מבוא לכלכלה אוסטרית: ייצור בכלכלה סובבת בנחת
  עלינו להסביר כעת כיצד מוקצים משאבים במחסור בייצור מוצרי צריכה שונים בכלכלת השוק. הפקת מוצרי צריכה, כפי שנראה, היא הליך מורכב שבו הייצור של מוצרים רבים המשמשים כדי לייצר מוצרים אחרים, ומכונים לעתים קרובות מוצרי-הון, משחקים תפקיד חיוני. ייצור דורש יצירת מוצרי-הון לשימוש בייצור נוסף כמו גם מוצרים סופיים שנועדו לענות על צורכי הצרכן. ניתן לראות על נקלה כי בכלכלה שלנו הפעילות הכלכלית הבולטת ביותר היא ייצור מוצרי-הון או מוצרי ביניים ולא מוצרי צריכה סופיים. הטבע אינו מעניק שפע מוצרים לאדם בצורה מוכנה לצריכה. לבד מאוויר (ויוצא מן הכלל זה אינו תקף בכל מקום), אין כמעט מוצר שהטבע מספק לנו שאינו עשוי להפוך שימושי הרבה יותר אם נעשה בו שימוש באופן יצרני כלשהו. השאלה אינה האם צריך להיות ייצור, אלא מהן המטרות שאליהן צריך הייצור להיות מכוון, כך שהמוצרים והשירותים הרצויים ביותר יופקו.

תמחור משאבים בכלכלה סובבת בנחת (כס"נ)

כדי שבעלי אמצעי הייצור יהיו נכונים לתרום משאבים להליך היצורי בשוק חייבים להיות אמצעים מסוימים שבאמצעותם יוכלו לחלוק בתפוקה הנובעת מהייצור. השתתפותם מושגת באמצעות מערכת המחירים. יחידות מסוימות של גורמי יצור מוחלפות בתמורה לכמות מסוימת של כסף באמצעות כוחות הביקוש וההיצע באותו אופן שבו מוצרי צריכה נקנים ונמכרים. עם זאת, ישנו הבדל קריטי אחד בין התמחור של מוצרי צריכה וגורמי יצור: מוצרי צריכה מוערכים ישירות על–ידי הצרכנים כאמצעי או משאב סופי להשגת סיפוק, אך צרכנים אינם מעריכים את המשאבים המשמשים להפקת המוצרים הסופיים. צריך להיות ברור כי ההקצאה היעילה של משאבים במחסור דורשת מערכת שבה שימושים מסוימים נבחנים במונחים של החשיבות היחסית של תוצאות חלופיות. אם מטרות או מוצרי צריכה מסוימים חשובים יותר מאחרים, כי אז יש לכוון מגוון מספק של משאבים ליצירת החשובים ביותר. הסביר של יחידות התמחור של משאבים יראה כיצד מושגת מטרה זו.

הרעיון של כלכלה דמיונית ללא שינוי בטכנולוגיה, במשאבים, ובטעם הציבור, כלכלה שבה אותם צעדים של ייצור וצריכה חוזרים ונשנים, שימושית להבנת טבעו של תמחור יחידות משאבים בעולם אמיתי שבו יש שינוי מתמיד. רות'ברד כינה כלכלה כזו ”כלכלה סובבת בנחת“ או כס"נ.[*] בכס"נ, כל יצרן, בהתחשב במצבו כבעל משאבים מסוימים ובמיקוח על יחידות של משאבים אחרים, יהיה מסוגל להשליך ביחס ליחידת משאב נתונה את הערך הכספי של תרומתה למוצר הסופי, משום שהוא ידע מראש את התוצאה הכספית של החלטות ייצור מסוימות. הוא לא ייתקל באי–הוודאות הנובעת מתנאים כלכליים משתנים. תוצאות עבר ינבאו באופן מדויק תוצאות עתידיות.

מחיר היחידה של כל סוג של משאב יהיה שווה להפחתת הערך של התרומה השולית שלו לערך המוצר (ההפחתה מתייחסת לשוליים המשקפים העדפת זמן או ריבית, עניין שיידון להלן.) מחיר זה יחול על המשאב בכל אופני השימוש כל עוד בעלי המשאבים אדישים לגורמים לא-כספיים הקשורים למסלולים השונים. המשאב לא יניב יותר במסלול שימוש אחד בהשוואה לאחר משום שבעל המשאבים היה מעביר את גורם הייצור שלו למסלולי הייצור הרווחיים יותר. שינוי זה היה גורם להורדת מחיר הגורם שבשימוש האטרקטיבי יותר והיה גורם למחיר במסלולי הייצור שנזנחו לעלות. המחירים של גורמי ייצור הומוגניים יהפכו שווים בכל אופני השימוש.

