המנטליות האנטי קפיטליסטית:
המאפיינים החברתיים של הקפיטליזם
  הלקוח הריבון

התכונה האופיינית לקפיטליזם המודרני היא ייצור המוני של טובין שנועדו לצריכה המונית. התוצאה היא נטיה לשיפור מתמיד ברמת החיים הממוצעת והתעשרות גוברת והולכת של רבים. הקפיטליזם הופך את ”האדם הפשוט“ מבן מעמד הפועלים ל”בורגני.“

בשוק של מדינה קפיטליסטית, האדם הפשוט הוא הצרכן הריבון, שהחלטתו לקנות או לא לקנות קובעת למעשה מה ייוצר ובאיזו איכות וכמות. חנויות ומפעלים המייצרים באופן בלעדי או בעיקר כדי לספק את הביקוש אצל אזרחים עשירים למוצרי יוקרה משחקים תפקיד משני בסביבה הכלכלית של כלכלת שוק. הם אינם מגיעים לגודלם של עסקים גדולים. עסקים גדולים מייצרים תמיד—ישירות או בעקיפין—לטובת ההמונים.

עלייתו של ההמון היא תמצית השינוי החברתי הקיצוני שהביאה המהפכה התעשייתית. אותם אנשים פשוטים שבכל הדורות שקדמו בהיסטוריה איכלסו את עדרי העבדים והצמיתים, העניים והקבצנים, הפכו לקהל הקונה, שעל חסדיו נאבקים אנשי העסקים. הם הלקוחות ”הצודקים תמיד,“ הפטרונים שלהם הכוח להפוך ספק עני לעשיר וספק עשיר לעני.

ברקמת החיים של כלכלת שוק שלא חובלה על ידי רופאי האליל בממשל ובפוליטיקה אין אצילים ואדונים השומרים על המונים כנועים וצייתנים, מלקטים מעשרות ומסים, וחוגגים להם בעוד האיכרים נאלצים להסתפק בפירורים. מערכת הרווח התעשרות לאותם אנשים שהצליחו במילוי רצונו של העם בדרך הטובה והזולה ביותר. העושר יכול להיווצר ולהצבר רק בשירות לקוחות. הקפיטליסטים מאבדים את הונם ברגע שהם כושלים בהשקעתו בתחומים המספקים את דרישות הציבור. במשאל העם היומיומי, שבו כל אגורה מעניקה זכות הצבעה הצרכנים קובעים מי יחזיק ומי יפעיל את המפעלים, החנויות והחוות. השליטה באמצעים החומריים של הייצור היא תוצר חברתי, הכפוף לאישור או ביטול האישור מצד הצרכן הריבון.

זוהי משמעות התפישה המודרנית של החירות. לכל אדם בוגר יש חירות לעצב את חייו בהתאם לתוכניותיו. הוא אינו כפוי לחיות בהתאם לתוכנית של רשות מתכננת האוכפת תוכנית ייחודית באמצעות המשטרה, היינו, מנגנון חברתי של כפייה. המגבלה לחירותו של הפרט אינה אלימות מצד אחרים או איום באלימות כזו, אלא המבנה הגופני שלו והמגבלות של המצאי המיוצר. ברור כי יכולתו של אדם לעצב את גורלו אינה יכולה לעולם לחרוג מהגבולות המכונים חוקי הטבע.

קביעות אלו אינן מצדיקות את החירות של הפרט מנקודת מבט של תקן מוחלט או מטאפיסי כלשהו. אין בהן שיפוט ביחס לתורות האופניות של חסידי הטוטליטריות, אם מ”ימין“ ואם מ”שמאל.“ הן אינן קובעות שההמונים טפשים או בורים מדי להבין מה ישרת בצורה המיטבית את צורכיהם ”האמיתיים“ ושיש להם צורך באפוטרופוס, הממשלה, כדי למנוע מהם לפגוע בעצמם. קביעות אלו גם אינן עוסקות בטענה שישנם על-אנוש מסוימים הפנויים למלא תפקיד אפוטרופסות זה.


הדחף לשיפור כלכלי

תחת הקפיטליזם האדם הפשוט טובל בתענוגות שבדורות קודמים לא היו ידועים כלל ולא היו נגישים אף לאנשים העשירים ביותר. אבל, כמובן, אותן מכוניות, טלויזיות ומקררים אינם הופכים את האדם למאושר. ברגע שרכש אותם, הוא יחוש מאושר יותר מאשר קודם. אבל ברגע שמשאלתו מתמלאת, מופיעות משאלות חדשות. זהו טבע האדם.

רק מעט אמריקנים מודעים לכך שארצם נהנית מרמת החיים הגבוהה בעולם וכי אורח חייו של האמריקני הממוצע נראה כחלום רחוק, מופלא ולא ניתן להשגה לרוב תושבי כדור הארץ שאינם חיים במדינות קפיטליסטיות. רוב האנשים נוטים לזלזל במה שיש להם ובמה שיכול להיות שלהם, ושואפים לאותם דברים שאינם נגישים להם. חבל לקונן על התיאבון שאינו יודע שבעה לעוד ועוד טובין. תיאבון זה הוא הדחף המוביל אדם בדרכו לשיפור מצבו הכלכלי. הסתפקות במה שיש או במה שניתן להשיג על נקלה והמנעות אדישה מנסיון לשפר את המצב החומרי אינה מעלה שיש לשבחה. גישה כזו דומה יותר להתנהגות חייתית מאשר להתנהגות סבירה של בני אדם. המאפיין המובהק ביותר של האדם הוא שהוא לעולם אינו חדל ממאמציו לשפר את רווחתו.

אך מאמצים אלו חייבים להתאים למטרה. הם חייבים להיות מותאמים להשגת הדבר שאליו חותרים. הבעיה עם רוב בני-דורנו אינה בכך שהם כמהים ליותר מוצרים אלא בכך שהם בוחרים באמצעים הלא נכונים להשיגם. הם מוטעים על ידי תורות כזב. הם מעדיפים מדיניות המנוגדת לתובנה הנכונה שלהם ביחס לאינטרסים החיוניים שלהם. חושיהם קהו מכדי לראות את התוצאות הבלתי נמנעות בטווח הארוך של התנהגותם והם מתמכרים לתוצאות בטווח הקצר. הם תומכים באמצעים שיביאו באופן לא-נמנע לעוני, להתפוררות שיתוף הפעולה החברתי לפי עקרון חלוקת העבודה, ולחזרה לברבריות.

יש רק אמצעי אחד לשיפור המצב החומרי של האנושות: האצת התמיכה של ההון במקביל לגידול באוכלוסיה. ככל שתגדל כמות ההון המושקע לעובד, כך ישתפרו המוצרים שייוצרו וייצרכו. זהו מה שהקפיטליזם, אותה שיטת רווח מגונה, הביא לעולם ומביא לעולם בכל יום מחדש. ובכל זאת, רוב הממשלות והמפלגות הפוליטיות היום להוטות להחריב שיטה זו.

מדוע הם מתעבים את הקפיטליזם כל–כך? מדוע בעודם מתענגים על הרווחה שהקפיטליזם העתיר על ראשם הם משגרים מבטים מתגעגעים ל”זמנים הטובים של פעם“ והתנאים העלובים של העובד הרוסי היום?


החברה המעמדית והקפיטליזם

לפני שנענה לשאלה זו, אנו חייבים להבליט באופן ברור יותר את המייחד את הקפיטליזם בהשוואה לחברה המעמדית.

