לצאת מהפלונקר
  עוד בריטי עם כמה ברגים משוחררים. ה"טיימז" הלונדוני מספר (נדרש רישום) על קריאתו של הלורד סטרן (כלומר, ניק הרברט סטרן, ברון ברנטפורד) להטיל חרם על ארצות־הברית, אם זו לא תיענה לכללים האירופיים של הגבלת פליטות הפחמן הדו־חמצני.

סטרן הוא פרופסור לכלכלה, ושימש כלכלן ראשי בבנק העולמי ויועץ כלכלי (2000-2003) לראש הממשלה הבריטי גורדון בראון. סטרן גם כתב (2006) דו"ח רב השפעה על התחממות האקלים והמשיך בספר (מצליח פחות) באותו נושא. ביקורת מעניינת על ספרו ניתן לקרוא כאן.

הגיונו של סטרן פשוט: אם אירופה ושאר העולם יפחיתו את פליטות הפחמן הדו־חמצני שלהם, וארצות־הברית לא, כי אז יהיה לאמריקנים יתרון כלכלי בולט. יתרון כזה יפגע בתעשייה באירופה ולכן, כדי להגן עליה, יוטל חרם על המוצרים האמריקנים.

הרעיון הזה, כל כמה שהוא נשמע הזוי, רווח למדי: שימוש ב"תקנים בינלאומיים" כדי לכפות על מדינה לנהוג באופן ההולם את תנאי הייצור (או רעיונות אחרים) הנהוגים במדינה שלך. זה אחד הרעיונות שמאחורי קבלת מדינות ל-OECD: לכפות עליהן, אגב הצטרפות, עמידה בתנאי ובתקני הייצור המחמירים יותר של המדינות החברות בארגון.

ווריאציה של רעיון זה קשורה ל"אתרי מורשת עולם" של אונסק"ו. רבים מדמיינים כי תהליך הבחירה ל"אתר מורשת עולם" כולל מומחים של אונסק"ו הסובבים ברחבי העולם ובוחרים בקפידה אתרים מיוחדים במינם, ממליצים עליהם, ואחרי שקלא-וטריא ממושכים מחליטים אם הם אכן מייצגים "מורשת עולם." בפועל, התהליך עובד הפוך: חסידי סביבה ושימור במקומות שונים בעולם כותבים דו"חות ומגישים בקשות לאונסק"ו להכריז על מקום או אזור כ"אתר מורשת עולם," כשהמטרה הגלויה והמפורשת היא לאכוף, בחסות ההכרזה והמעמד היוקרתי, תקנות שימור מחמירות יותר, שיגנו על האזור מפני שינויים שאינם הולמים את טעמם של חסידי השימור.

כל זה הוא חלק משינוי מתמשך, שיסודו, כפי שעמד על כך יפה חבר הפרלמנט האירופי דניאל הנן בהרצאותיו ב"מכון ירושלים," בניסיון של האליטות האירופיות לכפות את השקפת עולמם ותפישותיהם באופן 'עוקף דמוקרטיה'.

את החלק הראשון של ההרצאה תוכלו לראות כאן:


החלק הזה עוסק בעיקר ביחס לישראל, אבל הנן ממשיך ומפתח את הרעיון בחלק השני (המאלף) ובמיוחד בחלק השלישי. טיעונו של הנן הוא, בפישוט, שהאליטות האירופיות כוננו מוסדות לא נבחרים, שאין עליהם כל פיקוח, כדי לעקוף את הצורך באישור הציבור ומנסים, באמצעות גופים כמו חוקי האיחוד האירופי או בית המשפט בהאג, לכפות על העולם התיישרות לפי הסטנדרטים הרצויים לפוליטיקאים שיזמו הקמת גופים אלו - מעין 'ממשלה עולמית' בדלת האחורית. תרצו או לא תרצו, זה קיים.

הנן עומד על־כך שהתקנות של האיחוד האירופי או בית הדין בהאג משפיעים רק על התנהגותן של דמוקרטיות חופשיות. רק הן מוטרדות מהזימונים, מהאיום בהעמדה לדין (או, ובכך הוא אינו נוגע, מתקני פליטת הפחמן הדו־חמצני). הדיקטטורים של העולם—קאדאפי, קסטרו, מוגאבה ועריצים דוגמתם—שמים פס על בית הדין ובפועל, גם אין מגישים זימון לבית המשפט נגדם. לא מפליא, לפיכך, שסטרן קורא לשינוי התנהגות של ארצות הברית ולא של סין או הודו.


אחד המגיבים בדיון שהתפתח בבלוג רב ההשפעה WUWT כינה את סטרן בשם החביב פלונקר. כלומר, חדל אישים. גם מונח אנגלי כמו barmy (כלומר, טורלוח) יפה לאיש. אין ספק שקריאתו של סטרן מלמדת אותנו משהו לגבי קריטריונים של איכות בממשלת הלייבור הבריטית ובבנק העולמי. עם זאת, המחשבה המטרידה היא שסטרן מייצג משהו רחב ומסוכן בהרבה.