המחיר האחיד ישתווה לערך השולי של המשאב, שיהיה לפיכך זהה בכל מסלולי השימוש. יצרנים לא יסכימו לפער בין מחיר הגורם ותרומתו לערך המוצר. אם מוצר נמכר במחיר נמוך יותר מאשר מוצר הערך השולי שלו, היצרנים יגבירו את השימוש במשאב כאן, כך שיחידת המחיר שלו תעלה בעקבות המיקוח, אך לא מעבר לתרומתה לערך היצור. במהופך, אם יחידת משאב זכתה לתשלום גבוה יותר ממוצר הערך השולי שלה, השימוש במשאב יצטמצם באותם מסלולים עד שהמחיר יפסיק לחרוג מתרומת גורם הייצור לרווח מהמוצר. המחיר של גורם ייצור בר קיימא יתבסס ויהיה שווה לסך כל מוצרי הערך השולי של יחידות השירות הספציפיות שלו שישמשו לאורך זמן. משאבים בני קיימא, על כן, ירכשו או יחכרו בכס"נ בהתאם לערך המושלך מיחידות השירות הנובעות.

מכאן שבכלכלה הסובבת בנחת מחיר כל מוצר (לבד מגורם הריבית) יהיה שווה לסכום הערך השולי של המוצרים של גורמי הייצור המשלימים. עבור כל יצרן, כלל הרווחים (בניכוי ריבית) יהיה שווה לכלל העלויות הכספיות. ההתאמות המובילות לכס"נ יחסלו כל אפשרות של רווח והפסד. היציבות והוודאות המתמשכים של כלכלה סובבת בנחת יוציאו מכלל חשבון את הצורך בהתאמות או שינויים נוספים בהקצאת משאבים. כל גורם יוקצה לשימושים השונים כך שהתרומה השולית של המוצר שלו תהיה זהה בכל שימוש. כאשר יש ידיעה מושלמת של העתיד, היצרנים אינם שוגים ביחס להשלכת ערכי מוצרים אל ערכי משאבים. עניין שיש לו חשיבות רבה כאן הוא שההשפעה היא ממחיר המוצר בחזרה אל מחיר הגורם, ולא להפך. האמצעים שואבים את חשיבותם מהמטרות או התוצאות עליהן הם משפיעים. כאן טמון המפתח לשימוש יעיל במשאבים. עם זאת, הרעיון השגוי שעלויות גורמים קובעות את עלויות המוצרים מקובל על רבים.

רק אותן יחידות גורם שהשפעתן השולית על ערך המוצר ניתנת לבידוד ומכאן לקביעה יהיו כפופים לכוחות התחרותיים שיהפכו את מחירי המשאבים שווים להפחתת הערך השולי של המוצר. משמעות הדבר היא שמחירים קבועים תובעים קיום גורמי יצור מגוונים ולא ספציפיים באופן יחסי, שהשימושים המרובים בהם מניעים את התהליך התחרותי שבו היצרנים מתמקחים על מחיר כדי להקצות את הגורמים לשימוש במסלולי הייצור השונים. המחיר עבור משאב מסוים מופיע בשוק משום שהיצרנים מתחרים על השמתו בשימושים חלופיים. אם המוצרים היו מיוצרים באמצעות משאבים ספציפיים מאוד, השוק היה יכול לקבוע רק מחירים מצטברים לכל קיבוץ מצורף של גורמי משאב, וכל מחיר היה מייצג את הערך הכספי של המוצר המשותף. המחירים הם הגורם הקובע עבור משאבים ספציפיים לחלוטין במצבים שבהם הליך הייצור אינו משתמש ביותר ממשאב ספציפי אחד. כתוצאה מהמיקוח של יצרנים מתחרים, מחירי משאבים ספציפיים כאלו שווים להפרש שבין מחיר המוצר הסופי וסך כל המחירים של גורמים לא-ספציפיים.

