הנסיך הנוח לבריות
  היה היה פעם נסיך יפה תואר ויפה מראה, אמיץ לב ונועז, וגם אופיו היה נעים ונוח לבריות. אביו המלך היה גאה מאוד בבנו האמיץ והנועז, וגם אמו המלכה היללה את אופיו הטוב.

יום אחד נכנס הנסיך אל היער שליד הארמון כדי לצוד צבאים, כמנהגו. כעבור זמן, הבחין בצבייה צעירה, והרים את קשתו, אך הצבייה חמקה ונעלמה. הנסיך דלק אחרי הצבייה כל היום ולא הבחין כי היום הולך ודועך. לפתע, ירדה אפלה גדולה על היער ושלג החל צונח ארצה. הנסיך גישש את דרכו בחושך ובקור, רעב ומבוהל, עד שהבחין לפתע בבקתה קטנה ומוארת בקרחת היער.

בן המלך ניגש לדלת הבקתה הקיש בדלתה וקרא ליושבים בפנים. איש לא השיב לקריאתו. הנסיך כבר פנה ללכת משם, אך לבסוף גברה עליו יד הרעב, אחז בחרבו ופתח את הדלת. בתוך הבקתה גילה שולחן ועליו ערוכות שתי צלחות, גדושות במאכלים מהבילים ומפתים, ונערה יפה יושבת אל השולחן וממררת בבכי.

ניגש בן המלך אל הנערה ושאל אותה מדוע היא בוכה, אך הנערה לא השיבה. בן המלך שב והפציר בנערה שעות ארוכות לספר לו את סיפורה. לבסוף, החלה הנערה להירגע, חדלה מלבכות ואמרה לו: עליך לאכול. בן המלך הפנה מבטו אל הצלחות על השולחן ונדהם לראות כי למרות הזמן שחלף הן נותרו חמות ומהבילות כמקודם. בלי לחשוב הרבה, התיישב הנסיך אל השולחן ואכל מצלחת אחת ואחר כך אכל גם מן הצלחת השנייה. כאשר סיים את סעודתו, חש עייפות שכמותה לא ידע בחייו. הוא תר בעיניו אחר מיטה, מצא אחת בפינת החדר, השתרע על המיטה ונרדם כמת.

כאשר ניעור הנסיך למחרת גילה את עצמו שוכב על האדמה, בפי מערה בקרחת יער. המיטה, השולחן, הצלחות, הבקתה והנערה נעלמו. הנסיך הזדקף והביט סביבו וגילה להפתעתו כי הוא נמצא מרחק פסיעות אחדות מקצה היער, בואכה השביל המוליך אל ארמון אביו.

החל הנסיך לפסוע בדרכו, אך לפתע חש כי עם כל צעד נוספת משקולת גדולה ומעיקה על גבו. בקושי הגיע הנסיך עד פתח הארמון, התמוטט והתעלף.

ימים רבים קדח הנסיך על משכבו, חולה ומתייסר, ודומה היה כאילו בכל בוקר, במקום שיתרענן בשנתו, היה כוחו הולך ונחמס ממנו, לחייו שקעו ועורו היה כגוון הדונג. רופאים באו והלכו, אך עצה לא הייתה בידם. אחריהם באו מכשפים ובעלי מג, אך גם עיניהם טחו מראות כיצד לרפא את בן המלך.

אביו של הנסיך, המלך, הביט בבנו הדועך וצער גדול מילא את לבו, כי לא ידע כיצד יוכל להצילו. אמו של הנסיך, המלכה, דעכה אף היא עם בנה, ועיניה הבהיקו ודלקו כאילו מילאה הקדחת גם את גופה. לבסוף, כאשר נדמה היה כי הנסיך עומד להיפטר מעולם זה על כל נגעיו, הלכה המלכה אל מכשפה אחת ושאלה בעצתה. המכשפה לא אמרה דבר, ורק ביקשה לראות את פני הנסיך הנער. כשהביאו אותה אליו, הביטה בו לרגע, רכנה אליו ולחשה באוזנו ארבע מלים.

