אוהל נפלג בתוכו
  שיא המחאה, כך נדמה, היה בהפגנה במוצאי שבת (30.7.2011). מאז, קרה משהו: מנהיגי המחאה איבדו את הכיוון, איבדו את השליטה על קווי המתאר של הנראטיב ועומדים, כך נדמה, גם לאבד את המחאה.

כל תנועת מחאה, משהיא מבשילה לכוח של ממש, נדרשת להתמודד עם שתי בעיות עיקריות: הראשונה, והקשה ביותר, היא שימור ההתלהבות של ליבת הפעילים ושימור התנופה של המחאה בכללה. השנייה היא התמודדות עם כוחות מבפנים ומבחוץ המתארגנים לפעול נגדה.

לא הבינו את המחאה
בתחום הראשון, ביצעו מנהיגי המחאה כמה שגיאות. הראשונה, ואולי החמורה ביותר, הייתה אי הבנה של יסוד הצלחתה של המחאה. ההמונים שהתקבצו להפגנות המחאה לא באו אליה מתוך שאיפה לכונן הפיכה, מהפכה או שינוי רדיקלי—הם התקבצו לשם מתוך משיכה אינטואיטיבית ועזה לעצם המחאה, לתחושת הסולידריות, להרגשה ש'עושים משהו' ולכך שזעקתם סוף־סוף נשמעת. רוב יושבי האוהלים ברוטשילד הגיעו לשם כדי לפרוק אנרגיה (ביום ד', ה-3 באוגוסט, 2011) נצפה אחד הפעילים הראשונים, בחור בשם אור, המגדיר עצמו אנרכיסט, מסתער עם קרש על בולדוזר תמים, שעשה את דרכו מאתר בנייה אל משאית־מוביל) וכדי לבלות וליהנות.

האנרכיסט עם ההברגה הרופפת, עורכת הדין מלב העיר, הזוג מבאזל, הצלמת מיפו, הקומוניסט המושבע משינקין, והמשקפופר מגבעתיים יכלו לחסות ביחד תחת אוהל המחאה רק כל עוד השלט שעל ראשו היה מעורפל וחובק־כל. רק כל עוד הכרזה המרכזית הייתה 'מחאה נגד המצב'.

אבל מנהיגי המחאה שגו. ראשית, הם ישבו עם אנשים מבוגרים ואחראיים, שאמרו להם כי נפלה לידם "הזדמנות חד־פעמית" כדי לשנות את המצב בתחום (וכאן נכנס הנושא החביב על אותם מבוגרים). מה שאתם צריכים לעשות עכשיו, אמרו להם, הוא לכתוב תוכנית מסודרת של תביעותיכם או, כפי שניסחה זאת אבירמה גולן, "לתרגם את התחושות המעורפלות לאמירות מדויקות." בשלב מוקדם יותר של המאבק אמר יגאל רמבם, אחד מראשי המוחים, כי "זה שלא הוצבו דרישות זה חלק מהאסטרטגיה, כדי שהשלטון יהיה זה שיציג את הפתרונות." רגב קונטס גרס: "המאבק הזה יצליח כי לביבי אין עם מי לנהל משא ומתן, הוא לא יתפוס אותה או אותו ויסגור איתו דיל מאחורי הגב." היינו, הטקטיקה הייתה של הימנעות מהצבת דרישות מוגדרות וחמיקה ממשא ומתן קונקרטי. אבל התובנה הנכונה הזו התפוגגה חיש קל, ובמהרה התפתו מנהיגי המוחים למחשבה כי הצעד הבא במאבק אכן צריך להיות כתיבת מגילת תביעות מסודרת. אחרי הכל, איך משנים את המצב בלי להגיד מה רוצים לשנות?

הדחפים המהפכניים בקרב הנהגת המחאה—אלו שהולידו את התביעה התמוהה שראש הממשלה ישב באוהל ברוטשילד וינהל איתם משא ומתן שיצולם לטלוויזיה—בצירוף הכורח הנתפש—בעיניהם—להציג תוכנית פעולה, הולידו את התוכנית המוזרה ביותר שנראתה במקומותינו מזה שנים. המוחים תבעו—קודם כל, לפני הכל ובאופן תמוה מכל—לבטל את חוק הווד"לים—חוק שנועד להקל על מצוקת הדיור. שנית, הם תבעו חינוך חינם (וחובה) מגיל שלושה חודשים, הגדלת מספר הכיתות בבתי הספר בשליש, שינוי דרמטי במבנה מערכת המס, ביטול כל ההפרטות ובחינת הלאמה של קרקעות וחברות, וכן הלאה.

תוכנית תמוהה
התוכנית התמוהה הובילה לסדק ראשון ומשמעותי בחזית התמיכה במחאה. הציבור היה מוכן לקבל—ברובו—את רעיון המחאה ואת הצורך בה. אבל תוכנית כה קיצונית, שמקורות ההכנסה לה נותרו עלומים, הותירה את רוב האזרחים הבוגרים במדינה בגבות מורמות. מאיפה תביאו את הכסף? הם שאלו. איך קרה שהנהגת תנועת מחאה שמוקדה הוא הדיור מגישה רשימת דרישות שהדיור תופס בה מקום כה דל? מי בעצם הסמיך אתכם לדבר על שכר הוגן, חינוך או בריאות?

רשימת התביעות ציננה במידה ניכרת את התמיכה הציבורית במנהיגי המהפכה. התחושה של רבים הייתה שאכן אין להם מושג מה צריך לעשות. חיזוק לכך ניתן ביום רביעי (3.8.2011), כאשר חוק הוד"לים הועבר בכנסת, לקול ציוצי מחאה רפים של כמה עשרות סטודנטים. הציבור לא רק שלא הזדהה עם המחאה נגד העברת החוק—הוא אפילו לא הבין מדוע קמה המחאה. האם החוק הזה אינו פועל למען שיפור מצב הדיור או משהו? אפשר להבין מחאה על כך שהחוק אינו מרחיק לכת דיו—אבל מה בדיוק מעורר התנגדות בחוק כשלעצמו?

שותפות בהנהגה? לא בבית־ספרנו
שגיאה נוספת—חשובה פחות אך גלויה הרבה יותר לעיני הציבור—הייתה בהתמודדות עם כוחות מבפנים ומבחוץ, שהתנגדו לאופי המחאה ולהנהגתה.

התנגדות ראשונה באה מפנים, בדמות מרמור על־כך שקבוצת המנהיגים הראשונית נהנית מתשומת לב רבה הרבה יותר מזו שלה זוכים אחרים. באסיפה שנערכה ב-29 ביולי, בהיעדרה של דפני ליף, נבחרו נועה סביר ואיה שושן לנציגות מאהל רוטשילד. בחירתם נבעה מתחושה של מוחים כי "אנחנו המאהל, יש לנו את הזכות שהקול שלנו יישמע." ליף וחבריה התעלמו מכך. "יש נתק בין ההנהגה לאוהלים," טענה שושן. מפגין אחר אמר: "הם נהיו נרקומנים של מצלמות והם מקשים על רבים להזדהות עם המאבק הזה." סתיו שפיר טענה, לעומתם, כי "אנחנו מייצגים את המחאה בכללותה... אנחנו התחלנו את קול הצעקה הזה."

קובלנה נוספת הייתה על היעדר אותנטיות. במאבק המגדיר עצמו מהפכני, מעמדו של המהפכן קשור מאוד באופן בו הוא נתפש על־ידי אחרים ועל־ידי הציבור. בישיבה שנערכה ב-27 ביולי קבל אחד המוחים, הראל, על כך ש"בשבוע האחרון יש אנשים שישנים וחיים פה..." והאשים במשתמע את המנהיגים ("השמינייה שיושבת פה") באי־שינה במאהל או, לשון אחר, בהיעדר אותנטיות מהפכנית. לקובלנה הגיב אחד מהשמיניה, רגב קונטס, "אם אני לא אשן שעתיים בלילה על מיטה אני לא אתפקד. אל תעשו חשבונות מי ישן באוהל ומי לא ישן באוהל..."

