מבוא לכלכלה אוסטרית: אינפלציה ומחזור העסקים
  עד כה התבססו כל ההסברים על ההנחה שאין בעיית אינפלציה ואין דפוס עסקי אקראי של התרחבות רציפה שאחריה שקיעה או שפל כלליים. הראינו כיצד מערכת השוק פועלת באמצעות מנגנון המחירים, המעודד פעולות התאמה והשלמה מצד המשתתפים בשוק אל מול תנאי שוק משתנים בהתמדה. אין דבר מובנה במערכת זו היכול להניב עליה רחבת–היקף במחירים או להוביל להתרחבות עסקית מתמדת ולאחר מכן להתכווצות עסקית כללית. שינויים במחירים ספציפיים, כלומר, במחירים היחסיים, נמצאים בשפע ומשקפים שינויים בהערכה ובמשאבים הנגישים. שינויי מחיר אלו כוללים עליות וירידות, אך אין כאן גורם המביא לעליית רוב המחירים לאורך זמן. אופייניות כאן גם הטעויות מצד חלק מהיזמים-יצרנים הסובלים מהפסדים כספיים בגלל השקעות כושלות. למרות זאת, אין אלמנט סיבתי המוביל להשקעה כושלת רחבת היקף ולשפל או שקיעה כלליים. העובדה שהתרחשות כזו של עליה כללית במחירים וגאות ושפל בפעילות העסקית נוגעת לעולם בו אנו חיים היום ברורה מאליה. הנקודה החשובה כאן היא הסיבה לכך.

השימוש השגור במונח אינפלציה במשמעות עליה כללית במחירים מחמיץ את הבעיה הבסיסית בהתמקדו בתוצאה ולא בסיבה. אינפלציה של היצע הכסף מצד משרד האוצר ומערכת הבנקאות המרכזית היא הגורם לעלייה כללית במחירי השוק לאורך זמן. הדפסת שטרות בנק פדרלי נוספים ויצירת הפקדות-ביקוש בהקשר למונטיזציה של החוב הפדרלי, לצד הקטנת יחס הון עצמי והלוואות והלוואות לבנקים חברים (הלוואות דיסקונט) מבנקים פדרליים הם המנגנונים הבסיסיים של אינפלציה של היצע הכסף. כל אלו הן צורות של הרחבת אשראי, שמשמעותו הזרקת כסף נוסף למערכת. עלייה מתמדת במחירים באופן כללי היא התוצאה הטבעית של מדיניות מתמשכת של הרחבת אשראי.

כבר ראינו כי שיעור הריבית משקף את הפרשי ההערכה של מוצרים בהווה לעומת מוצרים עתידיים. אם יש שינוי להעדפה רבה יותר של מוצרים בהווה על פני מוצרים עתידיים, כי אז שיעור הריבית יעלה בהתאמה, וישקף את ההפחתה הגדולה יותר בערך מוצרים עתידיים. בכיוון ההפוך, שינוי כיוון של העדפה רבה יותר למוצרים עתידיים יוביל להנמכת שיעור הריבית. הריבית בשוק נוטה לרמה שבה כמות הכסף שהחוסכים מוכנים להשקיע בייצור שווה לכמות שהיצרנים-יזמים מוכנים להשיג ולהשתמש בו למטרות יצור.

החיסכון-השקעה של קרנות משמעותו שכוח הרכישה משמש באופן כזה שכמות מסוימת של משאבים מכוונת ליצור מוצרי הון ולא מוצרי צריכה. כפי שראינו, יצור מוצרי הון מאריך בדרך כלל את הליך הייצור, כלומר, ה”החזריות“ מורחבת. עם זאת, ייצור מוצרי הון עשוי גם לדרוש הרחבה אופקית של הייצור בדמות מפעלים וציוד נוספים בדומה לאלו הקיימים. חשוב להדגיש ששיעור הריבית בשוק הוא אות המצביע על המידה שבה כדאי לעסוק ביצור מוצרי הון בלי לפגוע בביקוש למוצרי צריכה. החסכונות הנגישים להשקעות עסקיות בריבית השוק נמשכים במכוון על–ידי החוסכים מהביקוש האפשרי למוצרי צריכה. היזמים-יצרנים מורשים להשתמש בקרנות אלו כדי להשים משאבים בהליך היצור לאור ההזדמנויות לרווח שהם רואים לפניהם ובוחרים לנסות לממשן. למרות זאת, החלטות היצור אינן חופשיות ממגבלות:

