הטלפרומפטר והאשראי
  הנשיא אובמה יודע לדבר, ויודע לעשות. הצרה היא שאין שום קשר בין מה שהוא מדבר למה שהוא עושה. הסיבה לניגוד פשוטה: אין לו מושג על מה שהוא מדבר. או שכן יש לו מושג ואם כן, המצב חמור בהרבה.

חלקת לשונו של נשיא ארצות־הברית היא מן המפורסמות. החולקים על דעתו יצביעו על תלותו בטלפרומפטר—אותו מסך טקסט רץ המלווה נואמים בכל אשר ירהטו בדבריהם—אבל גם עם טלפרומפטר צריך לדעת לדבר ולהישמע משכנע. ואובמה משכנע. מאוד.

דוגמה טיפוסית היא אספת העיר שנערכה ב-14 במאי 2009 בבית־הספר התיכון ריו ראנצ'ו בעיירה ריו ראנצ'ו שבניו־מקסיקו (לדיווח מלא על הנאום לכו לכאן):



הדברים שאומר אובמה על הציבור האמריקני החי מעל לאמצעיו ומבזבז כספים שאין לו נכוחים ונוקבים. רוב אוהבי החירות היו חותמים על הדברים בלי היסוס. אבל מה שאומר אובמה, נכון ככל שישמע, אינו בדיוק מה שהוא עושה. למעשה, ההפך הוא הנכון. אובמה עומד, הרי, בראש מסע עצום ונורא של הוצאות ממשל מעבר להכנסות. במקום לחסוך ולהצטמצם—כפי שהוא מסביר יפה כי יש לעשות—הוא נוקט בזבוז שלא נודע כמותו בתולדות ארצות־הברית. אובמה חושש מהיום בו הסינים יאמרו "די" ויפסיקו לקנות את אגרות־החוב של ארצות־הברית... ועושה כל מאמץ אפשרי לקדם את בואו של יום מר ונמהר זה.
הכלכלן פיטר שיף מסביר יפה (2:40 אל תוך הסרט) איך העסק פועל. ההנחה הבסיסית של אובמה—באופן אופייני ליהירותם של אינטלקטואלים—היא שהכללים שחלים על אחרים אינם חלים עליו, שכן הם אינם יודעים את שהם עושים, והוא כן. יתר על־כן, מה שאובמה ממליץ עליו הוא גם דבר והיפוכו בו זמנית. הוא גורס כי צריך לחסוך ולהתייעל (וגם נותן דוגמאות) אך לפי שעה הוא ממליץ לציבור לא לחסוך ולא להתייעל אלא לרוץ לחנויות ולהוציא את הכסף שאין להם. החיסכון, מן הסתם, אמור להגיע אחר־כך:



העיסוק הנרחב של אובמה באשראי קשור למסע שהוא עורך עתה לאישורו של חוק נוסף, שיגביל מאוד את חברות כרטיסי האשראי ואת יכולתן לשנות את תנאי האשראי לצרכנים, במטרה ליצור מערכת תקנות וחוקים "הוגנת ושקופה." אובמה שואף לכך שהחוק יועבר עד יום ב' האחרון בחודש מאי (יום הזיכרון בארה"ב). בהתחשב בכך שהממשל בארה"ב הלאים בפועל את רוב הגורמים הפיננסיים האחראים להנפקת כרטיסי אשראי, יש לחוק סיכוי לא רע לעבור.

