הופעת פול מקרטני
  הופעתו של פול מקרטני בפארק הירקון ב-25 בספטמבר 2008 הייתה אירוע מעניין ומעורר מחשבות ברמות שונות.

המופע, לטובת מי שלא היה, לא קרא על זה בעיתון, או סתם יקרא את זה בעוד חודשיים, היה מרהיב ונפלא. מקרטני הופיע באיחור קל אך מלכותי של עשרים דקות ובלי מלים פצח ב-Hello Goodbye, קנה את הקהל, ומכאן צעד, בחולצה ורודה ומיוזעת, אל הניצחון הוודאי. שעתיים וחמש דקות אחר־כך, לצלילי The End, הוא ירד מהבמה סופית. הקהל היה שיכור הנאה, במיוחד נוכח הכללת מבחר מקיף מאוד משירי החיפושיות — רובם המכריע של מקרטני עצמו, בתוספת כמה נגיעות מחווה לג'ורג' האריסון ולג'ון לנון. יש לי תמונות. אולי אשים אותן אחר־כך.

מחשבה ראשונה
מקרטני הוא, קודם כל ולפני הכל, איש עסקי שעשועים. הוא מקצוען רהוט ומלוטש, היודע בדיוק איך לשבות את ליבו של הקהל (הוא טרח ללמוד הגיית מלים ומשפטים לא מעטים בעברית), למנן את עצמו ואת מחוותיו ברהיטות, ולזכור את העיקר: הוא בא לנגן מוסיקה, אבל לא פחות מזה, לאפשר לקהל לראות אותו, ולהתמוסס אל תוך הזיכרון האמיתי או המדומיין ואל תוך הכמיהה והגעגועים למשהו שהיה ואיננו. ההופעה החיה הייתה החלופה המקורבת ביותר לדבר שאי־אפשר שיהיה: פגישה פנים-אל-פנים עם האגדה, וחזרה במנהרת הזמן לתקופה ההיא. 50,000 פגישות אי־אפשר לערוך. הופעה, כן. לא לחינם הרבה אנשים דיברו על כך שהם "יוכלו לספר לנכדים" שהיו במופע.

מחשבה שנייה
המקצוענות של מקרטני—כלומר, היותו בעל־מלאכה וותיק, בקי וטוב, הרוצה להשביע את רצונם של האנשים ששילמו עבור כרטיס—נתפשת בעיני אנשים לא מעטים כטעם לפגם. לאורך השנים, כבר מתקופת החיפושיות, הרצון להשביע רצון, הנחמדות הבסיסית, והשאיפה להנעים את זמנם של אנשים נתפשה כסוג של 'חוסר כנות' (אנטיפתיות היא תמיד כנה; נחמדות חשודה תמיד כהעמדת פנים) ומקרטני, "הביטל החמוד," נתפש תמיד בעקבות זאת כמתנחמד, מלוקק ו'לא אמיתי'.

בין מעריצי הביטלס, באה הביקורת בעיקר משורות הלנוניסטים—אלו שסברו שג'ון לנון ביטא את האמת הפנימית ביושר ובלי פשרות, ואילו מקרטני נתפש כמי שסיפק את שירי האהבה המתקתקים. לנון היה החיספוס הישיר, מקרטני היה איש המכירות המלוטש שעטף את הכל באריזת צלופן נאה.

מפתיע לראות כמה מהחיפושיתולוגים המושבעים ביותר, כולל כמה מן הידועים ביותר, נפלו ל'מלכודת' הזו. אני זוכר את "מסע הקסם המסתורי," הסדרה המיתולוגית של יואב קוטנר על החיפושיות.1 ישב שם באולפן איזה גרעפצער בשם יוסי מר־חיים, מוסיקאי,2 שהשתפך בכל פעם (כך אני זוכר זאת) על שיריו של לנון, כשהוא בועט ברגל רמה בכל מה שעשה מקרטני.

