מעשה בשני שקרנים
  מעשה בשני שקרנים. אחד מן הצפון ואחת גם כן מן הצפון. אחד סופר ידוע. אחת כותבת ידועה. אחד מנסה לתקן את הביוגרפיה שלו. אחת מנסה לתקן את הביוגרפיה שלה. לכאורה, עולמות שונים לחלוטין. בפועל, יש ביניהם מכנה משותף מובהק: לשניהם יש נו"ן בשם.

השקרן השוודי
הסופר השוודי הנינג מנקל מספר ב"הארץ" על הנינג מנקל 'מזויף' שירד לחייו אחרי השתתפותו בשיט המרמרה בשנת 2010. מנקל מתכוון להשתתף גם בשיט מרמרה 2. הזייפן הזד העלה בשמו חשבון פייסבוק ופרסם "דעות פוליטיות משונות... [ו]שקריות" ובין השאר טען כי מנקל מצדיק דברים שאמר מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה.

עד שהנינג נפטר בדי עמל ממטריד הפייסבוק החל מישהו לשלוח בשמו הודעות דואר אלקטרוני מחשבון ג'ימייל ובהן טען, בין השאר כי הנינג אינו "רוצה שישראלים יוכלו לקרוא את כתבי בעתיד, לא רומנים וגם לא דברים אחרים." הנינג לא יודע מי כתב את דברי השקר האלו בשמו. כלומר, הוא "לא מסוגל" ואינו "מתכוון" לטעון "כי השלטונות הישראליים או, לדוגמה, שגרירות ישראל בשוודיה, הם הם האחראים על חטיפת הזהות והניסיון להפיץ שקרים תחת שמי. אבל השאלה נותרת: מי עשוי להרוויח מכך?"

זה כמובן טריק בסיסי של "הכפשה דרך הכחשה": אין לך מידע ברור מי הכפיש אותך ולכן אינך מאשים, אבל אתה נוקב, תוך כדי אי-האשמה, בנמען מסוים מאוד ("שגרירות ישראל בשוודיה") ובכך מכפיש אותו תוך כדי הכחשה.

איני מכיר את מנקל או את כתביו, אבל מקריאה במאמר עולה רושם שיש מידה של אמת בתגובתו של שוודי אחד מהעיר לונד, שגרס כך (הכתיבה נעשתה בעזרתה של ידידה, רות וונגר):

כמו רוב בני עמי מנקל הוא פרוטסטנט צדקן ומוסרני. בדומה לדוגלים בליברליזם הפוריטני חושבים רוב בני עמי בקטגוריות פשטניות של טוב ורע ושופטים את ישראל ומעשיה, שאכן אינם תמיד נקיים וצחים, לחומרה. ואולם שבדיה היא תרבות נעדרת תודעה עצמית ביקורתית רצינית. אנו שפתחנו שערינו לנאצים ואפשרנו להיטלר גישה לחגורת הברזל, תנאי הכרחי להשתלטותו על אירופה, מסרבים להתבונן אל העבר בעיניים ואל ההיסטוריה הדתית-תרבותית שלנו. מסרבים להתבונן אל התת מודע הקולקטיבי האנטישמי והקסנופובי בכלל. אנו בעלי הראש הבלונדיני. הדרום שלנו מלא בניאונאצים וקשה למצוא תחנת אוטובוס באזורים הכפריים ללא צלביי קרס מצוירים. בנוסף אנו נוצרים צדקנים, תוצר של תרבות צעירה המתעקשת להישאר צחה ולבנה על ידי הכתמת האחר, במקרה הזה שתי ציפורים במכה אחת. היהודים-ישראלים כה רשעים, לא נורא איך שהתנהגנו במלחמה, הרי מגיע להם. אני מודה, אני מתבייש בעמי שלא רואה כל כך הרבה עוולות אחרות ומתמקד בסיפור כה מסובך במטרה לפשטו ולטהר את עצמו. אך אנא סלחו לנו, אנו עדיין צעירים על הבמה ההיסטורית התרבותית. הכתיבה נעשתה בעזרתה של ידידה, רות וונגר, ותודה לה על כך.