אלא שזה בדיוק מה שעשו ומה שעושים המוחים האחרים. בתנועה המתנהלת לעין המצלמות ובעולם של תמונות, סרטים, טוקבקים ופייסבוק—חשבון ההופעה מול מצלמות הוא עניין מרכזי מאוד מנקודת מבטם של מוחים אחרים. גם סתיו שפיר, אחרי ראיון יהיר ("מה עם מאתיים אלף האנשים שצעדו אתנו במוצאי שבת, בשנים עשר מוקדים ברחבי הארץ?") ל"הארץ," נאלצה להודות כי "במובן מסויים אנחנו התרחקנו, כדי לא להיפגע וכדי לא ליצור מהומות. נוצר איזה נתק ברמה הפיזית, חלקנו כבר לא ישנים פה בלילות." היינו, לא הצורך של קונטס במיטה רכה לעת ליל הוא שהוליד את ההתרחקות כי אם "איומים ספציפיים על החיים שלנו מצד אנשים שמהרגע הראשון התנגדו למחאה השקטה שלנו, ורצו לקחת את המאבק הזה לקווים אלימים יותר."

בעיה פנימית אחרת נובעת מהקשר שבין מנהיגי המחאה לתנועות נלוות ונספחות. עם התאחדות הסטודנטים התנהל המאבק ב'הפרדה הרמונית': הסטודנטים תחזקו חלק לא מבוטל ממאהלי המחאה הנוספים ואיציק שמולי קיבל את ליטרת תשומת הלב שלו—לרוב במקביל ובנפרד. היחס לשמאל הלאומי היה חשדני הרבה יותר. רמבם גרס כך: "לשמאל הלאומי אמרנו – אתם רוצים להיות פה, תבואו, רוצים לעשות פעילויות, זכותכם. אף אחד לא רשאי לקבל קרדיט, לא בעיתונות ולא כלום." המטרה, כפי שהגדיר אותה רמבם, הייתה "שלא ישתלטו עלינו גורמים פוליטיים."

שלוש הבעיות הפנימיות קשורות זו בזו, שכן כולן נובעות מאותו מקור. תנועות בעלות מבנה נזיל ואופן פעולה אנרכי מסוג מחאת הדיור פועלות בדרך כלל בלי מנהיגות ברורה ובלי חתירה חד־משמעית ליעדים. אופן פעולה כזה מאפשר לכל השותפים בתנועה לפעול בתוכה בתחושה של שווים. לעומת זאת, תנועת מחאה נזילה, שיש לה חברים מובילים, נדרשת להתמודד עם סתירה פנימית: מחד, התנועה חורטת על דגלה שקיפות ושוויוניות בפעולה ובקבלת ההחלטות. מאידך, החברים המובילים מבקשים לשלוט בתנועה ולקבל בעצמם את ההחלטות. הסתירה מובילה לריטואל חמקני, בו "החברים מן השורה" שבים ומעלים תהיות, ואילו החברים הבולטים דוחים אותם בקש ובאמירות כלליות. זה לא ממש עובד כש"החברים מן השורה" רואים עצמם ראויים להנהיג או לפחות לזכות בנתח שלטוני (כלומר, תקשורתי). המסר החוזר ונשנה שלהם הוא: עשיתם סיפתח נאה, מנהיגים יקרים, ותודה לכם על כך. עתה, עם זאת, בשלה העת שתזוזו הצידה ותתנו גם לנו (כלומר, למנגנון הדמוקרטי) נתח בשלטון. אפשר ללמוד הרבה מהשיחה שהתנהלה ב-27 ביולי תחת אוהל המחאה:

דודי אמר: "אתם יצרתם את מה שקורה פה, וזה אחד הדברים הכי גדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל. [אבל] אני חושב שמה שאנשים מפחדים ממנו פה... הם רוצים לבטוח בכם... [אבל] למה שלא תוקם ועדה שתהיה מורכבת מנציג מכל מגזר שנמצא פה, שתהיה קבלת החלטות יותר דמוקרטית?"

ויגאל השיב: "למה אתה מפלג אותנו, דודי? ... צריך לכתוב מניפסט... תצרו עם איה קשר."

ואיה (שושן) שואלת: "איך בונים גוף שיש לו לגיטימיות ברמת התנועה כולה?"

יגאל: "אני מבטיח לעמוד כאן עד הבוקר לענות על השאלות, השאלה היא מי צריך להצביע, כל העוברים ושבים, או אלה שגרים כאן. בעיני אתם המנהיגים, כל אחד ואחד מכם.... אנחנו הוזמנו לכאן כדי לתת תשובות, כי יש תחושות שלא נאמרות וגם לנו קשה איתן. אני רוצה לענות כאן על כל השאלות."

יוסי שואל: "אני לא אדם שהולך אחרי מנהיגים, אני הולך אחרי רעיון... השאלה שלי היא אם יש עבודה על מסמך רעיוני לכל המאבק הזה, עם הישגים שאנחנו רוצים להגיע אליהם במאבק הזה?"

יגאל משיב: "זאת שאלה של טקטיקה ואג'נדה, וזה מורכב. יש דרישה לצדק חברתי, וזה רחב מאוד, והיו המון שיחות שנהניתי לשמוע בשבועיים האחרונים. טקטית, אנחנו צריכים להמשיך עד שנדע שאנחנו מנצחים... בנושא של הרפורמה והודלים... אין לנו מנדט בלעדיכם, ואנחנו לא רוצים אותו... לא לכל מה שעולה במעגלים יש ביטוי כרגע בתקשורת. קשה להיוועץ בטקטיקה עם חמישים אלף אנשים."

אוריאל תוהה: "למה שלא יהיה משהו מסודר, שאנחנו כל בוקר נדע מה אתם רוצים להעביר... אני רוצה לדעת כבר ביום שהחלטתם על העצרת ביום שבת, להתחיל לדקלם הכול."

ויגאל משיב: "אני אפילו הייתי שמח שיהיה מישהו שאתם תבחרו, שיודע לתפוס אותנו באוזן... כל מי שפוגש אותי אישית, אני מספר. זה לא מוסדר. אנחנו לא מצליחים להגיע לכל המעגלים בשדרה... אני יודע שיש פה אנשים שכותבים, מציירים מלחינים... כל כישרון יעזור לנו להתקדם... אני נפגש עם תורמים כדי לגייס כסף... יש עוד שלושה מאהלים בתל אביב... מי שרוצה, לפנות לברק."

בן מתנועת מאבק סוציאליסטי שואל: "צריך לבנות פה תנועה אמיתית, שלא תהיה מורכבת רק מהאוהלים... צריך שיהיה לזה עמוד שדרה. האוהלים לא יהיו פה לעולם וצריך לקבל את זה. צריך... לבנות משהו חדש."

יגאל: "אני מוכן ורוצה לענות על מיליון שאלות... יש הרבה עבודה... התחילו לעשות כאן מפקד אוכלוסין כדי לדעת מי גר כאן ומה הכישרון של כל אחד.... אם יש שאלות קונקרטיות לגבי אופן ההתנהלות שלנו עד כה, בבקשה תשאלו. בלי הקדמות ארוכות. אם יש הצעה, תעבירו אותה בבוקר לאיה"

מירב: "אם עכשיו אנחנו מוציאים מפה שני נציגים, כדי שלאסיפות האלה תהיה משמעות... האם אתם יכולים גם להתחייב לנציגים, כלומר להתחייב להשמיע את קולם, בפורום מול שאר המאהלים?... אם פה יהיה רוב על טקטיקה על דרך מסוימת, האם תקבלו אותה?"

יגאל: "חד משמעית כן."