מקובל להשוות את היזמים והקפיטליסטים בכלכלת השוק לאריסטוקרטים בחברה המעמדית. הבסיס להשוואה הוא העושר היחסי של שתי הקבוצות בהשוואה לתנאים הדחוקים יחסית של שאר האנשים. עם זאת, דבקות בהשוואה זו גורמת לנו לאי–הבנה ביחס להבדל המהותי שבין העושר האריסטוקרטי והעושר הקפיטליסטי ה”בורגני.“

עושרו של האריסטוקרט אינו תופעה שוּקית; היא אינה נוצרת מאספקת צורכיהם של צרכנים ואינה מושפעת מפעולה כלשהי מצד הציבור. היא נובעת ממעשה כיבוש או ממתנת ידו של כובש. היא יכולה להסתיים בעקבות הסרת חסותו של נותן חסות או באמצעות פינוי אלים מצד כובש אחר, או שהיא יכולה להתפוגג בענן של בזבוז אקסטרווגנטי. האדון הפיאודלי אינו משרת לקוחות וחסין מאי–שביעות רצונה של האוכלוסיה.

הייזם והקפיטליסט חייבים את עושרם לאנשים המאמצים את מוצריהם. הם מאבדים את עושרם בסופו של דבר ברגע שאנשים אחרים מחליפים אותם בשירות הצרכן באופן טוב או זול יותר.

אין זה מעניינו של מאמר זה לתאר את התנאים ההיסטוריים שיצרו את מוסדות הקסטה והמעמד, או חלוקות המשנה של עמים לקבוצות מורשות עם דרגות, זכויות, תארים, או תביעות חוקיות. הדבר החשוב היחידי מבחינתנו הוא העובדה ששימור מוסדות פיאודליים אלו סתר את המערכת הקפיטליסטית. ביטולם וכינון עקרון השוויון בפני החוק הסיר את המחסומים שמנעו מן האנושות להנות מכל אותם יתרונות שמערכת הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור והיוזמה הפרטית אפשרו.

בחברה המבוססת על דרגה, מעמד או קסטה, מעמדו של הפרט קבוע. הוא נולד למעמד מסויים, ומעמדו בחברה נקבע באופן קשיח באמצעות חוקים ומנהגים המעניקים לכל חבר מדרגתו זכויות וחובות מסויימות, או מניעות מסוימות. מזל טוב או רע במיוחד עשוי במקרים נדירים לגרום לפרט להתעלות לדרגה גבוהה יותר או לצנוע למעלה פחותה. אבל ככלל, מצבו של הפרט בדרגה או מעמד מסויים יכול להשתפר או להדרדר רק עם שינוי בתנאי החברים כולם. הפרט אינו אזרח של אומה; הוא חבר בשדרה (état, Stand) ומשתלב בגוף האומה רק באופן עקיף ורק באמצעות השדרה אליה הוא שייך. במגע עם אנשי מדינתו השייכים למעמד אחר, הוא אינו חש כבא בקהילתם. הוא מבחין רק בשסע המפריד אותו מהם מבחינה מעמדית. פירוד זה השתקף בשפה ובביגוד. תחת המשטר הישן (ancien régime) האריסטוקרטיה האירופאית העדיפה לדבר צרפתית. השדרה השלישית דיברה בשפת המקום, הורנקולר, ואילו העניים והאוכלוסיה העירונית והאיכרים דבקו בעגה, הז‘רגון והשפה המקומיים, שלעתים קרובות לא היו מובנים כלל למשכילים. המעמדות השונים התלבשו באופן שונה. איש לא כשל בזיהוי מעמדו של זר אותו ראה במקום כלשהו. הביקורת העיקרית שהועלתה נגד עקרון השוויון בפני החוק על ידי המתגעגעים לזמנים הטובים ההם הייתה שהשוויון מבטל את זכויות היתר הנלוות למעמד ודרג. הדבר גרם, הם אומרים, ל”אטומיזציה“ של החברה, ביטל את חלוקות המשנה ה”אורגניות“ שלה והפך את העם כולו לגוש ”אמורפי.“ ההמונים שולטים עתה, והחומרנות הפשטנית שלהם החליפה את הסטנדרטים הנעלים שמשלו בדורות הקודמים. הכסף מולך בכל. אנשים חסרי ערך נהנים מעושר ושפע, ואילו אנשים בעלי יכולת וערך מהלכים בידיים ריקות.

מביקורת זו משתמע כי תחת המשטר הישן התאפיינו האצילים בתכונותיהם הנעלות, וכי מעמדם והכנסותיהם נבעו מעליונות תרבותית ומוסרית. אין כמעט צורך להפריך את הבדיה הזו. גם בלי להציע שיפוטי–ערך, אין ההיסטוריון יכול להמנע מלומר שהאצולה הגבוהה במדינות אירופה הורכבה מצאצאיהם של אותם חיילים, חצרנים וקורטיזנות שבמאבקים הדתיים והחוקתיים של המאה השש–עשרה והשבע–עשרה היו נבונים מספיק לתמוך בצד המנצח.

אויביו של הקפיטליזם מן הצד השמרני וה”פרוגרסיבי“ חלוקים בדיעותיהם ביחס לערכים הישנים, אך שוררת ביניהם הסכמה בגינוי ערכי החברה הקפיטליסטית. מנקודת מבטם, בעלי העושר והיוקרה בחברה זו אינם הראויים לכך אלא חבורה פוחזת ובלתי–ראויה. שתי הקבוצות מעמידות פנים כאילו הן מבקשות למצוא שיטות הוגנות יותר של ”חלוקת“ העושר שנצבר בשיטות לא הוגנות, כביכול, בתקופת הלסה-פייר הקפיטליסטית.

איש לא טען כי תחת משטר קפיטליסטי ללא הפרעה המצליחים הם גם המוצלחים ביותר מנקודת המבט של ערך נצחי. הדמוקרטיה הקפיטליסטית של השוק אינה מעניקה לאנשים בהתאם לתכונותיהם, ערכם ומעלתם המוסרית ”האמיתית.“ שגשוגו של אדם אינו תלוי בתרומתו על פי עקרון ”מוחלט“ של צדק, אלא הערכה מצד האנשים שסביבו המיישמים ביחס אליו את אמת המידה של צורכיהם, רצונותיהם ומטרותיהם. זוהי משמעות המערכת הדמוקרטית של השוק. הצרכנים שולטים—היינו, ריבונים. הם רוצים שרצונם יסופק.

מליוני אנשים אוהבים לשתות פינקפיקה, משקה המיוצר ברחבי העולם על ידי חברת פינקפינקה. מליונים אוהבים ספרי בלשים, סרטי אימה, צהובונים, מלחמות שוורים, אגרוף, וויסקי, סיגריות, מסטיק. מליונים מצביעים עבור ממשלות הלהוטות להזדיין ולצאת למלחמה. היזמים המספקים בצורה הטובה והזולה ביותר את כל הדברים הנדרשים לסיפוק רצונם של האנשים מתעשרים. מה שחשוב במסגרת כלכלת השוק אינו שיפוט אקדמי של ערך, אלא ההערכות המופגנות בפועל ממש על ידי אנשים הבוחרים לקנות או לא לקנות.

