פולחן הרגש
  ואם כבר מילא, ואם כבר מבקרים ב"העין השביעית" שווה להציץ גם במאמר קצת ישן אך מעניין של נעה ידלין על הדיקטטורה של הרגש. המאמר כתוב היטב, רהוט, שנון ומעמיק. חבל רק שמצד תוכנו הוא זיבול מוח אחד גדול.

התזה של ידלין היא שהאלהת המרגש רידדה וסרסה סטנדרטים עיתונאיים ויצרה "סימום, סימוא וטשטוש באמצעים שקשה להתנגד להם, המכביד מאוד על פירוק נבון של מצבים, על זיהוי אינטרסים וסימונם ועל גיבוש דעה מושכלת." כלומר, הרגש והריגוש כפולחן המרכזי של התקשורת דחקו החוצה כל מסר מורכב או חתרני וביטלו אפשרות לדיון רציונלי.

נעה ידלין היא, אני מנחש, אישה צעירה. טוב, לפחות צעירה ממני. או, בכל אופן, אישה צעירה דיה לפלוט לחמניה בזוטא כמו "פוסטר הילד הבוכה... כיכב פעם בחדרים של בנות 12." אולי, מפאת גילה הצעיר, העוללי הינקותי והטרום־חטיארי היא פשוט לא יכולה לזכור שבעצם מה שקורה היום הוא מה שקרה תמיד. העיתונות תמיד הייתה זולה וסנסציונית, והדיון הציבורי פעם לא היה מעמיק יותר או מתוחכם יותר או מגוון יותר. המסרים לא היו חתרניים יותר פעם והמציאות לא צויירה בגוונים מורכבים יותר.

אם כבר, אז להפך: אם היום מגנים במיאוס עיתונאים 'מטעם', לפני ארבעים שנה זה היה התקן. אם היום מלגלגים על הסטירה הרכה והלא נושכנית של של "ארץ נהדרת" הרי שלפני ארבעים ושלושים ועשרים שנה אפילו את זה לא היה. הנשיכות של "ניקוי ראש" היו נדמות היום כליטופים. החיקויים של טוביה צפיר ב"שעה טובה" (זו הייתה הסטירה אז) היו מעוררים גיחוך בחנפנותם.

טעותה של ידלין נובעת מאנכרוניזם פשוט משולב בשגגת הסופר. כמו כל הקוּטרים, מקיקרו ועד היום, גם היא פורעלת "או טמפורה או מורס"—עד אנה הדרדרנו!—אבל אין לה ידיעה ממשית על מה באמת היה קודם, אלא רק תחושת בטן מעורפלת שמה שהיה קודם היה טוב יותר מעצם זה שקדם למה שעכשיו, שהוא ממש-ממש-אבל-ממש על הפנים.

אבל ה"מרגש" אינו אל מודרני. הוא אל וותיק מאוד. ידלין מניחה, לדוגמה, כי כיוון שיצא שהיא עצמה מעוכזת בטטית אל מול "כוכב נולד" וצורכת באמצעותו את מנת התרגשויותיה, גם בדורות קודמים ישבו אנשים וצרכו את מנת התרגשויותיהם באותו אופן ממש. ההבדל הוא, היא מספרת לעצמה, הוא שפעם אנשים היו קצת יותר רציניים ומעמיקים וישבו והתרגשו באותו אופן מול תוכניות איכות כמו "טנדו" או "מוקד" או "עלי כותרת."

זה לא נכון, כמובן. ההבדל היחידי בין "כוכב נולד" למה שהיה לפני שלושים או ארבעים שנה הוא שאנשים קיבלו אותם ריגושים בגרוש לא דרך הטלוויזיה אלא באמצעי זמנם. בטלוויזיה לא הייתה להם דריסת רגל. הם באו על סיפוקם דרך זמרים במועדונים, דרך קלטות זולות בתחנה המרכזית, דרך סרטי ג'ורג' עובדיה, דרך הערצת כוכבנים, דרך "להיטון" ו"סינרומן" ו"צ'רלי וחצי" ו"לופו מלך הכביש" ופטריק קים וסטאלאגים ורינגו וטקס.

ידלין מדמיינת שהתפשטות ה"רגשת" אל תוך נחלות של עיתונאות 'טהורה' היא תופעה שנולדה והתפתחה בשנים האחרונות. אבל ה"רגשת" תמיד הייתה איתנו. האתיקה העיתונאית לפני שלושים וארבעים שנה הייתה ירודה בדיוק כמו שהיא היום. היום מלווים חולי סרטן ב"עובדה" ולפני שלושים שנה פרסם אורי אבנרי ב"העולם הזה" שעטנז של פמפלטים פוליטיים, תחקירים נוקבים, ציצים של בחורות ורכילות זולה. העיתונאים של שנות השבעים מיעטו למתוח ביקורת על פוליטיקאים, קיימו ראיונות חנפים, נרתעו מתחקירים, כיסו, הסתירו, איתרגו והעלימו. וזה לא היה יותר טוב קודם לכן. העיתונאות הייתה סנסציונית הרבה יותר ורק עטתה את סנסציוניותה במעטפת מצטדקת ומתיפיפת יותר. היא הסיתה ופזמה המנונים ג'ינגואיסטים והיללה את המוות ושרה תהילת שרים עבריינים ורוזני הסתדרות מושחתים.