וכמובן, התשובה בפועל הייתה "חד־משמעית, לא."
הטקסט הזה הוא פנינה, שכן הוא מאפשר לנו הצצה נדירה, בזמן אמת, לאופן בו מתהווה השיח הפנימי בין בעלי השליטה הראשונית, לאלו המבקשים לקנות לעצמם נתח בשליטה. כתמיד, קיים כאן מתח פנימי בין המבנה המוצהר של הארגון (שקיפות מלאה, שיתוף מלא, אנרכיה, ביזור, שוויוניות) לבין העובדה שכוח הוא הירארכי ולא שוויוני. עבור רוב חברי הצוות המוביל, מחאת האוהלים היא הזדמנות אחת-ויחידה, שלא תחזור לעולם, לזכות בשם למען עצמם. קל להבין מדוע הם נאחזים בקרנות המיקרופון והמצלמה ומתקשים לוותר עליהם למען אחרים.
הדברים נכונים במיוחד לגבי רמבם, שהוא (כך אני מרגיש) אולי ה"פוליטיקאי הטבעי" היחידי בהנהגת המחאה, ומכיר היטב, בחוש, מה מוטל בכף. אחרים בהנהגה נהנים מאור הזרקורים—מי יותר ומי פחות—ועם תום החגיגה יפנו לעיסוקיהם הקודמים. לרמבם אין שום דבר לבד ממה שיש כאן ועכשיו. כשוך הבומבמלה הוא עלול להישאר עם חולצה כחולה ומיוזעת ותו לא, והוא אינו מוכן לוותר בקלות על הכרטיס שלו לעולם הפוליטי. לא לחינם היה רמבם היחידי שניסה, כבר בימים הראשונים של המאבק, להציג עצמו כמנהיגו. זה לא הלך אז, אך סביר להניח כי הוא זה שידבק במאבק ויהיה האחרון שיעמוד בין עיי החורבות.
השואלים מעלים שתי קושיות עיקריות, שניתן לתמצתן כך: א. איפה התוכנית? ב. מתי אנחנו נופיע בטלוויזיה? רמבם ועמיתיו משיבים לכל השואלים באותו אופן: ראשית, הם מעניקים מחמאות לשואלים ("בעיני אתם המנהיגים" אומר רמבם, "כל מה שקרה פה קרה בזכות העזרה וההשתתפות של האנשים שנמצאים כאן" אומרת שפיר). המחמאות חלולות, אך תמיד עולה מתוכנן המסר שיש דרג (רמבם ועמיתיו) ויש זרג (אתם); שנית, צוות ההנהגה מבטיח שאוזניו כרויות ("אני מבטיח לעמוד כאן עד הבוקר לענות על השאלות" אומר רמבם. "יש פה ניסיון לגשר בין מי שנחשב הנהגה ובין מי שנחשב גר פה" אומרת ליף). גם כאן, המסר הסמוי הוא שיש חברים מן השורה ויש הנהגה. החברים שואלים, המנהיגים עונים; שלישית, רמבם ועמיתיו מסרבים בכל תוקף לשתף פעולה עם מנגנון שיגביל את כוחם ואת כוח ההנהגה. סדר יום? תשאלו אותי ואני אגיד לכם ("כל מי שפוגש אותי אישית, אני מספר"). בחירות? תשכחו מזה ("קשה להיוועץ בטקטיקה עם חמישים אלף אנשים"). כפיפות? אני מוכן שתספקו לי ראש מטה ("אני אפילו הייתי שמח שיהיה מישהו שאתם תבחרו, שיודע לתפוס אותנו באוזן"). שקיפות? האטימות הכרחית ("הקבוצה הזו, שהטענה עליה היא שהיא מתחבאת בחדרי חדרים ומחליטה החלטות, לא מחליטה שום דבר, אלא רק מגוננת על מה שקורה בארץ מפני אינטרסים חיצוניים" אומרת ליף); שלישית, כל כשל מנומק בלהט מהפכני ראוי ("אנחנו רצים תוך כדי תנועה," אומר רמבם; "כשאנחנו צריכים לשלוח תגובה מהר כי עושים עלינו ספין, אנחנו מתכנסים שישה אנשים כדי לגונן על מה שקורה פה" אומרת ליף) או בכך שהמנהיגים הם בעצם אנשים צנועים מן השורה, שהאירועים רוממו אותם למעלתם באופן ספונטני ("אנחנו אנשים פשוטים" אומרת שפיר. "אנחנו אנשים פשוטים" אומר ברק כהן. "אנחנו לא מושלמים" אומר רמבם. "אנחנו עושים מלא טעויות, זאת המהפכה הראשונה שלנו" אומר קונטס); רביעית, כל תביעה לשיתוף בכוח השלטוני נענית בהפנייה לעשייה אחרת, שאינה קשורה בשליטה ("כל מי שרוצה לתת פה יד ייתן יד," אומר כהן. "חבר'ה תאמינו בתמימות הזאת, תעשו, אל תקטרו" אומר קונטס. "יש עוד שלושה מאהלים בתל אביב שאנחנו צריכים לתמוך בהם. מי שרוצה, לפנות לברק" אומר רמבם. "אם יש הצעה, תעבירו אותה בבוקר לאיה" אומר רמבם שוב. "תצרו עם איה קשר" הוא אומר בשלישית), לשיקול דעתם של המנהיגים ("אנשים שרוצים לנאום או להביע את דעתם... תפנו אלינו" אומרת שפיר), בטענת נגד שמדובר בפעולה קטנונית ("("למה אתה מפלג אותנו, דודי?" אומר רמבם. "אנחנו צריכים להיות כוח אחד" אומרת אורלי וייסלברג) או בטענה שאין כאן כלל כוח והמנהיגים, בפועל, מקריבים עצמם ("לא אני מחליט, אני רק מדבר קצת יותר בטלויזיה. אין אתם ואני, אנחנו מחליטים ביחד" אומר רמבם. "אנחנו לא מנהיגי המאבק, אתם מנהיגי המאבק... שלושה שבועות לא ישנתי" אומר קונטס).

כמה דקות אחרי שהבטיח יגאל רמבם להישאר לענות על שאלות עד הבוקר, הוא הלך לדרכו. מנקודת המבט של המאבק, עם זאת, השאלות הטורדניות לא ממש קיבלו מענה, ולכך תהיינה בוודאי השלכות.

קשיים מבחוץ
בעיה אחרת של המוחים הייתה התמודדות עם קשיים מבחוץ. קושי אחד, צפוי מראש, היה ה"התבטאות." כלומר, קול בודד שיאמר דברים אחרים. מרגלית צנעני סיפקה את הסחורה. היא התראיינה אצל ניב רסקין בגלי צה"ל וביטאה את תחושתה: הלב שלי לא עם המפגינים. צנעני רקדה בזהירות סביב מה שבאמת ביקשה להגיד—כלומר, שהיא מתקשה להזדהות עם מחאה של ילדי שמנת אשכנזים.

כלל יסוד בניהול משברים הוא כי יש רק שתי דרכים אפקטיביות להתמודד עם דעה מנוגדת: להתעלם ממנה או לחבק אותה. במקרה של צנעני, קשה היה להתעלם, ולכן נותרה רק אפשרות החיבוק. מובילי המחאה היו צריכים להזמין אותה אל האוהל, להגיד עד כמה הם אוהבים לראות אותה ב"כוכב נולד," ולבקש ממנה להופיע, עם אתניקס, בפני עצרת ההפגנה ביום שבת. כך בדיוק עשה קובי אוז—יוצר עם טעם ושכל, ועם הבנה מעמיקה יותר של פני הדברים.

אלא שמה שקרה היה ההפך מאוז. הנהגת המחאה נעלמה, ובמקומה צצו יוזמות 'פיראטיות' כמו ביטול הופעה של אתניקס, התבטאות בהמית טיפוסית של נתן זהבי, ומחאת פייסבוק שקראה להעיף את צנעני מ"כוכב נולד." עם התגוללות אלימה כזו, יכולים להתרחש כמה דברים, שאף אחד מהם אינו מועיל למאבק: צנעני הייתה יכולה לרדת על ברכיה ולפרוץ בבכי של חרטה. במקרה כזה, אנשי המחאה היו נראים כסותמי פיות הסוחטים הודאה מזויפת במשפט טיהורים מאדם שמאיימים על מטה לחמו; או שצנעני הייתה יכולה לצפצף עליהם ואז אנשי המאבק היו מצטיירים כשמאלנים צפונבונים ש"מרגול" האסלית כופפה להם את הטמבון; ואפשר היה, כפי שדומה שהתממש, שכל העניין יתמוסס לו, ויותיר אחריו רק משקע עכור ואת דבריה של צנעני מרחפים כאד מעל אוהל המחאה.