תגובה מסוג אחר הייתה לבן-דרור ימיני שחושף כי ביומנו ב"גארדיין" האנגלי מנקל דווקא כן אמר שהוא שוקל לאסור פרסום ספריו ודבריו בעברית.

אבל זה לא כל מה שהוא אמר. במאמר ב"הארץ" הוא כותב כי את משט מרמרה 2 צריך להבין... כניסיון כן לעזור בהפיכת הדו-שיח בין ישראלים ופלסטינים לאפשרי. יתר על כן, ההתיישבות הבלתי חוקית חייבת להיפסק, ויש להרוס את היישובים הללו. רק אז, יהיה זה תפקידם של הישראלים והפלסטינים להחליט איזה עתיד הם רוצים. מדינה אחת? שתי מדינות? הם צריכים להחליט, לא אני, ולא אף אחד אחר. אילו היו הישראלים יכולים רק להבין שמעשי הם תוצאה של הסולידריות הבסיסית ביותר. ללא אלימות, הומניזם אמיתי.

במאמר לעיתון שוודי ב-2009, לעומת זאת, ראה מנקל את הדברים אחרת:

בשנת 1948... מדינת ישראל הכריזה על עצמאותה על אדמה כבושה. אין שום סיבה לקרוא לזה התערבות לגיטימית לפי החוק הבינלאומי. מה שקרה הוא שישראל פשוט השתלטה על אדמה פלסטינית... מה שיקרה בישראל הוא מה שקרה בדרום אפריקה בזמן משטר האפרטהייד. השאלה היא האם יהיה אפשר לאלף את הישראלים בינה כדי שיקבלו מרצון את קץ מדינת האפרטהייד שלהם... כל ישראלי וישראלית יצטרכו להחליט בעצמם אם הם מוכנים לוותר על זכויות היתר שלהם ולחיות במדינה פלסטינית. במהלך טיולי לא נתקלתי באנטישמיות. מה שראיתי הוא שנאה לכובש שהיא נורמלית ומובנת לגמרי. חשוב להבחין בין השתיים. מדינת ישראל יכולה לצפות רק לתבוסה... נפילת מערכת אפרטהייד מבישה זו היא הדבר היחיד העולה על הדעת.

שנה קודם לכן, בראיון לטלוויזיה בשוודיה, אמר מנקל:

המדינה הישראלית הוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה כאשר העם היהודי השבור החזיק בכל האסים שטופי הדם בידו... חשוב שאף פעם לא נשכח, שישראל הוקמה על בסיס כיבוש... איך יראה העתיד? כאן אני חושב שלא כל האנשים שנאספו כאן מסכימים. רבים, אולי רובם, סבורים שפתרון של שתי מדינות הוא הפתרון העתידי שיש ליישם כדי לפרק את המדינה הטרוריסטית הישראלית... החלופה שלי [לפתרון שתי מדינות] היא... מדינה שבה בחירות חופשיות יובילו לרוב, הערבים או הפלסטינים יגיעו לעמדה של כוח. אבל אלו שקודם דכאו אותם יזכו לזכויות אזרחיות מלאות, בלי זכויות יתר, במדינה.

כלומר, בעצם די ברור לו שאין צורך בסימן שאלה אם יש צורך במדינה אחת או שתיים. ברור שצריכה להיות מדינה אחת, פלסטינית.

אבל התובנות האסטרטגיות של מנקל אינן מיוחדות רק למזרח התיכון. בפסטיבל היי שנערך בבריטניה במאי 2011 הוא טען כי חלק גדול מהאשמה במצב האיום בזימבבואה נופל על שכמם של החקלאים הלבנים, שלא הקשיבו לעריץ מוגאבה כאשר זה דיבר איתם "בטוב."