מחירים משקעיים מצטברים ישרדו בשוק בהקשר להליכים שבהם נדרש יותר ממשאב ספציפי אחד. במקרים כאלה, הכמות המשולמת עבור כל גורם ספציפי נקבעת רק באמצעות הליך של מיקוח בין הבעלים השונים של הגורמים הספציפיים. מחירים של גורמים מסוימים מופיעים רק כאשר היצרנים מתחרים על השימושים שלהם במסלולים חלופיים של ייצור או כאשר יש רק משאב ספציפי אחד בכל הליך ייצור, דבר המשליך ערך שולי ליחידות המוצר המסוימות. חשוב להבין כי ההשלכה של ערך לגורמי היצור מצד היצרנים מתבצעת רק על בסיס מנתי (אינקרמנטלי) או שולי. בחכירת או רכישת שירותי ייצור, היצרן תמיד מחליט במונחים של היתרון המוסף של הגורם הנוסף. אין משמעות הדבר שהוא עוסק במנות אינסופיות. לדוגמה, היחידה השולית שלו עשויה להיות חמישים מועסקים נוספים או ארבע מכונות חדשות, אך הוא חושב במונחים של המצב המסוים שלו ומתמקח על שירותים לאור התרומה השולית המצופה שלהם. רות'ברד נגע בנקודה זו:

אין זה אפשרי, אם כן, להשליך ”יצרנות“ מוחלטת על גורם או סוגה של גורמים כלשהם. במובן המוחלט, אין משמעות לניסיון להשליך יצרנות לגורם כלשהו, משום שכל הגורמים הכרחיים למוצר. אנחנו יכולים לדון על יצור רק במונחים שוליים, במונחים של התרומה היצרנית של יחידה בודדת של גורם כשנתון קיום גורמים אחרים. זהו בדיוק מה שיזמים עושים בשוק, מוסיפים ומפחיתים יחידות של גורמים בניסיון להשיג את מסלול הפעולה הרווחי ביותר.[1]

ממש כמו שחמשת שקי הגרעינים של האיכר הוקצו לשימושים הדחופים יותר תחילה, כך גם יחידות של גורם יצור. ככל שמשתמשים ביחידות נוספות של גורם בהליך נתון או בכלכלה בכללה, הערך השולי של המוצר יורד. הירידה בערך השולי מוגברת כתוצאה מחוק ההחזר הפוחת, הגורס כי בשימוש בכל גורם משתנה ביחס לגורם קבוע, התפוקה הפיזית השולית מתחילה לרדת בנקודה מסוימת. משמעות הדבר היא שאם נתון ההיצע של גורם מסוים, המחיר ליחידה של גורם זה יהיה שווה לערך השולי של המוצר המקושר ליחידה האחרונה של ההיצע. מאחר ולכל שק גרעינים של האיכר יש ערך השווה לערך התועלת השולית—האכלת התוכים—כל יחידה של גורם מסוים מתומחרת בכס"נ כשוות ערך לערך השולי של המוצר, שהוא ערך הכסף שיוקרב אם יחידה אחת של הגורם תאבד.

הליך זה של תמחור משאבים יחול על יחידות שירות של גורם, בין אם נרכשו בקנה מידה מוגבל באמצעות חכירה או בקנה מידה רחב יותר באמצעות רכישת הגורמים במלואם. בכס"נ, כל יחידת שירות של גורם מקבלת את הערך השולי של המוצר, ואין סיבה להעברתה למסלולים אחרים של שימוש ברגע שמגיעים למצב זה. כל גורם מסוים יהיה בעל יחידת מחיר אחת בכל רחבי השוק. בכל שימוש ספציפי, המשאב ישמש במידה שבה הערך השולי של המוצר שווה למחירו, דבר הנקבע באמצעות תחרות בשוק. עקומת הביקוש לכל גורם בכל שימוש מסוים מתארת את הערך השולי הפוחת של המוצר; כמו עקומת הביקוש למוצרי צריכה, היא תשתפל ימינה.

עקומת ההיצע עבור כל משאב בכל מסלול שימוש תיתמר לימין, ובכך תשקף את העובדה שיחידות המשאב, שיש להן גיוון מבחינת אפשרות השמתן למסלולי ייצור שונים, תומר מהשימוש הנתון לשימושים אחרים במחירים נמוכים יותר, ותימשך לשימוש נתון ממסלולי שימוש אחרים במחירים גבוהים יותר. העקומה תהיה קרוב לוודאי שטוחה יותר עבור גורמי עבודה מאשר עבור אדמה ומוצרי הון, בגלל רמת האי-ספציפיות והגמישות הרבה יותר של משאבי עבודה.

