זמנים מסוכנים ומעשים מטופשים
  זמנים מסוכנים מולידים מעשי טיפשות מסוכנים. עם התקרבות המועד בו צריך הקונגרס לאשר (או לא לאשר) את העלאת תקרת החוב של ארצות־הברית (למעוניינים בפרטים, כתבתי על כך ב"מעריב") נשמעים קולות במחנה הדמוקרטי-ליברלי הקוראים לאובמה לעקוף את הקונגרס ולעשות שימוש בסעיף 4 של התיקון ה-14 לחוקה כדי לעקוף את הצורך באישור של הקונגרס להעלאת תקרת החוב.

סעיף 4 לתיקון קובע כי "תקפותו של החוב הציבורי של ארצות־הברית... לא תועמד בספק." בחסות אמירה זו מבקשים התומכים בעקיפת הקונגרס לעקוף גם את הקביעה בחלק א', סעיף 8 לחוקה עצמה, המעניק לקונגרס ולו לבדו את הסמכות "ללוות כספים בשמה של של ארצות־הברית." האמירה בחוקה לא הייתה סתמית, כמובן, היא כוונה באופן מפורש להעניק את היכולת ללוות כספים בשמה של ארצות־הברית לקונגרס ולמנוע יכולת זו, באופן מפורש לא פחות, מהזרוע המבצעת ומהנשיא. הכוח הזה, כפי שלמדו האמריקנים מהמאבקים הממושכים בין המלך לפרלמנט באנגליה, חיוני כדי לבקר את כוח השררה, והוא הפך אחד העיקרים הבולטים ברעיון הפרדת הרשויות בארצות־הברית. זאת ועוד, צו נשיאותי—הדרך של הנשיא לעקוף את חוק תקרת החוב—אינו יכול לבטל חקיקה של הקונגרס. רק הקונגרס רשאי לעשות זאת.

גם ברמה המעשית העניין בעייתי. צו נשיאותי של אובמה יתיר לבנק הפדרלי להנפיק אגרות חוב מתוקף הצו, אך בלי אישור של הקונגרס. אגרות חוב כאלו יסבלו מאותן בעיות של ריבית גבוהה ודירוג אשראי בעייתי. האם קוני אגרות חוב יסכימו לרכוש איגרת שתקפותה עומדת בספק?

אבל זמנים מסוכנים מולידים מעשי טיפשות מסוכנים. כבר בחודש יוני החלו כמה סנטורים וחברי בית נבחרים בכירים לשקול שימוש בתיקון ה-14. כמה מהם סברו כי מדובר באפשרות "מרתקת." סנטור בכיר כצ'אק שומר מניו יורק סבר כי היא "ראויה לעיון." עם התקרב ה-2 באוגוסט, התגבר גם העניין של הדמוקרטים בתיקון. הסנטורית ברברה בוקסר מקליפורניה, והסנטור ברני סנדרס מוורמונט ואנשי בית הנבחרים ג'יימס קלייבורן מדרום קרוליינה וג'ון לרסן מקונטיקט אימצו את הטענה כי סעיף 4 בתיקון ה־14 הוא "נצרת אבטחה" מיוחדת למקרים בהם הקונגרס אינו נענה לרצון הנשיא ו"עלינו לשלם את חובותינו."

גם הנשיא אובמה שקל זאת:



"דיברתי עם עורכי הדין שלי," הוא מספר לקהל במפגש "כיכר העיר" באוניברסיטת מרילנד (בערך בדקה 26), "הם לא השתכנעו שזה טיעון מנצח [השימוש בתיקון ה-14] והם לא השתכנעו... אבל אני חש אהדה להשקפתך שזה יהיה קל יותר אם הייתי יכול לעשות את זה לגמרי לבדי... אבל לא ככה הדמוקרטיה שלנו עובדת. וכפי שאמרתי, אמריקנים החליטו על ממשלה מפוצלת (divided government). אני עומד לטעון בעד העמדה שלדעתי יש לנו חזון טוב יותר למען המדינה. בינתיים, חובה עלינו לעשות את עבודתנו." (תעתיק מלא של הדברים)

