מוצרט וסאליירי
  הוא היה תובע את כולם... ומחייך. שמו של המלחין אנטוניו סאליירי מוכתם בלי רחמים כמעט מאתיים שנה. הוא מואשם כי קינא בוולפגנג אמדאוס מוצרט, רדף אותו, דרס אותו, הרעיל אותו ואף ניסה לנכס לעצמו את היצירה שכתב האחרון על ערש דווי. אבל סליירי יכול גם לחייך. זו ירידה לצורך עלייה. דווקא אשמת הרצח היא שהנציחה את שמו, שהיה נשכח לחלוטין אלמלא כן. בשנים האחרונות יש אפילו תחיה־זוטא של עניין ביצירתו.

כתב האישום
את 'כתב האישום' הרשמי והמלא נגד סליירי ניתן למצוא במחזה "אמדאוס" של פיטר שייפר. זהו תקציר המחזה (המקביל בעיקרי הסיפור לסרט):

סליירי הזקן, הנלעג והנשכח משוכנע כי הוא זה שהביא למותו של מוצרט. הוא נזכר בסיפור יחסיו עם מוצרט. סליירי, אדם ממוצא צנוע, פילס את דרכו אל חצר הקיסר בוינה. עד רגע פגישתו במוצרט חש סליירי כי שבועתו להקדיש את כל כולו לאל נענתה על־ידו בחיוב, בהעניקו לו את כשרון ההלחנה. אשלייתו מתנפצת באחת כאשר הוא פוגש במוצרט. המלחין הצעיר—ששמו מוכר לו כבר מילדותו בזכות מסעות ההופעות שלו ברחבי אירופה—מתברר כקופיף ילדותי, וולגרי ומגוחך, רחוק מדבקות דתית והכרת תודה. המוסיקה שלו, לעומת זאת, אינה תוצר של נער תפנוקים גס: היא מתוחכמת, שופעת רגש ומעודנת. האל בחר להעניק את חסד הכישרון האלוהי למי שאינו ראוי לכך, סבור סליירי, הנשבע לעשות הכל כדי להמיט חורבן על בחיר האל, מוצרט.
סליירי מאמץ לעיני מוצרט מראית עין של מי שמבקש לסייע לו, אך בפועל חותר כל הזמן תחתיו, מנסה להמיט חורבן על שמו ולהכתים את שמו, במיוחד בעיניה (ובאוזניה) של האצולה הווינאית.
במחזה, מוצרט נתמך לאורך הדרך על־ידי הברון פון שווייטן—שניהם חברים ב"בונים החופשיים"—ובשלב מסוים כל פרנסתו והכנסתו על עזרתו של הברון. בעצתו של סאליירי הוא כותב אופרה על מיתוס "הבונים החופשיים," אך הברון, כפי שסליירי חזה מראש, סבור כי "חליל הקסם" של מוצרט לועג למסורת "הבונים החופשיים" ומושך ממנו את ידו, כשבינתיים מצליח עמנואל שיקאנדר, מפיק האופרה, לשדוד ממוצרט את רוב הכנסות האופרה. מוצרט המרושש והנואש דועך ומת בעיצומה של כתיבת תפילת אשכבה (הרקוויאם).
בסרט, אירועים אלו אינם מאוזכרים כלל. במקום, עוסק הסרט במערכת היחסים המורכבת בין מוצרט לאביו. עוצמת השפעתו של לאופולד על מוצרט נחשפת לעיני סאליירי כאשר הוא צופה באופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט, שנכתבה אחרי מותו של לאופולד, אביו של מוצרט.
האופרה מעלה בסאליירי רעיון שטני: להזמין ממוצרט מוסיקה לתפילת אשכבה, כשהוא עוטה מסיכה המזוהה אצל מוצרט עם אביו, ובכך להחיש את מותו של האחרון ובה־ובעת, להציג בפני הציבור, בהלווייתו של מוצרט, את תפילת האשכבה של מוצרט ככזו שכתב סאליירי עצמו.
זמן קצר אחרי־כן, בעודו מנצח על "חליל הקסם," קורס מוצרט וסאליירי מחיש אותו לביתו ודוחק בו להשלים את כתיבת תפילת האשכבה. שיקאנדר מופיע בביתו של מוצרט עם הכנסות ערב המופע של "חליל הקסם," אך סאליירי הערום מצליח להציג בפני מוצרט הגווע את הכסף כאילו בא מכיסו של מזמין הרקוויאם האלמוני. מוצרט מכתיב לסאליירי חלק מהרקוויאם, אך מת לפני שהשלימו ונקבר בקבר עניים.

