העיר שקוטעה לה יחדיו
 
שער יפו הוא השער דרכו יצאו בימי קדם מירושלים העתיקה לכיוון העיר יפו. כאן מתחיל הציר הנקרא רחוב יפו, הנמשך עד פאתי העיר החדשה—משם ואילך הוא קרוי כביש מספר 1. ציר תנועה היסטורי זה הוא גם ציר התנועה החשוב ביותר בישראל, בחברו בין שני שני המטרופולינים הגדולים. ליד לשער יפו ולאורך דרך יפו התפתחו בשלהי המאה התשע־עשרה מסחר, מלונאות ומגורים. בהמשכו נמצאים השוק, איזור התעשייה של אז, ובתי חולים.
במקביל לרחוב יפו, הלך והתפתח רחוב הנביאים, הנמתח משער שכם, עד שהוא פוגש ברחוב יפו, בצומת הקרויה היום כיכר הדוידקה. קרבתו של רחוב הנביאים לציר הראשי יפו, וכן היותו רחוב שקט. הפכו אותו לרחוב מלכותי, שלא מעט משכיות החמדה של ירושלים מתרכזות לאורכו—כנסיות, קונסוליות, בתי חולים ו־וילות הדורות.
מלחמת העצמאות, כידוע, יצרה מציאות שחיסלה את הרצף בין שני חלקי העיר. קו הפסקת האש ושטח ההפקר החדש קטעו את שני הרחובות—יפו והנביאים—ודרדרו את שכונת ממילא, המשתרעת מסמוך לשער יפו ולאורך רחוב יפו; ואת שכונת מוסררה הסמוכה לשער שכם.
קשה להתווכח עם מציאות של גדרות תיל, שדות מוקשים וחיילים משוגעים, המאיישים עמדות על חומת העיר הקדושה. אך לאחר שכל אלה סולקו במלחמת ששת הימים ננקטו (במודע או שלא במודע) כמעט כל הפעולות האפשריות להנצחת קטיעת רחובות היסטוריים אלו—דבר שקטע גם את הרצף בין העיר העתיקה והעיר החדשה והחניק את המרכז הייחודי של ירושלים.
די להביט במפה כדי להבין את גודל האיוולת.
ביציאה משער יפו יש כיכר שאינה אלא גשר מעל כביש ראשי. הכיכר מנסה, ובדרך כלל מצליחה, למשוך את עוברי האורח לבקר במרכז המסחרי החדש של ממילא. אם בכל זאת עמדתם בפיתוי ובחרתם ללכת על ציר יפו ההיסטורי, תצטרכו לעבור במעבר הולכי הרגל, כשמשמאלכם כביש ראשי, ומימינכם חומת העיר העתיקה—התחושה היא כשל הליכה במסלול, בלי יכולת לסטות ימין או שמאל.
בשלב מסוים, המעבר מתעקל ומסתיים ברמזור של צומת סואנת. כדי להמשיך לרחוב יפו עליכם להמתין בסבלנות עד שהאור יתחלף. ההמתנה נמשכת זמן רב, והמשטרה אורבת לעתים קרובות מן העבר השני של הכביש כדי להעניש את אלו שקצרה סבלנותם. לאחר מכן יש לפנות שמאלה ולחצות כביש נוסף. אז מגיעים לחלק של רחוב יפו שעדיין קיים. את מסכת ההתעללות שחווה רחוב יפו שעדיין לא נהרס לא אסקור כאן.
גם את רחוב הנביאים, כמו רחוב יפו, קטע בעבר הגבול. וממש כמו ברחוב יפו, תוואי הכביש הראשי החדש, עובר במקום שבו עבר הגבול ומנציח את הקיטוע. קטע רחוב הנביאים שבצידו המערבי של הכביש עובר בשכונת מוסררה היהודית. חלקו המזרחי עובר בשכונה ערבית. צידו הדרומי של קטע זה נהרס בימים בהם היה שטח הפקר. למעשה, הרחוב נשאר מחושף בצידו הדרומי עד עצם היום הזה. גם כאן בכוונתי לחסוך מהקוראים את סיפור ההתעללות הממושכת מצד הרשויות בחלקו המערבי של רחוב הנביאים. חבל להיכנס כאן לשאלת הפלונטר של מרכז העיר.

