הקיבוץ הנשגב
  "הקיבוץ הוא התופעה המעניינת ביותר שהצמיחה הציונות—בכל הנוגע לתרומתו החיובית לנסיון האישי האוניברסלי," טוען אבישי מרגלית, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל–אביב, וכל זאת בגלל היותו "נסיון יחיד ומיוחד במינו של יצירת חברת עובדים שיתופית ושוויונית. גם כשהקיבוץ נכשל בהשגת האידאל הזה, יש בכישלון הזה הרבה שגב."[1]

עצירת פתאום מול פגר של חתול
רוב בני האדם התבוניים נוטים להתייחס לחירטוטים מעין אלו כפי שהם מתייחסים לפגר של חתול בשולי הכביש. חלק מתעלמים, חלק מביטים בעניין, חלק אומרים "אוי" בקול רווי אמפתיה. כולם ממשיכים לנסוע. מטבע הדברים שמאמר כלשהו צריך להתפרסם במקום כלשהו, ומכיוון שאף פרופסורים לפילוסופיה צריכים להתפרנס, מטבע הדברים שחלק מן המאמרים ייכתבו על–ידם, ודי בכך. אין צורך לבוא בין אדם לבין פרנסת-צד שלו בלא עילת נקמה של ממש.

אני, ברשותכם, רוצה לעצור לרגע בצד הכביש ולחשוב על זה מעט. מה אומר לנו מרגלית כאן? הטענה הראשונה של מרגלית ברורה: יצירת חברת עובדים שיתופית ושוויונית, הוא גורס, הוא דבר חיובי ביותר. השנייה, מפורשת פחות, אך גם היא ברורה למדי: מידת החיוביות שברעיון החיובי, אינה צריכה להיות קשורה בהכרח לאופן יישומו בפועל. גם אם יצירת חברת העובדים השיתופית והשוויונית נכשלה, עדיין יש לראות את הניסיון כולו כחיובי בגלל תרומתו "לניסיון האישי האוניברסלי" ובגלל השגב הטמון בו. יתר על–כן, כפי שמתברר מסופו של המאמר[2], בעיני מרגלית גם המחיר האישי ששולם עבור הגשמת האידאל הקיבוצי קביל, אם אך ימשיכו לדבוק בו הלאה.

טרמיטים, אחריות חברתית, ותנאי הקיום של הקיבוצים
אשר לנקודה הראשונה—זכותו. אדם דתי רשאי לדבוק באמונה, גם אם השכל הישר נדרש לעשות שפגט בנים ושתי סלטות לאחור. זכותו לחשוב שיש שגב בחברה שהאידאל שלה הוא עליבות האדם, שחזונה הוא כינון מושבת טרמיטים נטולי גנגליוני-מוח, ודרכה לכך היא דיכוי המייחד והמיוחד שבכל בן אנוש והאלהת הכסל, חוסר הכישרון והבינוניות. זכותו.

הרעיון השני בעייתי מעט יותר. מרגלית, ניתן להניח, הוא אדם החש אחריות חברתית, שלא לדבר על סולידריות, ומן הסתם לא היה רואה בעין יפה אימוץ רעיון שמפח הנפש שבאחריתו ידוע מראשיתו. כך אין נוהגים אנשים החשים אחריות חברתית. ניתן להניח כי מרגלית סבור כי הרעיון הקיבוצי היה ועודנו ישים, אך סיבות ונסיבות טמירות או לא טמירות מנעו את יישום הרעיון באופן מוצלח ושלם.

האמנם כך? בואו נבחן את התנאים שבהם התקיים הקיבוץ בראשית ימיה של המדינה, ומה שארע לו מאוחר יותר.

הקיבוצים התקיימו כיחידות חברתיות וכלכליות בתוך משק המדינה הרחב יותר, כאשר הן מקיימות אתו קשרים שונים. מצב זה פתר את הבעיה הבסיסית של כל משק סוציאליסטי, היינו, בעיית "החישוב הכלכלי" של מחירים. לודויג פון מיזס קבע כי משק סוציאליסטי יצטרך להסתמך על משק לא סוציאליסטי כדי לתמחר דברים וכדי לקיים מערכת כלכלית כלשהי, ותנאי זה התקיים ביחס לקיבוצים.