היצע משאבים, פעילות יזמית והערכה סובייקטיבית

אין להתעלם מהתאוריה של סובייקטיביות הערך בדיון על עקומות היצע גורם ייצור. בעלי יחידות של שירות גורם יקבעו סובייקטיבית את הכמויות השונות של יחידות שירות שהם מוכנים להציע ליצרנים עבור כל מחיר אפשרי לפי יחידת שירות בכל שימוש מסוים בגורם. הם ישקללו באופן סובייקטיבי את התוצאות הכספיות והלא-כספיות של הקדשת כמויות אפשריות שונות של יחידות שירות לייצור. לדוגמה, העובד ישקול את ערך זמן הפנאי שלו כמו גם שיקולים לא-כספיים אחרים כמו תנאי עבודה בהגעה למסקנה ביחס לתעסוקה. מסלולי עבודה המקושרים עם מאפיינים לא-כספיים מועדפים במיוחד ימשכו מספר גדול יותר של עובדים מאלו המאופיינים בתנאי עבודה לא נוחים במידה מהותית. שיעורי שכר או מחירים גבוהים מהנדרש בתנאים אחרים ישולמו לאלו העובדים בעבודות הפחות חביבות על אנשים. לחלופין, שכר נמוך יותר מהנדרש בנסיבות אחרות ישולם לאנשים המועסקים בעבודות מועדפות באופן כללי.

תוצאות אלו עולות בקנה אחד עם העיקרון של הערך השולי הפוחת של המוצר עבור כל שימוש מסוים. כמויות גדולות יותר של גורמי יצור ינוצלו עם מוצרים בעלי ערך שולי פחות; כמויות קטנות יותר יקושרו למוצרים בעלי ערך שולי גבוה יותר. עקומות ההיצע של השוק עבור כל גורם בכל שימוש מסוים יראו את סיכום עקומות ההיצע הפִּירְטִיוֹת. ההצטלבות של עקומות ההיצע והביקוש בשוק תכונן את מחיר נקודת שיווי המשקל עבור כל גורם בכל מסלול שימוש מסוים, ומחיר זה ייצג את הערך השולי של יחידת גורם בשימוש מסוים זה. זה יהיה מבנה המחיר הנצחי עבור יחידות של משאבים ליצור בכלכלה סובבת בנחת.

בשכירת או רכישת גורמי ייצור, היצרן, כמו כל המשתתפים האחרים בשוק, פועל על–פי שיפוטי הערך הסובייקטיביים שלו.[2] נכונותו להשקיע כמויות ספציפיות של כסף או להתחייב להשקעת כמויות של כסף שהושגו מאחרים, הפועלים בדומה על בסיס הערכות אישיות, משקפת את החלטתו שנקיטת פעולות אחרות במקום תתרום לו פחות סיפוק מאשר הליכה בנתיב תכניתו העסקית. ההערכה הסובייקטיבית שלו ביחס ל”עלויות הכסף“ וצורות אחרות של קרבן, היינו, ויתור על סיפוקים חלופיים או, כניסוחו של ביוקנן, העלויות ”משפיעות-הבחירה“ שלו, נמוכה מהערך הסובייקטיבי שהוא מצפה לממש כתוצאה מהפעולה הנבחרת.

