צ'ילבה עם הצבא
  באחד ממאמרי הדעה ב"הארץ" (7.7.09) מצטרפת השדרנית מרב מיכאלי לרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי רונצקי, בקריאה "לא לגייס בנות לצה"ל." מיכאלי, בגישת הברוגז-ברוגז-לעולם שלה, כורה בכך בור תחת המטרות שהיא מבקשת לקדם, כביכול.

טיעונה של מיכאלי פשוט: בצבא יש הרבה שוביניזם זכרי, והשירות בו הוא "בית־ספר עוצר נשימה בעוצמתו לנחיתות ולכפיפות של נשים." נשים וגברים כאחד מפיקים לקחים שגויים לגבי כפיפות ועוברים אינדוקטרינציה מקיפה לתפישות פטריארכליות. נשים, במיוחד, משתחררות מהצבא מקולקלות ומאמצות את לקחי הנחיתות שלהן במהלך השירות, ולכן "יוצאות מהצבא מוחלשות בהרבה משהיו כשנכנסו אליו."

נשים שאינן מאמצות לקחים של כפיפות, גורסת מיכאלי, ומשתלבות בתפקידים גבריים, אינן טובות יותר, שכן הן "מאמצות את הערכים הבסיסיים" של הצבא ו"אינן משנות את המבנה הגברי ההייררכי שלו."

"למה אנחנו מתעקשות להיות חלק מהמשחק הגברי הזה?" שואלת מיכאלי. אכן, חברות, הגיע הזמן, מצטרפת מיכאלי לקריאת הרבצ"ר: לא לגייס נשים לצה"ל.

מיכאלי מהדהדת בדבריה תפישה רווחת, כביכול פמיניסטית, לפיה "הצבא" הוא מוסד שבו השליטה הגברית מוטמעת כה עמוק, עד כי הדרך היחידה להתמודד עמה היא באמצעות נטישת המערכה. טוב היה לו יכולנו להשתתף כשוות בין שוות, גורסות מיכאלי ושותפותיה (נשים כגברים), אך הדבר אינו קורה וכנראה גם לא יקרה, ולכן אנחנו הולכות הביתה. הצבא יסתדר בלעדינו, ואנחנו נסתדר בלעדיו.

הדברים מעלים תמיהות. ראשית, מרתק לגלות כי, בניגוד למה שחשבנו עד עתה, הגיוס לצבא הוא אופציה ולא הכרח. מיכאלי סבורה כי לרוב מבין האזרחים בישראל (נשים) שמורה הזכות להחליט אם הן רוצות או לא רוצות להתגייס לארגון המרושע. אם זו אופציה שאפשר לבחור בה ולבחור שלא לבחור בה, מדוע רק לנשים? נשתחרר כולנו מעולו של הצבא, ונצא כאחות אחת אל גבולות הארץ, שם נשליך פרחי כריזנטמה, כרכום, ובוגנוויליה אל אחיותינו הפלסטיניות, ובא לציון ולערב גואל.

אפשר שמיכאלי חולמת על עתיד וורוד כזה. כולנו חולמים. מי מאיתנו לא היה שמח לגלות כי לא אויבים קמים עלינו אלא רק הפרה-קונספציות הפטריאכליות המוטמעות בנו. נשתחרר מהן, וישתחרר כל העולם.

אבל מיכאלי יודעת כי זו אינה המציאות. אם יקומו כל אנשי הצבא וייטשו אותו היום, שעותינו ספורות. מה שמיכאלי מבקשת, על־כן, הוא את הזכות שהיא שוללת בשתיקתה מכל השאר — הזכות להתפנק.

תביעתה של כל קבוצה באוכלוסיה המבקשת לעמוד על זכויותיה היא לחובות וזכויות שוות: התמודדות במכרז שוויוני; בחינה לא מוטה של עבודה, הישגים ובחינות; קבלה בלי אפליה למוסדות וארגונים; וכו'. אם לא מקבלים אותי למועדון החברים, אני מנסה להתקבל למועדון החברים — במועדון עלולה להתקיים אפליה גלויה וסמויה, אבל אני עדיין חותר להתקבל אליו, לפעול בו ולמזער ולבטל את האפליה. אפילו אצל גברים הנאבקים לא להתגייס — כל כמה שיש צביעות מובנית בעצם המאבק — עדיין המאבק ביסודו הוא על־פני הצבא, לא מחוצה לו. במלים אחרות, החתירה לזכויות היא הפעולה ליצור שינוי, לא בריחה מפעולה.