מסקנה סופית? התחושה האישית שלי היא שמנקל אינו אנטישמי. יש כאן שילוב בין שמאלניות, צדקנות שוודית טיפוסית של 'אתה בחרתנו' ומנה לא מבוטלת של בורות. והוא גם קצת שקרן, כנראה. אבל זה בסדר, הוא סופר.

והשקרנית הקנדית
ומשמאלני בור, צדקני ואולי גם טיפה שקרן - אבל לא אנטישמי! - לשמאלנית בורה, צדקנית, אולי גם טיפה אוטו-אנטישמית ובעיקר, שקרנית גדולה. אני מדבר על נעמי קליין, כמובן.

הצלחתה המסחררת של נעמי קליין בעשור האחרון אינה מפתיעה. מדי עשור בעשורו צצים מיני קליינים המגישים לציבור תבן שמאלני שגור: שילוב של תיאוריות האימפריאליזם של לנין, כשהן מולבשות באופן כזה או אחר על רעיון היסוד של "המזימה הסודית": העשירים/הקפיטליסטים/היהודים/הפרידמניסטים משתמשים בטכניקות סודיות של רמאות בפוקר ושטיפת מוח כדי לגנוב לנו את הכסף. אבל הקליינים של העבר לא היו מוצלחים במיוחד. חלק מהם היו צרפתים, והיה קשה להבין אותם; אחרים היו הוגים רדיקלים ממזרח אירופה עם מבטא והמון ז'ז'ז' בשם; או שהם היו פסבדו-כלכלנים שכשהניעו את הראש מצד-לצד אפשר היה לשמוע בבירור קולות של ברגים משוחררים מסתובבים שם בפנים.

קליין היא המארז המושלם לשנות האלפיים. יש לה הכל: היא מדברת בשפה הנכונה, אבל באה מקנדה, ככה שברור שהיא לא אמריקנית מעצבנת; היא אישה נאה, ככה שאפשר להיות גם מתקדם וגם פמיניסט באוטו כרטיס ואי אפשר להגיד כל מיני דברים שאסור להגיד אבל בכל זאת חושבים בפנים כשאומרת אותם מישהי שנראית כמו ג'אבה מ"מלחמת הכוכבים"; היא יהודיה, ככה שאי-אפשר להגיד עליה שהיא אנטישמית; וחשוב מכל: אין לה מושג על מה היא מדברת—ובכך היא מספקת מקור הזדהות עמוק לקוראיה. השמאל חיכה שנים רבות למישהי שתדבר על דברים שהם לא מבינים בשפה שהם מבינים. אמנם גם היא לא מבינה את הדברים האלה, אבל זה אף פעם לא הפריע לאף אחד.

בעבר, הייתי תמים יותר. כשיצא הספר "דוקטרינת ההלם" בחנתי אחד הפרקים בספר ודי נדהמתי. הייתי מוכן לשיבושים והטעיות—יוהן נורברג כבר חשף (ראו סיכום וקישורים כאן) את מידת המופרכות של טיעוניה—אבל בפרק אחד מהספר אותו בחנתי בעיון היו כל־כך הרבה שיבושים בעניינים אלמנטריים של נתונים ותאריכים, עד שכל עיון נוסף היה חסר טעם. קליין לא כתבה ספר שיש בו אי-דיוקים: היא לקחה תיאוריה והתאימה את הנתונים אליה.

