קרטל הגז
  מאמר זה התפרסם בהקפיטליסט היומי באוגוסט 2007. בשוק הגז בישראל יש קרטל. כולם יודעים את זה. אפילו הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, אומרת את זה, ואם אפילו הרשות הממונה על מאבק בקרטלים יודעת שיש קרטל, כנראה שיש קרטל.

הקרטל בשוק אספקת הגז ללקוחות פרטיים, מספרת לנו קן ב"מעריב" מאופיין בחלוקה של השוק בהסכמה סמויה בין חברות הגז, מה שיוצר "כשל תחרותי קשה ומובהק." הפתרונות שהיא מציעה הם ביטול התחייבויות ארוכות טווח, איסור על ספק גז שהוחלף לשאת ולתת עם הדיירים שהחליפוהו, אפשרות העברת בעלות על צוברי גז במקום החלפתם הפיזית, כדי לחסוך בעלויות, חיוב חברות הגז לספק שירות בכל אזורי הפעילות ואיסור סירוב בלתי סביר ושאר צעדים יפים ונאים שאין שום דרך מעשית לגרום להם לקרות. במלים פשוטות: יש קרטל, והרשות להגבלים עסקיים מוכיחה שוב שחוץ מהצעות הנעות בטווח שבין לא מעשי לזיבולי מוח אין לה שום יכולת לשנות את המצב.

ובכל זאת, למה יש קרטל?

נבחן תחילה את השוק. בשוק הגז יש שני סוגים עיקריים של צרכנים: עסקיים ופרטיים. בשוק העסקי, בו נמכרים מכלים גדולים מאוד המוחלפים לעתים תכופות יש תחרות ולעתים אפילו תחרות קשה. כשהוסרה ההגבלה על מעבר בין חברות, צנחו המחירים של גז לתעשייה ולעסקים ב-70 אחוז. הסיבה לכך הייתה ששוק צרכני הגז כאן היה דינמי (החלפות תכופות יחסית של צוברים), רגיש למחיר ונוטה לבחינה מדוקדקת יותר של השוק ושל אפשרויותיו (בינתיים גם עשתה הממשלה צעדים נאים כדי לחבל בתחרות כאן, אבל זה סיפור אחר).

שוק הצרכנים הפרטיים שונה מאוד מזה הציבורי. ראשית, הוא איטי הרבה יותר. אנשים מחליפים צוברי גז לעתים לא תכופות, כשבמקרים רבים הבחירה בספק השירות נעשית על ידי גורמים עם רגישות נמוכה יחסית למחיר (כמו ועד בית או ועד שכונתי) או אפילו שלילית (קבלן שמבחינתו יתקין בלוני גז של החברה שתשלם לו יותר). נוסף על כך, מאחר והמוצר עצמו (גז הבישול) זהה אצל כל החברות, הבחירה נעשית אצל רוב הצרכנים על פי שיקולים של איכות השירות, כשלצרכנים קשה להבחין בין רמות שונות של איכות ציוד.

נוסף על כל אלו, שוק הגז הוא בהכללה שוק בשל, שאינו צומח בקצב גבוה במיוחד, אך אחראי לאספקת מוצר חיוני למדי, שהפסקת קבלתו גורמת אי נוחות ממשית לרבים. כל הגורמים האלו הופכים את שוק הגז לסטטי יחסית ותחרותי פחות.

כאן נכנסת הממשלה לסיפור. החלפת גז בישראל היא עניין מסובך יחסית, במיוחד במערכות מרכזיות (ביתיות או שכונתיות) והמכשול העיקרי בה טמון בנקודה בה רוצים להחליף ספק. אם אתם רק מחליפים בלונים, אבל לא את הספק, אינכם נושאים בעלויות נוספות מעבר לתשלום השוטף. אם, לעומת זאת, החלטתם לעשות את הטעות ולהחליף ספק, תצטרכו לשלם אלפי שקלים לספק החדש, כדי להתאים את המתקן לדרישות התקן. הבנתם את זה? המתקנים שלכם תקינים כל עוד לא החלפתם ספק ודורשים תיקון כאשר החלפתם אותו.

עתה, נסו לדמיין את המצב הבא: נניח שאתם מר אטינגר, נציג ועד הבית בו אני גר. יש בבניין עשרה דיירים, הצורכים גז בערך ב-1,500 שקל לחודש. מר אטינגר, הפעלתן למרות 83 שנותיו, מאס באנטיפטיות של ישראגז וגמר בדעתו למצוא ספק אחר. הוא חורש את השוק ומוצא חברה אחרת המציעה לו התקנה בהנחה נאה של 15 אחוז. אבל, אליה וקוץ בה. כדי לעבור, מבשרים לו בחברה האחרת, אנחנו מחויבים על־פי חוק לערוך התאמה של המערכת לת"י 158 וזה יעלה לך 5,300 שקל.

התמונה ברורה למדי: מחד, יש כאן חסכון של 22.5 שקל בשנה לכל דייר. מאידך, כדי לקבל את החסכון הזה, כל דייר יצטרך לשלם כאן ועכשיו 530 שקל, שווה ערך ל-24 שנות חסכון. מה לדעתכם יעשה מר אטינגר? מה לדעתכם הסיכוי שהוא יעבור לספק החדש והמבטיח כדי להתחיל ליהנות מההנחה הנפלאה במלאת לו 107 אביבים.

הסיבה הברורה לעין לקרטל היא העובדה שהחלפת ספק, לבד מהטרטורים התובעים מהצרכן להודיע מראש לספק על החלפתו ותיאום ההחלפה, כרוכה בהוצאה עצומה. התחייבויות ארוכות טווח, כל עוד הן נעשו מבחירה, משא ומתן בין ספק גז שהוחלף לצרכנים, אפשרות העברת בעלות על צוברי גז או חיוב חברות הגז לספק שירות בכל אזורי הפעילות אינן מעניינו של הרגולטור ולמעשה אינם ניתנים לפיקוח ואכיפה ברמה סבירה בשום מקרה. במקום לעשות את מה שאפשר לעשות, מעדיף הרגולטור להוסיף עוד רגולציה, שגם אותה הוא לא יכול לרגלץ. לא כשל שוק יש כאן אלא כשל רשות הגבלים.

דוגמת משק הגז מציגה באופן תמציתי ונאה את האופן שבו גורמת הרגולציה להפחתת התחרות ולפגיעה בצרכן. תקן 158 נועד להגביר את הבטיחות בשימוש בגז, אבל הוא נאכף רק כאשר הצרכנים עוברים מספק לספק, מה שהופך אותו מתקנה מיותרת לפגיעה ישירה ומהותית בתחרות. רגולציה בונה מונופולים. כדי להתמודד עם המצב הגרוע שנוצר, מתוארת המציאות באופן שקרי (ככשל תחרות במקום ככשל ביורוקרטי-רגולטורי), ומוצע פתרון של הגברת הפיקוח (לשון אחר לקרימינליזציה של פעילות בתחום הפרט) באופן שלא ניתן ליישמו, מה שיצריך עוד הגברה של הפיקוח, שגם היא לא תביא פתרון של המצב. במקום כל זה, ניתן היה פשוט להוסיף לתקן 158 ארבע מלים: תקן זה אינו מחייב.

נכתב: יולי 2007.