אחרי מות מיותרים
  הכלל הנקוט הוא: "אחרי מות, קדושים אמור."[1] נפר אותו הפעם.

הנקרולוגים בעיתונים מתפתלים פתל-היטב עכשיו כדי למצוא נימוקים וביאורים להגדרתו של יצחק בן אהרן כאחד מ"גדולי הדור." ב"מעריב" הוא מוגדר "ממייסדי העבודה." ב"הארץ" מעדיפים את "מראשי מפלגת העבודה ומהוגי הדעות המרכזיים שלה" ואילו בווינט גורסים "מאבות העבודה." לבד משורה של מאמרים משמימים וספרים, שאיש לא קרא מרצונו החופשי, מתקשים העיתונים להצביע על דבר הגות אחד של האיש הראוי להזכר, לבד ממימרת המפתח "עוז לתמורה בטרם פורענות."

הסיבה לתפתולת פשוטה: הוא לא היה אחד מגדולי הדור. ליתר דיוק, הוא היה אחד מקטניו: פוליטיקאי זעיר, תככני ואגוצנטרי, שרוממות אל וסוציאליזם בגרונו, אך כל מעשיו מכוונים לתהילת בן אהרן ולה בלבד. ההבדל היחיד בינו לבין עשרות עסקנים בדמותו ובדרגתו, היה הפה הגדול שלו והעובדה שהאריך חיים. הפה הגדול שלו עורר עניין עיתונאי.

העובדה שהאריך חיים עזרה לנו לשכוח את הנזקים שגרם, ואת הנטיות הטוטליטריות והאנטי-דמוקרטיות שלו, והקנתה לדבריו מעין "פטינה" של הוד קדומים. אחרי הכל, עסקן שהגיע לגבורות ומעבר לכך, ועדיין הולך לשירותים לבד, ברי שהוא שייך לדור הנפילים.

מי שזכרונו טוב, או לכל הפחות עיין בעיתונים ובספרים, זוכר בן אהרן אחר, בלתי נפילי להפליא. בן אהרן היה כל ימיו מנהיג מהשורה השלישית בתנועת העבודה. ב"אחדות העבודה" ובמפ"ם הוא ניצב הרבה אחר יערי, חזן, טבנקין ואחרים. ב"מערך," אפילו לא ספרו אותו.

ההזדמנות הגדולה שלו באה כאשר ירש את אהרן בקר בתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. בן אהרן תפש את התפקיד כקרדום לחפור בו: דרך לנגח את ראש הממשלה גולדה מאיר, לקדם את הסוציאליזם הממאיר בו דגל, ואגב כך, כמובן, להבליט את עצמו. התוצאה המתבקשת הייתה גהינום של שביתות מיותרות, סכסוכי עבודה בלתי פוסקים, והתבלטותם של "מנהיגי פועלים" נוסח יהושע פרץ. השבתת נמלים ושירותים חיוניים הייתה לעניין של מה-בכך בזמן כהונתו.

בניגוד לאמור במאמרו "עוז לתמורה בטרם פורענות," שיקפה התנהגותו את הסברה שפורענות מסוג אובדן שלטון מפלגות העבודה היא דבר שלא יתכן. אפשר לשחק בשביתות, לפגוע במשק הישראלי ולהעלות תוכניות תמוהות כאלו ואחרות, שכן הכל הוא משחק. ברור שמפלגת העבודה תשלוט לנצח.

התבטאויותיו אחרי שהתבררו תוצאות הבחירות בשנת 1977 שיקפו את התפישה הזו. תחילה, בא הזעזוע: "אם אלו התוצאות, אינני מקבל אותן," הוא אמר. ואחר כך, הייתה לו הצעה אופרטיבית: "אם זה רצון העם, אז צריך להחליף את העם." שתי האמירות הוציאו לו אז, ובצדק, שם של מי שאינו מקבל את כללי המשחק הדמוקרטי, אם התוצאות אינן עולות בקנה אחד עם מה שהיה מעדיף שיקרה.

לאיזכור מיוחד ראויה אמירה מוקדמת יותר של בן אהרן, המצוטטת ב"הכל בו של אפרים קישון" של אפרים קישון, לפני ההומורסקה "יצחק נתן, יצחק לקח." כה אמר בן אהרן בשנת 1971: "דבר אנטי-חברתי הוא, שאדם יהנה מירושת אבותיו. זה שייך למדינה, לאלה שנתנו את העושר. כמובן, מבטיחים את קיום האלמנה כמו בפנסיה הוגנת, אבל מה שאדם צבר—אחרי מותו שייך לחברה."

קישון לעג לתפישה ה"מרקסיסטית-פסיכודלית" הזו של בן אהרן בהומורסקה המתארת אותו על ערש דווי, כשסביבו צובאים "נציגי המדינה בהמוניהם" המחלקים את רכושו עלי אדמות. "כן, בשביל זה היה כדאי לחסוך כל ימי חיי," כתב קישון, "לעמול בלילות ארוכים ולטרוח בלא חופשה במשך עשרות בשנים — למען הרגע הזה הנהדר, כשבידי סוף-סוף למסור את פרי עמלי להסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל..."

הכלל הנקוט הוא: "אחרי מות, קדושים אמור." נסתפק הפעם ב"ברוך שפטרנו" קצר.

הערות
1 ניסיתי, ללא הצלחה, לגלות מהו מקור הביטוי. הניחוש שלי הוא שהמימרה צמחה מהעובדה שבסדר פרשות השבוע, אחרי פרשת "אחרי מות" (ויקרא ט"ז:א' עד י"ח:ל') באות פרשת "קדושים" ופרשת "אמור." יתר על כן, בשנים לא מעוברות קוראים את פרשת "אחרי מות" ביחד עם פרשת "קדושים."

נכתב: מאי 2006.
 
 
רשימת תגובות (4)
 
 
יש עליך אורי
24/8/2010
נכתב על ידי י.ד.

דבר שכל דרדקי דבית רבן יודע ומכיר, אתה הולך ומחפש בנרות (וברור שזה משם).
 
 
 
 
זו אחת המגרעות של לא להיות דרדק דבית רבן
25/8/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
מחול לך מחול לך
25/8/2010
נכתב על ידי י.ד.

 
 
 
 
אם זה מה שהתקשורת כותבת
27/8/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

אז צריך להחליף את התקשורת. ברור לי לחלוטין מדוע הם כותבים זאת - כי לחגבים אפילו מישהו כמו בן אהרן נראה ענק.