למי שמקטר ומתלונן על כך שהשוק אינו הוגן אפשר לתת עצה אחת בלבד: אם אתה רוצה להתעשר, נסה לספק את רצונו של הציבור באמצעות יצירת משהו זול יותר או חביב יותר עליהם. נסה לייצר משקה טוב יותר מפינקפינקה באמצעות מהילת משקה אחר. השוויון בפני החוק מאפשר לך לקרוא תגר על כל מליונר. כלומר—בשוק שלא חובל על ידי הגבלות ממשלתיות—זו אשמתך אם לא הצלחת להדיח את מלך השוקולד מכסאו או להאפיל על כוכב הסרטים או אלוף העולם באגרוף.

אם אתה מעדיף לעסוק בכתיבת שירה או פילוסופיה ולא באגרוף או עיצוב אופנה, אתה חופשי לעשות כרצונך. במצב כזה, כמובן, ייתכן ולא תרוויח כסף כה רב כמו אלו המשרתים את רוב בני האדם. זהו חוק הדמוקרטיה הכלכלית של השוק. אלו המספקים את צרכיו של מיעוט זוכים רק למעט קולות—דולרים—בהשוואה לאלו המספקים את צרכיו של ההמון. בתחום עשיית הכסף, כוכב הסרטים עולה על הפילוסוף; יצרן הפינקפינקה עולה על מלחין הסימפוניות.

חשוב להבין כי ההזדמנות להתחרות על הפרסים שיש לחברה להציע היא מוסד חברתי. היא אינה יכולה להסיר או לסלק את האפליה הטבעית כנגד אנשים רבים. ההזדמנות אינה יכולה לשנות את העובדה שאנשים רבים נולדים חולים או הופכים נכים מאוחר יותר. הציוד הביולוגי שברשותו של אדם מגביל באופן קשיח את תחום פעולתו. המעמד של אלו שיש להם יכולת לחשוב מחשבות משלהם מופרד בבקע שלא ניתן לגשר מעליו ממעמדם של אלו שאינם מסוגלים לכך.

טינת השאיפה המתוסכלת

עתה נוכל לנסות להבין מדוע אנשים מתעבים את הקפיטליזם.

בחברה המבוססת על מעמד או קסטה, יכול הפרט לייחס את גורלו לתנאים המצויים מחוץ לשלטתו. הוא עבד משום שכוחות על-אנושיים וקובעי כל הקצו אותו למעמד של עבד. לא הוא גרם לכך, ואין שום סיבה להתבייש או להיות מושפל בשל כך. אשתו אינה מוצאת פגם במעמדו. אם היא תאמר לו: ”מדוע אינך דוכס? אם היית דוכס, הייתי דוכסית,“ הוא ישיב לה: ”אם הייתי נולד בנו של דוכס, לא הייתי מתחתן איתך, בת שפחה, אלא עם בתו של דוכס אחר; זו אשמתך שאינך דוכסית; מדוע לא בחרת את הוריך ביתר תבונה?“

פני הדברים שונים תחת משטר קפיטליסטי. כאן, מעמדם של הכל תלוי במעשיהם. מי ששאיפותיו לא באו על סיפוקן המלא יודע שהחמיץ הזדמנויות, שניסה ונמצא חסר בעיני עמיתיו. אם אשתו מבקרת אותו: ”מדוע אתה מרוויח רק שמונים דולר בשבוע? אם היית פיקח כמו חברך לשעבר, פול, היית הופך לאחראי משמרת ואני הייתי נהנית מחיים טובים יותר,“ הוא הופך מודע לנחיתותו הוא וחש מושפל.

החוּמרה המדוברת כל–כך של הקפיטליזם נובעת מן העובדה שהוא מתייחס לכל אחד בהתאם לתרומתו לרווחת הכלל. השפעתו השלטת של עקרון לאיש בהתאם להישגיו אינה מאפשרת לנו להמציא תרוצים לחסרונותינו האישיים. כל אחד יודע שישנם אנשים כמוהו שהצליחו במקום בו הוא נכשל. כל אחד יודע כי רבים מאלה שהוא מתקנא בהם התחילו מאותה נקודה כמוהו. חמור מכל, הוא יודע כי כל האנשים האחרים גם הם יודעים זאת. הוא קורא בעיניהם של אשתו וילדיו את הגינוי האילם: ”מדוע לא היית פיקח יותר?“ הוא רואה איך אנשים מעריצים את אלו שהצליחו יותר ממנו, ומביט בבוז וברחמים על כשלונו הוא.

מה שגורם לרבים להיות בלתי מאושרים תחת משטר קפיטליסטי הוא העובדה שהקפיטליזם מעניק לכל אחד את האפשרות להשיג את המעמד הרצוי ביותר, דבר הנגיש, כמובן, רק למעטים. כל מה שישיג אדם לעצמו אינו אלא צל חיוור של מה ששאף להשיג. לנגד עיניו עומדים תמיד האנשים שהצליחו במקום בו הוא נכשל. ישנם אחרים שעלו עליו ושכלפיהם הוא משמר, בתת–המודע שלו, תחושות נחיתות. כך מתייחס הקבצן לאדם שלו משרה קבועה, הפועל במפעל לאחראי-המשמרת, המנהל לסגן הנשיא, סגן הנשיא לנשיא, האיש המרוויח שלוש מאות אלף דולר למליונר, וכן הלאה. עצמאותו ושיווי המשקל המוסרי של כל אדם סובלים מול המחזה של אלו המוכיחים כי ברשותם יכולת רבה יותר. כולם מודעים לכשלונם וקוצר–ידם.

יוסטוס מוזר (Justus Möser) היה הראשון בשורה ארוכה של כותבים גרמנים שדחו את הרעיונות ”המערביים“ של ההארה ואת הפילוסופיה החברתית של הרציונליות, התועלתנות והלסה פייר, כמו גם את המדיניות שקידמו אסכולות חשיבה אלו. אחד הרעיונות החדשים שעוררו את זעמו של מוזר הייתה הדרישה שקידומם של קציני צבא ומשרתי ציבור יהיה תלוי ביכולתם ובמעלותיהם האישיות ולא בשושלתם ומוצאם האצילי, גילם ומשך שירותם. חיים בחברה שבה הצלחה תהיה תלויה באופן בלעדי במעלותיך האישיות, טוען מוזר, יהיו פשוט בלתי נסבלים. מטבע האדם הוא שהכל מעריכים הערכת–יתר את ערכם ואת המגיע להם. אם מעמדו של אדם בחיים יותנה בדבר שאינו מצויינותו שלו, אלו שישארו בתחתית הסולם יקבלו את מעמדם בכניעות ועדיין יוכלו לשמר את כבודם והערכתם העצמית. אך המצב יהיה שונה בתכלית אם מעמדו של אדם יהיה תלוי ביכולתו. במצב כזה, אלו שלא יצליחו יחושו עלבון והשפלה. שנאה ועוינות כנגד כל אלו שעלו עליהם תהיה התוצר ההכרחי.[*]

מערכת המחירים והשוק של הקפיטליזם היא כזו שבחברה היכולת והישגים קובעים את הצלחתו של אדם. תהא דעתנו על טינתו של מוזר כלפי עקרון היכולת, חייבים להודות שהוא צדק בתיאור אחת התוצאות הפסיכולוגיות שמחוללת החברה הקפיטליסטית. הוא הבין את תחושותיהם של אלו שנמנו ונמצאו חסרים.

