מטבח סביבתי להתאבדות של גרינפיס
  ידיעה מעניינת בגארדיין (9/4/10) מספרת על עורכת־דין בשם פולי היגינס שיזמה מסע להכריז על "המטת הרס על מערכות אקולוגיות" פשע כנגד השלום, כמו פשעים נגד האנושות או רצח עם. המונח בו היא משתמשת להגדרת הפשע הוא "טבח סביבתי" (ecocide).

הטבח של היגינס
באתר שהקימה היגינס היא מציעה להוסיף לרשימת הפשעים נגד השלום של האו"ם סעיף חמישי של "טבח סביבתי," המוגדר כך:

הרס, נזק או אבדן הרחב של מערכות אקולוגיות בשטח מסוים, אם כתוצאה מפעולת אדם או מסיבות אחרות, במידה הפוגעת באופן חמור בההנאה השלווה של החיים בשטח זה.

בהמשך הדברים, מגדירה היגינס את כוונותיה במדויק: למנוע פעולות כמו כרייה, קבורת אשפה רעילה או פליטת מזהמים העלולים לגרום לפגיעה כזו. היא גם מגדירה היטב כי הפעולה היא קודם כל מניעתית: היא מכוונת לפעולה הכרחית עוד לפני שהנזק נגרם (כלומר, גם כאשר הוא עדיין נזק משוער) ומי שלא ינקוט פעולה מניעתית הנחשבת הולמת למניעת נזקים ייחשב כמי שביצע פשע של "טבח סביבתי." במלים אחרות, אם פעולה מסוימת תוגדר "טבח סביבתי" ולא נעשתה פעולה מונעת רצויה, כפי שהאו"ם יגדיר, הרי שניתן יהיה להגדירה "טבח סביבתי" גם אם הפעולה לא בוצעה.

מעניינת במיוחד הקביעה ב"גארדיין" כי "תומכי חוק הטבח הסביבתי החדש [מן הסתם היגינס עצמה] מאמינים גם כי ניתן יהיה להשתמש בחוק כדי לתבוע 'מכחישי אקלים' המעוותים את המדע ואת העובדות כדי להסיט מצביעים ופוליטיקאים מנקיטת פעולה להתמודדות עם התחממות גלובלית ועם שינוי אקלימי."

התגובות לדברי היגינס חריפות למדי. בשובל התגובות ב"גארדיין" כמו גם באתרים כמו Climate-resistence או WUWT ואפילו באתרה של היגינס חוזרים שוב ושוב ג'ורג' אורוול, 'פשע מחשבה' ו"אקו-פאשיזם." רובם ממקמים את היגינס באותה עמודה כמו חסידי "זכויות העצים וליצנים דומים.

היגינס היא אולי ליצנית, אבל יש אנשים רציניים מאוד שחושבים באופן דומה, וכוונותיהם ראויות להתייחסות רצינית, במיוחד בהתייחס ל'מכחישי אקלים'. המכונה "מועדון רומא"—קבוצת תועמלנים סביבתיים המשמשים יועצים לאו"ם, טענו לפני שנים כך:

האויב המשותף של האנושות הוא האדם. בחיפוש אחר אויב חדש שיאחד אותנו, עלינו על הרעיון שזיהום, האיום של התחממות גלובלית, מחסור במים, רעב וכדומה יתאים מאוד. כל הסכנות האלו נגרמות בגלל התערבות אנושית, ורק באמצעות שינוי הגישה וההתנהגות שלנו ניתן להתגבר עליהם. האוייב האמיתי, מכאן, הוא האנושות עצמה.

בטבע, הצמיחה האורגנית מתקדמת בהתאם לתוכנית אב. 'תכנית אב' כזו אינה קיימת בתהליך הצמיחה וההתפתחות של המערכת העולמית. כעת הגיע הזמן להתוות תוכנית אב כזו לגידול בן־קיימא ולהתפתחות עולמית המבוססת על הקצאה גלובלי של כל המשאבים ומערכת כלכלית גלובלית חדשה.

הדמוקרטיה... אינה מתאימה היטב למשימות שלפנינו. המורכבות והאופי הטכני של רבות מהבעיות היום אינו מאפשר תמיד לנציגים נבחרים להגיע להחלטות מעשיות בזמן הנכון.

... האוכלוסיה האידאלית לחיים בני־קיימא היא, מכאן, יותר מ-500 מליון אבל פחות ממיליארד בני אדם.