בכל זאת, קליין ממשיכה להיות שם חזק, במיוחד כשמראיין אותה מישהו, כמו יותם פלדמן, שבולע את כל הקשקושים שלה אחד-אחרי-השני. פלדמן, המתפעל מ"סגנונה העיתונאי הקולח" ומכך שקליין "מציעה תיאור פשוט ושווה לכל נפש של תהליכים פוליטיים מורכבים... [ואף ש]לעתים היא טווה... דוגמאות היסטוריות בתפרים גסים... ללא ספק מדובר בהזמנה לקריאה היסטורית רעננה וחדשנית." בגלל הרעננות, כנראה, הבחור לא ממצמץ גם כאשר קליין משקרת בעליל ("כשהייתי בצ'ילה בשנה שעברה, הלכתי לבקר באחד ממרכזי העינויים לשעבר, והמדריך שלי, שהיה ניצול של אותו מרכז, הראה לי על הקיר את התאריכים שבהם הוחמרו העינויים, אלו אותן התקופות שבהן האיצו את התוכנית הכלכלית.") וגם כאשר היא זורקת שמות ("אנשים האמינו לג'פרי סאקס (יועץ כלכלי מארצות הברית) שהם עומדים לחיות כמו הדמויות ב'שושלת'") שמבוססים על־כך שלמראיין אין מושג ירוק על־כך ג'פרי סאקס מייצג את ההפך הגמור ממה שנרמז שהוא מייצג.

אבל לא אמנות הג'וקסטפוזיציה, האינסיניואציה ושילוב של דמיון יוצר בעובדות הם העילה לכינוי "שקרנית," אלא דווקא פריט ביוגרפי מעניין אחד. אחד האירועים ה"מעצבים" בעברה של קליין, כך היא מספרת, היה מאמר שפרסמה בשנת 1990 בעיתון אוניברסיטאי. בביוגרפיה אוהדת מתואר האירוע כך (כנראה לפי ראיון שלה ב"גארדיין":

קליין... כתבה מאמר לעיתון סטודנטיאלי וטענה ש"לא רק שישראל צריכה לשים קץ לכיבוש עבור הפלסטינים, היא צריכה גם לשים קץ לכיבוש למען עמה, ובמיוחד הנשים שבו." אחרי שקיבלה איומים בפצצות היא הגיעה לפגישה של איגוד הסטודנטים היהודי, שכונס כדי לדון באופן בו יש להגיב למאמר שלה. כפי שהיא זוכרת זאת, "האישה שישבה לידי אמרה לי, 'אם אני אפגוש בנעמי קליין אני אהרוג אותה'. אז עמדתי ואמרתי, 'אני נעמי קליין, אני כתבתי את 'מקרבן למקרבן', ואני יהודית לא פחות מכל אחד מכם'. מעולם לא חשתי משהו כמו השקט שהשתרר בחדר אחר כך. הייתי בת 19, וזה הקשיח אותי."

מאמר ב-UNWatch חושף כי אין קשר של ממש בין התיאור הדרמטי של קליין למציאות. אגב כך, הוא חושף משהו יותר חשוב: המאמר המתון של קליין, שהתגובה לו הייתה כה קיצונית, היה, איך לומר, מאוד קלייני. וכך כתבה קליין הצעירה:

חינוך יהודי הוא חינוך של פחד. משנות בית הספר היסודי הראשונות מלמדים אותנו שהיהודים תמיד נרדפו וסבלו משנאה... השיא מגיע בכיתה ה' בטיול כיתה לתצוגת שואה. אלו תמונות של תאי הגזים, אלו אהילים עשויים מעור של יהודי, זה אתה.

כשאני מדברת על נושאים של שנאת נשים בתרבות הישראלית—על האלימות של חיילים ישראליים כלפי נשים פלסטיניות, על המקרים ההולכים ומחריפים של הכאה ואונס של נשים ישראליות על־ידי גברים ישראליים... רק יהודים אחרים רודפים אחרי, כפי שהם מגנים קולות רבים אחרים של אי־הסכמה בקהילתנו. אני מתבקשת להאמין שהארץ הזו שמשתיקה אותי גם תציל אותי. להפך, אני מבקשת שיצילו אותי מישראל.