בעיה נוספת שפתר המשק הרחב יותר היה מניעת היווצרות מבנה רודני קשיח בקיבוצים, שכן לתושבי הקיבוץ היה תמיד לאן ללכת. עניין זה יש לו חשיבות, שכן באפולוגטיקה הסוציאליסטית נטען לעתים תכופות כי המהפכה הצודקת והנעלה יכול-יכלה להתגשם, אלא שבטרם הושלם חינוכו מחדש של העם השתלטה קבוצה קטנה של דובי גריזלי רעים על העניינים וקלקלה את הכל.

עניין שלישי בו היה לקיבוץ סיכוי טוב בהרבה להתגשם מבסוציאליזם מדינתי הייתה העובדה שהוא זכה ליחס מטפח ומעדיף בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה. הקיבוצים זכו להעדפה בהקצאת קרקע ומים, וזכו לתמיכה כלכלית רחבה על–ידי המדינה באמצעות הסדרי חובות תכופים, שמיטת חובות, ערבות מדינה לחובות, הטבות חוקיות ומיסוייות מיוחדות, וכדומה. גם כאן, מצב זה סותר את האפולוגטיקה המקובלת, הטוענת שהתממשות החזון הסוציאליסטי הופרעה כי שהמדינות הסוציאליסטיות נרדפו עד צוואר על–ידי המדינות הקפיטליסטיות ונאלצו לאמץ מדיניות דיקטטורית ומתגוננת כדי לשרוד, דבר שמוטט את הפרח העדין והרגיש, וחבל.

עניין רביעי היה היסוד הוולונטרי. חברי הקיבוצים לא היו אנשים שהוטלו אל תוך הקלחת אלא כאלו שבחרו מרצון להגשים את האידאל. בניגוד למצב במדינה סוציאליסטית, שתמיד אפשר לומר כי הכישלון בה נבע מהקולאקים המחורבנים שחיו כסוציאליסטים, אך לא חיו את הסוציאליזם, בקיבוצים לא היו קולאקים: כולם היו פועלים מרצון.

נפילת הקיבוצים
להלכה, אם כן, נמצאו בקיבוץ כל תנאי היסוד הנחוצים לכינון חברה שוויונית ושיתופית: קבוצה נחושה של אידאליסטים, נטולת צורך להתמודד עם בעיותיה של מדינה, היכולה להתמסר בכל לב להגשמה מוצלחת של האידאה השיתופית ולבנות חברת פועלים שוויונית שתתקיים לאורך שנים.

לא כך היה בפועל. הקיבוצים סבלו לאורך כל שנותיהם ממחלה בסיסית אחת: אנשים לא רצו לחיות שם. לא רק שהרעיון לא עשה לו לבבות בקרב האוכלוסיה, ונותר נחלתו של מיעוט זעיר בה, עשרות אלפי אנשים שעברו בקיבוצים כ"ילדי חוץ" והתחנכו על ברכי התורה הקיבוצית, בחרו בֶּרוב גדול ביותר לנטוש את הקיבוץ ברגע בו התאפשר להם הדבר. גם גורלם של אלו שנולדו וגדלו בקיבוץ לא היה שונה בהרבה. אחוזי עזיבת "בנים" של חמישים אחוז ומעלה היו דבר שבשגרה בקיבוצים מראשיתם. הקיבוצים הפכו בהדרגה, עם חלוף הזמן, מעוזם של אלו שתפשו בהם עמדה של חשיבות וכוח, של אלו שאין להם ברירה (ובהדרגה, במיוחד המבוגרים יותר), כשבעלי הכישרון והיכולת עוזבים את הקיבוץ בהתמדה, בעקביות, בלי התחשב בשינויים במתכונת החיים בקיבוץ.

מצב זה אפיין את הקיבוצים בשלושים השנה הראשונות לקיומה של המדינה. עם עלות הליכוד לשלטון, בחודש מאי 1977, חל מפנה חד נוסף: המדינה החלה לאותת על מאונה להמשיך ולממן את הקיבוצים באופן לא מוגבל. המסר לא נקלט באחת, כמובן, בשנות האינפלציה הגדולה, עסקו הקיבוצים בנטילת הלוואות למימון רכישות ציוד, הקמת מפעלים, מעבר ללינה בחדרים, וכיוצא בזה. באמצעות נציגיהם, סחרו הקיבוצים גם בבורסה ואף עסקו ב"הימורי-ריבית", היינו, נטלו הלוואות בריבית גבוהה, תוך הימור על כך שהאינפלציה תהיה גבוהה מן הריבית על ההלוואות, כך שבפועל ההלוואה תשולם באפס ריבית, או שאפילו ערך הקרן אותה יצטרכו לשלם יכורסם.