כדי לנחם את עצמו ולשקם את הערכתו העצמית, אדם שכשל בחברה הקפיטליסטית מחפש שעיר לעזאזל. הוא מנסה לשכנע את עצמו שהוא לא נכשל בגלל חולשה שלו. הוא לא פחות מבריק, יעיל וחרוץ מאלו המאפילים עליו. לרוע המזל, הסדר החברתי הזידוני של דורנו אינו מעניק את התגמול הראוי לאנשים הראויים ביותר; הוא ממליך את הבלתי הגונים, חסרי-המצפון, הרמאים, הנוכלים, הנצלנים, ה”אינדבידואליסטים הבלתי–מרוסנים.“ הוא נכשל, בסך הכל, בגלל שהיה ישר. הוא היה הגון מדי מכדי להשתמש בתעלולים הנאלחים שיריביו המצליחים עשו בהם שימוש כדי להצליח. בחברה הקפיטליסטית, אדם חייב לבחור בין דבקות במעלות טובות ובעוני מחד, וחטאים ועושר מאידך. הוא עצמו, תודה לאל, בחר באפשרות הראשונה ודחה את השנייה.

חיפוש כזה אחר שעיר לעזאזל הוא גישתם של אנשים החיים תחת סדר חברתי המתייחס לכולם בהתאם לתרומתם לרווחת הכלל, ושלפיכך כל אדם בו הוא שבונה את הונו. בחברה כזו, כל חבר ששאיפותיו לא סופקו במלואן נוטר למזלו של מי שהצליח יותר ממנו. הטיפש מפגין תחושות אלו בקללות ובהשמצות. המתוחכמים יותר אינם עוסקים בעלבונות זולים. הם מעדנים את שנאתם לפילוסופיה, פילוסופיית האנטי-קפיטליזם, כדי להשתיק את הקול הפנימי המספר להם שכשלונם הוא אשמתם ואשמתם בלבד. הפנטיות שלהם בהגנה על ביקורת הקפיטליזם שלהם נובעת מן העובדה שהם נאבקים במודעות שלהם עצמם בכך שהביקורת כוזבת.

הסבל הנובע משאיפות שתוסכלו טיפוסי לאנשים החיים בחברה שבה יש שוויון בפני החוק. הוא אינו נגרם מהשוויון בפני החוק עצמו, אלא מן העובדה שבחברה של שוויון בפני החוק אי השוויון בין בני אדם ביחס ליכולתם השכלית, כוח הרצון שלהם ויכולתם ליישמם הופך גלוי. הפער שבין מה שאתה ומה שהשגת לבין מה שאתה חושב שאתה ומה שאתה חושב שיכולת להשיג נחשף באופן נטול רחמים. חלומות בהקיץ על עולם ”הוגן“ שבו יזכה אדם ליחס בהתאם ל”ערכו האמיתי“ הוא מפלטם של אלו הנגועים בהיעדר הכרה עצמית.

טינת האינטלקטואלים

האדם הפשוט אינו נהנה בדרך כלל מהזדמנות לבוא במגע עם אנשים שהצליחו יותר ממנו. הוא נע במעגלים של אנשים פשוטים אחרים. הוא אינו פוגש בבוס שלו בנסיבות חברתיות. הוא אינו לומד מנסיון אישי אילו תכונות ויכולות שונות יש לייזם או למנהל להצלחה בשירות צרכיהם של צרכנים. קנאתו והטינה שהיא מעוררת אינן מכוונות ישירות כנגד אנשים חיים בשר ודם אלא כנגד הפשטה חיוורת כמו ”ההנהלה,“ ”בעלי ההון“ או ”וול סטריט.“ לא ניתן לתעב צל חיוור כזה באותה מידה של מרירות המלווה מישהו הפוגש במצליחים מדי יום.

המצב שונה אצל אנשים שתעסוקתם הייחודית או קשרי המשפחה שלהם מביאים אותם במגע אישי עם הזוכים בפרסים שלדעתם היו מגיעים דווקא להם. אצל אלו, התחושה של שאיפה שתוסכלה הופכת חריפה במיוחד, משום שהיא מניבה שנאה של אנשים חיים וקונקרטיים. הם מתעבים את הקפיטליזם משום שהוא נתן לאנשים אחרים את המעמד שהם עצמם שאפו לו.

כזהו מצבם של אותם אנשים המכונים בהכללה ”אינטלקטואלים.“ קחו למשל את הרופאים. שגרת היומיום והנסיון הופכים כל רופא מודע לעובדה שישנה הירארכיה בדירוגם של כל הרופאים בהתאם ליכולתם והישגיהם. אלו הבולטים יותר ממנו, אלו ששיטותיהם וחידושיהם שׂוּמה עליו ללמוד ולתרגל כדי להשאר מעודכן, כל אלו היו עמיתיו ללימודים בבית הספר לרפואה. הם שירתו עמו כסטז'רים, ניגשו עמו לפגישות באגודות הרפואיות. הוא פוגש בהם לצד מיטתם של חולים ובהתכנסויות חברתיות. חלק מהם הם חבריו האישיים או קרוביו, וכולם נוהגים בו בנימוס רב ופונים אליו כעמית יקר. אבל הם מתנשאים מעליו בהערכת הציבור ולעתים קרובות גם בגובה הכנסתם. הם השיגו אותו ושייכים למעמד אחר. כאשר הוא משווה עצמו איתם, הוא חש מושפל. אבל הוא חייב להשגיח על עצמו בקפידה, שלא יחושו בטינתו ובקנאתו. אפילו רמז קל לתחושות כאלו ייחשב להתנהגות בלתי מנומסת ויגרום לאובדן הערכה כלפיו בעיני האחרים. הוא חייב לבלוע את ייסוריו ולהפנות את זעמו כלפי קורבן חלופי. הוא מאשים את הארגון הכלכלי בחברה, את המערכת הקפיטליסטית הזדונית. אלמלא משל בכיפה המשטר המעוות הזה, יכולתו וכשרונו, להטו והישגיו היו מביאים לו את התמורה שהוא ראוי לה.

מצב עניינים דומה קיים אצל רבים מבין עורכי–הדין והמורים, האמנים והשחקנים, הכותבים והעיתונאים, האדריכלים והמדענים, המהנדסים והכימאים. כולם חשים מתוסכלים בגלל רוגזם על עמית שעלה לגדולה, חבריו ומלחכי פנכתו. טינתם הופכת עמוקה יותר דווקא בגלל אותם קודים של התנהגות מקצועית ואתיקה העוטים צעיף של חברות וקולגיאליות על–פני מציאות שבה מתקיימת תחרות.

כדי להבין את איבתם של האינטלקטואל לקפיטליזם, חייבים להבין כי בעיניו מערכת זו מתגלמת בקבוצה מוגדרת של עמיתים שהוא נוטר טינה להצלחתם ובהם הוא רואה אחראים לתסכול שאיפותיו מרחיקות הלכת. האיבה העזה שלו לקפיטליזם היא פשוט מסווה לשנאתו ל”עמיתיו“ המצליחים.

הדעה הקדומה האנטי-קפיטליסטית של אינטלקטואלים אמריקנים

הדעה–הקדומה האנטי-קפיטליסטית של אינטלקטואלים אינה תופעה המוגבלת למדינה אחת או לכמה מדינות בודדות. אבל היא נפוצה יותר ומרירה יותר בארצות–הברית בהשוואה למדינות אירופה. כדי להסביר עובדה מפתיעה למדי זו חייבים להתמודד עם מה שמכונה ”החברה“ או, בצרפתית, le monde (העולם).

