השוק כדמוקרטיה
  מאמר זה התפרסם באתר הקפיטליסט היומי ביולי 2007.

כמה זמן ביליתם בקלפי בבחירות האחרונות? דקה? חצי דקה? אולי עשרים דקות (אם היה תור ממש ארוך)? ברוב המקרים ועבור רוב האנשים, זהו פרק הזמן המרבי בו הם מממשים את הדמוקרטיה בפועל: שלשול פתק הצבעה עבור מפלגה כלשהי, פעם בכמה שנים.

הדמוקרטיה האמיתית קיימת במקום אחר. היא קיימת בבחירת העבודה שלנו, בבחירת החינוך לילדינו, בבחירת צורת הבילוי וזמני הבילוי שלנו, בבחירת המכונית, בבחירת המקום לחופשה, בבחירת סוג הקפה אותו נשתה, בבחירת שעת ארוחת הצהריים והערב, בבחירת הסרט אותו נראה בדי-וי-די, וכן הלאה.

לעתים האפשרויות המוצעות לנו לא תהיינה מלהיבות במיוחד. ייתכן ובחירה ביוגורט המועדף עלינו תהיה שקולה לבחירה באולמרט או בפרץ — שתי מרקחות דוחות במידה שווה. במקומות אחרים, הבחירה לא תהיה מושכלת במיוחד: אם יש לנו אוזני פח, אנו עשויים לבחור בסוג רמקול מסוים כי על זה המליץ המוכר או כי זה מה ששמענו מחברים. עם כל הפגמים, הבחירה תהיה שלנו והיא תתקיים בפועל ובאופן תמידי גם בין מוצרים מקבילים לאותו צורך וגם בין סוגים שונים של מוצרים, בהתאם להעדפתנו. אפשר לקרוא לזה, אם תרצו, הדמוקרטיה של השוק.

ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, יש טובות יותר ויש טובות פחות. יש מקומות בהם אפשר להחליט יותר, ויש מקומות שבהם מחליטים עבורנו מה טוב בשבילנו. אם אנחנו משלמים את מחצית הכנסותינו למסים, הרי שהבחירה הדמוקרטית שלנו נשללה למחצה: חצי משקלי ההצבעה שלנו הועברו למישהו אחר, וייבחרו על־ידו עבורנו. אם אנחנו משלמים את מחצית ההכנסות שלנו במסים עקיפים, דרך המסים המוטלים על המוצרים, הרי שהחופש שלנו להצביע קוזז בעוד מחצית, והכוח להחליט מה לעשות איתו הועברה לידיו של פקיד אלמוני באוצר.

במקומות אחרים, המסים הנגבים מאיתנו זעומים, וזכויות ההצבעה שלנו רבות. יש מקומות מעטים מאוד כאלה וקל להבין מדוע: בעלי הכוח אוהבים לדבר על דמוקרטיה וזכויות לעם, אבל כוונתם היא בדרך כלל לכוח שלהם להחליט באופן דמוקרטי מה טוב בשבילנו. אם דמוקרטיה היא כוח הכרעה לאזרח, הרי שבעלי הכוח הנוכחיים יתנגדו לו ויחתרו לניטרולו, ככל שתשיג ידם.

מאפיין חשוב נוסף של הדמוקרטיה של השוק הוא שהיא אינה נושאת פנים לאיש. מספר שקלי ההצבעה בדמוקרטיה של השוק העומדים לרשותו של אדם מותאמים בדיוק נמרץ למספר שקלי ההצבעה שהמצביעים האחרים בדמוקרטיה של השוק בחרו להעניק לו. בעל המכולת קונה בשקלים של המצביעים בחנותו, ואלו שהוא מצביע בשקליו אצלם מצביעים בתורם אצל מצביעים אחרים, וכן הלאה עד אינסוף — דמוקרטיה ישירה ומתמדת, שכל אזרח משתתף בה.

היעדר משוא הפנים הזה של הדמוקרטיה של השוק הוא גם הפגם העיקרי שמוצאים בה מבקריה. הם מעלים ארבעה טיעונים עיקריים כנגד מצב בו אנשים יממשו את זכויותיהם הדמוקרטיות.

א. זכויות ההצבעה נגנבו: טיעון זה גורס כי שקלי ההצבעה האמיתיים ש'מגיעים' לחלק מהאזרחים נגנבו על־ידי אזרחים אחרים. את הגנבים לא ניתן להעניש, לצערם, כי החוק אינו מגדיר את מה שעשו כעבירה וגם כאשר הוא מגדיר אותה כעבירה, יש לאותם גנבים מספיק כסף כדי לחמוק מזרועו הקצרה וחלושת האצבעות של החוק. ביסודה, טענה זו שקולה לטענה שכולנו נוכלים ורמאים, שכן הצעד המוצע כדי להתמודד עם גניבת זכויות ההצבעה הוא שלילת זכויות הצבעה באופן פרוגרסיבי: אם השתכרת יותר, סימן שגנבת יותר, ולכן צריך לקחת ממך יותר כסף.