השעשועים הללו, תמוהים ככל שיהיו על רקע חילופי השלטון, הסתיימו בשורה של התמוטטויות. נפילת הבורסה בינואר 1983 הייתה פגיעה ראשונה. משבר מניות הבנקים שהתפרץ בסוף אותה שנה היה הפגיעה השנייה. תוכנית הייצוב הכלכלית, תחת שלטונו של שמעון פרס כראש ממשלה, הייתה הפגיעה השלישית והחמורה מכולן: הימורי הריבית התבררו כחרב פיפיות. כאשר שיעור האינפלציה צנח בחדות, נותרו הקיבוצים עם חובות בריבית ראלית רצחנית.

בתוך כשבע שנים, התמוטטה למעשה התנועה הקיבוצית. הייתה זו פשיטת רגל כלכלית, שהובילה לפשיטת רגל רעיונית ולמעשה, לפירוקם של רוב הקיבוצים ככאלו. עשרים שנה אחרי התכנית הכלכלית, הפכו הקיבוצים לאגודות כפריות, ויתרו על רעיון השיתוף ברווחים וברכוש, והפכו למעשה לסוג של "כפר עירוני".

חיובי, למרות הכל
אפילו אם נהפך בסיפור תרי"ג פעמים ונמצא כל קוצה של סיבה מקלה, אפילו בורים מוחלטים בכלכלה יתקשו לטעון כי חבלה חיצונית או נסיבות חיצוניות הביאו לנפילת הקיבוצים. זדים משטינים כמותי יאמרו שנפילתו הייתה הכרחית מסיבות הקשורות בטיבו של משטר קומוניסטי, בלי התייחס להיקפו. מרגלית ודומיו יטענו שהסיבה לכך היא שהחברה הקומוניסטית בולמת את כוחות הייצור.[3] אפילו אפולוגטים מושבעים, על גבול טמטום-הדעת ומעבר לו, בנוסח דני פתר, מונים בין הסיבות לנפילת הקומוניזם כאלו שניתן לדחותן על נקלה בהתייחס למקרה הקיבוצים.[4] קריסת הקיבוצים באה מתוכם, לא מחוצה להם.

אם מסלקים מן הדרך טיעון שקריסת הקיבוצים היא תוצר של פעולתם של קפיטליסטים רעי-לב, נותר רק להסיק שהיא נבעה מסיבות הקשורות בטיב השיטה שהייתה נהוגה בהם. מכאן חוזרת ועולה השאלה: אם כך, מדוע ממשיכים מרגלית ושכמותו להיאחז בדעה שהרעיון הקיבוצי היה רעיון נשגב וחיובי, למרות הכל?

מאמר אחר שלו,[3] מספק תשובה אפשרית אחת. לטענתו, הקפיטליזם כמנגנון אינו מועד להרס עצמי מטבעו, כפי שטען קרל מרקס. למעשה, הוא מועד לפריחה והצלחה מתמדת. "האירוניה ההיסטורית היא," הוא כותב, "שאם הייתה חברה שבה בלמה השיטה החברתית והכלכלית את כוחות הייצור, הרי הייתה זו החברה הקומוניסטית." בעיני מרגלית "מה שרע בקפיטליזם הוא אי-המוסריות שלו, לא אי-הרציונליות שלו," היינו, הסיבה להתנגדות לקפיטליזם אינה שהוא 'לא עובד' אלא שהוא אינו מוסרי.