באירופה, ”החברה“ כוללת את כל האישים הבולטים בתחומים שונים של פעילות. אנשי מדינה ומנהיגי פרלמנט, ראשי מחלקות שונות בשירות הציבור, מו"לים ועורכים של העיתונים והמגזינים הבולטים, כותבים מובילים, מדענים, אמנים, שחקנים, מוזיקאים, מהנדסים, עורכי דין ורופאים, יחד עם אנשי עסקים בולטים וצאצאי משפחות אצולה נחשבים לחברה הטובה. הם באים במגע זה עם זה בארוחות ערב ובמסיבות תה, אירועי צדקה ובזארים, בלילות גאלה ואירועי חנוכה; הם מבקרים באותן מסעדות, מלונות ומקומות נופש. כשהם נפגשים, הם נהנים משיחה על ענייני אינטלקט, צורת מגע חברתי שפותחה לראשונה באיטליה של הרנסאנס ושוכללה בסלונים הפריזאיים ומאוחר יותר חוקתה על ידי ”החברה“ בכל הערים החשובות של מערב ומרכז אירופה. רעיונות ואידאולוגיות חדשות מוצאות מענה בהתכנסויות חברתיות אלו לפני שהן מתחילות להשפיע על מעגלים רחבים יותר. לא ניתן לעסוק בהסטוריה של האמנות והספרות במאה התשע–עשרה בלי לנתח את התפקיד ש”החברה“ שחקה בעידוד או דחיה של הגיבורים הראשיים בסיפורן.

הגישה לחברה האירופית פתוחה בפני כל מי שמצטיין בתחום כלשהו. ייתכן וקל יותר לאנשים ממוצא אצולתי או עשירים מאוד לעשות זאת בהשוואה לאנשים פשוטים בעלי הכנסה צנועה. אך עושר ותארים אינם מעניקים לחבר בחברה זו את המעמד והיוקרה המהווים פרס על הצטיינות אישית. הכוכבים של הסלונים בפריז אינם מליונרים אלא חברי האקדמיה הצרפתית (Académie Française). האינטלקטואלים שולטים והאחרים לפחות מזייפים עניין ער בנושאים אינטלקטואלים.

חברה במובן זה זרה לאמריקנים. מה שמכונה ”החברה“ בארצות הברית מורכב כמעט באופן בלעדי מהמשפחות העשירות ביותר. יש שיח מוגבל מאוד בין אנשי העסקים המצליחים והכותבים, היוצרים והמדענים הבולטים של האומה. הרשומים במרשם החברתי (Social Register) אינם נפגשים באופן חברתי עם מעצבי דעת הקהל ובעלי הרעיונות שיקבעו את עתיד האומה. כאשר הם נפגשים ואינם משחקים קלפים, הם מרכלים על אנשים אחרים ומדברים על ספורט יותר מאשר על ענייני תרבות. אבל גם אלו שאינם נרתעים מקריאה רואים בכותבים, מדענים ואמנים אנשים שאין להם עניין להתרועע עמם. יש פער כמעט לא ניתן לגישור בין ”החברה“ לאינטלקטואלים.

ניתן להסביר את היווצרות המצב הזה באופן היסטורי. אבל הסבר כזה אינו משנה את העובדות. הוא גם לא יכול לסלק או להמעיט את הטינה שרוחשים אינטלקטואלים לבוז שחשים כלפיהם חברי ”החברה.“ סופרים ומדענים אמריקניים נוטים להתייחס לאיש העסקים העשיר כברברי, אדם העסוק באופן בלעדי בכסף. הפרופסור בז לתורם הכספים לאוניברסיטה המעוניין יותר בקבוצת הכדורגל-האמריקני של האוניברסיטה מאשר בהישגים סכולסטיים. הוא חש עלבון כאשר הוא לומד כי מאמן קבוצת הכדורגל נהנה משכר גבוה יותר מפרופסור בולט לפילוסופיה. האיש שמחקריו תרמו לפיתוח שיטות ייצור חדשות שונא את איש העסקים המעוניין רק בערך הכספי של עבודת המחקר שלו. יש משמעות רבה לעבודה שמספר כה גדול של חוקרים בתחום הרפואה באמריקה מגלים אהדה לסוציאליזם או לקומוניזם. מאחר והם אינם מבינים בכלכלה ורואים כי המרצים לכלכלה גם הם מתנגדים למה שהם מכנים בבוז מערכת הרווח, לא ניתן לצפות מהם לגישה אחרת.

אם קבוצה של אנשים מבודדת עצמה משאר האומה, במיוחד ממנהיגיה האינטלקטואליים, באופן שבו עושה זאת ”החברה הגבוהה“ האמריקנית, הם הופכים באופן בלתי נמנע למטרה לביקורת עויינת למדי מצד אלו שלא הוכנסו לתוך החברה הזו. הגישה האקסקלוסיביסטית של עשירי אמריקה הפכה אותם במובן מסויים למנודים. הם עשויים למצוא גאווה יהירה בייחודם. מה שהם אינם רואים הוא שהבידוד מרצון שלהם מבודד אותם ומטפח עוינות הגורמת לאינטלקטואלים לתמוך במדיניות אנטי-קפיטליסטית.

טינת עובדי הצווארון הלבן

לצד הטינה האופיינית לאנשים אחרים ביחס לקפיטליזם, עובדי הצווארון הלבן נגועים בשתי מחלות נוספות הייחודיות להם.

העובד היושב מאחרי שולחן וכותב מלים ומספרים על נייר נוטה להעריך הערכת–יתר את עבודתו. כמו מנהלו, גם הוא כותב וקורא מה שאנשים אחרים כתבו ומדבר ישירות או בטלפון עם אנשים אחרים. הוא מדמיין לעצמו ביהירות שהוא שייך לאליטה הניהולית ומשווה את משימותיו לאלו של הבוס. כ”עובד שכל“ הוא מתבונן ביהירות מלמעלה על עובדי הכפיים שידיהם מלוכלכות ומזוהמות. הוא נזעם כאשר הוא נוכח לדעת שרבים מאותם עובדים זוכים לשכר גבוה משלו וזוכים לכבוד רב ממנו. כמה חבל, הוא חושב, שהקפיטליזם אינו מעריך את עבודתו ”האינטלקטואלית“ בהתאם לערכה ”האמיתית“ ומאמץ את העבודה הירודה של ”הבלתי משכילים.“

באימוץ רעיונות אטביסטים כאלו ביחס לחשיבות העבודה המשרדית ועבודת הכפיים, עובד הצווארון הלבן עוצם עיניו להערכה המציאותית של המצב. הוא אינו מבחין בכך שעבודתו הפקידותית כוללת ביצוע משימות שגרתיות הדורשות רק הכשרה מועטה, בעוד שעובדי הכפיים שבהם הוא מקנא הם מכונאים וטכנאים מיומנים היודעים איך לטפל במכונות מורכבות של התעשיה המודרנית. אי הבנה זו של מצב העניינים מסגירה את היעדר התובנה וכוח ההגיון של הפקיד.

מצד שני, הפקיד, כמו בעלי מקצוע אחרים, בא במגע שוטף עם האנשים שהצליחו טוב ממנו. הוא רואה חלק מהעובדים שהחלו יחד עמו באותה רמה מפתחים את הקריירה שלהם בתוך המשרד בעוד הוא נותר בתחתית הסולם. רק אתמול ישב פול ליד אותו שולחן. היום פול חשוב יותר ומקבל שכר טוב יותר. ובכל זאת, הוא חושב, הרי פול נחות ממני בכל מובן. אם כן, הוא מסיק, פול הצליח להתקדם בזכות טריקים מלוכלכים ותעלולים שמקדמים אדם בעבודתו רק במערכת הלא הוגנת של הקפיטליזם, שכל הספרים והעיתונים, כל המלומדים והפוליטיקאים מגנים כשורש כל רע.