מרקס אמר את זה
החוק מיוסד על אדני הרעיון שחברות כרטיסי האשראי הרעות מונות ומרמות את בעלי הכרטיסים, מתעתעות בהם ברמות ריבית משתנות, בחיובים על גבי חיובים, בהטעיות ובהסתרה. השינויים ברמת הריבית, גורסים החוק ואובמה, אינם נובעים משינויים ברמת הסיכון לו חשופות חברות כרטיסי האשראי, אלא בעיקר משינויים ברמת החמדנות שלהן. המצב קשה, אז הן מנסות לסחוט עוד כסף מציבור בעלי הכרטיסים. אובמה סבור שכלכלה היא מין סוג של רמאות. השינויים בתנאי האשראי אינם משקפים שינוי אמיתי במצב האשראי. המחירים אינם עולים כי המוצר יקר יותר אלא כי המוכר נמצא בעמדה בה הוא יכול לסחוט את הקונה.
מרקס אמר אותו דבר בדיוק לפני 160 שנה.
ולמרקס אפילו היה זקן.
אבל מרקס בזמנו, כאובמה בזמננו—טועה.
הרעיון הבסיסי עליו מתבסס החוק הוא התפישה שמחירם של מוצרים הוא המסקנה הסופית ממשחק כוח בין גורמים, בו גורם אחד מצליח לכפות את רצונו על האחר, הנאלץ להרכין ראש ולהיכנע לו. כלכלה, לפי תפישה זו, היא משחק-סכום-אפס בו הרווח של אחד מסתבר בהפסדו של האחר. מרקס גרס כי הבורגנים (כלומר, היצרנים) מצליחים לכפות על העובדים (כלומר, מעמד הפועלים) לעבוד אצלם בשכר רעב ובכך לנצלם. לעובדים אין מנוס אלא לעבוד, שכן הם רוצים לחיות. חוק האשראי החדש גורס כי חברות כרטיסי האשראי (כלומר, הבורגנים) כופות על בעלי הכרטיסים (כלומר, העמלים) להיכנע לכל דרישותיהם המופרזות, שכן לבעלי הכרטיסים אין מנוס אלא להחזיק בכרטיסי אשראי.
מתפישה זו נגזר כי אם מערכות כלכליות הן משחק-סכום-אפס של כיפוף זרועות ומשחקי כוח, הממשלה יכולה לעשות זאת לא פחות טוב מאחרים, לטובת הנדכאים והנרמסים. היא יכולה לקבוע תקרת מחירים בחוק, ואם היא תאכוף את הקביעה באופן תקיף ונחוש, כך אכן יהיה. אם מחירן של העגבניות עולה ל-20 שקל לקילוגרם, הדרך להוריד את מחירן ל-5 שקל לקילוגרם תהיה באמצעות חוק שיקבע כי המחיר המרבי לקילוגרם עגבניות הוא 5 שקל, ובסיוע איום בעונשים חמורים על־כל מי שיעלה את המחיר מעל ל-5 שקלים.

ככה לא בונים חומה
אלא שכלכלה אינה עובדת כך. אלפי פעמים, אם לא עשרות אלפי פעמים, במהלך ההיסטוריה נעשו ניסיונות לקבוע תקרות ורצפות מחירים. התוצאה הייתה, תמיד ובכל המקרים, זהה: אם נקבעה תקרה, ההיצע למוצר ירד. אם נקבעה רצפה, הביקוש ירד.
קל יהיה להבין זאת אם נשתמש בדוגמאות אבסורדיות. נאמר, למשל, שממשלת ישראל תקבע בחוק כי השכר המרבי למתכנת הוא 1,500 שקל. אין ספק כי רוב חברות הטכנולוגיה העילית יגילו וישמחו: הביקוש שלהן למתכנתים ב-1,499.99 שקל יהיה פשוט מסחרר! פריחה אמיתית! אבל ההיצע... ובכן, אף מתכנת לא יהיה מוכן לעבוד בשכר כזה. ההיצע של מתכנתים (שהוא המוצר, במקרה שלנו) ירד לאפס. אפילו מאה אלף שוטרים שיעמדו בכל פינת רחוב וישגיחו כי אף מעסיק לא יעניק למתכנת שכר גבוה מ-1,500 שקל לא יועיל. המעסיקים יהיו חייבים לעבור על החוק ולתת למתכנתים שכר גבוה יותר, או להעתיק את עסקיהם למקום בו אין תקרת שכר כזו.
ובכיוון ההפוך, לו הייתה ממשלת ישראל קובעת בחוק כי מחיר קילו תפוחי־אדמה לא יפחת מ-1,000 שקל, הביקוש לתפוחי אדמה היה מתאיין. החקלאים היו מוכנים להציע כמות בלתי מוגבלת של תפוחי־אדמה במחיר כזה, אך אף אחד לא היה מוכן לקנות מהם. מאתיים אלף שוטרים ואנשי שב"כ חמושים לא היו מסוגלים לגרום לציבור לקנות תפוחי־אדמה במחיר כזה.
ומרעיונות אבסורדיים, למציאות. חוק האשראי אינו מנסה להשיג יעד אבסורדי כמו קילוגרם תפוחי־אדמה במחיר של 1,000 שקל. מטרותיו צנועות יותר, ולכן הנזק שהוא יגרום יהיה צנוע יותר. עם זאת, הוא בהחלט יגרום נזק ובהתאם ל"חוק התוצאות הבלתי־מכוונות" הוא גם יהיה חמור במיוחד במקום שבו הוא מכוון להשיג שיפור.
חוק האשראי מנסה לקבוע תקרת מחיר לשירותי אשראי שונים. אם נניח כי במקום שירותי אשראי מדובר היה במקררים, והחוק המוצע היה קובע כי המחיר המרבי למקררים הוא 5,000 שקל, לא היינו מופתעים לגלות כי כל המקררים היוקרתיים והמתוחכמים היו נעלמים מהשוק. במטבע דומה, חוק הקובע תקרת מחיר לשירותי אשראי גורם לכך שכל המוצרים ה"שוליים" ייעלמו ממנו. אם חברות כרטיסי האשראי תוגבלנה ביכולתן לשנות את הריבית, הן תצענה את הכרטיסים בריבית גבוהה יותר מלכתחילה. כולם יפגעו מכך, ובראש ובראשונה לקוחות עניים עם עבר אשראי טוב, העומדים בתנאי הכרטיס. במקום ליהנות מהטבה בדמות שיעור ריבית נמוך יותר, הם יאלצו לשלם ריבית גבוהה יותר כדי שיהיה אפשר להנפיק כרטיסי אשראי גם להם וגם ללקוחות ה'רעים'—אלו שאינם עומדים בתשלומיהם.
לקוחות 'שוליים' אחרים—אלו שקודם נהנו מאשראי בתנאים טובים פחות, בגלל עבר אשראי בעייתי או בגלל מצב כלכלי רעוע—יפגעו אפילו יותר: חברות האשראי לא תהיינה מוכנות להנפיק להם כרטיסים כלל, או שיגבילו אותם באופן חמור ביכולת להשתמש בכרטיסים, או שינפיקו להם כרטיסים עם אשראי לטווח קצר בהרבה.
כלומר, החוק שבא להיטיב את תנאי האשראי של לקוחות שמשאביהם דלים, יביא לכך שיושתו תנאי אשראי מחמירים יותר, בריבית גבוהה יותר על לקוחות שמשאביהם דלים.