החלוקה החדשה של החברה
אי-המוסריות שבקפיטליזם מנומקת על–ידי מרגלית ואחרים בכך שיש בו ניצול: קבוצה קטנה של בעלי הון (או סתם "עשירים") מנצלת את עיקר האוכלוסיה. על–פי הגישות החדשות, המתנערות מהחלוקה הנושנה של מרקס לקבוצה זעירה של בורגנים מחד ופרולטריון הולך וגדל מאידך, יש בחברה המערבית היום ארבע קבוצות עיקריות:
  • מנצלים: קבוצה קטנה של מנהלים בכירים, בעלי הון, פוליטיקאים, פקידים בכירים, וכדומה. ההשתייכות לקבוצה זו גמישה. כלומר, תלויה במעמד בפועל, לא באיזו תכונה אינהרנטית. אם אתה בעל חנות מכולת קטן, הרי שאתה שייך לשורות המעמד הבינוני או המנוצלים. אם במקרה אתה יודע לנהל את המכולת והצלחת בשעה טובה להשתלב בדרגת המס העליונה, הרי שאתה אחד המנצלים.
    * משת"פים: אינטלקטואלים, אקדמאים ועיתונאים המשמשים דבָּרים למנצלים. מאחר וככל שתביט סביב לא תמצא נפש חיה שאינה חניוליסטית באקדמיה או בשורות האינטלקטואלים, לא ברור מיהם אותם משת"פים עלומים. לרוב, לפיכך, מלוהקים בעלי עמדות סוציאל-דמוקרטיות נוסח נחמיה שטרסלר או בנימין נתניהו לתפקיד זה.
  • מעמד בינוני: כעשרים עד שלושים אחוז מהאוכלוסייה שהם שכירים בחברות גדולות או בשירות המדינה. מעמד זה הוא התיקון העיקרי לתאוריה של מרקס, ונועד להסביר כיצד זה נוצרה שכבה רחבה מאוד שהצליחה לצבור הון מסוים ורווחה כלכלית מסוימת למרות עוולות הקפיטליזם. התזה היא שמעמד זה כולל אנשים שהשלטון שיחד אותם בשלמוני משרות ושירותי רווחה מדומים, והוא משמש עזר כנגדם של המנצלים. מבחינה כלכלית, זהו המעמד שעמו נמנים מרגלית ולמעשה כל הקומוניסטים והסוציאליסטים המוצהרים בישראל. על–פי הגדרתם העצמית, הם האינטלקטואלים שעיניהם נפקחו, הרואים בארץ המשת"פים, ותפקידם העיקרי הוא לפקוח גם את עיניהם של שאר חברי המעמד הבינוני להבין כי הם למעשה מנוצלים-מבלי-דעת.
    * מנוצלים: שאר האוכלוסיה. גוש עמום ואמורפי, ללא רצון או דעת משל עצמו, שמאפיינו היחידי הוא בהיותו עני יותר בגלל שהוא מנוצל על–ידי המנצלים.

    ההצדקה העיקרית לדחיית הקפיטליזם על–ידי מרגלית ודומיו היא הניצול, כביכול, שממנו סובל מעמד המנוצלים תחת השיטה הקפיטליסטית. כמובן שהצבעה על ניצול תחת הקפיטליזם אינה הצדקה לכינון משטר סוציאליסטי, שכן מגרעותיו של הקפיטליזם קטנות בהשוואה לאלו של הסוציאליזם, אפילו לדעתו של מרגלית.

    מה שמרגלית מציע, במקום השינויים המקיפים שבהם תומך הסוציאליזם הישן, סוג של "רפורמה קמעונאית" בנוסח הפופרי: "עליו לדשדש בניסוי וטעייה מייגעים ומעצבנים." זהו שהיה טוב בקיבוץ: הוא היה ניסוי קמעונאי בשיפור הקיום האנושי, וכישלונו החרוץ אינו מבטל לדעת מרגלית את החיובי והנשגב הטמונים בעצם הניסיון.

    "לשמאל הרפורמיסטי מחכה הרבה יזע," טוען מרגלית, "וצריך לדאוג שהוא ידיר עצמו מדם ומדמעות." השינויים והשיפורים אותם מציע עמיר פרץ, ובהם תומך מרגלית, הם עוד מאותו סוג של ניסויים עתירי יזע וכביכול נקיים מדם ודמעות. במקום מגף הדורס את פניו של עם שלם ומקיז מליוני גוויות במסגרת ניסוי סוציאליסטי רחב, יש לבור למגפיים קטנים יותר, עם סוליות עור ולא מתכת. הקיבוצים, לדוגמה, אמללו עשרות אלפי ילדים, אך בשום פנים ואופן לא ניתן לומר שהם שחטו מישהו. כך גם שכר המינימום: כמה עשרות אלפי אנשים ילכו מובטלים. מה קרה? לא נורא! אם מרגלית מרגיש שכך נהנה מיותר סולידריות, הרי זה דבר נשגב.