ודיוויד רוקפלר, מזכ"ל "מועדון רומא" פרש את הדברים:

אנחנו נמצאים על סף שינוי גלובלי. כל מה שאנחנו צריכים הוא משבר עולמי מתאים...

(הציטוטים האלו לקוחים מכאן).
אין כאן עניין של קבוצת מטורפים קטנה. ב"מועדון רומא" (ואחיו "מועדון בודפשט ומועדון מדריד) חברים אישים בעלי שם כאל גור, מזכירי האום לשעבר קופי אנאן וחבייר פרז דה קוויאר, ג'ימי קרטר, טד טרנר, ביל קלינטון, ריכרד פון וייצקר (נשיא גרמניה לשעבר), ורבים משמנא וסלתא של מנהיגי העולם. הרעיון הבסיסי נשמע מטורף, אבל הרעיון שמאחורי המלים היפות על "דאגה לאנושות" עשוי להסתתר פעם, אחרי @המהפכה הגלובלית הראשונה, כוח ממשי לשלוט בעולם כולו. אנשים תאבי כוח נוהרים אחר האפשרות הזו.
כל קורא המכיר מעט את תולדות הפאשיזם (ובמובן מסוים, גם הקומוניזם) יזהה מיד את הקווים הרוחניים המשותפים. כאן כשם יש עוינות מובנית לדמוקרטיה הפרלמנטרית והעדפה להעברת הכוח הביצועי לידי רשויות לא דמוקרטיות, התנגדות לחירות ולתרבות של דיון פתוח, חיפוש אחרי שעיר לעזאזל דמוני המואשם בכל הצרות האפשריות (ועם כישלונה הצפוי מראש של התוכנית הפשיסטית, מואשם בחבלה בה), וכן הלאה.
המאפיין המשותף העיקרי, מכל מקום, הוא חלק מטקטיקה וותיקה מאוד של כל תאבי השלטון באשר הם: החיפוש המתמיד אחרי 'שעת חירום' שבחסותה ניתן להשעות את החירויות לטובת המשימות המורכבות (ובעלות האופי הטכני) שרק אנשים ממחנה מסוים מסוגלים לבצעם.

ההתאבדות של גרינפיס
כל זה השתבש עם פרוץ שערוריית אקלים-גייט (שנדונה בהרחבה גם במאמר התלת-חלקי שלי: חלק א', חלק ב' וחלק ג'). הבניין הדמיוני, שכמעט-כמעט הצליח להכשיר את המהפכה הגלובלית החל לקרוס אל תוך עצמו במהירות מעוררת השתאות.

עילות קריסתה של המהפכה הירוקה בשלבה הראשון מורכבות, אך ביסוד נפילתה נמצא כשל המשבר: הנושא הנבחר כעילה למהפכה הסוציאליסטי-פשיסטית הגלובלית היה "ההתחממות הגלובלית." תחת קורת־גג כללית זו, שתבעה "שינוי דחוף" חסו נושאים שונים הקשורים באיכות הסביבה, שנתפרו בקשר גס למילות קוד כלליות כמו "אקלים" או "פגעי טבע." כל התרחשות אקלימית או אחרת קושרה ל"התחממות הגלובלית" והדגישה, כביכול, את חומרת 'המשבר' הדורש צעדי חירום.

אבל עקב אכילס של 'המשבר' נותר תמיד העובדה שלציבור בעולם לא ממש אכפת מאיכות הסביבה. כדי לגייס המונים לתנועה מהפכנית, יש צורך לא רק במשבר ובשעת דחק, אלא גם בקישור ברור ומובן מאליו בין המשבר המתרחש לפתרון המוצע. ציבור התומכים במהפכה הגלובלית הסביבתנית היו תמיד בורגנים שבעים ועשירים מהמערב, שהיה להם עניין באכיפת מדיניות מחמירה וקשה על הציבור (דהיינו, על העניים והחלשים בארצם ועל העניים במדינות העניות והחלשות), בלי באמת לטרוח לנסות ליצור קישור אמיתי בין מצוקתם של עניי העולם לפתרון המוצע.