הביטוי הקלאסי של האשליה העצמית של הפקיד והאמונה שלו כי משרתו הנמוכה היא חלק מהפעילות הייזמית ודומה לעבודת מנהליו נמצאת בתיאור של לנין של ”השליטה בייצור ובהפצה“ הנמצאת במאמר הפופולרי ביותר שלו. לנין עצמו ורוב חבריו הקושרים לא למדו שום דבר מעולם על פעולת כלכלת השוק ואפילו לא רצו ללמוד. כל מה שהם ידעו על הקפיטליזם היה שמרקס תיאר אותו כדבר הרע ביותר בעולם. הם היו מהפכנים מקצועיים. המקור היחיד להכנסה, מבחינתם, היו קרנות המפלגה שניזונו מתרומות מרצון ולעתים קרובות שלא מרצון—באמצעות כפייה—דרך דמי חבר במפלגה ובאמצעות ”הפקעות“ אלימות. אבל לפני שנת 1917, כגולים במערב ובמרכז אירופה, חלק מהחברים עסקו לעתים במשרות נחותות-דרג בחברות עסקיות. הייתה זו ההתנסות שלהם—התנסותם של פקידים הממלאים טפסים, מעתיקים מכתבים וממלאים רשימות מלאי בספרים ובתיקים—שסיפקה ללנין את כל המידע שנדרש לו להבין את הפעילות הייזמית.

לנין מבחין בצורה נכונה בין עבודתם של היזמים מחד וזו של ”בעלי ההשכלה המדעית, המהנדסים, האגרונומים, וכן הלאה“ מאידך. מומחים וטכנולוגים אלו הם בעיקר מבצעי הוראות. הם מצייתים תחת הקפיטליזם לקפיטליסטים; הם מצייתים תחת הסוציאליזם ל”פועלים החמושים.“ התפקיד של הקפיטליסטים והיזמים שונה; לפי לנין, תפקיד זה הוא ”השליטה בייצור ובהפצה, בעבודה ובמוצרים.“ משימות היזמים והקפיטליסטים הן למעשה קביעת המטרות שלטובתן גורמי הייצור יועסקו כדי לשרת באופן המיטבי את צורכי הצרכנים, כלומר, לקבוע מה צריך לייצר, באיזו כמות הוא ייוצר ובאיזו איכות. עם זאת, זו אינה המשמעות שמקשר לנין למונח ”שליטה.“ כמרקסיסט, הוא אינו מודע לבעיות של ניהול פעולות ייצור במערכת עם ארגון חברתי כלשהו: המצאי המוגבל באורח בלתי נמנע של גורמי ייצור, אי הוודאות ביחס לתנאים עתידיים שעבורם צריך לייצר, וההכרח בבחירת אפשרות מסויימת שהפרעתה להשגת המטרות היא הפחותה ביותר מתוך מגוון רחב של שיטות טכנולוגיות המתאימות להשגת המטרות, כלומר, שיטה שבה עלות הייצור היא הנמוכה ביותר. אין שום התייחסות לעניינים אלו בכתביהם של מרקס ואנגלס. מה שלמד לנין אודות עסקים מסיפורי עמיתיו שישבו לפרקים במשרדים היה שהדרישה היא רק לכתוב המון ניירות, חשבונות ומכתבים. אשר על כן, הוא הכריז כי ”ניהול חשבונות ושליטה“ הם הדברים החשובים ביותר בארגון ותיקון תפקודה של החברה. אבל ”ניהול חשבונות ושליטה,“ הוא אומר, כבר הגיעו ”לפישוט מרבי על ידי הקפיטליזם, כך שהפכו לפעולות פשוטות של צפיה, רישום והוצאת חשבוניות, דבר שכל אדם היודע לקרוא ולכתוב ויודע ארבע פעולות חשבון יכול לעשות.“[**]

זוהי הפילוסופיה של פקיד התיקיה בכל הדרה.

טינת ”האחיינים“

בשוק שלא נפגע מהתערבות כוחות חיצוניים, התהליך הנוטה להעביר שליטה על גורמי הייצור לידי האנשים היעילים ביותר אינו פוסק לעולם. ברגע שאדם או חברה מתחילים להתרשל במאמציהם לענות בדרך הטובה ביותר על הצרכים הדחופים ביותר או שאינם עונים בצורה הולמת על צורכי הצרכן, מתחיל תהליך של התפוגגות העושר שנצבר בתקופת ההצלחה הקודמת. לעתים קרובות התפוגגות עושר זו מתחילה כבר בימי חייו של אותו איש עסקים שיצר אותה, כאשר חיוניותו, האנרגיה שלו ותושייתו נחלשים עם הזמן, והעייפות, המחלות ויכולתו להתאים את עצמו לניהול עסקים במבנה משתנה בהתמדה של השוק מתפוגגים. לעתים קרובות יותר עצלנותם של יורשיו היא שגורמת לבזבוז מה שהותיר אחריו. אם צאצאיו הישירים אינם שוקעים למרות בטלנותם וקהותם ונותרים בעלי הון, הם חייבים את המשך שגשוגם למוסדות ולצעדים פוליטיים שהוכתבו על ידי נטיות אנטי-קפיטליסטיות. הם פורשים מן השוק שבו אין אפשרות לשמר עושר שנצבר אלא באמצעות השגתו מחדש בכל יום בתחרות קשה עם כולם, חברות קיימות ועסקים חדשים קטנים. באמצעות קניית אגרות חוב ממשלתיות הם מתחבאים תחת כנפי הממשלה המבטיחה לשמור אותם מכל סכנה בשוק שבה הפסדיהם יהיו העונש על אי-יעילות.[***]

עם זאת, ישנן משפחות שבהן היכולות הבולטות הנדרשות להצלחה יזמית עוברות מדור לדור. אחד או שניים מבניו או נכדיו או אפילו ניניו של המייסד משתווים או אפילו עולים על אבותיהם. עושרו של המייסד אינו מתפוגג אלא ממשיך לצמוח.

מקרים כאלו אינם נפוצים, כמובן. הם מושכים תשומת לב לא רק בגלל נדירותם, אלא גם בגלל העובדה שאנשים היודעים כיצד להגדיל את העסק שירשו נהנים מיוקרה כפולה, ההערכה לאבותיהם וזו המופנית כלפיהם. ”בני אצולה“ כאלו, כפי שהם מכונים לעתים על–ידי אנשים המתעלמים מההבדל בין חברה מעמדית וחברה קפיטליסטית, משלבים לעתים קרובות באישיותם נוהג וטעם מעודן עם מיומנותו של איש העסקים החרוץ. חלק מהם שייך לעשירי המדינה או אפילו לייזמים הגדולים בעולם.

מצבם של אותם עשירים מועטים, בני אותן משפחות ”אצולה“ הוא זה שעלינו לבחון כדי להסביר תופעה המשחקת תפקיד חשוב בתעמולה ובמנגנון האנטי-קפיטליסטי המודרני.