    הערות
    1 "הארץ", 31 באוקטובר, 2005. זה קרה כבר די מזמן, אבל מתוקף הנסיבות העיתון שכב אצלי על השולחן במטבח באין קורא שבועיים. התכנים, אבטיחכם, לא ניזוקו בשל ההשתהות.
    2 כך על פי סיום המאמר, בו נאמר כי "הצבעה בעבור פרץ [תקנה] משמעות לחייהם של חברים רבים, אשר, לנוכח המצוקה שבה שרוי הקיבוץ היום, סבורים שעמל חייהם היה לשווא".
    3 "הארץ", 13 באוקטובר, 2005
    4 "מי קרס, מי לא ומדוע?" במאמר טוען פתר כי הקומוניזם ברוסיה קרס בגלל הקשיים הכלכליים של השיקום אחרי מלחמת העולם השנייה, הנסיון לבניין מזורז ו"הריקבון שפשה בבירוקרטיה".
    נכתב: נובמבר 2005.
  •  
     
    רשימת תגובות (7)
     
     
    לינק 1 ו-4 לא עובדים.
    13/8/2009
    נכתב על ידי שומר הלילה

    חוץ מזה, מאמר מצויין.

    בבי"ס האידיאלי "סוציאליזם" של מיזס צריך להיות קריאת חובה.
     
     
     
     
    תיקנתי את הלינקים...
    14/8/2009
    נכתב על ידי אורי רדלר

    ואכן, צריך. ואכן, לעולם לא יהיה.
     
     
     
     
    מעט צניעות ושפה נקיה - לא הזיקו לאף אחד
    15/8/2009
    נכתב על ידי צבי טל

    קראתי בעיון את מאמרך (תגובתך)בענין הקיבוץ.
    קשה לי לנהל דיון מעמיק במסגרת תגובה שכזאת.כמה מחקר השקעת
    בנושא הקיבוץ?כמה חברים עכשיו ובעבר ראיינת לצורך זה?
    מאין האומץ,שלא לומר החוצפה,לקרא לקבוצת אנשים "חבורת טרמטים"
    לסיוםרק שאלה:האם בדקת פעם ,במסגרת הטענה (הצודקת)
    על מתן ההטבות לקיבוצים, כמה הטבות נתנה המדינה(פנחס ספיר וממשיכיו)לכל מפעל כושל ככל שיהיה?
    לא כל התלהמות הופכת לצדק.
    כדאי אולי לשאול האם כלהאנשים שחיו ,בטרם מדינה, היו מתקיימים כאן ללא הקיבוץ או היו חוזרים לאירופה ומושדים.
     
     
     
     
    כל הכבוד אורי
    15/8/2009
    נכתב על ידי שומר הלילה

    האתר הזה עומד חודשים מעט - וכבר יש טוקבק מאת שופט בג"צ לשעבר.
     
     
     
     
    בתגובה לצבי טל
    15/8/2009
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לצבי טל: אני סבור שאני מכיר את הקיבוצים היטב, גם בתקופת גאונם וגם בתקופת שקיעתם. ביליתי בהם, לכל הפחות בשנות ילדותי, מספר שבועות מידי שנה ויש לי היכרות טובה מבעד לסיפוריהם של חברים בקיבוץ, בעבר ובהווה, מחוויית חייהם של הורי (אחת נולדה וגדלה בקיבוץ, אחר היה חבר בקיבוץ משך שנים) ומהוויית חייהם של סבי וסבתי, שחיו ומתו בו. חיים היום בקיבוצים אנשים רבים שאני מעריך, מוקיר ואוהב. ובקיצור, אני כותב את דברי לא בגלל אלא למרות.