כמה מילים על הכביש הראשי העובר בתוואי הגבול הישן, ולמעשה מנציח את קטיעת שני הרחובות. הכביש הראשי מחבר את חברון עם רמאללה. ראוי להעיר כבדרך אגב, שהדבר נעשה במקביל להסטת תוואי הרכבת המחברת בין ירושלים לתל אביב מנתיבו הטבעי (דרך מעלה בית חורון) כדי להימנע מחציית "אדמה פלסטיני." השלטונות שלנו דאגו במו ידיהם להעביר את תוואי הכביש הראשי המחבר את שתי הערים הפלסטיניות הגדולות דרך הנקודה הרגישה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

yerushalaim haktua

במפה ניתן לזהות את המקומות הבאים:
  • רחוב יפו נקטע על־ידי כביש ראשי.
  • דרך להולכי רגל היוצאת משער יפו מתעקלת ומסתיימת באופן סתמי.
  • רחוב הנביאים נקטע.
  • מנהרה של כביש חברון רמאללה.
  • מדרחוב ממילא.



קיימות סיבות תרבותיות אנתרופולוגיות רבות לכך שירושלים מחולקת גם היום, 42 שנים אחרי שכביכול חוברה לה יחדיו. מעבר לסיבות מורכבות אלו קל לראות שהרצף בין שני חלקי העיר נקטע באופן מלאכותי על־ידי רשויות התכנון. מדוע הנציחו הרשויות בישראל את הגבול שכל כך רצינו למחוק? כיצד הגענו למצב בו המתכננים, שמטרתם המוצהרת היא סיפוח ואיחוד, רק העמיקו את צלקת החלוקה?
ניתן לאתר סיבה טכנית לתוואי הכבישים שנסללו. תוואי הגבול הישן ושטחי ההפקר יצרו שטח מחושף, ולכן היה קל יחסית לסלול כבישים בתוואי הגבול לשעבר, מבלי להתמודד עם מבנים קיימים.
אבל יש סיבות נוספות לקיטוע.
שכונת ממילא, ששכנה משער יפו ולאורך החומה, זכתה לאחר שחרור ירושלים לטיפול מיוחד. הוקמה חברה ממשלתית לצורך שיקום השכונה, ואדריכל בעל שם נבחר למשימת שיקום. במילים אחרות, במקום לאפשר לשכונה להשתקם באופן אורגני, בסיוע יזמים פרטיים ובשיתוף עם תושבי השכונה, הוחלט על פינוי בכפייה של התושבים, החרבת רוב המבנים—ובכללם מבנים היסטוריים—ולבנות שכונה חדשה לחלוטין. הרשויות התובעות מיזמים להקפיד בקוצו של יו"ד בשימור מבנים הפעילו את הבולדוזר ורמסו ברגל גסה ובלי למצמץ מתחם היסטורי שלם.
ניתן לזהות תפיסה הרואה בעיר העתיקה מונומנט השייך לעבר—תפאורת רקע לזירת ההתרחשות העכשווית. העיר העתיקה, בעיניהם, נמצאת שם כדי לראותה בלבד. גישה זו מסבירה את הנטייה להרחיק את הבנייה מסביבות העיר העתיקה, או לאפשר בנייה באופן שישאיר זויות ראייה. כאילו המקום אינו אמור להיות מקום חי ונושם אלא מצבה קפואה.
ירושלים היא עיר עם הפסקה. כלומר, עיר עם הפסקות. הדבר נכון גם במימד הזמן וגם במימדי המקום. אילו ניתן היה לחבר אותה יחדיו, אולי היינו מקבלים עיר שנעים יותר לחיות בה ולחוות אותה.
 
 
רשימת תגובות (3)
 
 
תודה אסף,
7/5/2009
נכתב על ידי אליסה

למדתי דברים שלא ידעתי (שזה לא קשה אצלי בכל מה שנוגע לירושלים).
 
 
 
 
הניתוק של העיר העתיקה
11/5/2009
נכתב על ידי רותם סלע

העיר העתיקה באמת יושבת בעיר כמו איזה מוניומנט חסר קשר, פסל עצום מימדים שהעיר לא יכולה לא לבלוע ולא לעכל.

הייתי אומר שחבל שזה ככה, אבל קשה לי לדמיין את ירושלים אחרת, אולי החיבור בלתי אפשרי.
 
 
 
 
תקנו אותי אם אני טועה
12/5/2009
נכתב על ידי אליסה

בתור לא ירושלמית, אבל נראה לי שהבעיה היא לא בעיר העתיקה או חוסר הקשר שלה עם שאר העיר: נראה לי שזה המצב בערים רבות בעולם שם יש גרעין של עיר עתיקה שמוקף ע"י חלק מודרני יותר, וזה לא בהכרח בעייתי. הבעיה היא בשאר העיר, כלומר באותו חלק מודרני, שם, שוב בדומה לערים רבות אחרות, פוליטיקאים השתלטו על המשאבים, והתושבים והמבקרים כאחד אוכלים את הפירות הבאושים.