המחזה של שייפר, והסרט שבא בעקבותיו, הם שטענז של מסורות שונות—חלקן כאלו שקדמו להולדתם של מוצרט וסליירי. נמזגים כאן הנושא הפופולרי בתקופה הרומנטית של המאבק בין הגאון החד־פעמי, האדם המיוחד, והאדם הבינוני, השגרתי וחסר המעוף המתקנא בו; מאבקים לאומיים ותרבותיים; תאוריות קנונייה פופולריות על הרעלה, "הבונים החופשיים" וגניבת יצירות; עקדת הבן (מוצרט) כנקמה על בגידת האב (אלוהים) וכן הלאה, וכן הלאה. השעטנז הזה משולב לסיפור עלילה אחד, מעניין ומרגש, שהקשר שלו למציאות קטן מאוד.

סיפור של קנאה ורצח
סיפור הקנאה והרצח נולד כבר בהתחלה. בשנת 1798, שמונה שנים אחרי מותו של מוצרט, פרסם נימצ'ק (Niemetschek) את הביוגרפיה המקיפה הראשונה של המוזיקאי. נימצ'ק תאר אירוע מסתיו 1791, שנת מותו של מוצרט, בו ישבו המלחין ואשתו בפראטר (גן השעשועים) בווינה. מוצרט טען באזני אשתו, קונסטנצה, כי הוא משוכנע כי הורעל, וכי הוא מלחין את הרקוויאם שלו עבור עצמו. נימצ'ק קיבל מידע רב מקונסטנצה וגם סיפור זה מבוסס, ככל הנראה, על עדותה שלה.[1] קונסטנצה, לפי עדותה, ניסתה לשכנע את המלחין כי אין ממש בפחדו, ובביוגרפיה של מוצרט שכתב ניסן, בעלה השני, דחתה את רעיון הרצח בפה מלא ובאריכות, וייחסה אותו (בביוגרפיה וגם מאוחר יותר) לתעתוע פרנואידי של מוצרט.[2] תעתועי־דמיון מסוג זה לא היו עניין חריג במשפחת מוצרט. אביו, לאופולד, נהג לטעון לעתים תכופות כי הוא ומשפחתו נרדפים; וגם בנו של מוצרט, קרל תומס, העלה רעיונות דומים.
לסיפור היה כוח משלו. ליתר דיוק, הוא היה מעניין וסנסציוני מכדי שמישהו יניח לו למות. ב-1803 נידון הסיפור באריכות על־ידי ארנולד, שבחן (ודחה) את רעיונות ההרעלה. ב-1819 כבר הופנתה אצבע מאשימה כלפי המוסיקאים האיטלקיים בווינה. הרקע ה'לאומי' לא היה מקרי: אלו היו הזמנים בהם החלה הזהות הלאומית הגרמנית להתעצב. מוצרט, שנחשב סמל הגרמניות והגרמנית, הוצב באופן טבעי בקוטב אחד. מן העבר השני הוצבו הזרים, האיטלקיים. ארבע שנים אחרי־כן, ב-1823, כבר נמצא האיטלקי הזדוני: אנטוניו סליירי.
אנטוניו סאליירי נולד ב-1750 בלניאגו שברפובליקה של ונציה, שש שנים לפני מוצרט. בגיל 16 נלקח סאליירי לוינה תחת חסותו של מלחין החצר, וארבע שנים אחר־כך, כאשר היה בן 20, כבר העלה את האופרה הראשונה שלו. הצלחתו המסחררת נמשכה. ארבע שנים מאוחר יותר, הפך למלחין החצר וב-1788 נבחר לעמוד בראש הקפלה המלכותית, משרה בה החזיק 36 שנים. הוא נפטר ב-1825, 34 שנים אחרי מוצרט.
עיקר עניינו של סאליירי היה באופרה: האופרות המצליחות שלו, שרבות מהן נכתבו בשיתוף פעולה עם לורנצו דה פונטה (שכתב גם את הליברית לאופרות החשובות ביותר של מוצרט), הוצגו בכל רחבי אירופה והיו שיא האופנה בשני העשורים האחרונים למאה ה-18. האופנה בתחום האופרה השתנתה בתחילת המאה ה-19 ומ-1804 נטש סאליירי את האופרה, והקדיש את זמנו לכתיבת מוסיקה דתית.