התפקיד שגובה הריבית משחק בשיקולי התכנון של אנשי עסקים ברור. הוא מראה להם עד כמה הם יכולים לעכב השמת גורמי יצור לצורך סיפוק צרכים בעתיד הקרוב ולהקדישם לסיפוק-צרכים בעתיד הרחוק יותר. הוא מראה להם איזה משך של תקופת ייצור מתאים בכל מקרה קונקרטי לשוני בהערכת הציבור של מוצרים בהווה ומוצרים עתידיים. הוא מונע יציאה ליוזמות שביצוען לא יתאים לכמות המוגבלת של מוצרי הון המסופקים על–ידי הציבור החוסך.[1]

הרחבת האשראי, כלומר, הגדלת היצע הכסף באמצעות פעולה משותפת של הממשלה הפדרלית והמערכת הבנקאית נוטה להנמיך את גובה הריבית אל מתחת לרמה שתשרור בשוק שאין בו פעולות כאלו להגדלת כמות הכסף. בשלבים המוקדמים של הרחבת האשראי, שיעור הריבית צונח בפועל. בעקבות זאת, כאשר ההשפעה של מדיניות זו על המחירים באמצעות השוק הופכת גלויה, מוסף מחיר עודף (פרימיום) על–פני שיעור הריבית כדי להגן על החוסכים מההשפעה המזיקה של העליה הצפויה במחירים. כדאי לשים לב, עם זאת, שפרימיום זה על–פני הריבית הרגילה מתחיל אחרי שהשפעת המחירים מתרחשת כך שבשקפו אותה הוא חייב לפגר אחרי גובה הריבית שהיה מספיק כדי לכסות את העלאות המחירים הנוספות בתנאים של אינפלציה מתמשכת. בגלל הפרימיום על המחיר, שיעור הריבית נוטה לעלות לאורך זמן למרות התוספות להיצע הכסף. עם זאת, מנות מתמשכות של כסף נוסף מטשטשות עליה זו בריבית כך שהיא ”ממשיכה לפגר אחרי הגובה שהיה מכסה את הריבית הרגילה והפרימיום החיובי על המחיר.“[2]

העובדה ששיעורי הריבית מגיעים לרמות שאינן אופייניות לשנים הקודמות אינה מפריכה את הנקודה ששיעורי הריבית נשמרים באופן מלאכותי ברמה נמוכה מהרמה שהייתה מספיקה לכסות אלמנטים אינפלציוניים ויזמיים ואת יחס הערך בין קנייה בהווה ובעתיד. התלונה הנשמעת תכופות ששיעורי הריבית גבוהים מדי בתנאים כאלו היא הבנה שגויה של הנושא. ראינו עתה כי ישנם שני גורמים הנוטים לשמר את שיעור הריבית מתחת לרמה המספקת לאפשר לאלמנטים מקושרים להופיע בשוק: 1) היישום של פרמיום על המחיר מפגר אחרי השינויים בכוח הרכישה הנובעים מהאינפלציה; ו-2) עודף ההיצע של כסף המושלך אל השוק מטשטש את השפעת שיעור הריבית. ביחס לנקודה השנייה, חייבים להבין כי היזמים-יצרנים אינם יכולים להבחין בין מימון נוסף שנוצר באופן מלאכותי ומימון נוסף הנובע מחסכון אמיתי.

שיעורי ריבית יורדים בשלבים המוקדמים של הרחבת אשראי הם בבחינת אותו כוזבים ליזמים-יצרנים ביחס לחסכון האמיתי הנגיש למטרות השקעה עסקית. החלטות עסקיות המבוצעות על בסיס ההנחה שיחס המוצרים בהווה (צריכה) לעומת מוצרים בעתיד (מוצרי הון) ירד, כאשר בפועל לא התרחש כל שינוי כזה. השקעות נוספות במוצרי הון, המרחיבים ומאריכים את מבנה הייצור, זוכות לעידוד כשהגאות העסקית מתרחשת. משאבים מוסטים לייצור מוצרי הון ומחירי משאבים כאלו עולים במיקוח במקביל. אך האות שבעקבותיו הלכו היזמים-יצרנים, שיעור הריבית, הוא זיוף שנוצר על–ידי הרחבת אשראי. מנקודת המבט של הציבור בכללו, עדיף שהאשראי למשאבים כאלו לא יעוות, משום שהחיסכון האמיתי לצורך יצירת מוצרי הון נוספים לא גדל.