יעילות הקצאת משאבים בכס"נ

בכלכלה מתקדמת, הזמן שבין ייזוּם יצורו של מוצר צריכה והבשלתו הוא ארוך מאוד. כדי להשיג מוצרים הרצויים להם ושאותם ניתן לצרוך, אנשים מסוגלים להסתמך בסופו של דבר על שני סוגים בלבד של משאבים יצרניים—הם עצמם והטבע. משום שהמוצרים הבאים מן הטבע אינם נגישים באופן מלא לבני אדם, או שמשאבי הטבע אינם תמיד שמישים במצבם הטבעי, אנשים מערים את מאמציהם אל תוך התהליך הטבעי. מאמץ יצרני זה משנה ומשלב את מתנות הטבע למוצרים מספקים יותר. כל הייצור הזה חייב להתרחש לאורך זמן; מכאן, שהדרישות הבסיסיות ההכרחיות ליצור הם טבע, אדם וזמן. בני אדם יכולים לשלב את מאמציהם עם מתנות הטבע כדי ליצור מוצרי צריכה באופן ישיר או עקיף. בגישה הישירה, אדם משקיע אנרגיה במשאב טבעי כדי לספק את צרכיו באופן מיידי, כמו בשתיית מים מן המעיין. בזכות תרומתו החשובה של בוהם-באוורק הכיר הניתוח הכלכלי בכך שהיצור אינו יכול להתרחש בלי מעבר של זמן, הכרה שהייתה חשובה במיוחד בהקשר לגישה הלא-ישירה לטבע.[3] על–פי גישה שנייה זו, הגישה הלא ישירה, הייצור מניב תחילה מוצרי-ביניים שאינם ניתנים לצריכה אלא משמשים לסיוע במאמצי ייצור נוספים. מוצרי-ביניים אלו, הידועים גם בשם מוצרי-ייצור או מוצרי-הון, כוללים כלים, ציוד, בניינים, וכל אמצעי הייצור האחרים. דוגמה לשיטה לא-ישירה זו, שבוהם-באוורק כינה ”ייצור מעגלי,“[**] הוא השגת מים לשתייה מן המעיין באמצעות גזע עץ שתוכו הוסר כדי להפכו לדלי. הדלי ישמש כדי להשיג את המים ביתר קלות באמצעות הפחתת מספר הפעמים בהן צריך ללכת למעין. היתרון של יצור מעגלי או ייצור בלתי–ישיר אינו מוגבל להקלה בהשגת מוצרים הקיימים כבר בצורה הניתנת לצריכה כמו מים. יתרון גדול בהרבה הוא יכולתו של יצור זה להפיק מוצרי צריכה שלא היו אפשריים באופן אחר. כל מוצרי הנוחות של העולם המודרני, כמו מכוניות, אמצעי תקשורת, מקררים, משקפיים וריבוא אחרים לא היו קיימים אלמלא היה ייצורם נעשה באמצעות כלים וציוד. בכלכלה מתקדמת, יחידות של מוצרי-הון כאלו הן חלק משמעותי מהגורמים הנרכשים למטרות יצור. בכס"נ, כל סוג מסוים יתומחר לפי יחידת שירות בכמות השווה להפחתת הערך השולי של המוצר שהוא קשור אליו. המחיר של מוצר ההון יהיה שווה להוניות הערך השולי העתידי של המוצר.

העדפת זמן וריבית

בגלל האלמנט צורך-הזמן בייצור, המחיר המשולם עבור כל יחידת גורם בכס"נ הוא הפחתת הערך השולי של המוצר ולא הערך השולי המלא שלו. העיקרון של העדפת זמן, הטוען כי אנשים מעדיפים מוצרים בהווה על פני מוצרים בעתיד, עומד ברקע הדרישה שהערך השולי של מוצרים עתידיים יהיה פחות מערכם העכשווי. אנשים החוסכים חלק מכוח הרכישה שלהם ומשקיעים במשימות יצרניות מוותרים לפיכך על ההנאה ממוצרי צריכה שכוח הרכישה הזה היה יכול להשיג. הם ממירים מוצרי הווה במוצרי עתיד. כאשר הם רוכשים יחידות של גורמי יצור בציפייה להשיג כוח רכישה עתידי—היינו, מוצרים עתידיים—הם מספקים לבעלים של אותם משאבים אמצעים לרכוש מוצרי הווה. עם זאת, מאחר והם מעדיפים מוצרי הווה על פני מוצרי עתיד, מוצרי העתיד מוערכים כפחותים בערכם לעומת מוצרי הווה, וערך מופחת זה מושלך על–פני הערך השולי של המוצר של כל גורם ייצור. זו הסיבה לכך שיצרנים בכס"נ נהנים מהכנסת ריבית, שהיא ההפרש בין הערך הכספי של מוצרי צריכה והערך הכספי של משאבי ייצור שנרכשו בנקודה מוקדמת יותר בזמן.

בכלכלה מתקדמת, שבה שימוש מקיף בייצור מעגלי תופש מקום מרכזי, גורם הריבית הוא בעל חשיבות עליונה. כאן טמונה ליבת תגובתו המוחצת של בוהם-באוורק לתאוריית הניצול של מרקס, שטענה כי היצרן-הקפיטליסטי מנצל את מעמד הפועלים בכך שהוא משלם להם פחות מערך המוצרים. מרקס צדק בטענתו כי ישנו ערך עודף, אך טענה בהתעלמות מכך שערך זה אינו תוצר של ניצול אלא בחלקו תוצאה של תופעה טבעית ובלתי נמנעת: ריבית.