כשאתה מציע למפוטרים ממפעל פתרון בדמות סגירת מכרה פחם, לא תגיע רחוק והעוינות הכללית לקפיטליזם־היהודי (בשמות קוד שונים ומשונים) אינה מניעה באמת הליך מהפכני. גם הנאצים לא עלו לשלטון בגלל שהציבור חשב שהם יפתרו את בעיית היהודים. הם עלו לשלטון כי המצב היה מחורבן והנאצים הציעו פתרונות שקריים, אך כאלו שהתייחסו למצוקה שטרדה את הגרמנים.

נוסף על־כך, כדי להניע מהפכה גלובלית, היו המהפכנים הירוקים צריכים לקשור את עצמם בשותפות אינטרסים מהותית יותר עם הפוליטיקאים במדינות השונות. וועידת קופנהגן הדגימה זאת יפה. בסיסית, הוועידה נועדה לשכנע את מדינות הלאום שהיו בה לאכוף, כל אחת במדינתה, כללים שיביאו לצמצום פליטת הפחמן הדו־חמצני. היסוד המפתה מבחינת הפוליטיקאים היה הגדלת כוחם במדינתם, אך הרצון שלהם לאכוף מדיניות כזו היה חלש משני טעמים: הראשון הוא כי אכיפת תקנים בינלאומיים, אף שכוח האכיפה מסור בידי המדינה הריבונית, מחליש בסופו של דבר את הסמכות של הפוליטיקאים באותה מדינה; השני, שהצעדים שהוצעו היו כולם לרעת אזרחי העולם. המהפכנים הירוקים מרבים לדבר על התועלת הנשקפת לאזרחי העולם מאכיפת כללי פליטת פחמן דו־חמצני, אבל עצם העובדה שהוועידה כוונה לניסיון לאכיפה גלובלית מעיד דווקא על ההפך: אילו הצעדים אכן היו מועילים, הייתה לפוליטיקאים ולאזרחים סיבה טובה מאוד לאכוף אותם.

לוועידה באו האירופים נחושים לשכנע את ארצות־הברית ואת גרורותיה לכוף ראש ולהשית על עצמן את הרגולציות והתקנות שאירופה החילה על עצמה. הכוונה הברורה הייתה 'יישור קו', כך שארצות־הברית ואחרות לא תיהננה מיתרון תחרותי מול אירופה (כדאי להעיר, בהערת צד, כי הסכם קיוטו, שחלק ממדינות אירופה מימשו כביכול, לא הביא להפחתת פליטת פחמן דו־חמצני כלל. למעשה, הגידול בפליטה באירופה היה גדול מהגידול בארצות־הברית). מדינות שונות בעולם השלישי באו כדי ליהנות מתשלומים מהמערב, בהתאם להסדר בו המערב יממן את השלטון הדיקטטורי באותן מדינות, בתמורה לשימור פיגורן הכלכלי לאורך זמן. סין באה לתקוע מקלות בגלגלים. רוסיה באה כדי לראות עם מי היא יכולה לשתף פעולה בתקיעת מקלות בגלגלים. הוועידה נכשלה, כי לאף אחד לא היה אינטרס מהותי בהצלחתה.

ועכשיו מתחיל השלב השני. שאיפתה של היגינס להעמיד לדין את פושעי ההכחשה הוא הקצה ה'רשמי' והמתון של תנועת המאוכזבים: מהפכנים ירוקים הרואים את המהפכה נשמטת והולכת מידיהם. אחד המקומות בהם ניכרת האכזבה במיוחד הוא גרינפיס. פול ווטסון, אחד ממייסדי הארגון, גרס פעם כי "אין זה משנה מה נכון, משנה רק מה אנשים מאמינים שהוא נכון" והארגון דבק תמיד בגישה זו, כשהוא מנסה לעורר באופן תמידי תחושה של דחיפות מיידית סביב נושאים נבחרים, חלקם אמיתיים וחלקם בדיוניים.

פרשת "אקלים-גייט" טרפה את קלפיו של גרינפיס וככל שהפרשה נמשכה וחשפה שכבות נוספות של הטעייה ומרמה, הפכה נימת הדברים של הארגון צווחנית והיסטרית יותר. אחד מפעיליו העלה את הרעיון לתבוע, ברוח חשיפת הדואר האלקטרוני של חוקרי המרכז לשינוי אקלימי באוניברסיטת מזרח אנגליה, לתבוע מספקנים לחשוף את הדואר האלקטרוני שלהם; אחרת העלתה "דוח על מסע הכחשת האקלים הנמשך 20 שנה" באיכות מביכה להפליא (המקור העיקרי שלה: אתרים במימון גרינפיס); ושלישי העלה, נו, טוב, השלישי סתם חזר הרבה פעמים על המילה "מכחישים." שניבהל.