בספר המענג גלגולי לשון מתאר כותבו, גיא דויטשר, את האופן בו כל דור ודור, מהעת בה יש בידינו דברים כתובים על לשון ועד היום, קונן על הדרדרות הלשון ושקיעתה, הסתאבותה, התבהמותה ודרדורה בידיו הבלתי־אמונות של העם. בכל דור ודור ראו עצמם נאמני הלשון כמי שניצבים בצומת דרכים א-היסטורית וייחודית, בה שקיעת השפה הופכת להתפוררות מוחלטת.

וזה בדיוק מה שטוענת ידלין. רק המושא שונה. כתנא דמסיע היא מביאה את מאמרו של נועם יורן, הרואה את מותו של דודו טופז כשיגעון של פרט שהיה למעשה "שיגעון של המערכת," או "טירוף קולקטיבי... אלים" כלומר, רגע א-היסטורי, המקום בו השקיעה הופכת להתפוררות מוחלטת. לגבי דידה, המציאות החדשה היא כזו שבה המורכב "פחות מרגש" ולכן נדחה; בה הדיוק מוקרב למען מה שפחות מדויק, אך יותר מרגש; וכזו המצמצמת את הצורך במומחים ובהתמקצעות " מאחר שכדי לרגש לא נדרשים מקצועיות או ידע. כל אחד יכול לקבוע מה מרגש ומה אינו מרגש, וקביעתו תקפה בדיוק כמו זו של כל מומחה.... כל אחד יכול להיות כל דבר (שחקן, זמר, איש טלוויזיה, סופר, מומחה); הסטת הדגש מקביעת טעם המבוססת על איכות לכזו המבוססת על כמות (רייטינג, אסמסים)... בעידן המבוסס על רגש ועל ריגוש, המומחה מוצא את עצמו לא במיוחד דרוש."

וזה המרצע הלא מרשים המגיח החוצה מן השק. ידלין מקוננת, לכאורה, על הדרדרות מקצועית, אך מה שבאמת מפריע לה, כך נדמה לי, הוא המרת הקביעה של "מומחים," בעלי מקצוע ואינטלקטואלים בקול ההמון. נדמה כאילו מה שמטריד אותה עוד יותר מצביקה הדר ו"כוכב נולד" היא המחשבה המחרידה שמא, בסופו של דבר, פולחן הריגוש וההתרגשות הוא מה שהעם רוצה.

הטמבלים האלה, העם, מזוכים מאשמה ישירה בטענה שהם מסוממים ומטושטשים על־ידי אמצעי התקשורת "באמצעים שקשה להתנגד להם." העם זכאי מאשמה, אבל ברור שגם אי אפשר לסמוך עליו.

מכל מקום, תשוקתה הניכרת של ידלין ל"כוכב נולד," לצד ביקורתה החריפה על התוכנית, מזכירה לי קצת את הבית הלפני אחרון בשיר "ישנן בנות" (שנכתב בתקופה איכותית יותר בהיסטוריה, כמובן):


ישנן בנות, ישנן בנות
אשר קוראות ללא בושה
את השטויות ב"לאישה"
וזה אם תשאלו אותי
כל עולמן התרבותי.

אבל אני איני כזאת
אבל אני איני, איני כזאת
אני קוראת זאת עד הסוף
אבל יודעת שזה בלוף.


ברור.
 
 
רשימת תגובות (36)
 
 
ובמשקל של הדברים שנאמרו כאן על
15/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

פוסטמודרניזם - אם את ה"מומחה" אפשר להחליף באס.אמ.אס. ואף אחד לא מרגיש בהבדל חוץ מאותו "מומחה" וחבריו הרי שכנראה שהוא לא ממש מומחה לכלום; אני מתקשה לראות כיצד מומחה להנדסה אוירונאוטית יכול להיות מוחלף על ידי קול ההמון ומיסרוני טקסט...
 
 
 
 
אני לא בטוח אם אני מסכים...
17/11/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

בהחלט יש מומחיות - ומומחיות בעלת ערך - בשיפוט של שירה, טכניקה של שירה וכדומה. אבל בשיפוט של עד כמה השירה מרגשת את הציבור - בזה קשה לקבוע ערך של משהו ואין ספק שכאן יש גדרות פרוצות.
 
 
 
 
מצא חן בעיני האיזכור של "גלגולי לשון" של גיא דויטשר.
17/11/2010
נכתב על ידי אליש


נעים להזכר בספר החכם הזה. קישורו לדיון תורם לחידוד הטיעונים שהועלו במאמר.
 
 
 
 
אורי-
20/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

השאלה שלי היא - מדוע היא בעלת ערך? כאשר הערך שלה מעוגן כולו בתחושותיהם של אנשים הרי שאחד יגיד שהמומחיות לשירה של פלוני היא גדולה והשני לא יבין למה האיש מומחה. על מומחיותו של מהנדס האלקטרוניקה או האוירונאוטיקה למשל, מעיד גם הטבע; בעוד שהאדם הממוצע לא יהיה מסוגל לתכנן מטוס שגם יטוס (או יבנה מטוס שיתרסק) מהנדס האוירונאוטיקה מצליח לתכנן מטוסים שעפים, ומכאן שמו "מומחה". המומחיות שלו נגזרת מכך שהדברים שהוא עושה עומדים במבחן אובייקטיבי. כאשר כל המבחנים הם סובייקטיביים, לא ממש ברור לי מה המשמעות של להיות "מומחה". אם זה כך, היום אתה מומחה, ומחר אני בלי שכישורינו השתנו במאום!
 
 
 
 
דוגמה:
20/11/2010
נכתב על ידי אליסה

בניגוד למומחיות*, ערך הוא בעיני המעריך, כלומר עניין סובייקטיבי. אם מסיבה כלשהי אתה אף פעם לא טס, אזי מומחיותו של אותו מהנדס היא חסרת ערך בעיניך.