    אשר לשאלת ההטבות לקיבוצים -- ההטבות שניתנו לאחרים אינן מעלות ומורידות לענייננו. הבחירה של אשכול, ספיר ודומיהם בשיטה מסוימת להטבות עבור מפעלי תעשיה (כפי שאתה מציין, זו הייתה פעולה לא רצויה) אינה משנה את המסכת הארוכה והקשה של תמיכה מקיפה בקיבוצים. לפי לקסיקון הקיבוץ "מאז 1924, בערך כל 10 שנים, היו הסדרי חובות." תמיכה זו, שהבסיס לה היה ההסכמה כי ניתן להלוות לקיבוצים כספים (במיוחד דרך בנק הפועלים) שכן המדינה ערבה לכיסויים, פריסתם וכדומה, הייתה רק חלק מהסיפור, כמובן. הייתה חשיבות לא פחותה לתמיכה עקיפה (כ-500 קמ"ר של אדמות חקלאיות שניתנו לקיבוצים, בלי שהארגון הכלכלי ששמו קיבוץ נדרש לשאת בעלות הקנייה), לסיוע בכוח אדם (700 גרעיני נח"ל שמנו כ-20,000 איש בשנותיה הראשונות של המדינה — כעשירית מכוח העבודה בקיבוצים, והעידית שבו; אלפים רבים של אנשים שהגיעו לקיבוצים דרך עליית הנוער ובדרכים אחרות), לפטורים חשובים (תשלום מופחת במידה ניכרת על מוצרים כמו מים, מיסי קרקע, טיוב, וכו'). היקף התמיכה הזו היה גדול בהרבה, בהשוואה להיקף האוכלוסיה בקיבוצים, משניתן לכל גורם אחר.

    נקודה אחרונה, איני מזלזל בתרומת הקיבוצים לקליטת פליטי שואה והנמלטים מן הנאצים. בכל זאת, בקיבוצים נקלטו באותה תקופה כ-20,000 איש — מספר שלא עלה בהרבה על שיעורם באוכלוסיה והיה רק חלק קטן מהמכלול. יותר מ-90 אחוז מהעולים והפליטים נקלטו בערים ולא בקיבוץ.
     
     
     
     
    האמנם אנשים לא רצו לחיות שם?
    23/9/2009
    נכתב על ידי דודי

    האם יש נתונים על היקף העזיבה של בני קיבוצים מול ההצטרפות של עירונים לקיבוצים, לאורך השנים?

    "עשרות אלפי אנשים שעברו בקיבוצים כ"ילדי חוץ" והתחנכו על ברכי התורה הקיבוצית, בחרו בֶּרוב גדול ביותר לנטוש את הקיבוץ ברגע בו התאפשר להם הדבר" - איני יודע עד כמה זה מייצג, אבל אבי היה ילד חוץ בקיבוץ בשנות החמישים, ולא אפשרו לו וכמעט לאף אחד אחר מילדי החוץ ממחזורו להצטרף כחברים בקיבוץ, אע"פ שרבים מהם היו שמחים.
     
     
     
     
    לא טרמיטים
    29/11/2009
    נכתב על ידי עוזב קיבוץ

    סבא שלי, ממקימי הקיבוץ, אמר שקיבוץ הוא רעיון טוב, רק שאנשים מקלקלים אותו. ולמרות זאת הוא חי בקיבוץ עד סוף ימיו.

    קיבוצים היו תשובה לא רעה לבעיות של המחצית הראשונה של המאה ה-20. קיבוצים לא התגמשו ונשארו תקועים באידאולוגיה קיצונית, וזה (לעניות דעתי כבן משק) מה שהפיל אותם.

    שתי נקודות נוספות, כדי לשמור על פרופורציה.

    אדמות בחינם - רוב האדמות המדוברות לא היו שוות הרבה באותה תקופה. אם אדמות הנגב שעיבד קיבוץ מעברות או אדמות לי הכינרת שעיבדו דן, דפנה, תל קציר ועוד, תוך ספיגת הפגזות.

    קליטת עליה - גם אם המספר שאתה נוקט בו נכון, וקיבוצים קלטו 10% מהעליה, הם קלטו פי 3 ממספרם באוכלוסיה, ועזרו בהתנדבות בערים.

    אורי רדלר גם מפריד בין קיבוצניקים לבין קיבוצים, בין המשטר הנוקשה שלא ידע להתאים את עצמו לבין האנשים שנתנו, ונותנים, הרבה מעבר למה שמקובל בחברתנו.