בתנאים של הרחבת אשראי קצרת מועד, הגאות תהיה זמנית. הביקוש למוצרי צריכה לא ירד, וההגדלה וההארכה הלא הולמת של הליך הייצור כאילו אכן כך קרה נחשפת ברגע שמופסקת הרחבת האשראי. העלויות המושקעות נתפשות כלא מוצדקות משום שככל שזמן ההמתנה הארוך יותר להשלמה ויישום של היכולת המוגברת אינו מתאים לאור העובדה שהביקוש למוצרי צריכה לא השתנה. הרחבת הייצור אינה ניתנת להשלמה ומבנה הייצור, הכרוך בתיאום מספר רב של קישורים בשרשרת הייצור המוארכת, מוסט ממסלולו הרגיל. פשיטות רגל וארגון מחדש של הייצור הכרחי כדי לתקן את ההשפעות הלא רצויות והלא חזויות של ההשקעות הכושלות. היחס בין צריכה לחסכון יכול אחרי כן שוב להכתיב את האיזון שבין גישה החזרית ארוכה וקצרה יותר ליצור. הליך התיקון הוא ההתאמה הוא מה שמכונה בדרך כלל מיתון או שפל.

אם משך הרחבת האשראי אינו קצר, כמות ההשקעות הכושלות מוגדלת והליך התיקון הבלתי–נמנע מועצם. הזרמה נמשכת של אשראי מאפשרת קיום האשליה של חסכון הולך וגדל, כפי שניתן להתרשם משיעורי הריבית המונמכים בשעת גאות עסקית. כוח הרכישה העודף הנכנס לשוק באמצעות תעשיות יצור מוצרי ההון מוביל לגידול בביקוש למחירי מוצרי צריכה. ליזמים-יצרנים נדמה שהעלות הגבוהה יותר הכרוכה בהמשך הרחבת האשראי תוצדק. השגיאה בציפיותיהם מוסתרת על–ידי השפעת זרם קבוע של אשראי עודף. האשראי הנוסף מותאם לצורך שלהם במימון נוסף להשלמת יוזמותיהם למרות העלויות התופחות. הגאות חייבת להיפסק ברגע שהרחבת האשראי מופסקת. בנקודה זו, הליך התיקון, כלומר, המיתון או השפל, נכנס לפעולה.

ההחלטה לא לעצור את הרחבת האשראי חייבת להוביל בסופו של דבר למה שמיזס כינה ”התרסקות הגאות“, המאופיינת בהמלטות כללית לערכים ממשיים והתמוטטות המערכת המוניטרית. בשלבים המאוחרים של ההרחבה, תוספות ההיצע הכספי חייבות להאיץ, משום שמשתתפי השוק מצפים למחירים הולכים וגובהים. בנקודה מסוימת, מערכת החליפין המוניטרי חייבת להתמוטט. כתוצאה מכך, המשך מדיניות הכסף-הקל כדי להימנע מהמיתון הבלתי–נמנע מוביל לגורל מר אף יותר: התמוטטות המערכת המוניטרית וכלכלת השוק, על כל יתרונות ההתמחות וחלוקת העבודה שבה.

עדויות מן השנים האחרונות מצביעות על–כך שאין זה סביר שהרחבת האשראי תימשך ברצף ובלא הפרעה עד הגעה למצב של התרסקות הגאות. דומה כי תכתיב הצרכים הפוליטיים הוא הרחבה וכיווץ לחליפין של היצע הכסף, המוביל לתהליך מחזורי ”המנציח את עצמו והופך ל’מחזור עצור-סע‘“ כדפוס הבולט ביותר.[3] משמעות הדבר היא שעם הרחבות קצרות–טווח התיקונים או ההתאמות חריפות פחות, וכך מופיע המונח הרך והמוכר יותר של ”מיתון“ במקום ”שפל.“

חשוב להבין כי ההתערבות בשוק באמצעות הגבלת היצע הכסף מטה את הליך השוק מנטייתו הטבעית לתאם את הפעולות של משתתפי שוק שונים. הבעיה של אינפלציה, מכאן, אינה רק בעיה של הידרדרות בערך יחידת המטבע. בעיית האינפלציה היא בכך שהיא פוגעת בלב תהליך השוק, ומביאה במקרה הטוב לתנודות מחזוריות המפריעות את פעולתו, ובמקרה הרע לקטיעה אסונית של של הליך השוק כפי שהוא מוכר במדינות המתועשות.

קריאה מומלצת
  • Hayek, Friedrich A. Monetary Theory and the Trade Cycle. Clifton, N.J.: Kelley, 1975.
  • Mises, Ludwig von. Human Action: A Treatise on Economics, pp. 538-586.
  • O'Driscoll, Gerald P., Jr. Economics as a Coordination Problem: The Contributions of Friedrich A. Hayek. Kansas City: Sheed Andrews and McMeel, Inc., 1977.
הערות
1 מיזס, פעולה אנושית, עמ' 547.
2 מיזס, פעולה אנושית, עמ' 552.
3 Gerald P. O'Driscoll, Jr., Economics as a Coordination Problem, (Kansas City: Sheed Andrews and McMeel, Inc.), עמ' 114.
חלקי הספר