*מומחיות בשירה, כמו כל מומחיות אחרת, כן ניתנת למדידה אובייקטיבית.
 
 
 
 
אליסה,
21/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

אני רואה שלא הבהרתי את עצמי טוב מספיק, אז הנה ההבהרה; ברור לגמרי שמי שלא נדרש לטוס יתן ערך אפס לדעתו של המהנדס משום זה פשוט לא יעניין אותו. באותה מידה, מי שלעולם לא יקרא שירה או ילך לקולנוע יתייחס כך ל"מומחים" הרלוונטיים. אולם יש צד שני לעניין הזה, והוא - שמי שכן נדרש לטוס ייתן ערך רב יותר למה שיש למהנדס אוירונאוטיקה לומר מאשר למה שיש לכל אדם מקרי לומר, והערך יגדל ככל שהמהנדס טוב יותר במה שהוא עושה (ו"מהנדס" כאן, הכוונה היא לתיאור כללי של גופים שעניינם הנדסה אוירונאוטית). "טוב" כאן אינו סובייקטיבי, אלא אובייקטיבי - אפשר למדוד זאת. לעומת זאת, הערך שאדם שקורא שירה או צופה בסרטים ייתן לדעתם של "מומחים" על טיבו של שיר או סרט אינו מתואם עם מידת "מומחיותם"; אפילו אדם יהיה ידען גדול בקולנוע, ייתכן שאני אבחר ללכת לכל סרט שהוא טוען שהוא גרוע ואמנע מסרטים שהוא יחשיב לטובים (זאת במקרה הטוב) ואפשר אפילו שדעתו לא תוסיף מאום להחלטותי. במקרה זה, העובדה שלאדם יש ידע רב בתחום מסוים לא הופכת את הצעותיו והמלצותיו לטובות יותר עבורי, בניגוד למקרה של אותו מהנדס. וכיוון שכך, הרי לא ברור מדוע הציבור נחוץ למומחים כאלה כדי להחליט במה לצפות או מה לקרוא. לעומת זאת, ברור לחלוטין מדוע לי, ולכל אדם שיצא לו לטוס (או להשתמש במכשיר חשמלי, או לגור בבית, או לשתות מים מהברז וכו'), נדרשות המלצותיהם ודעותיהם (וכל שכן - פעולותיהם) של מהנדסי אוירונאוטיקה (או מהנדס חשמל, או מהנדס אזרחי וכו'). ההבדל נעוץ לא בערך עצמו אלא במקורו של הערך, שאף על פי שהוא בהחלט סובייקטיבי לעיתים הוא מושפע גם מעניינים אובייקטיביים.
 
 
 
 
דוגמה:
21/11/2010
נכתב על ידי אליסה

לא הבהרת מאומה, רק חזרת על מה שאמרת קודם:-) לגבי הנקודה שאתה עומד עליה, ההבדל היחידי הוא הסיכון. נניח שמטוס דגם א' הוא מאד נח ויפה, והמושבים בו עושים לך שיאטסו בזמן הטיסה. הבעיה עם מטוס זה היא שהמומחים זיהו את המנוע שלו כמועד לכשלים בזמן אותה טיסה. לעומת זאת, דגם ב' הוא צפוף ואין בו אפילו מסכי טלוויזיה, אבל המומחים משבחים את אמינותו. היינו מעדיפים מאד לטוס בדגם א' כי זה הרבה יותר מהנה, אבל סביר להניח שרובינו בכל זאת נבחר בדגם ב'. גורם הסיכון הזה אינו קיים בשירה או בסרטים. לכן לפעמים אני בוחרת לצפות בסרט שברור לי שאין בו שום ערך אומנותי, השכלתי וכדו' - סתם בגלל שבא לי לראות אנשים יפי תואר מתרוצצים על רקע של מכוניות מתפוצצות באוויר, או בגלל שבא לי לראות איך אהבה מנצחת כל הגיון וכל חוק טבע. זה עדיין לא אומר שהמומחים לא צודקים ושהסרט הוא לא זבל מזובל. מצד שני, זה כמובן גם לא אומר שהמומחים תמיד צודקים, אבל זה נכון גם באווירונאוטיקה.
 
 
 
 
אליסה-
21/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

את רק מחזקת את טענתי; סיכון הוא אחד הגורמים בהערכת ערך, והוא גורם "אובייקטיבי" במקרים שתיארתי (אפשר לבדוק מה הסיכוי לכשל במנוע; אפשר לבדוק מה הסיכוי לקצר במכשיר חשמלי וכו'). כל מה שאת אמרת רק מראה שיש דברים שהערך שאנחנו נותנים להם נמצא בהתאמה עם עניינים אובייקטיביים מסוימים. סיכון הוא אחד מהם.
הדבר לא רק שנעדר לחלוטין בשירה, אלא שיתכן שהערך שאני נותן לשיר יהיה אורתוגנלי לחלוטין לערך שנותן מבקר שירה לשיר, ואפילו שאני יודע שהוא יודע הרבה יותר ממני על שירה אין בכך בכדי לשנות את הערכתי הסובייקטיבית. והנה אנחנו מגיעים לפאנצ' ליין; את אומרת: "זה עדיין לא אומר שהמומחים לא צודקים ושהסרט הוא לא זבל מזובל." ואני שואל שאלה פשוטה - מהו קנה המידה שעל פיו הסרט הוא "זבל מזובל"? אני לא רואה דרך שבה אפשר לצאת מכך ללא טיעון מעגלי (קרי - זה זבל מזובל כי המומחים אומרים...). במקרה של המטוסים והמהנדסים דווקא יש דרך כזו. זה ההבדל.
 