מה היו המלים, לא ידע איש לבד מהנסיך וזה, אך שמע את המלים, כאילו נפקחו עיניו, הקדחת נעלמה, והוא התיישב במיטתו. בתוך ימים אחדים שבה אליו בריאותו כבראשונה, אך עתה באה צרה אחרת, רעה כקודמתה: הנסיך איבד את לשונו ומילה לא הוציא מפיו. שבו הרופאים ובחנו את בן המלך מפה ומשם, ורשמו מרשמים, וגבו דינרים רבים, אך תועלת לא הייתה בעצתם. אחריהם באו המכשפים ובעלי המג, לחשו לחשים, השביעו השבעות ורקחו שיקויים, אך גם אלו נוערו מן הנסיך השותק כמים מנוצות הברווז. לבסוף, הלך המלך אל המכשפה הזקנה וביקש כי תסייע לו פעם נוספת. המכשפה לא אמרה דבר, ורק ביקשה לראות את פני הנסיך הנער. כשהביאו אותה אליו, הביטה בו לרגע ואמרה: רק פנינת האור תושיע את הנער. אמרה והלכה.

יצאו שליחים בהולים מלפני המלך לברר מהי אותה פנינת הדרקון והתברר כי זוהי הפנינה הגדולה ביותר בעולם, השוכנת מעבר להרי האור והרי החושך, בלב מערת פלאים בה שוכן דרקון זקן, איום למראה, הרובץ על פנינת האור כל היום וכל הלילה.

שלח המלך את טובי לוחמיו אל מעבר להרי האור והרי החושך, להרוג את הדרקון הזקן האיום במערת הפלאים, אך איש מהם לא שב. היו שקיפחו את חייהם בהרי האור, היו ששוסעו במלתעות זאבים בהרי החושך, והיו כאלו שהגיעו אולי עד פתחה של מערת הפלאים, ואולי אף שלפו את חרבם, ואולי ניסו לחסל את הדרקון הזקן האיום, אך איש מהם לא שב לספר מה אירע.

לבסוף, קם הנסיך וסימן בידיו לאמו ולאביו כי ברצונו לצאת ולחסל את הדרקון. אביו מאן לקבל זאת, ואמו בכתה, אך את הנסיך לא ניתן היה להניא משאיפתו. הכינו לו אנשי המלך צידה, המלך נישקו וברכו, והנסיך יצא לדרכו.

הנסיך יצא לדרכו וימים רבים נדד בדרכו אל מערת הפלאים. הוא עבר את הרי האור, הרג בקשתו את הזאבים בהרי החושך ולבסוף הגיע לפתח מערת הפלאים, שלף את חרבו, ונכנס אל תוך המערה. מה אירע במערת הדרקון, לעולם לא ייוודע. הנסיך לא סיפר על כך מאום ואנחנו, גם אילו ידענו, היינו חייבים בשתיקה, שאם לא כן, ידוע לנו היטב, הייתה האדמה פוערת את פיה ובולעת גם אותנו. אנו יודעים רק זאת: שבוע עבר, שבועיים עברו, וכאשר חלפו עשרים ושניים ימים הגיח הנסיך מתוך המערה, רזה ועייף, ובידו פנינת האור.

ימים רבים חלפו על הנסיך, עוד יותר מבראשונה, בשובו ממערת הפלאים. כאשר הגיע לשביל המוביל אל הממלכה, גילה כי כל בתי העיר מכוסים בסרטים שחורים ודגלי הממלכה בחצי התורן, סימן לאבל. הנסיך ידע בלבו מה ארע. הוא נזעק ורץ אל הארמון וכאשר נכנס אל תוכו גילה כי אמת גילה לו לבו: בלב האולם הגדול ניצב ארון מתים. בתוכו שכבה אמו, מתה.

נכתב: 10 בנובמבר 2005.
 
 
רשימת תגובות (3)
 
 
אתה יודע
17/5/2009
נכתב על ידי אליסה

שיש לזה המשך, נכון?
 
 
 
 
יש לזה המשך?
18/5/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

למה אף אחד לא מספר לי שום דבר?
 
 
 
 
אה,
18/5/2009
נכתב על ידי אליסה

זה שלא ידע לשאול.