בחירתם של מנהיגי המחאה להיעלם מהשטח הותירה את הזירה פנויה לרפלקס הדיקטטורי הרגיל של אנשי המחאה—מרקסיסטים דה-לה-שמאטע ש'קפץ להם הלנין' וכאלו שהגזען הקטן שבתוכם יצא לטייל בחוץ בלי רצועה. "אין מצב שהיא תמשיך להתעשר על חשבון ה'צפונבונים'," כתבה אשכנזיה אחת. "[היא] הפסיקה ברגע להיות מקסימה וחמודה בעיני... [בגלל] התרבות והעגה הזולה שהיא מבטאת." ואשכנזי אחר אמר: "נבעט אותך לכול הרוחות ונזכיר לך מאיפה הגעת וכמה קטנה וחסרת משמעות היית עד לפני שמישהו החליט להפוך אותך 'לשופטת'." אשכנזי שלישי פסק: "‫מרגול צריכה ללכת להנחות את התימנידה לא יותר מזה‬... אני סולד מאנשים שכל הזמן מזכירים עדות, ומרגול היא כזאת." רביעי גרס "את הפה המלוכלך של מרגול צריך לסתום אחת ולתמיד" חמישי הגדיר אותה "קוף... להעיף את כל הקופים האלה מטלוויזיה" ושישי סבר "את המיליונים שלה אי עושה על גב אותם צפונבונים ויפי הנפש. היגיע הזמן שתשב בבית." היה שביעי שסבר "פרחה שלא יודעת מתי לעצור ולסתום ת'פה !!" שמינית כינתה אותה "התימניה התת רמה הזאת שמושקעת מאווווד חזק בנדל"ן במרכז בגלל זה היא נגד המחאה..." ותשיעי גרס "היית מתה להיות מרגלית ירוסלב יעקובוביץ.... אשכנזיה ומערבית לא תצליחי להיות אף פעם ותודה לאל ..."

התוצר הסופי של הקריאות, שאפשר לתמצתן כהערה גסת רוח לצנעני לשבת בצד, לסתום את הפה ולהגיד תודה שהאשכנזים הרשו לה להשתתף בתוכנית טלוויזיה, היה חיזוק לדבריה של צנעני.

שגיאה מביכה אחרת של אי־עשיה ניכרה בהתמודדות עם הופעתם של אנשי ימין במאהל רוטשילד. מזה ימים זורמים לבומבמלת רוטשילד גם מוחים עטויי דגל ישראל, כשבפיהם מסר של "לא לצ'ה גווארה—כן לגאנדי ולמרטין לותר קינג." אלו השתלבו בשטח באופן שוטף, והתמזגו בסבב השאכטות. מקרה שונה התרחש ב-3.8.2011 כשהגיעו לשם אנשי "ישראל שלי," "האיחוד הלאומי" ונוער וזקני הגבעות, בראשות איתמר בן גביר וברוך מרזל. הראשונים באו כדי להביע את קולם במסגרת המחאה (אף כי לא ברור על מה ולמה הם מצטרפים, שכן הם תומכים ברעיונותיו של נתניהו) ואילו האחרונים באו, ככל הנראה, כדי לעורר מהומה ולעורר תגרות ידיים—משימה שעלתה בידם על נקלה.

גם כאן, התגובה הנכונה הייתה לחבק ולהכיל. את מרזל היה צריך להזמין לשבת באוהל לצד סתיו שפיר. את ח"כ מיכאל בן ארי היה צריך להזמין לצייר כרזות לקראת ההפגנה בשבת. את איילת שקד, יו"ר תנועת ישראל שלי, היה צריך לעניין במושב על בימת המחאה, לצד ליף, שפיר, קונטס ורמבם. אם היו נענים, ניתן היה ליצור לפחות תחילתו של שיח. אם היו מסרבים—ובכן, הדבר היה רק מחזק את המחאה ואת הנהגתה.

מן הדברים ברור כי הנהגת המחאה—מותשת, עייפה וסובלת מעליית שתן—מאבדת את השליטה על ה"נראטיב" התקשורתי ועל מתכונת הפעולה. נוכח תבוסתם המשפילה בהעברת חוק הוד"לים נותרה להם רק ברירה אחת: לנסות לרוץ בכל הכוח אל ההפגנה של יום שבת. אם זו תצטייר כמדולדלת וחלושה - בפועל או בעיני התקשורת—בהשוואה להפגנות העבר, ימיה של המחאה ספורים.
 
 
רשימת תגובות (28)
 
 
שאלה:
5/8/2011
נכתב על ידי אליסה

מאיפה כל הציטוטים של הירידות על צנעני?
 
 
 
 
מרשים ומעניין. נותן מבט מזווית אחרת (קצת יותר מבפנים).
5/8/2011
נכתב על ידי אמיר

 
 
 
 
תגידו יש לכם איזה בית קפה אפל מעושן שאתם נפגשים בו לדסקס?
5/8/2011
נכתב על ידי שלדון קופר

אפשר לדעת איפה הוא?
( וגם כמה עולה שם הפוך...)
 
 
 
 
זה רק חלק מהסיפור, כך נראה לי
5/8/2011
נכתב על ידי עדי (הבן)

ככלל אני מסכים איתך לגבי הניתוח של יחסי הכח, אבל אני לא ממש מסכים לגבי הסיפא (והרישא), כלומר שימיה של ה"מהפכה" ספורים. מעבר לכך, אני חושב שיש לה השלכות נוספות, לבד מהמהפכה עצמה, כמו השנאת הקפיטליזם על נגזרותיו השונות דוגמת צמצום המגזר הציבור והפרטות, ולצד זאת חיזוק הקסם של מדינת הרווחה והתפיסה של "אני משלם ולכן המדינה חייבת לי". גם אם לא יהיו הישגים מיידים בדמות הקצאת תקציבים או הפלת הממשלה, את ההשלכות נוכל לראות בבחירות הבאות עם התחזקות של חברתיים למינהם כגון בוז'י, שלי, ניצן, משה ודב.

באופן קונקרקטי, אני רואה 3 סיבות שמשליכות על כך שהמחאה לא עומדת לגווע ושכן יהיו לה השפעות:

1. נתניהו והממשלה - גם אם המספרים של המשתתפים מנופחים והדיווחים התקשורתיים כוזבים, אני מניח שבכל זאת יש למחאות השפעה על הממשלה כיוון שהן נתפסות כמייצגות את "דעת הקהל" ובייחוד את הדעה של הצעירים ושל קבוצות מאורגנות שונות (סטודנטים, רופאים, ועדי עובדים וכד'). הבחירות כבר לא כל כך רחוקות ונתניהו כבר שילם בעבר מחיר על "חוסר חברותיות", לכן אני מניח שהוא לא יקח שוב את הסיכון של לעשות את הצעד הנכון מבחינה כלכלית, ויעדיף את הפופולריות בסקרים, בייחוד שהמפלגה שלו רוויה בחובבי פופלריות בסקרים כגון מירי רגב, כרמל שאמה ושות'. אישור הוו"דלים מעט סותר את הטענה שלי, אבל תמיד אפשר לפצות על זה בהענקת צ'ופרים לסטודנטים או תקציבים לחינוך/בריאות.

2. "ספירלת השתיקה" - התקשורת המיינסטרימית מנפחת מספרים ומציגה את זה כמחאה של העם, אתה כתבת על זה וגם אמיר חצרוני. גם אם יש הרבה אנשים שלא תומכים במחאה או סקפטים כלפיה, קשה מאוד להביע התנגדות מטעמי קונפורמיות, כלומר - "אני מבין מהתקשורת שכולם בעד, אז לא נעים לי לדבר נגד או לגלות ספקנות". הסעיף הזה אגב משליך באופן ישיר על הראשון, קרי על הלחץ על הממשלה.