היהודים ערכו את המעבר מקרבנות למקרבנים בקלות מחרידה. השירות הצבאי הוא חובה בישראל. זהו עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית.... כל גבר ישראלי בגילאים 18-21 משרת בצבא. הם לומדים את מנטליות המצור ולשנוא ערבים. השנאה הזו היא שנותנת משמעות לשנים האבודות האלה....

ההשפעה של האלימות בחייו של הזכר הישראלי על הנשים הישראליות מחריפה. עם החרפת האינתיפאדה, כך מחריפה גם האלימות בבתים הישראליים והדיווחים על אונס. בצבא, הכוח האלים שולט ודומה כי הוא מוחץ את הנשים הישראליות.

ההתפתחות המדאיגה ביותר בשינאת הנשים של הגברים הישראליים כלפי הנשים הישראליות היא משהו הידוע לנשים ישראליות כ"פורנוגרפיית שואה" בה תמונות של נשים רזות ליד תנורים, ראשי מקלחת, קרונות בקר וכדומה משמשים כדי למכור בגדים ומוצרים אחרים: "נשים יהודיות עוברות סקסואליזציה כקרבנות שואה כדי שלגברים הישראליים יהיה עם מה לאונן... הנושאים העיקריים הם אש, גז, רכבות, רזון חולני ומוות," כותבת אנדראה דבורקין ב"מיז מגזין" באוקטובר 1990.

אישה שהולכת לבדה בירושלים נהנית מהחופש לבחור מאיזה סוג של הטרדה היא תסבול, בהתאם לחלק העיר בו היא נמצאת. מצד אחד, היא יכולה לצפות לתקיפה מינית מילולית ואולי גם פיזית מגברים ישראליים המאמינים שאישה לבדה מזמינה אונס. מצד שני, ברבעים האורתודוקסיים של העיר, היא יכולה לצפות לסקילה מגברים ישראליים בגלל שהיא חושפת קצת יותר מדי את עצמה.

דברים מאלפים מכמה וכמה בחינות. קליין מתחילה את הסיפור בתיאור מזעזע למדי על טיול בכיתה ה', במהלכו הוצגו בפניה "אהילים עשויים מעור של יהודי." אהילים כאלו לא היו ולא נבראו, שכן מדובר באגדה אורבנית, אבל קליין לא רק שמלפפת טיול ממשי בתצוגה על השואה בפריטים נוספים פרי דמיונה, היא גם עצלנית מכדי לבדוק את אמיתות העובדות כאשר הן משרתות את מטרתה.

מכאן ממשיכה קליין לנתונים שלא היו ולא נבראו ("המקרים ההולכים ומחריפים של הכאה ואונס של נשים ישראליות על־ידי גברים ישראליים") לטענות המבהירות שאין לה מושג בכלכלה או בישראל ("השירות הצבאי [הוא] עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית") וממשיכה מכאן לתיאור ססגוני כזה: "שינאת הנשים של הגברים הישראליים כלפי הנשים הישראליות היא משהו הידוע לנשים ישראליות כ"פורנוגרפיית שואה" בה תמונות של נשים רזות ליד תנורים, ראשי מקלחת, קרונות בקר וכדומה משמשים כדי למכור בגדים ומוצרים אחרים: "נשים יהודיות עוברות סקסואליזציה כקרבנות שואה כדי שלגברים הישראליים יהיה עם מה לאונן... הנושאים העיקריים הם אש, גז, רכבות, רזון חולני ומוות," כותבת אנדראה דבורקין ב"מיז מגזין" באוקטובר 1990." הפסקה הזו מעוררת מחשבות. קליין מצטטת את דבורקין ישירות (מאמרה של דבורקין נמצא כאן), כמקור סמכא. דבורקין עצמה, בדרכה המבולבלת, הכליבה את ספרות ה"סטאלגים" משנות השישים עם גליונות של "מוניטין" מתקופת גוויעתו בסוף שנות השמונים (דבורקין משוכנעת שהוא היה אז המגזין המוביל בישראל), סיפורים מעיתון הפורנוגרפיה "בול" (שכבר נסגר אז), שברי נתונים ובעיקר פרטים שהמציאה, בהנחה (מדויקת) שאף אחד לא יבדוק. קליין, בתורה, מניחה אף היא שאף אחד לא יבדוק ולכן מכליבה פרטים שליקטה מכאן ומשם אצל דבורקין (בלי לתת קרדיט) לסיפור בדיוני. כמובן, אדם מישראל שיקרא את הדברים יגחך או ייגעל—אבל קליין הניחה שאף אחד כזה לא יקרא את מה שכתבה.