חשיבותו של סאליירי הייתה גדולה לא פחות (ובדיעבד, אולי יותר) כמורה וכפטרון. בצעירותו, רקם סאליירי ידידות עם מאסטאסיו וגלוק. מאוחר יותר הפך ידידו של היידן (וניצח על הופעת הבכורה של "בריאת העולם" של האחרון). סאליירי שימש מורם של מלחינים כליסט, הומל, מאיירבר, שוברט ובטהובן. באופן מפתיע, בהתחשב באופיו הבעייתי של בטהובן, הפכו השניים לידידים ובטהובן אף הקדיש לו את שלוש הסונטות לכינור (אופוס 12) מ-1797.
בעלילות חייו של סאליירי לא נמצא חומר רב לשמועות על קנאה ורצח, אך בערוב ימיו, כשנתיים לפני מותו, חלה סאליירי ונפוצו שמועות לפיהן סבל מהתמוטטות עצבים וניסה להתאבד, כשהוא טוען בשגעונו כי הרעיל את מוצרט. שמועה זו הביאה את המשך הסיפור מן הקצה השני של אירופה.
ב-1830 כתב אלכסנדר פושקין, המשורר הרוסי הנודע, סדרה של "טרגדיות קטנות"—מעין מיני-מחזות—שאחת מהן נקראה "מוצרט וסליירי" (Motsart i Salyeri). בטרגדיה הקטנה (תרגום לאנגלית) הציג פושקין את סאליירי כמי שלמרות הצלחתו הגדולה אחוז קנאה בגאוניותו של מוצרט ולכן בוחר להרעילו.[3] הסיפור עובד לאופרה במערכה אחת על־ידי המלחין הרוסי ניקולאי רימסקי-קורסקוב (ב-1898). מכאן שאב שייפר—לעתים כמעט מילה-במילה—את ההשראה לקונפליקט המרכזי במחזהו, וגם לחלק ניכר מהפרטים הביוגרפיים שבו.
שמועה אחרת, ומכיוון אחר, נגעה בפרק "הבונים החופשיים" בחייו של מוצרט. המלחין הצטרף ל"בונים החופשיים" בנעוריו, ונותר חבר נאמן במסדר עד יום מותו. זה לא ממש מצא חן בעיני רבים, במיוחד על רקע הלאומנות המתעוררת בגרמניה, ועוד פחות מזה על רקע העוינות שבין "הבונים החופשיים" והנצרות.
בשנת 1861 כתב אדם בשם דאומר (Daumer) מאמר בו טען כי מוצרט הצעיר והתמים פותה להצטרף לבונים החופשיים על־ידי אביו החמדני והמרושע. כאשר הבין מוצרט את גודל טעותו, סיפר דאומר, כלל ב"חליל הקסם" (שבו יש רמזים רבים ל"בונים החופשיים") ביקורת על המסדר, ואנשי המסדר דאגו להרעילו ולקבורתו המשפילה בקבר המוני.
את המעשייה של דאומר המשיכו אחרים. בשנת 1910 פרסם הרמן ארבארדט ספר בו טען כי מאחורי-מאחורי הקלעים של "הבונים החופשיים" עמדו היהודים, והם שרצחו את מוצרט. מתילדה לודנדורף, אשתו של הגנרל לודנדורף—הדיקטטור בפועל בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, ועמיתו של היטלר ל"פוטש מרתף הבירה"), הסתמכה על "עדויות" אלו בספר שהוציאה ב-1926,[4] בו הרחיבה את היריעה וטענה כי היהודים, בשיתוף עם הישועים, "הבונים החופשיים" והיעקובינים מהמהפכה הצרפתית הם האחראים לרצח מוצרט, כחלק ממזימתם לבנות מדינה כלל־עולמית תחת שלטון יהודי. מוצרט האומלל ידע כי עלה עליו הכורת, כאשר הגיע השליח המסתורי להזמין ממנו את הרקוויאם, אך לא עלה בידוע למנוע מפון שווייטן המרושע להרעילו. אותו פון שווייטן עמד גם מאחורי קבורתו, בהתאם לטקס היהודי המקובל לקבורת פושעים, בקבר המוני וללא מצבה.
אותה מעשייה, וכנראה על בסיס אותם דברים, פורסמה אחר־כך שוב ושוב בגרמניה, בשנות החמישים, השישים והשבעים למאה העשרים, כשהיא מלווה בפיתוחים ססגוניים ועתירי דמיון (אם כי שמם של היהודים הושמט בשלב זה מהסיפור).