למרות ההכרזה של הנשיא כי עורכי הדין שלו "לא השתכנעו שזה טיעון מנצח" המסר היה דווקא הפוך. הסנטימנט הבסיסי שהעביר הנשיא היה שהפרדת הרשויות היא משהו המנוגד לחזון שלו וכי אכן היה נוח יותר אילו היו הסמכויות האלו מסורות בידו. אובמה גם עשה צעד נוסף, מחוכם לכאורה, בטענתו כי ניתן "להתעלם מכלל תקרת החוב הזה, שהוא צעד מעוגן בחוק, אבל אינו חלק מהחוקה." בכך ניסה אובמה לטעון כי השאלה האמיתית היא האם התיקון ה-14 אכן מספק לו סמכות; ולהציג את כלל תקרת החוב כמשהו שאינו קשור לחוקה. הקביעה האחרונה נכונה, כמובן, אלא שהנושא שבדיון אינו תקרת החוב אלא הסמכות של הנשיא אל מול סמכות הקונגרס ללוות כספים.

ספק אם ניתן יהיה לשכנע את בית המשפט העליון בארצות־הברית בטיעון קלוש כזה, המבוסס על התחכמות פשטנית (גם אם עזרא קליין, במאמר מוטה להפליא, כהרגלו, סבור שדווקא כן). החוקה האמריקנית נידונה ומפורשת בבית־המשפט יותר ממאתיים שנה, והגילוי המפתיע של "ניסוח סודי" שמאפשר לנשיא להתעלם מחלוקת הסמכויות של הרשויות לא היה משכנע אפילו את בית־הדין לתעבורה בסמולוויל—אבל כל זה לא כל־כך משנה: זמנים מסוכנים מולידים מעשי טיפשות מסוכנים.

כדי לסבר את אוזנו של הציבור, נבחר לינקולן. כלומר, הנשיא לינקולן מת מזמן, אבל עתה מועלית גופתו מאוב כדי לתת תימוכין לכך שבזמנים מסוכנים יש לפעול באופן נועז. חבר בית הנבחרים קלייבורן השווה את הצו הנשיאותי שבחסותו יעלה אובמה את תקרת החוב בהתעלם מהקונגרס לצו הנשיאותי לשחרור העבדים של לינקולן. ג'ון ב' ג'אדיס ב"דה ניו רפבליק" מעלה טיעון דומה:

אובמה ניצב עתה מול משבר באיחוד (union). במהלך ארבעת העשורים האחרונים המפלגה הרפובליקנית הפכה מאופוזיציה נאמנה למפלגה מורדת המזלזלת בחוק כאשר היא הרוב, ומאיימת בהפרעת הסדר כאשר היא במיעוט... התקדים האמריקני למפלגה הרפובליקנית של היום הוא הדמוקרטים של לפני מלחמת האזרחים בראשון ג'ון קלהון, שאיימו לבטל, או להתעלם מהחקיקה הפדרלית לה התנגדו, ומאוחר יותר הובילו את המאבק לפרוש מארצות הברית על נושא העבדות....

אם אובמה יעשה זאת, הוא עלול להתייצב אל מול בית־משפט עליון עוין, ממש כמו שהשעיית הביאס קורפוס של לינקולן עוררה את זעמו של השופט העליון רוג'ר טאני בשנת 1861. אבל, בהתחשב במשחק המסוכן שהמפלגה הרפובליקנית משחקת, זה סיכון שכדאי לנוטלו.

ה'תסריט' כאן פשוט ובעצם עוקף באופן כללי את הנושא החוקתי: תנועת מסיבת התה המטורפת בחרה נציגים מטורפים, שאינם מוכנים להתפשר ולכן הנשיא רשאי ואף מוכרח, כדי למנוע אסון, לאכוף את שלטונו בצו.

מאחורי ה'תסריט' מסתתרת בהלה. חסידו של אובמה, ג'ו קליין מ"טיים מגזין," לדוגמה, נשמע היסטרי ממש ואילו מאמרי המערכת של ה"וושינגטון פוסט" נשמעו מודאגים כמעט באותה מידה.

בשורש הבהלה לא ניצב דווקא החשש משמיטת חובות או פשיטת רגל של ארצות־הברית. רבים מודעים לכך שהדבר כבר קרה בפועל. החשש גם אינו ממצב בו הנשיא יהפוך לבובה ביד הקונגרס, כשהסמכויות המרכזיות שלו נלקחות ממנו ומועברות לשליטת בתי הנבחרים. בדיוק כדבר הזה אירע בשנת 1994, בתקופת כהונת קלינטון, כשבבחירות הביניים זכו הרפובליקנים לרוב ולמעשה ניטרלו את קלינטון לשארית תקופת כהונתו.