3. זירות נוספות מלבד תל-אביב - אתה מתאר את ההתרחשויות בלב המאבק, הזירה התל-אביבית, אבל בזירות נוספות ברחבי הארץ, כמו חיפה למשל, יש פחות תקשורת ועל כן פחות משאבים לריב עליהם. כיוון שכך, נוצר פחות אנטגוניזם כלפי ההנהגה המקומית והקשר עם ההנהגה הארצית נותר מתווך דרך התקשורת הממוסדת, שם הם מוצגים כגיבורי מעמד הביניים. האנטגוניזם נוצר אולי בקרב מי שמגיע לרוטשילד ובאמת רוצה לקחת חלק במאבק, אבל מי שבא לצעדות הגדולות או לזירות בשאר הארץ, ממשיך לגלות אהדה.

אני מודע לכך שעשיתי קצת סלט בין סיבות לתוצאות, אבל התחושה הכללית שלי היא שלמחאה זו יהיו השלכות חמורות בבחירות הבאות, בדמות התחזקות ניכרת של ה"חברתיים". אני מקווה מאוד שאתבדה.
 
 
 
 
עדי, אני חושב שזה עובד קצת אחרת.
5/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

עדי, אני חושב שזה עובד קצת אחרת.

א. נתניהו והתקשורת: אילו התקשורת הייתה פקטור משמעותי בבחירות מפלגות השמאל היו זוכות בכל מערכת בחירות. והן לא. המשמעות של התקשורת מבחינת השפעה על דפוסי הצבעה קטנה משאתה חושב.
ב. נתניהו והמנדטים: ההשפעה של המחאה מבחינת דפוסי הצבעה לנתניהו היא אפס או קרובה לכך. הצץ לרגע בבחירות לעיריית תל אביב בשנת 2003 ובשנת 2008. אחוז הבוחרים בחולדאי אמנם ירד, אבל מספר המצביעים עבורו ועבור סיעתו דווקא גדל. כלומר, "עיר לכולנו" הצליחו להביא לקלפיות בערך 30 אלף בוחרים נוספים, שנתנו קולם לחנין. בבחירות לכנסת, שבהן אחוז ההצבעה גבוה ממילא (בתל אביב הוא היה כ-30 אחוז לפני תחילת פעילות "עיר לכולנו"), מדובר במקרה הטוב ב-2 עד 3 מנדטים של מצביעים שממילא לא היו מצביעים עבור נתניהו.
ג. הבחירות הקרובות: בלי קשר לאמור לעיל, ההתמוטטות שאני חוזה בהחלט עלולה להעלות לשלטון טיפוס פרוניסטי. אבל אני חושב שאתה קצת מזלזל ביכולת של מפלגות פוליטיות 'להכיל' את השיח הפסבדו-מהפכני הזה. הנפגעת העיקרית מהאירועים היא המפלגה ה'חברתית' הקלאסית - עבודה-מרצ.
 
 
 
 
ניתוח מפורט
6/8/2011
נכתב על ידי א.כ

נראה שאתה עוקב בדבקות אחרי האירועים במאהל ובתנועת המחאה.
הכר את האויב?

בכל אופן - מה כל כך אכפת לנו מהריבים הפנימיים של אנשים שעד לפני שבועיים לא הכרנו, ואת רובם נשכח כשהמאהל יתפנה.

מה שחשוב הוא שהם העלו אל פני השטח את זעקת חלק גדול מהעם - שהקפיטליזם הדורסני צריך לוותר. שמדינת רווחה זה משהו טוב (כן, אני יודע שאתה נגד, אבל אתה טועה). ושיש למעמד הבינוני כוח אם הוא רק יתאגד (כן, אני יודע שאתה נגד התאגדויות וועדים, אבל אתה טועה).
 
 
 
 
אתה בעיקר מקנא
6/8/2011
נכתב על ידי דין

 
 
 
 
תגובה לא.כ.
6/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

א.כ. כתבת:

נראה שאתה עוקב בדבקות אחרי האירועים במאהל ובתנועת המחאה. הכר את האויב?


יותר, דע את עצמך. המוחים - לא בגיל אלא במעמד החברתי-כלכלי ובעמדות באופן כללי - הם אני.

בכל אופן - מה כל כך אכפת לנו מהריבים הפנימיים של אנשים שעד לפני שבועיים לא הכרנו, ואת רובם נשכח כשהמאהל יתפנה.


בעיני זה מרתק. יש משהו בדינמיקה של סתירה פנימית - בין העקרונות המוצהרים מחד לשאיפה של אנשים למשול באנשים אחרים - שמעניין אותי מאוד. אני מכיר בכך שזה לא בהכרח מעניין כל קורא.

מה שחשוב הוא שהם העלו אל פני השטח את זעקת חלק גדול מהעם - שהקפיטליזם הדורסני צריך לוותר. שמדינת רווחה זה משהו טוב (כן, אני יודע שאתה נגד, אבל אתה טועה). ושיש למעמד הבינוני כוח אם הוא רק יתאגד (כן, אני יודע שאתה נגד התאגדויות וועדים, אבל אתה טועה).


האמנם זה מה שהם עשו? ראשית, אם היית בא ועורך סקר - בכל רגע נתון ותחת כל שלטון - ימין, שמאל או באמצע - ושואל את האנשים "האם צריך לעשות משהו בקשר למצב העגום שנוצר?" היית מקבל תשובה אחידה: 80 אחוז בעד.

שנית, אם תשאל אנשים אם הם בעד "מדינת רווחה" מן הסתם תקבל תשובה חיובית מרוב האנשים. רוב האנשים הם תמיד בעד כל מיני דברים שנראים להם טובים. אבל הדחיפה האמיתית - הכוח האמיתי שמאחורי המחאה - אינו תביעה לשינוי סדרי החיים בישראל אלא תביעה להוזיל מחירים ולהעלות את רמת החיים. רוצים דיור בזול. אוכל בזול. שירותים שונים בזול. הורים רוצים פעוטון חינם. כולם רוצים דלק בזול. סטודנטים רוצים לימודים חינם.

שלישית, מחאות מסוג זו שנולדה כאן נוצרות בסיטואציה ספציפית מאוד: כשברמה המוצהרת יש צמיחה, פריחה ועליה ברמת החיים; כאשר באופן מעשי העליה הזו הרבה פחות קטנה, או כלל לא קיימת. במובן זה, נתניהו בא כאן על עונשו: הוא טיפח, בחסות הריבית הנמוכה וגרעונות ענק בתקציב, אשליה של צמיחה ושגשוג, שנטעו בקרב רבים את התחושה ש"יש הרבה כסף" וש"המצב טוב." בפועל, המצב לא טוב ואינו טוב מאז שנת 2008, והפער בין הציפיות שעודדו בשורות הצמיחה לבין המציאות בפועל יצר "מתח מהפכני." הציבור חי את המציאות, והוא יודע שהשגשוג עליו מדברים הוא שקר, ככל שנוגעים הדברים לו עצמו - אבל עולם השאיפות שלו הוא עדיין זה של השגשוג. גם הוא רוצה.

רביעית, ובהמשך, העם אינו נגד קפיטליזם דורסני. הוא בעד קפיטליזם דורסני - הוא פשוט רוצה לשבת בתא הנהג, ולא להיות על הכביש. אנשים אינם רוצים לשנות את מבנה ההון - הם רוצים להחזיק בהון. הם אינם רוצים להתאגד - הם רוצים להרוויח יותר. כאלה ירדנו מהעצים, וכאלו אנחנו גם היום.

חמישית, ואולי חשוב מכולם, עצם העלאת הזעקה על פני השטח אינה בהכרח תהליך חיובי. אם היא אינה מתבססת על הצעות קונקרטיות וברורות, בדרך כלל היא תהליך שלילי. זאת ועוד, כאשר הזעקה מתורגמת לרשימת דרישות שאין דרך ליישמן, ואילו הייתה דרך ליישמן היו מזיקות - הנזק כפול ומכופל.

ועל התאגדות: המעמד הבינוני בישראל מונה בערך 80 אחוז מהעם. מהעשירון התחתון ועד לעשירון העליון - כולם שותפים למערכת דומה מאוד של שאיפות ודרישות. במצב כזה, התאגדות של 'כל העם' שוות ערך לאי-התאגדות. היא חסרת משמעות ואף מזיקה, שכן לא ניתן להפיק ממנה שום דרך פעולה בעלת ערך.
 