בדיון ומציאות
סיפור קנוניית "הבונים החופשיים" היה מופרך בעליל, ועיקר כוח המשיכה שלו היה עבור חובבי תאוריות קנוניה כאלו ואחרות. מוצרט לא היה יכול להיכנס בברית המסדר בהשפעת אביו, שכן הוא הצטרף אל המסדר עוד לפניו. עלילת ההשתקה והרצח יוסדה על הטענה שמוצרט היה מצוי בסודות המסדר וחשף אותם. בפועל, מוצרט היה שייך לדרג נמוך במסדר, ואף סוד כמוס לא היה ידוע לו.
סיפורו של סאליירי מורכב יותר. המוסיקאי הזקן אכן חלה ב-1823 והיה משוכנע כי סופו קרב. הוא היה מודע, בעודו חולה, לשמועות המופצות אודותיו. הפסנתרן מושלס, אחד מתלמידיו לשעבר, כתב בביוגרפיה שלו, שפורסמה שנים רבות לאחר מכן, כי סאליירי החולה ביקש ממנו:

ספר‭ ‬לעולם, מושלס‭ ‬יקירי, כי‭ ‬זהו‭ ‬דבר‭ ‬זדון, זדון‭ ‬טהור. סאליירי‭ ‬הזקן, שבעוד‭ ‬זמן‭ ‬קצר‭ ‬יהיה‭ ‬מת, ספר‭ ‬להם‭ ‬כי‭ ‬הוא‭ ‬אמר‭ ‬לך‭ ‬זאת.