בפועל, כדי שלא להצטייר באור מגוחך, מועלית הטענה בדבר "בעלי הון" — קומץ נוכלים בכירים במיוחד — שגנבו את זכויות ההצבעה מרוב האזרחים האחרים. כדי לטפל בבעיה חמורה זו, מוצע, יש להעניק את כל הסמכויות הנדרשות לפיקוח, שלילה וענישה לחבריהם הטובים ומועסקיהם לעתיד של אותם "בעלי הון." היום אתה מפקח על הבנקים. מחר אתה מנהל בבנק. כך נוצרת מערכת השגחה קפדנית! ואם זה לא עוזר, יש להרחיב את סמכויותיהם של חבריהם של בעלי ההון עוד יותר. סדר צריך להיות.

ב. אי־שוויון מערער את החברה: לפי גרסה זו של הטיעון, עצם קיומו של אי שוויון בשקלי ההצבעה מערער את החברה, משום שהוא גורם לאזרחים שעבורם הצביעו פחות להיות ממורמרים ובכך נחלשת אחדות החברה. כדי לעודד את האחדות ולהפחית את המרמור, נטען, יש להפקיע את זכויות ההצבעה של חלק מהאזרחים ולחלק אותה לאחרים. הצעה זו מתבססת על אותו הגיון לפיו העובדה שחלק מהאזרחיות נשואות לגברים מושכים ואילו חלק לא מערערת את הגיבוש החברתי ואילו הענקת היכולת ללמוד שפות או לשיר בל-קנטו היא פגיעה בזכויותיהם של אלו הנאלצים לזייף בעברית בלבד.

ג. האזרחים מטומטמים מכדי להצביע: טיעון פופולרי זה, אנטי-דמוקרטי ביסודו, גורס כי חלק ניכר מהאזרחים מטומטם מדי מכדי לבחור בעצמם, ולכן יש להעביר את זכויות ההצבעה שלהם לפקידים שיחליטו עבורם איזה חינוך יקבלו ילדיהם או איזה שירותי בריאות נדרשים להם. כמובן שהדעת נותנת שדווקא האזרחים שנבחרו ברוב קולות חבריהם האזרחים הם בעלי כישורי הצבעה סבירים ומעלה, אבל משום שאי אפשר לקחת מסים רק מהטמבלים לוקחים מסים מכולם ובמיוחד מאלה שיש להם יותר כי יש להם יותר. זה, בערך, הרציונל שמאחורי התביעה שהמדינה תשלול את זכויות ההצבעה של האזרחים ותבחר עבורם את ספקי שרותי החינוך והבריאות.

ד. אי־שוויון אינו מוסרי: כלומר, העובדה שלחלק מהאזרחים יש יותר שקלי הצבעה מלאזרחים אחרים היא בלתי מוסרית מתוקף היותה בלתי מוסרית ומתוקף זה שבהליך ההצבעה נעשה שימוש בכסף, שהוא מוצר בלתי מוסרי. הטיעון הזה נשמע מעגלי וסתמי, אך יש לו שורשים דתיים ארוכים ועמוקים. ביסודם כל כל טיעוני הקש הקודמים עומד למעשה הטיעון הזה, שבעירומו הוא הטיעון שצריך לגבות מיסוי פרוגרסיבי כי ככה כתוב בתורה.

בשורשן של כל ההתנגדויות, עם זאת, עומדת ההתנגדות הבסיסית לאופן שבו מחולקים שקלי ההצבעה, משום שהמתנגד סבור שחלוקה זו אינה תואמת את טעמו, העדפותיו או כמות שקלי ההצבעה אותם הוא מקבל. ההתנגדות הזו טבעית ממש כמו זריחת החמה. לכל אחד מאיתנו יש בליבו ערעור כזה או אחר על ההוגנות או הכשרות שבכמות שקלי ההצבעה שקיבלו אחרים ויותר מזה, בהחלטות ההצבעה שלהם. לכל אחד מאיתנו עשויה להיות דעה שונה מדעת אחרים בנוגע ליוצר מסוים, המוערך לדעתנו הערכת יתר. אנחנו עשויים גם להיות בלתי מרוצים באופן כללי מההחלטות מסוג מסוים. החלופה, עם זאת, כוללת תמיד פגיעה בחירות ובחופש הדמוקרטי של אחרים לטובת השלטת העדפותינו האישיות.

נכתב: יולי 2007.
 
 
רשימת תגובות (1)
 
 
האם ניתן לראות מאמרים נוספים מהקפיטליסט "הישן" ?
22/7/2011
נכתב על ידי גיאק