אפילו באותן משפחות בנות–מזל, האיכויות הנדרשות לניהול מוצלח של עסק גדול אינן עוברות בירושה לכל הבנים והנכדים. ככלל, רק אחד מהם או לכל היותר שניים מכל דור נהנים מיכולות אלו. במצב כזה, הישרדותו של ההון המשפחתי והעסקים המשפחתיים תלויה בכך שניהול העניינים יופקד בידיו של אותו חבר או שני חברים במשפחה, ואילו כל שאר החברים יהפכו למקבלי קצבה מההכנסות. השיטה הנבחרת לביצוע הסדר כזה משתנה ממדינה למדינה, בהתאם להסדרים המיוחדים שבחוק הלאומי והמקומי. התוצאה הסופית, מכל מקום, זהה תמיד. המשפחה מתפצלת לשתי קטגוריות—אלו המנהלים את העסקים ואלו שאינם מנהלים את העסקים.

הקטגוריה השנייה כוללת אנשים הקרובים לאלו השייכים לקטגוריה הראשונה, אותם נכנה הבוסים. הם אחים, אחיינים ודודנים של הבוסים, לעתים קרובות אחיותיהם, אלמנות גיסיהם, דודניותיהם ואחייניותיהם, וכן הלאה. נכנה אותם כאן האחיינים.

האחיינים שואבים את הכנסותיהם מהחברה. אבל הם אינם שותפים לחיי העסק ואינם יודעים דבר על הבעיות הניצבות בפני הייזם. הם גדלו בבתי–ספר פרטיים אופנתיים שהאווירה בהם הייתה מלאה בוז לרווחים כספיים גסים. חלק מהם מבלים את זמנם במועדוני לילה ואתרי בידור אחרים, מהמרים, חוגגים ומבלים ומשתעשעים עם פילגשים. אחרים מעסיקים עצמם באופן חובבני בציור, כתיבה או אמנויות אחרות. דהיינו, רובם הם אנשים בטלים ממעש וחסרי–תועלת.

נכון שישנם יוצאים מן הכלל, וכי הישגיהם של אותם יוצאים מן הכלל בקבוצת האחיינים מטים את הכף מול השערוריות הנובעות מהתנהגותם של נערי–שעשועים ובזבזנים. רבים מהכותבים, החוקרים והמדינאים הבולטים ביותר היו ”ג'נטלמנים נטולי עיסוק“ כאל.“ חופשיים מההכרח להרוויח את לחמם בעיסוק רווחי ועצמאיים מטובתם של אלו המכורים לדיעה–קדומה, הם הפכו להוגי רעיונות חדשים. אחרים, בהיעדר השראה, הפכו למצנאטים של אמנים שבלי הסיוע הכספי ותמיכה לא היו מסוגלים להשיג את שהשיגו. תפקידם של אותם בעלי ממון בהתפתחות האיטלקטואלית והפוליטית בבריטניה כבר הודגש על ידי היסטוריונים רבים. המיליה שבו חיו ומצאו תמיכה כותבים ואמנים במאה התשע–עשרה בצרפת היה le monde, ”החברה.“

עם זאת, אנו עוסקים כאן לא בחטאיהם של נערי–השעשועים או בהצטיינותה של קבוצה אחרת של בעלי ממון. עיסוקנו הוא באותו חלק מקבוצת האחיינים שעסק בהפצת התורות המכוונות להרס כלכלת השוק.

אחיינים רבים מאמינים כי נעשה להם עוול בגלל ההסדרים השולטים ביחס הכספי בינם לבין הבוסים והחברה המשפחתית. אם נעשו ההסדרים על פי צוואת האב או הסב, או בהסכם שעליו חתמו הם עצמם, הם עדיין חושבים שהם מקבלים מעט מדי והבוסים מקבלים הרבה מדי. הם אינם מכירים את אופי העסק והשוק ולכן הם משוכנעים, כמו מרקס, כי ההון ”מפיק רווחים“ באופן אוטומטי. הם אינם רואים כל סיבה מדוע אותם חברים במשפחה האחראים לניהול העסק ירוויחו יותר מהם. הם אינם נבונים דיים להעריך נכונה את משמעותו של גליון מאזן ודוחות רווח והפסד ולכן חושדים כי כל פעולה של הבוס היא נסיון מרושע לרמות אותם ולגזול מהם את זכותיותיהם. הם רבים עם הבוסים ללא הפסק.

אין זה מדהים לגלות כי הבוסים מאבדים את קור רוחם. הם גאים בהצלחתם להתגבר על כל המכשולים שהציבו בפניהם הממשלה ואיגודי העובדים. הם מודעים לעובדה שבלי יעילותם ולהטם הייתה החברה סוטה ממסלולה או שהמשפחה הייתה נאלצת למכור אותה. הם מאמינים כי האחיינים צריכים להכיר במעלותיהם וסבורים כי תלונותיהם של אלו הן חצופות ומכעיסות.

המריבה המשפחתית בין הבוסים והאחיינים נוגעת רק לחברי החמולה. אבל היא בעלת חשיבות כללית כאשר האחיינים, כדי להרגיז את הבוסים, מצטרפים למחנה האנטי-קפיטליסטי ומספקים מימון לסוגים שונים של פעולות ”מתקדמות.“ האחיינים נלהבים לתמוך בשביתות, אפילו במפעלים שמהם הם מפיקים את הכנסותיהם.[****] עובדה ידועה היא כי רוב המגזינים ה”מתקדמים“ ורבים מהעיתונים ה”מתקדמים“ תלויים כמעט לחלוטין במענקים הנדיבים הניתנים להם. אותם אחיינים מעניקים לאוניברסיטאות, מכללות ומוסדות מתקדמים מענקים עבור ”מחקר חברתי“ ומממנים סוגים שונים של פעילויות של המפלגה הקומוניסטית. כ”סוציאליסטים של סלון“ ו”בולשביקים מהפנטהאוז“ הם משחקים תפקיד חשוב ב”צבא הפרולטרי“ הנאבק ”במערכת האיומה של הקפיטליזם.“

הקומוניזם של ברודווי והוליווד

אנשים רבים שהקפיטליזם העניק להם הכנסה נאה ורווחה כמהים לבידור. הקהלים ממלאים את התיאטראות ובתי–הקולנוע. יש כסף בעסקי השעשועים. שחקנים ומחזאים פופולריים נהנים מהכנסה בת שש ספרות. הם חיים בארמונות עם משרתים ובריכות שחייה. אי אפשר לראות בהם ”אסירי הרעב.“ ולמרות זאת, הוליווד וברודווי, המרכזים הידועים בכל העולם של תעשיית הבידור, רוויים בקומוניזם. כותבים ושחקנים הם בין התומכים הגדולים ביותר של הסובייטיזם.

נעשו מספר נסיונות להסביר את התופעה הזו. ברוב הפירושים יש גרעין של אמת. עם זאת, כולם מתעלמים מהמניע המרכזי הדוחף את אלופי הבמה והמסך אל בין שורות המהפכנים.

במשטר הקפיטליסטי, הצלחה חומרית תלויה בהערכת הישגיו של אדם מצד הצרכן הריבון. במובן זה אין שוני בין השירותים הניתנים על ידי הייצרן ואלו הניתנים על ידי מפיק, שחקן או מחזאי. אך המודעות לתלות זו הופכת את האנשים בעסקי השעשועים חרדים הרבה יותר מאלו המספקים ללקוחות מוצרים מוחשיים. יצרני מוצרים מוחשיים יודעי כי המוצרים שלהם נרכזים בגלל תכונות פיסיות מסויימות. הם יכולים לצפות כי הציבור ימשיך לרצות מוצרים אלו כל עוד אין מוצר טוב או זול יותר בשוק, משום שאין זה סביר כי הצרכים שמוצרים אלו מספקים ישתנו בעתיד הקרוב. מצב השוק עבור טובין אלו ניתן במידה מסויימת לחיזוי על ידי יזם אינטליגנטי. הם יכולים ברממה מסויימת של וודאות לצפות אל העתיד.