אלא שלקלינטון זה לא הזיק. הוא השכיל—בתבונתו הפוליטית ובהבנתו את הקונגרס—להימנע ממצב בו הוא נגרר אחר האירועים שלא מרצונו. להיפך, הוא התייצב בחזית הריסון התקציבי, חתם בחגיגיות על התקנות והצווים הנדרשים, נבחר לכהונה שנייה והיום הריסון והעודף התקציבי שבתקופת כהונתו השנייה—אותה יוזמה רפובליקנית לריסון תקציבי—מוצגים כהישג המרכזי של תקופת כהונתו.

ולאובמה זה דווקא מזיק. שינויי הדעה שלו, חששו מהתמודדות פנים-אל-פנים, והניהול המגושם ולעתים ילדותי ("שלחו מסר לחבר הקונגרס שלכם") של המשבר הכו בו קשות. עוד ב-13 ביולי היה שיעור התומכים בו גדול מאלו שאינם (לפי ממוצע "ריל קליר פוליטיקס") ובתוך קצת יותר משבועיים נוצר פער שלילי של 4.9 אחוז—קרוב מאוד לשיאי חוסר הפופולריות שקדמו לבחירות הביניים בנובמבר 2010.

התנהגותו של אובמה הולידה אכזבה עמוקה, שנגעה אפילו באוהדיו. החסיד המושבע, ביל מאהר גס הרוח, הביע את אכזבתו מהנשיא. "אני לא יודע מה מסתובב אצלו בראש," הוא אמר:

Visit msnbc.com for breaking news, world news, and news about the economy


בשיחה מעניינת ב-MSNBC, מעוזו של הליברליזם בארצות־הברית, סיפר המנחה כי משיחות שלא לציטוט ולא לייחוס עם חברי בית־נבחרים דמוקרטיים עלתה הקביעה הברורה: הוא לא מנהיג. הוא נעלם ומתאייד כשיש צורך במנהיגות:

Visit msnbc.com for breaking news, world news, and news about the economy


פגי נונן מ"וול סטריט ג'ורנל" מיצתה את התחושה הכללית כך:

וכך כשלונו במאבק על תקרת החוב. הוא לא היה רציני, אלא רק ערמומי—וערמומיות אינה מספיקה. הוא עסק בדמגוגיה—לא יהיו תשלומי ביטוח לאומי—עד שהבלוף כאן נחשף, ואז המשיך בנאומי הבטחות בחירות מטופשים. הוא גרם לשמרנים להרים גבות בתמיהה: הם היו מסוגלים להציג טיעונים טובים ומשכנעים יותר לטובת הליברלים... מאשר אובמה. הוא לא העלה שום תוכנית. במשבר הזה הוא היה רק תחמני. ואף אחד לא אוהב תחמנות, אף אחד לא מכבד אותה.

וכך הוא מפסיד בקרב שבו היו לו כוחות עדיפים—הנשיאות, הסנאט האמריקני. ואגב כך נחשף שאויביו העניקו לו הרבה יותר מדי מעטה מיסטי. הוא אינו השטן, חיזר או סוציאליסט. הוא סתם מפסידן. וזאת אמריקה, וכאן אף אחד לא אוהב מפסידנים.


נוכח תחושה כזו, אפילו השימוש בקלף הגזע (העולה לפרקים, וגם לאחרונה) אינו ממש משכנע. וודאי שיש נימה גזענית בדיון בכללו—ברור לכל כי 60 אחוזי הצבעה של לבנים נגד אובמה ב-2008 והצבעה של יותר מ-90 אחוז מהשחורים עבורו לא נבעה רק מטיעונים כי אם גם מהפיגמנטציה השונה של המועמדים. באופן דומה, ברור למדי כי אובמה זוכה ליחס מזלזל יותר, שיש בו נימה גזענית חבויה, בהשוואה למועמדים אחרים. הדגש ששמים דוברים שחורים על "היעדר כבוד" אינו נובע מרצונם לחקות נבחרי עם ממוצא מזרחי בישראל אלא מהעובדה שאובמה, כמוהו כנבחרים ממוצא מזרחי בישראל, אכן זוכה לפחות כבוד.