 
 
 
דין? מי מקנא במי ולמה?
6/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
ארר...
6/8/2011
נכתב על ידי שאול

מממ... ארררר.... must resist....

אורי צודק.
 
 
 
 
לדעתי אתה לא מעריך מספיק את תפקיד התשקורת במשחק
6/8/2011
נכתב על ידי רונן

בסיפור הנוכחי, ולמעשה זה מהלך מתגלגל שהתחיל עם "מחאת הדלק" של ידיעות, "מחאת האופנוענים" של חדשות 2 (דני קושמרו חוסם כבישים ומקבל חיבוק מהתשקורת) וכמובן "מחאת המזון" של גלובס שהתפתחה ל"מחאת הקוטג'".

אני מזהה כאן תהליך שבו מכל מיני סיבות התשקורת מרשה לעצמה להיות נועזת מאי פעם ולהפוך לשופר תעמולה אחד גדול, לדעתי היא נכנסה לאיזה שכרון כוח והיא לא הולכת להפסיק עד הבחירות.

אגב, זה כבר קרה פעם, הם הקיזו את הדם לנתניהו בקדנציה הקודמת שלו, למעשה גם בבחירות האחרונות הם עשו את זה והצליחו ברגע האחרון להביא למפלתם של נתניהו והליכוד (והם הפסידו, למעשה בכל מערכת הבחירות ב-20 השנים האחרונות חוץ מבחירות 2006 שתי הסיעות הגדולות יכלו להקים קואליציה, הסיבה שלבני לא הקימה ממשלה היא כי נתניהו הציע לש"ס יותר תקציבים ממנה, לא בגלל שום קשקוש על "גוש הימין").

האירוניה היא שאפילו "ישראל היום" נסחף אחר קמפיין התעמולה, אבל זה באמת אופייני לחולשה של ביבי..
 
 
 
 
ברור!
6/8/2011
נכתב על ידי איתי

"הציבור לא רק שלא הזדהה עם המחאה נגד העברת החוק—הוא אפילו לא הבין מדוע קמה המחאה"

אמת ויציב, בגלל זה הגיעו אתמול לתל אביב גג! 1000 איש, אל תאמינו למה שכתוב בעיתון.

זאת ועוד, הצעקות הפופולריות ביותר הן ממש ממש לא:
"התשובה להפרטה - מדינת רווחה"
"הוהא מי זה בא מדינת הרווחה"
"התשובה להפרטה - מ-ה-פ-כ-ה"
אלא רק מיעוט קומוניסטי מיתוך המיעוט שהגיע להפגנה..

אתה פשוט נביא רדלר, אין מה להגיד..

ועכשיו ברצינות:
"העם אינו נגד קפיטליזם דורסני. הוא בעד קפיטליזם דורסני - הוא פשוט רוצה לשבת בתא הנהג"

אני חשוב שרוב העם יודע +- מה זה קפיטליזם ומה זו מדינת רווחה וששני הדברים מנוגדים אחד לשני, עוד לא עשיתי סקר, אבל אתה באמת מאמין שרוב האנשים יעדיפו קפיטליזם?

 
 
 
 
איך אפשר לשתף את הכהניסטים במחאה?
6/8/2011
נכתב על ידי פצי

טענתם היא שהאשמים במחירי הדיור הם הסודאנים והקפאת הבנייה ביו"ש
 
 
 
 
מעניין רהוט
7/8/2011
נכתב על ידי ישראלי

לא מפתיע עבור מי שעוקב אחר ההתרחשויות במאהל התל אביב כפי שהן באות לידי ביטוי בטקסטים שמונפקים משם, אבל בהחלט עשית סדר בדברים.

אני מאוד בעד המהפכה הזו, והדרישה לחלוקה אחרת של המשאבים. נדמה שהשאיפה להסב משאבים מתקציב הביטחון לחינוך ורווחה היא לא דבר חדש, זה מצלצל לי מוכר, אבל אולי עכשיו גם יעשו עם זה משהו. למרות שלא אתפלא אם התוצאה של הסיפור הזה תהיה פשוט עוד מיסים למעמד הביניים, כשבסופו של דבר השכבות החלשות יהיו היחידים שירוויחו מהמאבק הזה, אבל עם זה אין לי בעיה, אני ממעמד הביניים ואם התוצאה תהיה ששכבות מוחלשות באוכלוסייה יקודמו אשמח מאוד.

דבר פעוט וברור הוא שהשתן עלה להם לראש, כלומר לכל השניים וחצי מנהיגים מוזרים שהתקבצו פה, וכן, זה יפרק להם הכל. ויגאל רמבם יכול לשכוח מקריירה פוליטית, זה לא עובד ככה.

 
 
 
 
ישראלי:
7/8/2011
נכתב על ידי אליסה

בדיוק דיברנו על חלוקת תקציב המדינה כאן. תציץ, תשווה את תקציב הביטחון לתקציב החינוך, ותגיד לי מה דעתך.

לגבי השכבות החלשות, אני חושבת שברור לכל מי שעיניו בראשו שלא רווחתם היא בראש מאווייהם של מארגני המחאה, ולכן ברור שהן יידפקו בכל מקרה, כמו שתמיד קורה. בגלל זה קוראים להן שכבות חלשות: גם הממשלה וגם אלה המפגינים נגדה רומסים אותן.
 
 
 
 
כולנו מוטים רגשית, זה הכל
7/8/2011
נכתב על ידי ישראלי

הסתכלתי על הדיון בנושא התקציב וחלוקתו, אבל אני לא חושב שזה העניין, לסדוק כמה הולך באחוזים או מספרים, אלא מה הרוח הכללית.

בסופו של דבר כולנו משוחדים ופועלים באופן רגשי, גם אם אנחנו עוטפים את החזון שלנו במילים משוכללות וסימוכין מכאן ומשם.

אני, למשל, חילוני, אבל אני בעד החרדים, מכל מיני סיבות רגשיות מטופשות. קל לי לתרץ לעצמי מדוע עלי לממן את קבוצת האוכלוסייה הזו, שאינה תורמת דבר לחברה ומתנהלת בחוצפה שלא תיאמן.

אני לגמרי לא מקבל את הטענה שלך שהשכבות החלשות לא ירוויחו מהמהלך. אסביר:
המלחמה היא של מעמד הביניים, ועכשיו נדמיין את היום שאחרי, המוחים מקבלים את כל מה שביקשו, מפרקים את האוהלים ויאללה לסושיה בסוף רוטשילד. עכשיו צריך ליישם את זה, ואיך מיישמים? קריטריונים.

ואז ייצא שמעמד הביניים פשוט לא עומד בקריטריונים. מי ירוויח? השכבות החלשות (או "המוחלשות" כפי שקראנו להם כשהתנדבתי בדרום. משוויץ)

טכנית אין אפשרות להעמיד קריטריונים לקבלת הטבות עבור מעמד הביניים. כן, יהיה חינוך חינם מגיל אפס, אבל יהיו לזה קריטריונים, זה לא יהיה לכולם.
יהיה דיור ציבורי, אבל גם שם יוצב שומר בכניסה, והוא לא ייתן לבן 33, רווק, קולנוען, להיכנס.

קשה לעורר אמפטיה כשנולדת בצד הטוב של העיר, ולכן המחאה הזו מוצפת בכל כך הרבה אינטריגות שמתפרצות זו אל זו, יש משהו לקוי בדרישות ובדורשים, וכן, גם בדרשות. מעין שילוב של עילגות רעיונית והגיונית המועברת דרך המילים והביטויים הנכונים. אני מתנחם בזה שבסוף הקיץ הזה לצ'רלי ביטונים יהיו כמה הטבות מהמדינה הקשה הזו, גם אם שוב האשכנזים הראו להם שאפילו מחאה חברתית הם יודעים לעשות יותר טוב מהם.
 
 
 
 
טור הדעה של איל מגד ב-nrg היום חשוב ונכון ומקודד את הבעיה מזווית אחרת
7/8/2011
נכתב על ידי ישראלי

 
 
 
 
איל מגד הוא חרטטן
7/8/2011
נכתב על ידי שומר הלילה

שאני מגביל את תרבות הצריכה של השמרים במעבדה שלי הם נוטים למות.