 
 
 
יש דרכים אובייקטיביות
21/11/2010
נכתב על ידי אליסה

(קרי, אמות מידה מוסכמות) לצורך הערכת יצירות אמנות. אם לא היית ישן בשיעורי ספרות (או מכין שיעורי בית במתמטיקה באותו זמן), היית מודע לכך לפחות בתחום השירה:-)

לגבי השאר, אין בינינו אי-הסכמה מהותית, אבל יש כאן נקודה עדינה אך עקרונית, והיא שערך הוא תמיד סובייקטיבי - למרות העובדה שגורמים רבים שמשפיעים על הערכותינו הם אכן אובייקטיביים (כגון במקרה של סיכון פיזי). חשוב להבחין בין שני הדברים.
 
 
 
 
אליסה-
21/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

אלו לא דרכים אובייקטיביות. רוב הדרכים (למעט חלק משיטות הניתוח הלשוני, שאין להן שום דבר עם הערכת יצירה) הן דרכים שרירותיות שאינן עומדות בשום מבחן שאינו תלוי בחבורת האנשים שהמציאו אותן. את לא יכולה לזרוק את השיר מבניין (זהירות- מטאפורה) ולראות אם הוא צונח או פורח. את לכל היותר יכולה לשחרר אותו אל קהל המעריכים ולחשוף אותו לשיטות שהתפתחו בכמה מאות שנות אבולוציה בה יחסי הכוחות במחלקות שונות לספרות (ובינהן לבין עצמן) הן אלה שקבעו מי ישרוד.

נ.ב. - ובשיעורי ספרות לא ישנתי וגם לא עשיתי שיעורים במתמטיקה (למען האמת, אף פעם לא עשיתי שיעורים במתמטיקה...) אלא הברזתי; תמיד עדיף לשוח בשמש (ולישון בבית ביום גשם) מאשר לשמוע את המורה לספרות.
 
 
 
 
נ.ב.-
21/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

העובדה שערך הוא סובייקטיבי היא ברורה ולא מסייעת הרבה לניתוח כאן. צריך לשים לב לכך שיש דברים שיש פרופורציה בין ערכם לבין איזה מדד אובייקטיבי ולעומתם יש כאלה שאין שום פרופורציה כזו. העניין הזה יוצר פער גדול בין שני התחומים.
 
 
 
 
דוגמה:
21/11/2010
נכתב על ידי אליסה

אני חושבת שאתה טועה לגבי ניתוח ספרותי (או ניתוח יצירות אמנות בכלל), אבל, למרות שהיה לי מזל רב עם מורות לספרות, זה לא ממש התחום שלי. וכאן מעניין אותי מה אורי חושב בנושא?

לגבי הפער שעמדת עליו: כן, הוא קיים, נו אז מה? הסיבה היחידה שאני דנה בנושא הערך היא שאלתך זו: "השאלה שלי היא - מדוע היא בעלת ערך?" התשובה היא שבעיניהם הסובייקטיביות של אנשים מסוימים היא בעלת ערך.
 
 
 
 
אליסה-
21/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

אני חושש שהניסוח שלי היה מעט מרושל שם; כוונתי היא - מדוע שיהיה הדבר בעל ערך חיובי לכל (או לרוב המוחלט)? שימי לב שזה מה שנדרש בעצם מעצם ה"סגידה" למומחים, אלא אם כן אנחנו מאמצים סוג של דיקטטורה של אותם מומחים. ועל כך עניתי לך כבר שלא רק שאין לכך סיבה, אלא שיש סיבה טובה מאוד שהערך של הקהל יהיה שונה מזה של ה"מומחים" ולא רק זאת, אלא שההערכה של המומחים היא שרירותית ואינה תלויה בשום דבר מלבד עצמם (וגם קשריהם החברתיים מהם הם גם גוזרים ערך; משום מה אנשים תמיד מתעלמים מכך שהערך שמייחסים "מומחים" כגון אלה ליצירות שונות נובע מהקשר חברתי נרחב למדי). במקרה זה, אם איננו מאמצים דיקטטורה שרירותית של "מומחים" מטעם עצמם (או השלטון, או כל הקשר חברתי שרירותי אחר), הרי שאין שום טעם לא רק בהשמעות של הקהל ל"מומחים" אלא גם בעיצוב תכנים לפי דעתם של "מומחים". לעומת זאת, באותן נסיבות בדיוק יש ערך רב בהשמעות לדעתם של מומחים בכל הקשור בתכנון כאשר מדובר בעניינים שבהם הערך שמיוחס לדבר תלוי, ונמצא ביחס ישר, בגורמים "אובייקטיביים". אני חושב שמדובר בהבדל אדיר.

נ.ב. - בעניין המורות וכו', אני מניח שגם כאן הכל בעיני המתבונן; אני גם לא ממש נכחתי בשיעורי המתמטיקה ולרוב המורות תיעבו אותי; זה השתנה בתיכון משום שהיה לי מורה נהדר לפיזיקה שממנו גם למדתי די הרבה מתמטיקה (ובהרבה, כוונתי לכך שבמקביל לקריאת חומר ופתרון תרגילים במכניקה אנליטית וקוונטים למדנו גם משוואות חלקיות, הסתברות וחבורות) ולאחר שנפטרתי כבר בתחילת הדרך מהבגרות במתמטיקה המורים למתמטיקה כבר לא הטרידו אותי יותר. בכל מקרה - את החומר הספרותי השלמתי, כמו הרבה מהשכלתי, ללא סיועה של מערכת החינוך המפגרת (והממשלתית!) שלנו.
 