אבל לא בגלל זה הוא נתפש ונשפט כנשיא חלש. אובמה נתפש כנשיא חלש כי הוא כזה. הוא אינו זוכה לכבוד ראוי, כי הוא מתעקש לא לנהוג בכבוד ראוי באחרים. לדוגמה, האמירה שלו כי הוא מתכוון "לזמן" את ראשי הקונגרס לפגישה. "אמרתי להם שאני רוצה לראות אותם כאן ב-11:00 בבוקר." בארצות־הברית (ובכל דמוקרטיה אמיתית) הנשיא אינו יכול "לזמן" את ראשי הרשות המחוקקת. הוא ראש הרשות המבצעת ומעמדה של זו אינו נישא מזה של ראשי הרשויות האחרות.

וחולשתו של אובמה גורמת להחרפת הדיון. יש היום חברי בית־נבחרים דמוקרטיים הקוראים לאובמה לנהוג כדיקטטור ואף מדברים, לעת עתה בלשון מעורפלת, על־כך שיש לערוך "שימוע" ל"קיצונים מהימין". אמירות כאלו הן סממן של היסטריה. זמנים מסוכנים מולידים מעשי טיפשות מסוכנים, ואין להוציא מחשבון שאובמה אכן ימעד באופן פטאלי כאן.

אם אכן תועלה תקרת החוב בצו נשיאותי—ויהיו הנימוקים אשר יהיו—ההשלכות עלולות להיות קשות. קשה לראות איך יוכל אובמה לשמר על צידו נתח ראוי מהמצביעים ה"עצמאיים" כאשר הוא נוקט צעד כה בוטה, ובריחה של המצביעים העצמאיים עלולה להוביל לצעדים קשים עוד יותר מצידו ולדינמיקה שתציף אל פני השטח את ה"טמפרמט הדיקטטורי" המפעפע בגזרות שונות של הליברליזם האמריקני.

וכמה דברים קטנים
  • אתר קומיקס עברי חביב. לא מצחיק במיוחד, אבל נוגה.
  • שקר או אמת? אתר מעניין הבוחן את מידת האמת בהצהרות של פוליטיקאים.
  • למי שלא קרא, אחד המאמרים המעניינים והחשובים של התקופה האחרונה: כשלונו של אל גור, חלק ראשון, חלק שני וחלק שלישי.
  •  
     
    רשימת תגובות (32)
     
     
    אם גזע היה גורם בבחירתו של אובמה
    30/7/2011
    נכתב על ידי אליסה

    (והוא אכן היה), אז זה התבטא בעיקר בדפוס ההצבעה של השחורים עצמם - כלומר, גזענות "הפוכה", כלומר, הנטייה להצביע עבור אובמה בעיקר כי הוא שחור. זה שמקורה של גזענות הפוכה זו, באופן חלקי, בגזענות ה"מסורתית" ההיסטורית (של לבנים נגד שחורים), זה כבר סיפור אחר. בכל אופן, הנושא הזה הוא הרבה יותר מעמדי מאשר גזעי.
     
     
     
     
    בנוסף, כמובן,
    30/7/2011
    נכתב על ידי אליסה

    יש הגזענות ההפוכה של הלבנים שהצביעו עבור אובמה כדי להזדהות עם השחורים ו/או להרגיש מתקדמים, נאורים ובלתי גזעניים.

    בקיצור, אם אובמה לא היה שחור, אני בטוחה שבחיים לא היינו שומעים עליו.
     
     
     
     
    למה שלא ילאימו את אפל ויסגרו עניין?
    30/7/2011
    נכתב על ידי אליס

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4102031,00.html
     
     
     
     
    אליס, גוטווין היה שם לפניך
    30/7/2011
    נכתב על ידי שומר הלילה

    http://www.themarker.com/misc/1.563199
     
     
     
     
    אורי, זוהי קצת הצגת שווא של MSNBC
    30/7/2011
    נכתב על ידי שומר הלילה

    MSNBC הוא אכן מעוז הליברליזם, אבל מורנינג ג'ו היא תוכנית שמרנית להפליא (ג'ו סקרבורו המנחה היה חבר בית הנבחרים מטעם המפלגה הרפובליקנית)
     
     
     
     
    לא הבנתי
    30/7/2011
    נכתב על ידי פצי

    א.
    איך מ"תקפותו של החוב הציבורי של ארצות־הברית לא תועמד בספק"
    יוצא "בסמכות הנשיא להתעלם מתקרת החוב באמצעות צו"?
    ב.
    האם הרפובליקנים דוחים את הפרשנות הזאת לחלוטין היא שהם מכירים בה באופן כללי וטוענים שהשימוש בסמכות הזאת צריך להיות נדיר מאוד?
     