גבינה צהובה זה רע? שיביא מחקר קליני המראה זאת. מכשור מתקדם זה רע? נתראה בקלנסקופיה (סיב אופטי כמובן) הבאה. סלולרי ודיגיטלי זה רע? אל תכתוב לפאקינג אתר אינרנט מאמרים.
 
 
 
 
ישראלי
7/8/2011
נכתב על ידי פצי

נקודה יפה, אם כי אפשר לסייג
א)
דיור בר השגה אינו דיור ציבורי
ב)
דיור מוזל לסטודנטים הוא במובהק הטבה למעמד הביניים
 
 
 
 
ישראלי:
8/8/2011
נכתב על ידי אליסה

יש כאן הבחנה חשובה שחייבים לעשות: כמובן שהם יקבלו כל מני דברים, אבל הם לא ירוויחו - בסופו של דבר שכרם ייצא בהפסדם, כמו שזה תמיד קורה. אתן לך רק דוגמה אחת: אם למשל הם יקבלו יותר כסף (בצורת קצבאות, מלגות, השלמות הכנסה וכו'), הם יקבלו כסף שערכו בהכרח יירד כתוצאה ישירה ועקיפה של אותה מדיניות בדיוק שבאה כביכול להיטיב עימם (בגלל תופעות כמו אינפלציה וכו'). אם עוד ילדים יוכנסו למעגל חינוך חינם, אז הרמה הכללית של חינוך תרד עוד יותר לעומת הקיים (אם זה עדיין אפשרי). כלל האצבע הוא שכל דבר שפוליטיקה ופוליטיקאים נוגעים בו נועד להרס ולכישלון. הם מסוגלים להפוך זהב לחול - וגם ככה אין לנו מי יודע מה הרבה זהב, אם כי חול דווקא יש בשפע רב.
 
 
 
 
לאיתי
8/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

לאיתי:
כתבת: "אמת ויציב, בגלל זה הגיעו אתמול לתל אביב גג! 1000 איש, אל תאמינו למה שכתוב בעיתון" - זכור שהתייחסתי לחוק הוד"לים. לך לשדרות רוטשילד וראיין שם אלף איש - ספק אם תמצא אחוז אחד שיודע להסביר בבהירות מהו חוק הוד"לים.

ושאלת: "אני חשוב שרוב העם יודע +- מה זה קפיטליזם ומה זו מדינת רווחה וששני הדברים מנוגדים אחד לשני, עוד לא עשיתי סקר, אבל אתה באמת מאמין שרוב האנשים יעדיפו קפיטליזם?"

לא, אני חושב שאנשים יעדיפו את התוכנית שלדעתם תקדם את עניינם האנוכי. לכך התכוונתי בטענה שהם בעד "קפיטליזם דורסני" כל עוד הם הם בתא הנהג. התמיכה במדינת הרווחה היא אופורטוניסטית - אנשים תומכים ב"מדינת רווחה" משום שהם מניחים שהיא תכלול שורה של תוכניות שתתגמלנה אותם יותר משתפגענה בהם. הם תומכים ב"מדינת רווחה" מתוך הנחה שמישהו אחר ישלם עבורה.

נסה לדמיין את המצב הבא. אתה פונה לזוג מהעשירון השמיני ושואל אותו האם הוא בעד חוק חינוך חינם. הוא ישיב בחיוב. עתה, פנה אליו ושאל אותו: א) האם אתה בעד חוק חינוך חינם לעניים בלבד, כשאתה תצטרך לשאת במלוא עלות החינוך? ב) ידוע כי ההוצאה לחינוך בישראל היא בערך 15 אחוז מתקציב הממשלה. אזרח בישראל משלם בממוצע 35,700 שקל בשנה כמסים, ומתוכם 5,355 שקל לחינוך. כבן לעשירון השמיני, כמה תהיה מוכן לשלם מדי שנה עבור חינוך חינם לכל? אני חושב שאתה יכול לנחש את התשובה.
 
 
 
 
לרונן
8/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

לרונן:

רונן, נדמה לי שהליכוד ניצח במערכת הבחירות של 2006, בבחירות לראשות הממשלה ב-2001 ובבחירות ב-2003. סה"כ, הליכוד שלט ב-20 השנים האחרונות ב-12 שנים. אני לא חושב שהבעיה של נתניהו בקדנציה הראשונה הייתה התקשורת.
 
 
 
 
לרדלר
11/8/2011
נכתב על ידי איתי

המציאות קצת יותר מורכבת,
מחקר שראיתי פעם (לצערי לא מצאתי) מראה שאנשים מצביעים בבחירות הרבה פעמים בניגוד לאינטרס האישי שלהם, אני בספק אם המעמד הבינוני גבוה מצביע והצביע לעבודה בתקווה שאלו יורידו את המיסים הישירים או שהעניים בתקווה שהליכוד יתגבר את הרווחה..

השאלה המקיפה ביותר צריכה להתנסח כך לדעתי:
"האם היית רוצה לחיות במדינה בה ההעשירונים הגבוהים בכללותם מממנים את הלימודים של העניים שאחרת לא יכולו לממנם, ואתה בתור בן לעשירונים האלה תצטרך לקחת חלק בכך"

אני דווקא די בטוח שלא תקבל תשובה מוחלטת כמו שאתה חושב..
 
 
 
 
לאיתי
11/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

איתי, בעקרון - אנשים מצביעים לאורך זמן רק כאשר יש להם אינטרס כספי אמיתי (או מדומיין) שנציגיהם תומכים בו. אם ניגש מנקודת מבט זו לעניין, תוכל לראות על נקלה מדוע מצביעים רוב האנשים לעבודה, למרצ ולחד"ש (מבין היהודים).

הניתוח שלי הוא כזה: אנשים מצביעים למפלגה כמו מרצ כי היא מספקת להם כמה 'שירותים':
א. מקור הזדהות (לא מזלזל בחשיבות הדבר).
ב. הנהגה המזדהה כלוחמת לכמה הטבות היקרות ללבו של מעמד הביניים הבינוני והגבוה: לימודים במחיר מאוד נמוך (תיגמול ישיר של מעמד הביניים, בעיקר, שזוכה לדרך להכשיר את בניו בזול כדי ליהנות מהכנסה גבוהה בעתיד); שמירה על האינטרסים של שדולות חזקות (קיבוצים, חקלאים); קידום ענייניה של "ביורוקרטיית הרווחה" (מורים, מרצים, עובדים סוציאליים, וכו').
ג. מעטפת "חברתית" המגדירה את העניין בכללו כאילו אינו מאבק למען קבוצה באוכלוסיה אלא למען עקרונות כלליים כמו "צדק" או "שוויון."

שלושת הסעיפים משותפים, כמובן, לכל מפלגה באשר היא. אין אחת שאינה כזו. אבל רק במרצ ודומותיה סעיף ג' הוא כה מובהק, עד שאפילו תומכיה המושבעים חשים שכשהם פועלים לקידום ענייניהם האישיים הם פועלים לקידום טובת הכלל.

דוגמה אחת: לפני זמן מה העלה ח"כ הורוביץ את ההצעה המכונה "חוק הספרים" (כתבתי על כך כאן וגם כאן). על פניה, ההצעה נראית מאוד פשוטה מצד תוצאותיה: מעלים את מחירי הספרים. איך בדיוק יכול לתמוך חבר כנסת מסיעה המגדירה עצמה "חברתית" בהצעה הפוגעת באופן כה בוטה בציבור הרחב באמצעות העלאת מחירו של מוצר פופולרי? התשובה פשוטה מאוד, אם מתייחסים לכך כהרחבה של שליטת המדינה במידע ובשוק נוסף, וכשירות לציבור אליטיסטי מצומצם, שהוא אחד ממעוזי כוחה של מרצ. באופן דומה ניתן לבחון את התמיכה העזה של מרצ בחוקים אנטי-חברתיים מובהקים המקצים תקציבים למוסדות תרבות, המאוכלסים על-ידי מצביעיה ומעלים מופעים למען מצביעיה.
 