כל זה לא עורר שום הדים. הניסיון להציג את הספקנים כעדה של שקרנים במימון חברות נפט לא שכנע אף אחד והתחושה ההולכת ומעמיקה הייתה שהקרב הירוק על האקלים עתיד להסתיים בתבוסה.

ואז מישהו איבד את העשתונות. ג'ין האשמי, דובר גרינפיס בהודו, פרסם בבלוג שלו בגרינפיס מאמר בשני חלקים, בו הצהיר בין השאר:

"הערוצים הרגילים" לתיקון העוול ההיסטורי נכשלו....

מה עושים כאשר הגשת עצומות סבלנית, מצעדי מחאה והוראות בית־משפט אינם מועילים? מה עושים כאשר כל הפרוטוקולים ודרכי העקיפין של הדמוקרטיה נכשלים? זה מה שעושים: אתה משיב לידיך את שפת הדמוקרטיה מידי החבורה המעוותת שחטפה אותה, כרסמה בה ועיוותה אותה. הפעלת לחץ על פוליטיקאים בנושא שינוי האקלים אינה עובדת. ראינו זאת בקופנהאגן. שלושה חודשים מאוחר יותר, אנחנו יודעים מדוע [כלומר, תיאורית קשר מגוחכת כלשהי של גרינפיס] ולכן על תנועת שינוי האקלים לתקן את נתיבה. עלינו לשנות מטרות ולרדוף אחרי הטרמיטים האמיתיים שכרסמו וגרמו לקריסת קופנהאגן.

אם אתה אחד מאלו שהקדישו את חייהם לפגיעה בחקיקת אקלים מתקדמת, לקידום מדע-זבל, ולעירור ויכוחים מיותרים על פתרונות כוזבים, ודחקת בממשלות דמוקרטיות עד שהן נכנעו, דע זאת:

אנחנו יודעים מי אתה. אנחנו יודעים איפה אתה גר. אנחנו יודעים איפה אתה עובד.

ואנו נתעצם, ואתה תקטן.

בגרינפיס, אם בגלל הסכמה עם הדברים (כך זה נראה תחילה), אם בגלל אי־הבנה של המשמעות האלימה של הקריאה של השמי, ואם בגלל סוף השבוע הארוך של הפסחא, לא מיהרו להסיר את הקריאה הזו לפגיעה אישית בספקנים (הם עשו זאת, לבסוף, והעבירו את הפוסט למחוז גלות. המעוניינים בהעתק פד"ף של הפוסט המקורי באתר גרינפיס, יכולים לצפות בו כאן). אין ספק כי יש כאן צעד של הסלמה המבטא סוג של ייאוש: הדרכים הרגילות, המוכרות, נכשלו. עכשיו יש מהפכנים ירוקים שחושבים כבר על פעולה אלימה כנגד היהודים החדשים. נראה מה יקרה.
 
 
רשימת תגובות (11)
 
 
סליחה שאני שואל
13/4/2010
נכתב על ידי י.ד.

אבל נראה כאן שאתה בעד דמוקרטיה פרלמנטרית?
 
 
 
 
המתת הרס
13/4/2010
נכתב על ידי גרשון

צ"ל המטת הרס.
 
 
 
 
יפה כתבת
13/4/2010
נכתב על ידי גונזו

עניין לא ברור אחד. האם אתה באמת סבור שהעובדה שמשהו לא טוב לאזרחי המדינות עומדת בדרכם של הפוליטיקאים למימוש הדבר?
 
 
 
 
לתיקון של גרשון...
13/4/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

אני בוש ונכלם. תודה על התיקון (או הטיכון, כפי שהייתי מן הסתם כותב)
 
 
 
 
לגונזו ולי.ד.
13/4/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

אני לא יודע עד כמה אני בעד דמוקרטיה פרלמנטרית, כמו שאני לא מתלהב מהחלופות המוצעות.