המאמר מביך ופתטי, וקליין ניסתה בהתמדה לברוא אותו מחדש כמיתוס מכונן. במקום מאמר גדוש שקרים, העתקות (תיאורי ישראל, הדמיוניים כשלעצמם, מועתקים מדבורקין) ובדיון יצקה קליין את הסיפור מחדש כמאמר מתון ושקול של ביקורת, שהתגובה ההיסטרית של היהודונים הביאה אותה לעמוד על שלה ולהתייצב מאחורי האמת שלה. הסיפור המורכב יותר—מורכב דווקא בגלל הפשטנות הבורה שהביאה אותה לכתיבת המאמר מלכתחילה—הוסב ל"תיאור פשוט ושווה לכל נפש [שטווה] דוגמאות היסטוריות בתפרים גסים..." קליין אינה הכותבת הראשונה שמעדיפה למסמס את הפרטים הקטנים לטובת סיפור טוב או, במקרה שלה, סיפור פחות טוב אך מחמיא יותר. היא גם לא הראשונה שעם השנים והחזרה האינסופית על פרטי הביוגרפיה שלה מוצאת את עצמה 'מגהצת' אותה כך שפרטים לא נוחים יוחלקו.

אבל זו גם לא הנקודה. מה שמעניין במאמר הנעורים הכושל של קליין אינו האופן בו היא ניסתה להציג אותו מאוחר יותר אלא המאמר כשלעצמו. אותם קווי בסיס—שימוש במידע שקרי, הטייה מכוונת, תחקיר עצל ומרושל ותיאוריות שאין להן הגיון פנימי—כל המאפיינים של "בלי לוגו" ו"דוקטרינת ההלם"—נמצאים גם כאן. קליין, במלים אחרות, נולדה שקרנית.
 
 
רשימת תגובות (11)
 
 
כמעט.
18/6/2011
נכתב על ידי אליסה

התחושה האישית שלי היא שמנקל אינו אנטישמי. יש כאן שילוב בין שמאלניות, צדקנות שוודית טיפוסית של 'אתה בחרתנו' ומנה לא מבוטלת של בורות.


לפני זמן לא רב מישהו פתר עבורי את תעלומת הקשר בין שמאלנות ואנטישמיות: המשותף שביניהן היא השנאה כלפי מצליחנים (ויהודים, כידוע, נתפסים ככאלה - אם בצדק, ואם לאו), שממנה נובע הרצון ליצור שוויון של תוצאות (בד"כ במסווה של יצירת שוויון הזדמנויות).
 
 
 
 
לאו דווקא שנאה... נראה לי שזה יותר עניין של תפיסה
18/6/2011
נכתב על ידי גיאק

עצמית. שמאלנים מהזן הזה הם פשוט מהפכני סלון שנהנים לחשוב על עצמם כרובין הוד או סופרמן. הם תמיד ימצבו עצמם בקולניות לצד הקולקטיב החלש- "עניים" או "פלסטינים" (או "נשים" או "מהגרים" וכו' וכו').
הצורך הפסיכולוגי הזה בשילוב עם בורות ויכולת ההיסק השטחית שמאפיינת את רוב בני האדם נותנת לנו את הסמולנות המודרנית.
 