הזכות לברוגז שמורה לנחותים. כמו במימרה העממית "אם יש ספק, אז אין ספק" גם כאן — מי שיכול לבחור אם להוציא את עצמו מן הכלל, ממילא אינו שייך לכלל. הבחירה שמציעה מיכאלי לנשים מגדירה אותן כמי שיכולות לבחור אם להשתייך לחברה, ומכאן שהיא מגדירה אותן כמי שאינן שייכות לחברה. לו המליצה מיכאלי לנשים להגר למקומות אחרים, בהן השושנים פורחות תמיד ואין אפליה, ניתן היה להבין את הגיון דבריה. המהגר, בוחר לפרוש מחברה אחת, וחובר לחברה אחרת. אך מיכאלי חותרת למעשה אחר, שהוא הנצחת עמדת הנחיתות של נשים. הן יהיו בחוץ, בצד, בברוגז — ונראה איך הצ'ילבות שלנו יסתדרו.

בתוכה, דומה כי מיכאלי אכן רואה בנשים ציבור נחות. יש אפילו מידה מסוימת של פטרונות, התנשאות וגם (כן) שוביניזם זכרי, בהתייחסות אל נשים כאילו היו "חברות" או "בנות," שמיכאלי יכולה לפנות אליהן כציבור אחד ומאוחד, שיש לו מטרות שיתופיות מוגדרות ומצומצמות. לשון פנייה כזו משקפת עמדה פטרונית — מודעת או לא מודעת — מצד הפונה. נורא-נורא קשה בצבא, אומרת מיכאלי ל"בנות" הסובלות. למה לכן את זה?

ובכלל, למה להן לעשות כל מיני דברים? אם להמשיך את הגיונה של מיכאלי, כמו שלגוף השייך לגברים (מנקודת מבטה) אין הכרח שנשים יצטרפו, אין גם הכרך שה"בנות" (או ה"חברות") ינהלו חברות גדולות — כולנו הרי יודעים איזה חזירים המנכ"לים. גועל נפש. ללכת משם, ומהר! גם לא כדאי ללכת בחצאית קצרה, ולהיחשף להערות הפוגעניות של גברים. מי צריכה את זה? הגברים אף פעם לא ישתנו. להתחתן? לחיות בשניים? הרי זו לא פחות מהסגרת כוחותינו לידי הפונדמנטליזם הפטריארכלי. איחסה קפיחסה! אקדמיה? עם כל הגברים שם? חלילה וחס. בלט ותאטרון? שום כלום. יש שם המון תאורנים ואנשי בימה שבשבתם בבית קוראים "בלייזר" ובזים לנשים. לא ניתן את ידינו לדיכוי.

בכלל, האופציה היחידה ל"בנות" (וגם ל"חברות") היא פשוט להסגר בדל"ת אמותיהן, אחיותיהן ובנותיהן ולשבת לבדה-לבדה, ולחשובה מחשבות רק של בנות, ואחר כך להיכנסה לחדרה, להדליקה את המזגנה, להתיישבה על הכסאה, להדליק את הלפטופה ולכתובה מאמרה קטנה וטיפשה לעיתונה.
 
 
רשימת תגובות (7)
 
 
!LOL
7/7/2009
נכתב על ידי אליסה

אני עם היקיות המעצבנת שלי כבר באתי לתקן את 'לחשובה'...:-)

לגופו של העניין, מילים כדרבנות. יחד עם זאת, מעבר לצבא של מתנדבים יפתור גם את הבעיה הזאת: תרצנה - תאכלנה, לא תרצנה - לא תאכלנה. או משהו כזה.
 
 
 
 
האם אפשר לצרף לינק למאמר?
7/7/2009
נכתב על ידי אליש

 
 
 
 
גדול XD..
7/7/2009
נכתב על ידי איתי

בעיקר הסיום, קצת צפוי. אבל משובח!
 
 
 
 
אליש:
7/7/2009
נכתב על ידי אליסה

הא לך.
 
 
 
 
תודה
7/7/2009
נכתב על ידי אליש

אליסה, תודה לך על הלינק
עכשיו אני יודעת במה מדובר
 
 
 
 
אכן, צבא מתנדבים
7/7/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

ותודה למשבחים.
 
 
 
 
אליש:
8/7/2009
נכתב על ידי אליסה

חן חן, ועכשיו אני יודעת שאת אכן 'את' ולא 'אתה':-)