 
 
 
תראה,
21/11/2010
נכתב על ידי אליסה

אם לדבר על תחום שיש לי אליו חיבה יתירה, והוא תחום הקולנוע. זהו תחום שבו קל יחסית להשתמש באמות מידה מוסכמות ואובייקטיביות לצורך הערכה של יצירה: אתה יכול לדבר על איכות התסריט, הבימוי, הצילום, הדיאלוגים והמשחק. אני מניחה שאפשר גם להסכים שהמומחים שאנחנו נתקלים בהם (או לפחות שאני נתקלת בהם) הם המבקרים שכותבים בעיתונים. וכאן אתה יכול לראות שני סוגים של אנשים: אלה שיודעים לנתח סרט ואלה שלא. הסוג השני לא שווה התייחסות, כי כל מה שאתה מקבל מהם זה טעמם האישי. אם אתה מוצא אחד שטעמו תואם מאד את שלך, אז התמזל מזלך, אבל אתה לא יכול לסמוך על מזל כזה:-) הסוג הראשון מתחלק לשנים: אלה שנותנים לנטיותיהם האישיות (בעיקר פוליטיות) או טעמם האישי הכללי להשתלט על הערכה הוגנת של היצירה, ואלה שלא. אלה האחרונים הם אנשים שכדאי להקשיב להם (גם אם טעמם לא בדיוק תואם את שלך וגם אם הם מביעים נטיות פוליטיות ואחרות שלא בדיוק תואמות את שלך) לפני שאתה מבזבז שעתיים פלוס כמה שקלים לא ספורים על סרט. זה לא אומר שאתה בהכרח תאהב את הסרט, אבל זה כן ייתן לך מושג יותר ברור למה לצפות.

מצד שני, אם מדברים על תחום כמעט לא מסחרי כמו שירה, אז למעשה אתה צודק שכל מערכת ההערכה הופכת להיות תרגיל אחד גדול של אוננות הדדית בתוך קליקה של אינסיידרים. מה שכן, זה לא היה קורה ללא תמיכת המדינה באומנויות, אבל זה כבר נושא אחר.
 
 
 
 
אליסה-
22/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

מה זה בדיוק איכות התסריט? או הבימוי? אפשר לחשוב על מדד מצרפי לכך שעובד בחלק מהמקרים (למשל - לבדוק כמה צופים שלא ראו את הסרט וצופים בדיאלוגים מקריים מתוכו בסדרים משתנים חושבים שמדובר בעניין מבוים ולא אמיתי) אולם גם אז מדובר במדד שלא לוקח בחשבון מומחים (יש סיכוי לא רע שמומחים יפלו חזק במדד כזה). באופן כללי איכות בעניינים אלה נמצאת בעיני המתבונן בלבד. אפשר בהחלט לדבר על איכות של ברגים או תומכות באופן אובייקטיבי. אבל תסריט?

מעבר לכך - מהו ניתוח נכון של סרט? על מה הוא מתבסס? גם כאן את מדברת על עניינים שאין מאחוריהם שום אמת מידה אובייקטיבית. זה עניין סובייקטיבי מוחלט. וזה לא משנה אם מדובר בקולנוע מסחרי או בשירה; בכל אחד מהמקרים דעת המומחים עשויה להיות אורתוגונלית לדעת יתר האוכלוסיה בדיוק משום הסיבות שמניתי לעיל.
 
 
 
 
טוב, בסדר:-)
22/11/2010
נכתב על ידי אליסה

 
 
 
 
אני חושב שהאמת נמצאת היכנשהו באמצע
24/11/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

אין לי ספק שיש צדק בעמדת אליסה כאן - יש תקנים מסוימים גם בתחומים שבהם יש גם שיפוט סובייקטיבי, ומבקרים שדעתם עקבית ומבוססת על שיקול דעת עקבי בהחלט יכולים לשמש את הקוראים (או הצופים) ברוב המקרים. מבקר בתחרות שירה נוסח "כוכב נולד" אולי אינו יכול לקבוע אובייקטיבית מה מרגש צופה א' או מה צריך לרגש צופה ב', אבל הוא בהחלט יכול להצביע על כך שהזמרת הצליחה להגיע לגובה צליל נדיר, הוא יכול להצביע על מקרים בהם יצאה מהקצב, על זיופים, על האטה במקום בו צריך להאיץ או להיפך. מבקר קולנוע יכול להצביע על כך שבחלק הראשון הוצגה דמות, ואחר כך נשכחה, על בעיות קונטיניואיטי, על שגיאות ושגגות טכניות, על פיתוח קלוקל של דמויות, על כך שהשיא בסרט אינו נובע ממה שהתרחש לפניו, וכן הלאה - יש שפע סוגיות 'טכניות' עליהן ניתן לעמוד כשמבקרים אמנות.

דוגמה נגדית צודק, לדעתי, כשהוא אומר שאין קנה מידה אובייקטיבי מוחלט ויצירה מסוימת, על אף פגמיה הטכניים, עשויה להיראות מופלאה בעיני אחד ועלובה בעיני שני. אבל היעדר קנה מידה אובייקטיבי אין משמעותו היעדר קריטריונים.
 