בכס"נ שיעור הריבית יהיה זהה תמיד בכל מקום ובכל שלב ייצור, משום שאם שיעורי הריבית יהיו גבוהים יותר בתעשיות מסוימות או בשלבים מסוימים, היצרנים יעברו למסלולי יצור רווחיים יותר, כך שההפרש ייעלם כתוצאה מכוחות התחרות. בתעשיות או בשלבים שאותם יזנחו היצרנים, הביקוש למשאבים יצרניים ייפול, דבר שיביא להפחתת מחירי יחידות יצור. דבר זה יגדיל את הפער בין ערך המוצר השולי ועלויות הכסף; ומכאן, שיעור הריבית במסלולים אלו יעלה. מצד שני, בתעשיות המושכות השקעה נוספת, הריבית תיפול כתוצאה ממחירי משאבים גבוהים יותר ומחירי מכירה נמוכים יותר למוצרים המוגמרים.

תהליך זה של מעבר השקעות יימשך עד ששיעור הריבית בכל מסלול ייצור יהיה זהה, ובנקודה זו תושג כלכלה סובבת בנחת. ככל ששיעור הריבית גבוה יותר, כך יכוונו מאמצי יצור רבים יותר לעבר יצור מוצרי צריכה ויפחת החיסכון הנגיש ליצור ממושך יותר של מוצרים עתידיים. שיעור ריבית נמוך יותר מצביע על הפחתה נמוכה יותר של מוצרים עתידיים ביחס למוצרים בהווה והוא עולה בקנה אחד עם חסכון רב יותר ועם הזדמנות לאמץ הליכים ממושכים יותר של ייצור. אפילו בוהם-באוורק, ששיחק תפקיד חיוני כל–כך בפיתוח תאוריית הריבית, עשה את השגיאה הנפוצה של ייחוס גורם הריבית ליצרנות של מוצרי הון. אך ריבית ניתן להסביר באופן מלא באמצעות עקרון העדפת הזמן, והיא אינה צומחת רק בהקשר לשימוש במוצרי הון. היצרנות של מוצרי הון כבר נלקחת בחשבון בקביעה ערכם השולי של אילו מוצרים יופחת עבור תקופת הזמן המצופה לפני שמוצרים עתידיים אלו יהפכו למוצרים בהווה. כלל זה חל על כל גורמי הייצור, לא רק על מוצרי הון. כפי שאומר מיזס:

התרומה של הגורמים המשלימים ביצור לתוצאת התהליך היא הסיבה לכך שהם נחשבים בעלי ערך. היא מסבירה את המחירים המשולמים עבורם ונלקחת בחשבון בקביעת מחירים אלו. אין משקע שאינו מחושב היכול להסביר את הריבית.[4]

ריבית אינה החזר המאפיין שימוש במוצרי הון באופן ייחודי, כפי שנטען לעתים. הקישור הקלסי בין ריבית למוצרי הון באופן בלבדי אינו עומד משום שהריבית נוגעת לכל פעילות כלכלית שבה מומרים מוצרים בהווה במוצרים עתידיים. הריבית קיימת בהלוואות לצרכן כמו גם בהלוואות ליצרן. התופעה של ריבית פועלת גם במחיר המשולם עבור אדמה ועבודה שהתועלות או ההכנסות מהם יתקבלו בעתיד. למעשה, אלמלא אלמנט העדפת הזמן, היו מחירי חלקות אדמה אינסופיים.

קריאה מומלצת
  • Mises, Ludwig von. Human Action: A Treatise on Economics, pp. 244-56 and pp. 479-537.
  • Rothbard, Murray N. Man, Economy, and State: A Treatise on Economic Principles, pp. 273-433.
הערות
* המונח במקור: Evenly rotating economy.
** המונח המקורי בטקסט האנגלי הוא: roundabout production.
1 רות'ברד, אדם, כלכלה ומדינה, חלק 2, עמ' 520.
2 תחת ההנחה של ידע מושלם בכס"נ, לא יהיה מקום ליזם. דבר זה מסביר את העדרו של המונח ששימש אותנו שוב ושוב בחלקים הקודמים—”היזם-יצרן.“ עם זאת, אותה נקודה שהועלתה קודם ביחס לרלוונטיות של ערך סובייקטיבי ישימה באותה מידה ליזם-יצרן בעולם ממשי שבו שוררת אי–וודאות.
3 בוהם-באוורק, הון וריבית.
4 מיזס, פעולה אנושית, עמ' 530.
חלקי הספר