 
 
 
לרדלר
11/8/2011
נכתב על ידי איתי

מדובר על פרט שלא מעיד על הכלל, אם תסתכל על רשימת הפעילות החברתית-כלכלית וזכויות עובדים של מרץ (הפעולות היקרות ביותר) תוכל לראות שהן לא פונות ברובן לציבור הבוחרים http://myparty.org.il/aspx/achievements.pdf

כנ"ל לגבי עברם הפרלמנטרי של שני המועמדים הראשיים לראשות העבודה
 
 
 
 
האמנם?
13/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

האמנם? סתם לשם העניין לקחתי את רשימת הצעות החוק של חיים אורון ושל זהבה גלאון מהכנסת ה-17:
א. חוק נכי רדיפות הנאצים
ב. ענייני פטור משירות צבאי לאלו היודעים שלא יגויסו זמן רב מראש.
ג. חוק תכנון ובנייה (תוספת ביורוקרטיה).
ד. מלחמה בתוכנית ויסקונסין.
ה. התייחסות למגדר באיסוף נתונים (קידום זכויות נשים).
ו. חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
ז. פיצויי פרישה לעובד מתפטר (שיקבל שכר כאילו פוטר)
ח. תיקון לחוק בריאות ממלכתי לתועלת תושבים השוהים בחו"ל לצורכי לימודים.
ט. העלאת תקרת תשלום משפחתית לחולים כרוניים.
י. כפיית קבלת לקוח שעבר בין קופות בזכויות מלאות.
כ. הגברת ענישת אנשי צוות רפואי אלימים.
ל. הגבלת השכר בשירות הציבורי.
מ. חיזוק מערכת ההשכלה הגבוהה.
נ. אזרחות לקרובי חייל בצה"ל.
ס. חלוקת זכויות פנסיה לזוג נפרד.
ע. איסור חלוקת עלוני פרסומת
פ. הגבלת זכות השתיקה לנבחרי ציבור.
צ. הצעת חוק טיפול בחולי נפש
ק. חוק הגנת הפרטיות (בשיווק)
ר. צער בעלי חיים (מניעת התעללות בבעלי חיים)
ש. עידוד ייצוג לגברים ולנשים בחוק מימון מפלגות.
ת. הכרה בהוצאות טיפול בילדים למתן זיכוי וניכוי במס הכנסה.
א. חוק איסור סחר בבני אדם.
ב. מניעת אלימות במשפחה.
ג. שיפור מצבן של נשים עם ילד מתרומת זרע (קביעת שם האב).
ד. ביטול איחוד רשויות ערביות.
ה. תיקון פקודת הרוקחים: סימון תאריך תפוגה לתמרוקים.

מניתי כאן 27 הצעות (סתם לפי סדר הופעתן) וניתן לראות כי רבות מהן מתמקדות בקהלי יעד מסוימים מאוד: אנשי המעמד הבינוני אשכנזים/משתכנזים שמוטרדים מסוגיות של מצב בעלי החיים, מעמד האישה, נשים עם ילדים מתרומת זרע, פטורים משירות מטעמי מצפון, בעלי מעמד בעבודה מתפטרים, לומדים בחו"ל השבים לארץ, מוצפי עלוני פרסום, המעוניינים בשיפור מצב ההשכלה הגבוהה, משפחות אמידות המעוניינות בהכרת הוצאות טיפול בילדים (חוק אנטי שוויוני מובהק), וכן הלאה.
 
 
 
 
למה לא לקחת "סתם לדוגמא"
14/8/2011
נכתב על ידי איתי

את שלי ועמיר?, הרי הם יותר רלוונטים כי יש להם קהל יותר גדול, ולא שונה כלכך באופיו ממרץ..

- חוק הגנת השכר - תלושי שכר – ובאחריות המעסיקים לשלם שכר כחוק
- חוק הזכות לעבודה בישיבה (חוק הקופאיות)
- הארכת חופשת הלידה (לראשונה זה חמישים שנה) ל-14שבועות
- חוק הלוביסטים בכנסת – אשר הגביל לראשונה את פעילותם של נציגי בעלי ההון בכנסת וכפה עליהם שקיפות.
- חוק הקרן לילדים ונוער בסיכון, והחוק למניעת העסקתם של עברייני מין במוסדות של ילדים ושל חסרי ישע
- חוק ההגנה על עובדים חושפי שחיתויות - פיצוי כספי משמעותי לעובדים חושפי שחיתויות שנפגעו, ועונשי מאסר וקנסות למתעמרים בעובדים אלה
- החוק למניעת פיטורים מחזוריים;
- חוק שוויון הזדמנויות בעבודה - הגברת אכיפה;
- חוק קצבת הסיעוד – העברת הקצבה ישירות לזקן;
- חוק הגנה מפיטורים על נשים וגברים בטיפולי פוריות;
- חוק המחייב מתן הפסקות שרותים, התקנת מבני שרותים ותשלום בעד הפסקות;
- החוק להפסקת הפלייתם של בתי ספר להכשרה מקצועית;
- ביטול תשלום ההיטל בעד צריכת מים עודפת;
-חוק יסודות התקציב - הרחבת הדיווח על השכר;
- "חוק החופש הגדול" להגנה על זכויות נערים עובדים.
-חוק הפעימות החברתיות שמטרתו להביא את שכר המינימום לסכום של 4600 ₪
-חוק פיקוח על שוק ההון
-חוק ה"קלגשית"
-חוק הבטחת הכנסה
-חוק בנק מח העצם.

 
 
 
 
המשך
14/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

איתי, אין בעיה, ניקח את פרץ ויחימוביץ'.

היוזמה המרכזית של פרץ היום, לפי האתר שלו היא "כיפת ברזל חברתית". ניקח את תחום הכלכלה והחברה. משישה עשר סעיפים שם:
א. לקידום הוועדים הגדולים, איגודי עובדים, מגזרים תומכים: סעיף 3, 4, 15, 16.
ב. לקידום מעמד הביניים (בלעדית או בעיקר): סעיף 1, 2, 7, 8, 9, 10, 12.
ג. קצבאות, עניים, מיעוטים: סעיף 5, 11.
ד. כולנו: סעיף 13, 14.

סה"כ, 12 מתוך 16 סעיפים ממוקדים בקהלים מסייעים לבחירות הפנימיות ומעמד הביניים.

יחימוביץ':
א. לקידום הוועדים הגדולים, איגודי עובדים, מגזרים תומכים: 1, 2, 3, 4, 11, 14, 16, 17
ב. לקידום מעמד הביניים (בלעדית או בעיקר): 6, 9, 13, 15, 18, 19
ג. קצבאות, עניים, מיעוטים: ?
ד. כולנו: 5?, 8?, 10, 12?

סה"כ 8 מתוך 19 הם לקידום וועדים ועבודה מאורגנת. 6 לקידום מעמד הביניים. ארבעה לכולנו?

אבל אני חושב שאתה רואה את הדברים אחרת. לדוגמה, חוקים המכוונים להעלות את שכר המינימום הם, לתפישתך, חוקים חברתיים המשפרים את מצב העניים. לטעמי (וגם לדעת המחקר, וגם לדעת העובדים המאוגדים) אלו חוקים קלסיים למענם. כך גם כל החוקים המכוונים לשיפור, כביכול, של מצב תנאי התעסוקה ברמות השכר הנמוכות. יש כאן "ניצחון כפול": מחד, הציבור מקבל את ההרגשה שהנה יש פה חבר/ת כנסת הנלחמ/ת כפנתר/ה על זכויות העובדים מדלת העם (ולכן מרגיש מוסרי יותר); ומצד שני, הוועדים הגדולים - הלקוח האמיתי של הפעולה החקיקתית - מקבלים שירות. קח חוק כמו פיצויי פיטורים לעובד שעבד שתי עונות שתי שנים רצופות - מה זה אם לא דפיקה קלאסית של עובדים זמניים? זה כמו חוק לצמצום עבודה זמנית. מי נדפק מזה? העניים. מי מרוויח? הוועדים. או, איזה קהל משרת חוק למניעת פיטורים של עובדת העוברת טיפולי הפריה חוץ גופית? היית פעם שם? ראית מי הקליינטים?