אלא שמבחינה מוסיקלית—נטו, ברוטו, טרה או איך שלא תסובבו את זה—החיפושיות היו במידה רבה מקרטני. משנת 1966 ואילך, תקופת השיא והדעיכה של הלהקה, המרכזיות שלו כמעט בוטה, אבל גם לפני זה, כפי שאמר נורמן סמית', טכנאי ההקלטות של הלהקה באלבומים הראשונים, הוא היה תמיד האיש שהביא את הרעיונות המוסיקליים וגם יישם אותם. די להציץ במה שעשו לנון ומקרטני אחרי פירוק הלהקה כדי להבין מי-עשה-מה. מקרטני המשיך לעשות את התקליטים האבודים של הביטלס. לפעמים ביותר הצלחה, לפעמים בפחות, לפעמים עם מבחר שירים טוב יותר, לפעמים עם מבחר שירים טוב פחות. המגע הגאוני היה שם בכל פעם מחדש. אצל לנון, לעומתו, השירה הנפלאה שלו המשיכה להתייחד באיכות המהפנטת שלה (אף שלנון, באופן ביזארי לחלוטין, היה משוכנע שהוא צריך להסתיר את קולו) והשירים אף הם, לפחות עד 1971, היו לנוניים טיפוסיים (כלומר, נפלאים), אבל כל מה שמסביב—מה שהופך שירים משירים טובים ליצירת מופת—פשוט לא היה שם. לעתים, כל העסק נשמע כמו דמואים שחיכו למגע שיהפוך אותם למשהו הרבה יותר גדול.

טוב, אני סתם נסחף לי לכל מיני כיוונים. כל מה שרציתי להגיד הוא שאסור לשכוח שמקרטני נחמד, אבל נחמדות אין פירושה פחות טוב. יש כאלה שהם גם נחמדים וגם גאונים.

מחשבה שלישית
מקרטני העלה זיכרון מימי ליברפול שלו, ונגינת הגיטרה שלו ושל האריסון. לא יכולתי שלא לחשוב: עד כמה הזיכרונות שלו הם עדיין שלו? אתם מכירים את זה: הסתכלתם כל כך הרבה פעמים באלבום ילדותכם, וסיפרתם לעצמכם את סיפור התמונות, עד שקשה לדעת אם אתם אכן זוכרים משהו, או שאתם פשוט זוכרים את הסיפור שהמצאתם אחר־כך.... אחרי אלפי ספרים שנכתבו, ותיעדו כל רגע בילדותם ונעוריהם של חברי החיפושיות, מה מזה הוא הזיכרון האמיתי ומהו הסיפור שפשוט זוכרים כי סיפרו לנו שכך היה?

מחשבה רביעית
יש מלכודת מסוימת במופע של מקרטני. המופע מרשים, נשמע נפלא, עשוי נהדר: במידה, בטעם, בפאר נינוח. מופע שיושב היטב על אצטדיון או על פארק. אבל מופע כזה, מטבעו, צריך להימכר. כלומר, כדי לכסות את עלויותיו הוא צריך למכור הרבה כרטיסים.

כדי למכור הרבה כרטיסים, באופן טבעי, צריך לפנות לקהל הרחב ביותר, וכדי לעשות זאת, צריך לספק לקהל את מה שהוא רוצה. כלומר, הרבה ביטלס, מעט מכל דבר אחר. זה טוב ויפה, ולבטח נחמד לכל אוהבי הביטלס, אבל לא ממש מספק מנקודת מבטו של מי שמכיר ואוהב את הדברים האחרים שעשה מקרטני. אני גם בטוח שמקרטני עצמו היה שמח לשיר הרבה יותר שירים מאלבומיו האחרונים. הוא שר שני שירים מאלבומו האחרון, שניים מהאלבום Flaming Pie מ-1997, וכמה שירים מ"כנפיים"—בעיקר מ-Band on the Run—אבל זה היה רחוק מאוד מלתת תמונה של יוצר שהמשיך והלחין כמה וכמה שירים נפלאים גם אחרי 1976. יש בזה משהו קצת עצוב.

ולסיכום
היה מופע נפלא ואני בהחלט ממליץ לכם שהייתם שם.

הערות
  1. הקלטתי את כל הפרקים! 52 פרקים, נדמה לי, ועוד אחד מתוכניתו "פול מקרטני מת" וכמובן, תוכנית 'ההפרכה' "פול מקרטני חי"
  2. שגרס שהוא דווקא מעריץ של "הדלתות" (להקה לא רעה, אלמלא הזייפן חסר הכישרון שעמד בראשה).
נכתב: 27 בספטמבר 2008.