     
     
     
    שומר הלילה, לא בדיוק (לגבי סקרבורו)
    31/7/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    הוא הרבה יותר מרכז. אבל אתה צודק שהגדרתו כשמאל אינה מדויקת. אשאיר את אי-הדיוק שלי כאן לדראון עולם.
     
     
     
     
    לפצי
    31/7/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לפצי,

    לפי הגיונם של התומכים אם התיקון ה-14 מתיר לנקוט כל צעד נדרש כדי לוודא שתקפותו של החוב (ובין השאר, או בעיקר, החזרו) לא יועמדו בספק, כי אז יוצא שצו נשיאותי שיבטיח זאת הוא מסקנה הגיונית.

    הרפובליקנים דוחים את הפרשנות הזו לחלוטין. באופן כללי, כל משא ומתן מתנהל תמיד בצל פתרון הקצה. לדוגמה, אם אני נכנס לחנות ושואל למחירו של מוצר, המשא ומתן מתנהל לפי תנאי הקצה בו אני אומר שזה יקר לי מדי והולך משם. כך כאן, אם הנשיא יכול להשתמש באמצעי הזה במקרה קצה, אין לו שום עניין בפשרה
     
     
     
     
    שאלה למתמצאים (אורי?)
    31/7/2011
    נכתב על ידי אליסה

    איפה הכי קל לבדוק מהו בדיוק תקציב המדינה ואיך הוא מתחלק (בטחון, בריאות, חינוך וכו')?
     
     
     
     
    לוח 10.7 מדי שנה בשנתון הסטטיסטי לישראל
    31/7/2011
    נכתב על ידי שאול

    http://cbs.gov.il/shnaton61/st10_07.pdf

     
     
     
     
    תודה רבה שאול.
    31/7/2011
    נכתב על ידי אליסה

    עוד שאלה: מה זה 'שירותים כלכליים'?
     
     
     
     
    ועוד אחת:
    1/8/2011
    נכתב על ידי אליסה

    איפה אפשר לראות איזה חלק מתקציב החינוך הולך לחרדים?
     
     
     
     
    תשובות חלקיות ולא מספקות
    1/8/2011
    נכתב על ידי שאול

    א. שירותים כלכליים: את יכולה לקרוא את ההגדרות בפרק ההגדרות בתחילת כל חלק של השנתון הסטטיסטי. אני לא זוכר אוף דה טופ אוף מי הד מה זה.

    ב. קשה מאוד. אפילו אם תגשי לנתוני משרד החינוך (ולא ידוע לי איפה איפשר למצוא אותם, אם בכלל, אונליין), לא כל הכסף שהולך לישיבות למיניהן הוא ממשרד החינוך. חלק מגיע ממשרדים אחרים כמו משרד הרווחה. אז - קשה לדעת מספר מדויק. אם מישהו מכיר מקור אמין לנושא, גם אני אשמח לקרוא.
     
     
     
     
    שאלה כללית לאורי וחברים
    1/8/2011
    נכתב על ידי גרי

    האם ארצות הברית, יפן ורוב מדינות האיחוד האירופי יפשטו רגל במהלך העשור הנוכחי?
     
     
     
     
    שוב תודה, שאול.
    1/8/2011
    נכתב על ידי אליסה

    לגבי החרדים, כמובן שהייתי צריכה לשאול גם לגבי חלקם בתקציב הרווחה - ומן הסתם הייתי מקבלת תשובה דומה? יש למישהו לפחות הערכה גסה?
     