באוגוסט 1924, שנה לפני מותו של סאליירי, פרסם מכרו של סאליירי, ג'וזפה קארפאני, כתב הגנה בירחון איטלקי, בו דחה בתוקף את כל השמועות שהופצו וטען כי סאליירי ומוצרט רחשו הערכה רבה זה לזה. קארפאני גם פרסם את דוח המפקח הרפואי של אוסטריה תחתית, בו צוין כי בעת מותו של מוצרט איש מעשרות האנשים שסבבו אותו וטיפלו בו בעת מחלתו לא העלה על דעתו כי הורעל.
המחלה בה לקה מוצרט פגעה ברבים בווינה באותה עת, ואופן התפתחותה ותוצאותיה הקטלניות לא היו חריגות. רופאו של מוצרט, תומאס קלוסט, אף נועץ ברופא וינאי אחר בנוגע לחולה הנודע שלו. אותו רופא, מתיאס פון סאלאבה, היה מומחה להרעלות, והיה מזהה את סימני המובהקים של הרעלת כספית בתוך שניות ספורות. הוא לא זיהה, והרעיון אף לא עלה על דעתו. השערה מקובלת היא כי מחלתו של מוצרט הייתה קטלנית על רקע מחלת כליות ממנה סבל מזה שנים מספר.
מן האיש הגווע האחר, סאליירי, באו עדויות נוספות. מפי האחיות והרופאים שטיפלו בו יום וליל פורסם ביוני 1824, שנה לפני מותו של סאליירי, כי בשום שלב לא התוודה סאליירי על הרצח או אפילו על משהו הקרוב לכך. סאליירי היה זקן, חלה ומת. כל השאר היה לקוח מדמיונו של פושקין.
נשאר שייפר, כמובן. הסיפור של פושקין—עשיר בליריות, דל וגס בעלילתו—שונה מזה של שייפר במובן מהותי אחד: אצל שייפר, סאליירי אינו מרעיל את מוצרט בפועל, אך מתנכל לו במסתרים ומחיש את מותו. חיזוק מה לתפישה זו ניתן באמונתם של בני משפחת מוצרט כי "המוסיקאים האיטלקים" מתנכלים לוולפגנג, מעלילים עליו עלילות, ושודדים ממנו את מטה לחמו. רעיון זה, לפיו ה'זרים' בחצר, ובראשם סאליירי, התנכלו למוצרט, מוצא חיזוקים גם בדבריהם של נימצ'ק ואפילו אצל מושלס, שהגן על סאליירי מהאשמת הרצח. סאליירי, לפי סיפורים אלו (שקונסטנצה היא, אולי, אחד המקורות להם), לא חדל מללעוג למוצרט ולזלזל בו, באופן שעורר תמיהה אצל שומעי הדברים תמיהה על עומק טינתו.
התימוכין שיש לסיפור זה מפוקפקים למדי. סאליירי, שהוכתר כבר בצעירותו ליורשו של גלוּק כמלך האופרה, לא היה אדם קנאי מטבעו. כנדיב, סובלני, ונעים הליכות, שהיה מחונן בתכונה הנדירה של הומור עצמי. לכך יש להוסיף, כמובן, את היותו דיפלומט משובח. הקיסר יוזף השני היה קמצן, גחמני והפכפך. הוא נטה חסד לסאליירי, אך האחרון אף פעם לא היה בטוח במעמדו, ונהג תמיד זהירות יתרה, גם כדי לשמר את מעמדו, וגם כדי לא לעורר עליו אויבים. לסאליירי, חשוב לזכור, לא הייתה משפחה ולא מקום לפנות אליו בצר לו. הוא ניצב לבדו.
קנאה, אם הייתה, באה מן העבר השני. סאליירי נהנה ממשרה בכירה יותר בחצר הקיסר, ומחסדו של הקיסר וצבר לו שורה ארוכה של תלמידים חשובים. יתר על־כן, סאליירי קנה לו ידידים. מוצרט, בהתנהגותו היהירה, קנה לו לא מעט אויבים.[5] מוצרט, שידע כי במצב עניינים רגיל הוא יהיה תמיד במעמד נחות מזה של סאליירי—ולו מפני היותו בעל דרג וותק פחותים—ועמדת נחיתות זו, במיוחד לצד מי שראה בו מלחין נחות, גרמה לו לתסכול.
עילה אחרת ליריבות מקצועית בין השניים הייתה העובדה ששניהם הלחינו אופרות איטלקיות והתחרו על אותם ליברית, אותם כותבי ליברית, ואותו קהל.[6] גם כאן, אף שמוצרט היה משוכנע בעליונותו (אם כי כלל לא התבייש לשאוב רעיונות מסאליירי), הוא ידע כי עמדתו מול סאליירי נחותה. זו הייתה גם הסיבה לכך שחשד כי לסאליירי יד ורגל (ואולי אף יותר) בקבלת הפנים הצוננת לה זכו "החטיפה מן ההרמון" ו"נישואי פיגארו" בווינה.
היריבות המקצועית בין השניים לא גלשה לתחום האישי. סאליירי היה אחד הבודדים שהלכו בעקבות ארונו של מוצרט (קונסטנצה, לשם השוואה, נותרה בביתה) ומאוחר יותר היה גם למורו של פרנץ קסאביאר, בנו של מוצרט. מערכת היחסים בין השניים נחתמה בנימה חיובית. באוקטובר 1791, כאשר הועלתה האופרה "חליל הקסם" (שהייתה הצלחה כבירה) בבאדן, כתב מוצרט לאשתו על ערב באופרה עם סאליירי ותלמידתו, זמרת האופרה קאבאליירי (בסרט "אמדאוס," היא מוצגת כמאהבת של מוצרט, באופן שמעורר את קנאתו של סאליירי). השניים ישבו לצידו בזמן ההופעה, קשובים, "ומהפתיחה ועד לשירת המקהלה בסיום לא היה קטע שעליו לא הגיב [סאליירי] ב'בראבו' או 'יפה' — הם לא הפסיקו להודות לי על חביבותי כלפיהם."
עניין אחר הקשור (בעיקר בגלל המחזה והסרט "אמדאוס") בשמו של סאליירי הוא פרשת האדם המיסתורי שהזמין את הרקוויאם. פרשה זו התפוגגה בפועל כבר לפני כמה עשרות שנים. לא סאליירי ולא מלאך המוות בתחפושת. המזמין היה הרוזן פרנץ פון ואלסג, שביקש ממוצרט לכתוב לו רקוויאם לזכר אשתו. ואלסג נהג להזמין יצירות כאלו, להעתיק אותן בכתב ידו, ואחר־כך להציגן כפרי עטו. בשנים האחרונות נחשפה לא רק זהותו של פון ואלסג, אלא גם ההתדיינות המשפטית בינו לבין שאריו של מוצרט על הזכות באותו חלק של הרקוויאם שמוצרט הספיק להשלים לפני מותו. קונסטנצה ראתה את היצירה כרכושה, והזמינה כמה מלחינים לסייע בהשלמתה.
עניין אחרון נוגע למותו של מוצרט. הטענה המקובלת הייתה כי מוצרט נקבר בקבר עניים המוני, ללא מצבה, וכי איש לא ליווה אותו למנוחתו האחרונה. הוא מת, כך הסיפור, עזוב, עלוב ומבוזה. לא כך. בשנת 1791 עמדו לרשות אזרחי וינה שלוש אפשרויות לטקס קבורה, כל אחת במחיר שונה, כולל קבורת עניים שבוצעה חינם. הדרג הראשון נשמר בעיקר לבני האצולה. אפילו בטהובן, שנקבר בפאר רב, זכה לקבורה מהמעלה השנייה. מוצרט נקבר בקבר מהמעלה השלישית, שהיה הסוג הנפוץ ביותר. אחרי טקס קידוש בקתדרלת שטפן הקדוש, שבה נכחו ידידיו ועמיתיו, הונח ארון הקבורה באחת הקפלות בקתדרלה. לפי התקנות, אסור היה להעביר את הגופה לבית־העלמין לפני השעה שש בערב, כדי למנוע את המצב הלא מכובד של עגלות קבורה עם ארונות מתים החונות ליד הטברנות, בעוד בעלי העגלה שותים לשכרה בפנים. גופתו של מוצרט הועברה לבית הקברות למחרת היום, שעה שסופת חול השתוללה באזור וינה, מה שמנע מרבים מהאבלים ללוות את המת בלילה הסוער.