ולגונזו: אמנם לפוליטיקאים אין אינטרס כלשהו בהטבת מצבם של אזרחי מדינות, אבל הם חייבים להיראות כמי שיש להם אינטרס כזה. לדוגמה, קח את שלוש ההצהרות הפוליטיות הבאות:
א. אם אבחר לתפקיד ראש הממשלה אתלה את כל הגנבים על עץ גבוה וכך תפתר בעיית הפריצה לבתים.
ב. אם אבחר לתפקיד ראש הממשלה אתלה את כל בעלי המפעלים על עץ גבוה, וכך תפתר בעיית פליטת הפחמן הדו־חמצני.
ג. אם אבחר לתפקיד ראש הממשלה אתלה את כל החונים באדום-לבן על עץ גבוה, וכך תפתר בעיית החנייה בתל־אביב.

הצהרה א' מחוברת באופן חיובי לצרכים של הציבור ולכאורה עונה על הצורך באופן הגיוני. הצהרה ג' מחוברת לצרכים של הציבור, אך המענה שהיא נותנת לצורך אינו הגיוני (וגם פוגעני מבחינת רבים). הצהרה ב' אינה מחוברת באופן כלשהו לצורך של הציבור ולכן גם אם הפעולה תשיג את התוצאה המבוקשת, לציבור לא יהיה אכפת ולכן לפוליטיקאי לא תהיה מוטיבציה ממשית להבטיח זאת או לממש זאת.
 
 
 
 
אשרייך
14/4/2010
נכתב על ידי י.ד.

בכל אופן לרוב דמוקרטיה פרלמנטרית מספקת איזשהו מנגנון לשמור את הפוליטיקאים בערך בסביבה של הציבור תוך אפשרות לתיקון נזקים.

דומה לשוק רק הרבה יותר מסורבל ולא אמין.
 
 
 
 
החלופות, כאמור...
14/4/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
אני מוכרח להודות שאני קצת מאוכזב
18/4/2010
נכתב על ידי שומר הלילה

 
 
 
 
אני מוכרח להודות שאני קצת מאוכזב
18/4/2010
נכתב על ידי שומר הלילה

אחד התכונות המ-ע-ו-ל-ו-ת ביותר בכתיבה שלך, אורי, היא הימנעות מוחלטת (שלא לומר, דתית) מתיאוריות קשר. תכונה לא מאוד נפוצה בקרב כותבים ליבריטיאנים רבים.

מתוך הכתבה הספיציפית הזו עולה נימה דקה של תיאוריית קשר בין שועי עולם, כאשר במציאות ישנם אירגונים ירוקים קיצוניים בעלי אג'נדה אנרכו-פרימטיבסטית וערמה של פוליטיקאים/עסקנים) חסרי חוט שדרה (קלינטון, טרנר) אשר מדברים גבוהה-גבוהה ופולטים פחמן-פחמן.



 
 
 
 
אתה מוצא קשר במקום בו אין קשר
18/4/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

יש גורמים שונים, כל אחד עם סדר היום שלו, אבל אין שום קשר או קנוניה. יש לנו כאן:
א. חבורת פוליטיקאים בפנסיה, הנוהים אחר הכוח (במקרה הזה, התוויית התוכניות הגרנדיוזיות לעתיד מקנה להם תחושה של כוח - שקרית, אבל ממשית מבחינתם).
ב. קולקטיביסטים וותיקים כמו דיוויד רוקפלר, שחלמו תמיד על ניסוי חברתי בקנה מידה אפי ("הניסוי החברתי בסין תחת היו"ר מאו הוא אחד החשובים והמוצלחים בהיסטוריה," כתב ב-1973), ורוקמים תוכניות כאלו.
ג. ירוקים קיצונים בנוסח "גרינפיס" הממזגים קנאות רעיונית עם אופורטוניזם גמור ביחס לאופן בו ניתן להשיג את המטרות (כלומר, הם לניניסטים אמיתיים).

כל האישים בכל הסעיפים מונעים ביסוד הדברים על-ידי הרצון לכוח ועבור הירוקים מזן גרינפיס נפילת תאוריית ההתחממות הגלובלית היא אסון כבד, שכן התאוריה היא שהייתה, מבחינתם, המנוף לקדם את סדר היום שלהם. אין קנוניה, רק אנשים ששואפים לכוח.  
 
 
 
 
והבהרה קטנה
18/4/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

ההימנעות שלי מתיאוריות קנוניה באה מאותו מקום כמו ההסתייגות שלי מתיאוריות של "ניהול העולם מלמעלה" - כלכלית או אחרת. בשני המקרים, יש כאן הערכה מופרזת מאוד של השואפים לנהל ושל חסידי תיאוריות הקנוניה את יכולתם לנהל.