 
 
 
אורי-
24/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

אני לא טענתי שאין "תקנים" או "קריטריונים". אני טענתי שכל אלו הם סובייקטיביים לחלוטין בניגוד לתקנים וקריטריונים מתחומים אחרים שאותם הזכרתי (למשל - הנדסה). בנוסף אני טענתי שכיוון שכך, אין ערך אחיד שנגזר מדעותיהם של מבקרים; אמנם אם מבקר הוא עקבי הרי שאפשר להשתמש בדעותיו כמעין מגדלור, אולם כל אדם ינווט בצורה אחרת - האחד ילך לכל הסרטים המומלצים והאחר רק לאלה שציונם היה "בינוני". בדיוק משום כך "מומחים" מסוג זה הם חזאים עלובים של הלכי הרוח בקרב האוכלוסיה, ו"מומחיותם" היא עניין שרירותי למדי (אפילו העובדה שגובה הצליל אליו הגיעה זמרת כלשהי הוא חשוב הוא עניין שקיים במוזיקה מערבית, אולם בסוגי מוזיקה אחרים מעניינים את השומעים דברים אחרים). מכאן אני מסיק שאלא אם כן אנו מעוניינים באיזה מין דיקטטורה של עמדות ודעות בתחום התרבות, הרי שממש אין צורך להישמע ל"מומחים" בתחומים הללו (אפשר כמובן לשמוע את מה שיש להם לומר ולעשות ההיפך!).

 
 
 
 
דוגמה:
24/11/2010
נכתב על ידי אליסה

ושוב צצה אותה הבעיה:
הרי שממש אין צורך להישמע ל"מומחים" בתחומים הללו
הצורך, בדיוק כמו ערך, הוא סובייקטיבי. לך אולי אין צורך להישמע לאותם מומחים, אבל יש אנשים שיש להם צורך כזה.
אלא אם כן אנו מעוניינים באיזה מין דיקטטורה של עמדות ודעות בתחום התרבות
זהו בדיוק העניין: אנחנו(?) לא מעוניינים בשום סוג של דיקטטורה בתחום זה (או בכל תחום אחר).
 
 
 
 
אליסה-
24/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

הבעיה לא צצה. בעצם אין שום בעיה - יש רק הדגשה של העניין הסובייקטיבי. צורך הוא תמיד עניין אובייקטיבי, בניגוד למה שאת כותבת; צריך להטיל צרכים, צריך לאכול, צריך לשתות. כל דבר שיש לו ערך סובייקטיבי גרידא בהכרח אינו צורך.

ובעניין הדיקטטורה - ברור לי שאנחנו כאן לא מעוניינים בכך, כפי שברור לי שהחבר'ה שקוראים להקשיב ל"מומחים" רוצים גם רוצים. אלא שדבר אחד הוא לדבר על ה"חשיבות" של האזנה לאותם "מומחים", ודבר אחר לגמרי הוא לקרוא לילד בשמו.
 
 
 
 
דוגמה:
24/11/2010
נכתב על ידי אליסה

כל דבר שיש לו ערך סובייקטיבי גרידא בהכרח אינו צורך
מי אמר, המומחה?

אורי: הדמות לא נשכחה, היא פשוט התאדתה - כי לא היה בה צורך.
 
 
 
 
אליסה-
25/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

צורך הוא דבר שאין האדם יכול לחיות בלעדיו (וזו פשוט הגדרה. את יכולה להתייחס למילה "צורך" בצורה אחרת, אולם זה מה שאני מתכוון אליו כשאני אומר "צורך"). מכאן זה נראה ברור למדי שמה שאמרתי אכן נכון. בכל מקרה, האם תוכלי לתת דוגמא למשהו שהוא צורך (לפי ההגדרה הנ"ל) אבל ערכו הוא סובייקטיבי גרידא (קרי - אינו נגזר משום דבר "אובייקטיבי")?
 
 
 
 
דוגמה:
25/11/2010
נכתב על ידי אליסה

קיימים סוגים שונים של צרכים (כולם סובייקטיביים), ואתה מדבר על סוג אחד מסויים, שהוא 'צורך חיוני' - שגם הוא, מה לעשות, סובייקטיבי. זה שלגבי רובינו חיינו הם הערך העליון, עדיין לא אומר שזה נכון לגבי כולנו. יש אנשים לא מעטים שלא מעריכים את חייהם מעל כל דבר אחר - אלה הם אנשים שמקריבים את חייהם למען "מטרה נעלה". יש גם אנשים שאין להם מטרה כזו, אבל פשוט מרגישים שאין להם יותר צורך בחיים (מסיבות שונות ולעתים משונות) - אלה הם אנשים שמתאבדים. עדיין, כל העסק הוא סובייקטיבי לחלוטין.
 
 
 
 
אליסה,
25/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

שימי לב להגדרה; אני אומר ש"צורך" הוא כל דבר שבלעדיו אין האדם קיים. ייתכן שיהיו אנשים שמזון אינו חשוב להם והם ימותו, אולם עצם מותם מראה שמזון הוא אכן צורך, ללא קשר לחשיבותו הסובייקטיבית להם עצמם. ההגדרה שלי לצורך מנותקת אם כן מהדרך שבה אנשים מתייחסים לצרכים האלה עצמם.
 
 
 
 
"ההגדרה שלי לצורך מנותקת אם כן מהדרך שבה אנשים מתייחסים לצרכים האלה עצמם."
25/11/2010
נכתב על ידי אליסה

.Thank you for making my case for me
 
 
 
 
אליסה-
25/11/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

ההבהרה שלי didn't make any case עבור אף אחד. אני פשוט הבהרתי למה אני מתייחס כשאני אומר "צורך". ייתכן שאת מתייחסת לדבר אחר, ואז אנו דנים בעניין אחר לגמרי. אולם כשאני אומר צורך אני מתכוון לדבר מאוד מסויים, ולדבר הזה אין קשר לרצון של בני האדם אלא לדברים שבלי קשר לרצונם אין הם יכולים להתקיים בלעדיהם.
 