     
     
     
    יוון כבר כמעט בטוח שכן. ארה"ב ויפן - כנראה שלא.
    1/8/2011
    נכתב על ידי שאול

    http://press.princeton.edu/titles/8973.html

    נדמה לי שהמקור שנחשב להכי מוסמך בנושא זה הצמד הזה. לכן, קודם כל הספר הזה הוא ה-סיכום של תלאותיהן של ממשלות וחובותיהן. שנית - כל מה שהצמד הזה כתב מאז. בפרט, הם מעלים אפשרות של financial repression, שזה שלל של רגולציה שפועלת למעשה כדרך עדינה לא לשלם את חובותיך. תגגל אותם בסקולר. הם מאד מעניינים.

    באופן כללי, ממשלות אף פעם לא לגמרי פשוט מתעלמות מהחוב ומתחילות מחדש. זה אף פעם לא המקרה. מדודבר בדרך כלל בשלל הסכמים סטייל אילן בן דוב שבו כל בעל חוב מקבל קצת יותר או קצת פחות, מוקדם יותר או מוקדם פחות.
     
     
     
     
    חרדים ותקציב החינוך
    2/8/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    זה הלינק שאתה נותן לה, שאול? מייד תתבייש ותעמוד בפינה! הלינק האמיתי הוא כאן.

    נתוני הביצוע של משרד החינוך לשנת 2010 נמצאים כאן. כדי לחסוך לך זמן, התשובה לגבי החינוך התורני היא 5,539,077,000 מתוך תקציב כולל של 37,873,515,000 ועוד  7,391,473 לחינוך גבוה. סה"כ, החרדים נהנים מ-12.24 אחוז מכלל תקציבי החינוך.
     
     
     
     
    הקצבות מיוחדות
    2/8/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    אליסה, למיטב דעתי אין להם הקצאה מיוחדת בתקציב לבד מבתקציב החינוך. לא ראיתי הקצבה מיוחדת ברווחה או בהקצבות שונות.
     
     
     
     
    פושטות רגל
    2/8/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לגבי מדינות פושטות רגל - רייהרט ורוגוף הם הסמכות האולטימטיבית, אבל הספר שלהם נכון ל-2007 ועם עדכון ל-2009 - לא כולל את מה שקורה עכשיו.

    למיטב ידיעתי, בנושא פשיטות רגל:
    • איסלנד: פשטה את הרגל. שמטה חובות (במשאל עם).
    • ארגנטינה: שמטה חובות; פשיטת רגל חלקית.
    • אירלנד: רשמית, לא פשטה את הרגל. רק עניין של זמן כי אין לה יכולת לשלם חובות. פשיטת הרגל היא בגלל נטילת חובות הבנקים.
    • יוון: בפועל, פשטה את הרגל. לא רשמית.
    • פורטוגל: כנראה תפשוט את הרגל.
    • איטליה/ספרד: סיכוי לא רע לשמיטת חובות חלקית או מלאה.
    • ארצות-הברית: קשה לי לראות איך זה נגמר בלי 'תספורת' למשקיעים.
    • יפן: כנראה 'תספורת'.
    • בריטניה: כנראה תפשוט רגל. אין לה דרך לשלם את החובות.
    • שווייץ: אם תקח על עצמה את חובות הבנקים, תפשוט רגל. אם לא, מצבה סביר.

    יש כמה ארצות שלא פשטו רגל, אבל זה רק מסיבות טקטיות. בפועל הן פושטות:
    • זימבבואה
    • האיטי
    • דובאי
    • ונצואלה
     
     
     
     
    האוטופיה הגרמנית
    4/8/2011
    נכתב על ידי עדי (הבן)

    הייתי במילואים השבוע, ובמהלך דיון עם מישהי שזיהתה עצמה כסוציאל-דמוקרטית, הבנתי שהאוטופיה השוודית הוחלפה באוטופיה הגרמנית.
    זאת, כיוון שהכלכלה הגרמנית איתנה (הרביעית בגודלה בעולם) ובמקביל יש שם מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית מפותחת (קצבאות, דמי אבטלה, ביטוח בריאות וכדומה).
    ויקיפדיה טוענת שיש שם אחוז אבטלה די גבוה, אבל בכל זאת הייתי שמח להבין מה עומד באמת מאחורי החזות האוטופית?
    מישהו/י יודע/ת?
     
     
     
     
    הקצאות מיוחדות.
    4/8/2011
    נכתב על ידי אליסה

    תודה אורי.

