק את דעתו בכנות. היית צריך לשאול.

ברגע אקומני זה התפרצה אל החדר כרוח סערה שממית, מזכירת המערכת המסורית (בלעז, שטיפצעל).
—דטנר? היא הלחיתה, מישהו אמר דטנר?
—הוא ראיין את אשתו של קושניר ולא שאל אותה אז איך דטנר בחיים, אמר איציק, על פניו הבעה זידונית במקצת.
—מפגר, אמרה שממית. היית צריך לשאול. היית צריך לשאול אותה גם אם גם בבית הם עם המשקפיים השחורים.
—ואם הם באמת קמים בערך שעות העשר.
—וגם אם ביום שישי בערב הוא עושה להם חיקויים של החתול שמיל, העיר איציק, מעביר את ידו על שפם בדיוני בנוסח החתול הנודע לתהילה.
—בדיוק, אמרה שממית. ואם הזנב זה אמיתי או שזה תחפושת. אתה חושב שזה תחפושת, איציק?
—הממ, אמר איציק, חוכך בדעתו. נראה לי שזה אמיתי. אבל עם איפור, הוסיף.
—לכל הפחות, אמרה שממית. לכל הפחות היית צריך לשאול אותה אם גם בחיים הוא מצחיק כמו בסרט של הבטלנים.
—מוזר, אמרתי. לא חשבתי על זה במהלך הראיון.
—זה בגלל שאתה מפגר, חיוותה שממית את דעתה. אני מאוכזבת מאוד, והולכת לתלות את עצמי בשירותים.
—גם אני, אמר איציק. חכי לי.

שניהם יצאו בארשת בוז על פניהם וצעדו קוממיות אל השווארמה של קוממי מעבר לרחוב, כשעברה מכונית מכבי אש אדומה ודרסה אותם.


מוסר השכל: כל האשכנזים אותו דבר.

נכתב: להגנתי, בדצמבר 2005.
 
 
רשימת תגובות (8)
 
 
יש פה משהו מוזר:
11/6/2009
נכתב על ידי אליסה

הם הודיעו שהם הולכים לתלות את עצמם בשרותים, אך במקום זאת הלכו לאכול שאוורמה בחוץ. אי לכך העובדה שבינתיים הגורל סיים את חייהם בכל זאת (אם כי לא בצורה עליה הצהירו מלכתחילא) לעולם מונעת מאתנו לעמוד על כוונתם המקורית, כמו גם על מידת הכנות שבהצהרתם.
 
 
 
 
תשובה: יש פה משהו מוזר
12/6/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

כן. מצד שני, זה מחזק את השורה התחתונה, שכל האשכנזים אותו דבר.
 
 
 
 
I'll take your word for it,
12/6/2009
נכתב על ידי אליסה

even though it takes one to know one.
 
 
 
 
אליסה
12/6/2009
נכתב על ידי גרידג'

לא נראה לי שסוף הסיפור אמתי... זו כנראה פנטזיה של רדלר.
 
 
 
 
גרידג':
14/6/2009
נכתב על ידי אליסה

כל הסיפורים כאן הם אמתיים, במיוחד הפנטזיות.
 
 
 
 
מה שיפה אצלך גרידג'
14/6/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

שאתה חושב שגם ההתחלה היא אמיתית ולא פרי הדמיון. אולי אתה צודק.
 
 
 
 
גרידג',
15/6/2009
נכתב על ידי אליסה

הדרך היחידה להלחם באבסורד היא לאמצו אל לבך.
 
 
 
 
אני רק מנסה לדמיין מה יקרה כשאציג את השיר שכתבתי על אחמדינג'אד
15/6/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

המממ