 
 
 
דוגמה:
26/11/2010
נכתב על ידי אליסה

אנא התעלם מהתגובה האחרונה - דברתי אל עצמי יותר מאשר אל מישהו אחר...:-)
 
 
 
 
מהנדסים וגשרים
26/11/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

דוגמה - לפי קו הטיעון שלך ("לא טענתי שאין "תקנים" או "קריטריונים". אני טענתי שכל אלו הם סובייקטיביים לחלוטין בניגוד לתקנים וקריטריונים מתחומים אחרים שאותם הזכרתי (למשל - הנדסה)") הרי שגם מעמדם של התקנים או הקריטריונים בתחום ההנדסה נשחק מאוד.

כל מעשה יצירה - בין אם מדובר בגשר ובין אם מדובר ברומן או בשיר - נשפט בהתאם להחלטה לגבי הצרכים שעליו יענה, או לפרשנות לגבי מה הייתה החלטה זו. ההחלטה והפרשנות הם תמיד ובכל מקרה סובייקטיביים. לדוגמה, אם ייבנה גשר מעל נהר והוא יתמוטט כאשר תעלה עליו רכבת - זה ייחשב כשלון אם מטרתו של הגשר הייתה לאפשר העברת נוסעים מעליו, אבל הצלחה אם מסריטים גרסה מחודשת של "הגשר על הנהר קוואי."

בתחרות שירה כמו "כוכב נולד" אפשר להסכים או לא להסכים על הצרכים שהזמר המסוים צריך לענות עליהם - אבל אם הקריטריונים הבסיסיים שעל פיהם שופט מישהו את השירה של מועמד ידועים, הרי שאפשר להתייחס לשיפוט שלו כמו שמתייחסים לגשר שבנה מהנדס. אם הקריטריון שמציעה השופטת מ. צנעני הוא ששיר טוב הוא כזה שעושה לה ברזזזט בבטן ואילו שיר רע הוא זה שעושה לה פחחחט בבטן - אם הקריטריון הזה מקובל על צופה מסוים, הרי שעבורו זה אינו שונה ממהנדס המכריז שגשר טוב הוא כזה שאפשר לעבור עליו מצד אחד של הנהר למשנהו ואילו גשר רע הוא זה שמתמוטט באמצע.

לכן, כאשר אדם יבוא ויקבע קריטריונים לסרטים - איכות הצילום, התסריט, פיתוחו, וכיו"ב - כל עוד קריטריונים אלו ידועים, התוצאה תהיה פחות-או-יותר שוות ערך מבחינת התאמה לצרכים למהנדס הבונה גשר.
 
 
 
 
צר לי,
26/11/2010
נכתב על ידי אליסה

אבל כאשר הדיון גולש לנושא רגיש כמו רחשי בטנה של השופטת מ. צנעני, עלי לפרוש מן הדיון לאלתר וללכת לדבר אל עצמי פול טיים.
 
 
 
 
"כוכב נולד" אולי אינו דוגמה טובה ככ' לנושא הדיון
27/11/2010
נכתב על ידי אליש

מנקודת המבט של תרבות במובנה הרחב, מושקעים בזמרים המשתתפים בתוכנית המון משאבים רבי ערך (בזמרה, בהתיחסות לטכסטים, בהחיאת שירים ישנים, בשירה בדואט, בעיבודים ובתיזמורים שמכינים למופיע של כל זמר, בעידוד גישה מקורית לשירים, בפגישה עם אומן ידוע, ובטיפוח הופעתם על הבמה). התוכנית מאפשרת למשתתפים לעשות דרך יפה ועשירה, להקסים בסגולותיהם המוני אנשים ש'מתאהבים' בהם, דרך שלא הייתה מתאפשרת להם ברוב המקרים בשום סדנה אחרת.
לכן, לדעתי, טעות היא לצמצם את מבטנו על "כוכב נולד" ולשמוע בו בעיקר את ליהוגי השופטים ולחוות בו רק את ההמוניות של בחירת הכוכב באמצעות הקהל הרחב והאסמסים.
 
 
 
 
אליש:
27/11/2010
נכתב על ידי אליסה

אבל עדיין, אחרי כל ההכנות וההשקעה (שהם שווים פחות היותר לכל המשתתפים), בשורה התחתונה זוהי תחרות בה השופטים והקהל מעריכים את יכולותיהם האישיות של המתחרים עפ"י קריטריונים כאלה או אחרים. זה נכון שזה רק מה שאנחנו רואים על המסך (כאשר ההכנות וכו' נסתרות מעינינו), אבל זה עדיין לא אומר שהתחרות אינה אמתית.
 
 
 
 
יש דברים שמשתנים ויש דברים שאינם משתנים
5/12/2010
נכתב על ידי דודי

אחד מהם הוא השינוי שחל במטרתה העיקרית, ממסירת אינפורמציה (בעבר) לניסיון לרגש (כיום).

מה שדויטשר מצביע עליו הוא שתהליכי הבנייה בשפה החיה נסתרים מעין (או שנתפסים כמשהו שלילי) ואילו תהליכי ההרס גלויים ומעוררים מחאה וצער. זה לא אומר שאי-אפשר להצביע על תהליכי ההרס, לא בלשון וודאי שלא בתחומים אחרים. (וכמו שיש להיזהר מנוסטלגיה כוזבת כך יש להיזהר מהמחשבה שכלום לא משתנה בשום תחום).

