היא ישבה אל החלון
  היא ישבה אל החלון ועיניה היו קטנות ורעות. כל יום פסעו בחוץ אנשים בצעדים גדולים ובטוחים, וצעדיה קטנו ורפו וגופה התכדר אל תוך עצמותיה. עוד הייתה יוצאת החוצה, אבל לא יכלה לשאת עוד את היותה בלתי נראית וחדלה ורק בנה וביתה עוד היו העולם, אך זו, בתה, מתה והוא, בנה, משחדלו שידולי אחותו, ריצה את זכרה עוד פעם-פעמיים וחדל אף הוא. נותרה הזקנה. עיניה הלכו ועששו ואוזניה עממו, ואל מול חלונה התהלכו באלם צללים גדולים, ורק חוש המישוש נותר עמה, והיא חככה ידיה אל מול החלון וביקשה בליבה: הלוואי שתמותו. הלוואי שתמותו.

נכתב: דצמבר 2008.