    חינוך זה התחום היחיד שבו חרדים מקבלים שירותים מופרדים וייחודיים להם, ומכאן היכולת לבודד את ההוצאות. אני מנחשת שלגבי שאר התחומים (כמו בריאות וקצבאות ילדים) נצטרך להניח שההוצאה לנפש היא דומה בכל המגזרים, ואז ההוצאה לכל מגזר אמורה להיות פרופורציונלית לגודלו של אותו מגזר.
     
     
     
     
    עדי:
    4/8/2011
    נכתב על ידי אליסה

    נראה שכאן יש תשובה (אם כי עוד לא גמרתי לקרוא).
     
     
     
     
    אורי, איך הגעת ל -5.5 מיליארד?
    4/8/2011
    נכתב על ידי חירותניק ליברלי

    אני מצאתי את:

    אגף החינוך הדתי (202111)
    חינוך עצמאי ומוכר (2029)
    העברות למוסדות תורניים (2038)

    מה פספסתי?
     
     
     
     
    תודה שאול, תודה אורי
    4/8/2011
    נכתב על ידי גרי

     
     
     
     
    חינוך חרדי
    4/8/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    תמיכות ומענקים למוסדות תורה -   8,900
    העברות למוסדות תורניים -   1,042,186
    הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים -   109,753
    תמיכה בכוללים -   909,484
    חינוך עצמאי ומוכר -   1,734,377
    חינוך עצמאי - 887,475
    פעולות החינוך העצמאי - 174,793ֿ
    מעיין החינוך התורני - 356,120
     
     
     
     
    אז נראה לי שיש לך טעות
    4/8/2011
    נכתב על ידי חירותניק ליברלי

    התקציב של תת סעיפים כבר כלול בסעיף שמעליהם. למשל, התקציב של "חינוך עצמאי ומוכר" (סעיף 2029) הוא הסכום של תת הסעיפים שמתחילים ב-2029. מכאן, שהמספר האמיתי קטן בחצי.
     
     
     
     
    חצי או לא
    4/8/2011
    נכתב על ידי שאול

    העלות הישירה של החינוך החרדי היא אולי עשירית מהעלות האמיתית של החינוך החרדי. כנראה הרבה פחות.
     
     
     
     
    תודה אליסה
    5/8/2011
    נכתב על ידי עדי (הבן)

    מעניין מאוד
     
     
     
     
    חירותניק ליברלי, אני לא טועה, אני כמעט בטוח
    5/8/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    1733606 - כל סעיפי המשנה תחת סעיף 202908.
    174874 - פעולות החינוך העצמאי תחת 202909.
    357060 - מעיין החינוך התורני, סעיף 202915.
    1074758 - העברות למוסדות תורניים תחת סעיף 2038.
    940444 - תחת תמיכה בכוללים, סעיף 203804.
    9092 - תמיכות במוסדות תורניים, סעיף 203812.
    110885 - רזרבה להבטחת הכנסה, סעיף 20382105.

    סה"כ: 4,400,719 שקל.
     
     
     
     
    אורי, אני מסכים עם חירותניק ליברלי
    6/8/2011
    נכתב על ידי אסף הנוסף

    אתה טועה
    סעיף 2038 כולל בתוכו (ומורכב מ) כל הסעיפים שמספרם מתחיל ב-2038 (תעשה את החישוב).
    כלומר יש רק שני סעיפים רלוונטים:
    2029 - "חינוך עצמאי ומוכר" - 1,734,377
    2038 - "העברות למוסדות תורניים" - 1,042,186

    סה"כ - פחות מ- 2.78 מיליארד ש"ח.
     
     
     
     
    בדקתי את זה פעם ופעמיים
    11/8/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    אולי הטעות נובעת מכך שאתם בוחנים את עמוד השאילתות ולא את קובץ האקסל המפורט הרבה יותר.
     
     
     
     
    יכול להיות, אבל
    15/8/2011
    נכתב על ידי אסף הנוסף

    קודם כל - אפשר לינק לקובץ אקסל? (לא מצאתי אותו)

    דבר שני - השאלה היא אם, למשל, סעיף "202915 - מעיין החינוך התורני" נספר כחלק מ "2029 - חינוך עצמאי ומוכר". אני טוען שכן (תסכום את ארבעת הסעיפים שמספריהם מתחילים ב 2029 ותגיע בדיוק למספרים בסעיף 2029), ואז רמת פירוט נוספת באקסל לא ממש משנה.