תמונה: אנטוניו סאליירי

הערות
1 זמן קצר אחרי מותו של מוצרט נטען, בגלל גופתו הנפוחה של המלחין, כי הורעל. לטענה זו לא היו, עם זאת, מהלכים של ממש והסיפור נרשם מפי מספרו רק שלושים שנה אחרי כן (ב-1819).
2 בתיאור משנת 1837 גרסה קונסטנצה כי מוצרט היה סבור שהורעל באקווה טופאנה (רעל חזק על בסיס בלאדונה ועופרת) וכי הרקוויאם הוזמן ממנו בידיעה מדויקת מה יהיה תאריך מותו.
3 תחילת כתיבתו של המחזה הייתה ב-1826, בעת בה השמועות אודות סאליירי ו'הווידוי' שלו עדיין רווחו מאוד בציבור.
4 הפרק בספר הורחב אחר־כך לספר בפני עצמו.
5 יוזף היידן, לדוגמה, היה מידידיו הקרובים של מוצרט, אך כאשר סיפרו לו, במהלך מסע הופעות ב-1791, כי מוצרט הלעיז עליו בווינה, הגיב היידן במלים: "אני סולח לו." כאחרים, גם הוא היה משוכנע כי לעג וזלזול ממוצרט, אפילו בו, הם אפשרות סבירה.
6 עדות לכך ניתן למצוא בכך שמוצרט, ב-1783, טרח לרכוש בכסף רב את תוויה של אחת האופרות של סאליירי, ולשלוח אותה לעיונו של אביו—השקעה שאין ליישבה עם הבוז או הזלזול, כביכול, שרחש מוצרט לסליירי.
 
 
רשימת תגובות (2)
 
 
סליירי הרוויח?
17/6/2009
נכתב על ידי רותם סלע

מהמאמר מצטייר כי אדם נדיב, טוב לב, ורב זכויות שחטאו היחיד הוא שלא היה גאון כמוצרט הוכתם לנצח כרוצח גחמני וערמומי.

גודלה של "תהילתו" לא מחפה על איכותה, ובמידה והוא לא רצח את מוצרט סיפור המעשה עשה עימו חוסר צדק.
 
 
 
 
ובכל זאת...
18/6/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

האירוניה של ההיסטוריה היא שהנציחה אותו, בוודאי בזכרונם של רבים, הרבה יותר מבני דורו הדגולים יותר. יש משהו באירוניה.