 
 
 
יום אחד
18/6/2011
נכתב על ידי שאול

כשאשב לכתוב את ההיסטוריה העצובה של שקיעת השמאל, ממפעל אינטלקטואלי כביר ומהפכני, לתנועה זניחה ומשעממת, נעמי קליין תקבל שלושה פרקים פלוס שתי פסקאות בהקדמה.
 
 
 
 
been there, done that:
18/6/2011
נכתב על ידי שומר הלילה

http://www.amazon.com/Whats-Left-How-Lost-Its/dp/0007229704/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1308432178&sr=1-1
 
 
 
 
אה, ג'ונת'ן צ'ייט עושה את זה נהדר
18/6/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

מתקפה משמאל, עם שכל: http://www.tnr.com/article/books/dead-left
 
 
 
 
פרידמן VS קליין
21/6/2011
נכתב על ידי פורטנוי

http://www.youtube.com/watch?v=g2kTy7glZ9s
 
 
 
 
אפרופו
21/6/2011
נכתב על ידי שאול

האם העסקים לא משקיעים בגלל החשש ממי יודע מה הממשל יעשה, או שהם לא משקיעים בגלל ביקוש חלש?
אם כבר, נראה שהם פחות חוששים מבדרך כלל:
http://krugman.blogs.nytimes.com/2011/06/21/the-foo-theory-of-investment/

(אממ... לא לבעוט חזק מדי בצמיגים של הגרף הזה. אני לא בטוח שהוא יחזיק מעמד בפני חקירה באמת רצינית...)
 
 
 
 
הקומוניסטים מזדעזעים ממחירי חלב נמוכים
22/6/2011
נכתב על ידי יוסי

http://www.blacklabor.org/?p=12082
טוכולוסקי מוחה על מחירי חלב זולים באיחוד האירופי, ומשבח את המשק הבריא שלנו שבו המחירים יקרים
 
 
 
 
למה הסיפור בכלא בצ'ילה הוא בבירור שקר?
23/6/2011
נכתב על ידי דודי

 
 
 
 
עולמה של פינוקיוקליין
25/6/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

קליין טיילה בוילה גרימלדי והקיר שראתה הוא "קיר השמות," שעליו רשומים שמות 226 מכ-240 שנרצחו על־ידי המשטר (המשטר עינה כ-4,000 איש). השמות רשומים לפי שנים, ולא לפי תאריכים. מי שסיפר לה את סיפורו האישי הוא פדרו מאטה (Pedro Matta), שהיה כלוא שם במשך שנה.





יש כמה דיווחים די מפורטים על הסיורים שהוא עורך (לדוגמה כאן וכאן וכאן וכאן). פרטים נוספים, כאן.



אף אחד מהתיאורים האלו, חלקם מפורטים מאוד, אינו מזכיר את הקשר עליו מדבר מאטה, כביכול, בין השלבים בתוכנית הכלכלית למספר הנרצחים. ובכל זאת. הקיר מונה שמות רבים בשנים 1974, 1975 ו-1976. בשנת 1977 נמנה שם אחד ובשנת 1978 שם אחד נוסף. אין שמות מהשנים אחרי כן. איזו הקבלה ניתן למצוא כאן, חוץ מבעולם הפינוקיו של קליין?
 
 
 
 
הערה: סיפור האהילים איננו פיקציה, הם נעשו במחנה מיידאנק האיום.
22/2/2012
נכתב על ידי טל

הם נעשו על ידי אשת מפקד המחנה מעור של יהודים ואסירים אחרים שהומתו, שעליו יש קעקועים ייחודיים. היא אישית הייתה מפקחת שהעור יגיע אליה לעיבוד.

כיום כמדומני לא ניתן צפות בהם והם מוחזקים בגנזך של אחד המוזיאונים בגרמניה. אין זה סיפור אגדה - טענתה שהיא ראתה אותם -זה סיפור האגדה