העתיד ברור
לא קשה לנבא כי המצב הזה, חמור ומדכדך כפי שיהיה, יוביל באופן בלתי־נמנע לתביעה לקבוע חוקי אשראי מחמירים עוד יותר ברוח: מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח. הכללים והמצב הזה, חמור ומדכדך, יוביל באופן טבעי לתביעה לקבוע חוקי אשראי מחמירים עוד יותר. מכאן, יוכל לנקוט הממשל באחת משתי דרכים: הוא יוכל למסמס את החוק, כך שמנפיקות כרטיסי האשראי יתחילו לפעול במין אזור דמדומים של 'ספק-חוקי'. המדיניות הרשמית תהיה של ציות מלא לחוק. ברמת השטח, תיושם מדיניות ריבית ותנאי אשראי שונה לחלוטין, עם מכשירים חדשים ויצירתיים שיעקפו אותו. שיטת פעולה כזו נחשבת רצויה בעיני רוב הממשלים, שכן היא מעמיקה את תלותו של הגורם הפועל כך בשליט ובפקידיו, היכולים להחמיר או להקל כרצונם.
דרך מקובלת אחרת תהיה להחמיר את התקנות עוד יותר, במחשבה שכישלון הצעד הקודם נבע מהיעדר פיקוח נאות. באופן טבעי, לתקנות מחמירות יותר תהיה עלות גבוהה יותר מבחינת חברות כרטיסי האשראי, ועלות זו (בדמות ריבית ראשונית גבוהה יותר או בתנאי אשראי מחמירים יותר) תגולגל במלואה על כתפי הצרכן, מה שיחמיר שוב את הבעיה.
אפשרות שלישית—אותה נראה בגלוי רק כאשר הלאמת הבנקים וחברות כרטיסי האשראי תהיה גלויה יותר—תהיה ניסיון לכפות או לפתות את חברות כרטיסי האשראי להעניק אשראי בריבית נמוכה. לדוגמה, הממשל יוכל להכריז כי חברות כרטיסי האשראי יוכלו ליהנות מערוץ אשראי זול משלהם למימון כרטיסים בריבית נמוכה. את השיטה הזו הכרנו בעבר בתחום הדיור, תחת השם הלוואות סאב-פריים.
בשורה התחתונה, אין זה מעלה או מוריד איזו דרך תינקט, התוצאה הסופית תהיה תמיד אחת: עליית מחירים וירידה באיכות ובתחרותיות של המוצר. כל צעד רגולטורי מתמיר את עלויות הייצור של המוצר (היכול להיות מוחשי, כמו נעליים או טלוויזיה, או מופשט יותר, כמו אשראי), ולכן דוחק מן השוק מתחרים קטנים, שאינם יכולים לכסות על העלויות הגבוהות יותר באמצעות ייצור כמויות עצומות של המוצר. מטעם זה, הפעלת רגולציה על שוק גורמת תמיד לצמצום מספר המתחרים, להפחתת התחרות ולהעלאת המחירים.
תוצאה נוספת של הרגולציה היא הגדלת הכדאיות של קשרים שלטוניים. כבר היום, מימוש ההבטחה המרומזת של מניעת נפילתם של עסקים שהם 'גדולים מכדי ליפול' גרמה נזק חמור מאוד לשוק ולחירות. המסר העולה מפעולות כאלו הוא כי ההשקעה בקשרים עם השלטון היא ההשקעה המשתלמת ביותר מבחינתו של בעל חברה. המסקנה היא כי קשרים טובים עם השלטון היא הדרך היחידה בה יוכל להבטיח את קיומו. ולהפך, עסק שאין לו קישורים וקשרים טובים ימצא בסכנה קיומית חמורה.
כיום, איננו רחוקים מנקודת ההטיה, בה צמצום חירויות הפרט יתחיל לגלוש מעצמו במדרון, בלי שיהיה כל צורך בדחיפה גלויה. ההתגלגלות קדימה תהיה טבעית.
טעימה ראשונה כבר קיבלנו. בימים האחרונים רווינו דיווחים על האופן בו ניהל שר האוצר פולסון (תחת ממשל בוש) את החתימה על הסכם החילוץ המקורי של הבנקים. אנשי האוצר זימנו את ראשי תשעת הבנקים הגדולים, בלי להגיד להם לאיזו מטרה, וכאשר אלו הגיעו לפגישה והתיישבו אל השולחן, הודיע להם פולסון בלשון פשוטה כי הם חייבים לחתום בזה הרגע על מסמך המעביר את השליטה בבנק (באמצעות מניות מועדפות) לידי הממשל האמריקני. "אנחנו לא חושבים שיש לכם אפשרות מעשית לבחור בדרך אחרת," הודיע להם פולסון, "כי אם תעשו את זה אתם תישארו חשופים ופגיעים." כלומר, תחתמו או שנחסל אתכם. פולסון הגיש להם דף מודפס, הורה להם לכתוב באותיות גדולות את שם החברה ולחתום, ומילא בעצמו את הסכום שהממשל ישלם עבור ההלאמה. העתק של מסמך לא יאומן זה נמצא ברשותנו:

yerushalaim

כך מעבירים 25 מיליארד דולר



האקט הזה של פולסון עדיין מעורר תחושה של תדהמה וריצוד של מחשבות "זה לא יאומן." המחשבה הזו תיעלם במהרה. אם פולסון פעל כפי שפעל מתוך תחושה של דחיפות (ואופי מסוים מאוד), ממשל אובמה פועל מתוך תחושה שכך צריך לנהוג. שזוהי הדרך הצודקת. הוא כופף את זרועם של נושי קרייזלר באיומים ובלחץ (וכבר כתבתי על כך), נוקט שיטות של לחץ ואיומים מרומזים או לא מרומזים כדי להשיג שליטה א-חוקתית או 'עוקפת חוקה' במחירים, באשראי, בייצור ובתעשייה. הגלישה מכאן לדיקטטורה ממש אינה מסובכת. היא אפילו טבעית.
 
 
רשימת תגובות (4)
 
 
הדף של פולסון
18/5/2009
נכתב על ידי רותם סלע

יש לי הרגשה כי כבר אין הבדל אמיתי בין הנקראים רפוליבקנים ודמוקרטים בארצות הברית. כשהם מגיעים לראשה של הפרמידה מחוייבים גם אלו ל-פיתרון בעיות.

הדף של פולסון מתוכנית ההצלה לא שונה מהותית מכיפופי הידיים והאיומים בהסדר של קרייזלר. גם כאן וגם כאן יש שבירה של כללי המשחק, ואם במקרה הראשון אזרחי ארצות הברית הם אלו שמגישים להם את החשבון, הרי שהמקרה השני מעט מוחשי יותר כיוון שניתן להצביע ולדבר ישירות עם בעלי החוב שנפגעו, המזהים את עצמם ככאלה.
 
 
 
 
בתשובה ל: הדף של פולסון
18/5/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

אישית, אני חושב שפחות משנה מי בדיוק צד א' או צד ב' בסיפור וחשובה יותר הנקודה של שלטון חוק או לא. כאשר אין מכבדים את החוק וזכויות הקניין — ולעניין זה, לא משנה מי עושה מה ומטעם אלו עקרונות — מה שמושג הוא אובדן של האמון בהם, ולאובדן אמון זה תוצאות עמוקות מאוד וארוכות טווח מאוד. ההבדל היחיד שאני יכול לראות בין המקרים הוא שבמקרה הראשון איננו יודעים באופן ברור את עומק והיקף הפגיעה, אלא רק יכולים לשער את ממדיה.
 
 
 
 
אין כותרת, בסדר?
22/5/2009
נכתב על ידי אליסה

http://www.samizdata.net/blog/archives/2009/05/samizdata_quote_493.html
 
 
 
 
אתה עדיין חושב
25/5/2009
נכתב על ידי שומר הלילה

שאובמה היה עדיף על מקיין (+קונגרס דמוקרטי לעומתי)?