בתחום הבידור פני הדברים שונים. אנשים כמהים לשעשוע משום שהם משועממים. ואין דבר המייגע אותם כמו בידור שאותו הם כבר מכירים. תמצית תעשיית הבידור היא גיוון. הקהל מריע לדברים חדשים, מפתיעים ובלתי צפויים, נעדר עקביות ולא ניתן לחיזוי. הוא סולד היום ממה שהעריץ אתמול. איל הון של הבמה או המסך חייב לחשוש תמיד מהפכפכות לב קהלו. הוא קם עשיר ומפורסם בוקר אחד ועשוי להשכח למחרת. הוא יודע היטב כי הוא תלוי לחלוטין בגחמותיו של הקהל הצמא לבידור. הוא חרד תמיד. כמו הבנאי במחזהו של איבסן, הוא חושש מזרים חדשים, אותם צעירים שיחליפו אותו בלב הקהל.

ברור כי אין הקלה למצוקתם של אנשי הבמה. על כן, הם נאחזים בקש. קומוניזם, חושבים חלק מהם, הוא ישועתי. האין זו מערכת ההופכת את כל האנשים למאושרים? האם אין אנשים חשובים המצהירים כי כל הרעות שבעולם נגרמות על–ידי קפיטליזם והקומוניזם ימחה אותם? האם אין הם עצמם אנשים עמלים, עמיתיהם של כל העמלים בעולם?

ניתן להניח בוודאות מה כי אין קומוניסט בהוליווד או ברודווי שחקר את כתביו של מחבר סוציאליסטי כלשהו, ועוד פחות מזה ביצע ניתוח רציני של כלכלת השוק. אבל עובדה זו עצמה היא זו הנותנת לנערות הזוהר, הרקדניות והזמרים, הכותבים והמפיקים של קומדיות, סרטים ושירים, אותה אשליה מוזרה שבעייתם המסוימת מאוד תעלם ברגע ש”יופקעו“ המפקיעים. ישנם אנשים המאשימים את הקפיטליזם במטופשות ובגסות של מוצרים רבים בתעשיית הבידור.

אין צורך לפתח נקודה זו. אבל ראוי לזכור כי אין מילייה אמריקני אחר הנלהב יותר לאמץ את הקומוניזם מאשר אלו השותפים להפקת אותם סרטים ומחזות מטופשים. כאשר היסטוריון עתידי יחקור חומרים אלו, שטיין מעניק להם חשיבות רבה, הוא לא ישכח לציין את התפקיד שאמן הסטריפטיז המפורסם בעולם שיחק בתנועה הרדיקלית האמריקנית.[*****]

הערות
* Möser, ''No Promotion According to Merit'', first published 1772. (Justus Möser’s ''Sämmtliche Werke'', ed. B. R. Abeken, Berlin, 1842, Vol. II, pp. 187–191.)
** Cf. Lenin, ''State and Revolution'' (Little Lenin Library, No. 14, published by International Publishers, New York), pp. 83–84.
*** באירופה הייתה, עד לפני זמן לא רב, הזדמנות נוספת להבטיח את ההון מפני רשלנותם ופזרנותם של הבעלים. עושר שנרכש בשוק ניתן להשקעה באחוזות קרקעיות שמכסים והסדרים חוקיים אחרים הגנו מפני תחרות מצד גורמים חיצוניים. הורשת קרקעות בבריטניה והסדרי הורשה אחרים כפי שהתקיימו באירופה גופא מנעו מן הבעלים להפטר מהקרקע למען האינטרסים של יורשיו.
**** לימוזינות עם נהגים במדי–שרד נוהגות גבירות לשורת השובתים, לעתים בשביתה כנגד עסקים שסייעו לשלם עבור אותן לימוזינות.“ Eugene Lyons, ''The Red Decade'', New York, 1941, p. 186. (Italics mine.)
***** Cf. Eugene Lyons, l.c., p. 293.


חלקי הספר
 
 
רשימת תגובות (3)
 
 
(מותר להגיב כאן?)
29/7/2009
נכתב על ידי ישראל

קודם כל, כל הכבוד על עבודת התרגום. בהיר וקולח.

יכול להיות שיש לי חוסר הבנה שנובע מאנאכרוניזם, אבל כל החלק הראשון של הפרק נראה לי כמו טיעון "איש קש" אחד ארוך. מי מהמבקרים של הקיפטליזם שואף להחזרת הפיאודליזם? יש מישהו שברצינות מבקש להחזיר את האריסטוקרטיה הקלאסית?

בנוסף, לא הבנתי איך ניתן לטעון שהאינטלקטואלים האמריקאיים שונאים את הקפיטליזם כי הם מנותקים מהעשירים, כאשר כמה פסקאות קודם לכן מוסבר שהאינטלקטואלים שונאים את העשירים כי הם באים במגע קרוב איתם, יותר מאשר "האדם הפשוט". (גם לא ברור לי מי זה האדם הפשוט שלא בא במגע עם עשירים).
 
 
 
 
חלק נכון
10/10/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

אכן, חלקים בביקורת (שנכתבה לפני חצי יובל) אינם עדכניים לרטוריקה של היום.

לגבי עניין האינטלקטואלים: מיזס אומר כי האינטלקטואלים באים במגע עם העשירים, בניגוד לאדם הפשוט שאינו נמצא במגע ישיר עמם, שכן הם סובבים בחוגים דומים. לכן, המגע הקרוב (לדוגמה, בכנסים, בוועידות, באירועים חברתיים, בהתרמות, וכו') מוליד קנאה ועוינות יותר מאשר ניתוק מוחלט.

וסליחה שהגבתי כה באיחור.
 
 
 
 
הסיבה שששחקנים נוטים להיות בשמאל שונה לחלוטין
26/10/2010
נכתב על ידי יוסי

שחקנים ואמנים נדרשים ליכולות רגשיות גבוהות בעבודתם, בדרך כלל. שחקן עם מימיקה גרועה לא יגיע רחוק (מקסימום, אם יש לו המון המון שרירים, הוא יתמנה בסוף למושל קליפורניה ויהיה רפובליקני).
יש איזשהו דיכוי של התפתחות יכולות רגשיות ושכליות, לטעמי האישי במנגנון של התמחות. כמו מנגנון ההתמחות בכלכלת שוק.
בכל אופן, שחקנים רוצים להאמין שיש איזה פתרון פשוט לבעיית הפערים בין עניים לעשירים, וכן הלאה והלאה, כי יש להם רגשות עזים בעניין. לעומת זאת, חשיבה אנליטית היא לא הצד החזק שלהם,
ולכן הם לא באמת מבינים מה משמעות כל הדברים שהם מטיפים אליהם ואיך הם לא מסתדרים לוגית.
למעשה, לדעתי האישית, צריך יכולת אנליטית מפותחת מאוד כדי להבין ולהיות מוכן להחזיק ברעיון שלמעשה העשייה היא הבעיה ושהמחלה (העוני) מוחמרת מאוד ע"י תרופה לא מתאימה, ושבעצם עדיף שלא לעשות שום דבר. זה רעיון קשה לתפיסה כמעט כמו, נניח, מספרים מדומים.