כך, העיתונות הכתובה השתנתה מאד, בכל מיני מובנים. ובזה ידלין צודקת. תחום עיסוקה של העין השביעית הוא העיתונות; ודאי שהיא לא מנסה לטעון שבעבר אנשים לא ביקשו ומצאו ריגושים זולים, אלא שזה לא קרה בעיתונים המרכזיים.


בספר של חווה יבלונקה על משפט אייכמן מופיע עמוד ובו כותרות העיתונים ביום שבו נודע על תפיסתו של הצורר. אני לא זוכר את הניסוחים המדוייקם, אבל מאד בלט לעיני שבכולם (היו אז, אגב, משהו כמו עשרה יומונים, וגם זה הבדל) הכותרת היא אינפורמטיבית, ארוכה יחסית, נוסח "הפושע הנאצי אדולף אייכמן נתפס אתמול בארגנטינה על-ידי שירותי הביטחון ויובא למשפט בירושלים". חריג יחיד היה ביטאון חירות, שנקט בביטוי כמו "החיה הנאצית".

אם תסתכל על עיתון טיפוסי מזמננו, פרט אולי ל"הארץ", תראה מאמץ ניכר לרגש ולזעזע, שבו שותפים העימוד, הגרפיקה, הפונט והניסוח. הכותרות קצרות, ואינן אינפורמטיביות במיוחד עבור קורא שאינו בקיא ממילא בפרטים. הניסוח הוא קיצוני ככל שהשפה מאפשרת וקצת מעבר. אחרי פיגוע או תאונה קשה תופיע כותרת כמו "הזוועה באוטובוס" או "התופת בבית הקפה".

נתקלתי למשל בכותרת "יום הדין" שמשכה את עיני, והתברר שמדובר ביום פתיחת משפטו של מאבטח הרמטכ"ל שהואשם באונס.


 
 
 
 
נשמטו המילים "של העיתונות"
5/12/2010
נכתב על ידי דודי

מן המשפט הראשון. בטח נשמטו עוד דברים, ככה זה היום, שומטים דברים.
 
 
 
 
אורי-
6/12/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

בוודאי שגשר נמדד גם לפי הצרכים עליו הוא עונה. אלא שבין שני גשרים שנועדו לאותם צרכים אפשר להשוות על פי מדדים אובייקטיביים (עומסים וכו') ומעבר לכך, ככל שהגשר "טוב יותר" על פי מדדים אלו כך תעלה הערכתם של האנשים אליו (זה לא אומר שאנשים יתחילו לקנות עכשיו גשרים שנעשו מטיטנים במקום מעץ במקום שבו נוסעות רק כרכרות, אולם אם כל התנאים שווים, הגשר שיועדף יהיה זה שהוא "טוב יותר" לפי המדדים האובייקטיביים). זוהי בעצם שיטתי, קרי - שיש מסנן לקריטריונים שאינו תלוי בבני אדם מחד גיסא, ואילו הערכתם של בני אדם לקריטריונים תלויה בו מאידך גיסא.

כעת נעבור ליתר דבריך וניתוחם לפי "שיטתי"- העובדה שמישהו קובע קריטריונים לא אומרת שום דבר. גם מהנדס יכול לומר שחוזקו של גשר נקבע לפי איכות הצבע שמצפה אותו. אלא שהמושג חוזק כאן אינו רלוונטי לשימוש שנעשה בגשר, ויש סיכוי לא רע שגשרים כאלה לא יחזיקו מעמד ואילו גשרים שבהם מושג החוזק מתייחס לעניינים שנגזרים מחוקי הפיזיקה כן יחזיקו מעמד. לאורך זמן, ההעדפה תיטה לעבר גשרים מהסוג השני, וכך יוצא שמשהו "אובייקטיבי" מסנן החוצה כל מיני הגדרות משונות. בתחום השירה אין מסנן כזה וזו כל התורה כולה.
 
 
 
 
נ.ב.-
6/12/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

לאורי-

בוודאי שאם המטרה ההנדסית היא קריסתו של הגשר אז קריסתו תחשב כהצלחה. עם זאת, כמו בכל תחום הנדסי, יש תכנונים שקריסתם תהיה "טובה יותר" מאחרים וגם כאן נכנס המסנן עליו דיברתי לפעולה.

לאליסה-

הקריטריונים על פיהם אנשים שופטים בתחרות כוכב נולד אינה דומה לקירטריונים על פיהם שופטים איזה מטוס הוא בטיחותי יותר, מהסיבה שתיארתי לעיל.
 
 
 
 
לדודי...
8/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

ההבדל עליו אתה מצביע - בין כותרות העיתונים דאז וכותרותיהם היום - הוא הבדל ממשי, אך לכאורה. העיתונות בשנת 1960 ביטאה דברים אחרים: קול ההמון, המוצא היום ביטוי והד, לא נשמע כלל. העיתונים היו ממשלתיים, ממשלתיים למחצה, מפלגתיים או כפופים לכללים מגבילים חמורים. אתה מחפש השוואה ישירה - כותרות מול כותרות - אבל ההשוואה האמיתית שיש לערוך היא בין ערוצי ביטוי רגשיים אז לערוצים דומים היום. לדוגמה, אחרי מלחמת ששת הימים, אתה יכול למצוא ביטוי רהבתני, רגשני וצעקני לא פחות מכותרות העיתונים בשפע האלבומים והגליונות המיוחדים שיצאו - צריך לקרוא אחד כזה כדי להאמין.