המנטליות האנטי קפיטליסטית:
הפילוסופיה החברתית של האדם הפשוט
  הקפיטליזם כפי שהוא וכפי שהוא נתפש בעיני האדם הפשוט

הופעת הכלכלה כענף ידע חדש הייתה אחד האירועים החשובים בהסטוריה האנושית. בפלסה את הדרך ליוזמה הקפיטליסטית הי שינתה במהלך כמה דורות את מצבו של האדם באופן קיצוני יותר מאשר בעשרת אלפים השנים שקדמו לה. מלידתם ועד מותם, אזרחי המדינה הקפיטליסטית נהנים בכל רגע מההישגים המרהיבים של דרך הפעולה והחשיבה הקפיטליסטית.

הדבר המדהים ביותר ביחס לשינוי המדהים הזה במצבו של האדם שחולל הקפיטליזם הוא שהוא הושג על ידי מספר קטן מאוד של אנשים, וקומץ קטן אף הוא של מדינאים שהטמיעו את תורתם. לא רק ההמונים, אלא גם רוב אנשי העסקים שבסחרם הפכו את עקרון הלסה פייר לאפקטיבי כשלו מלהבין את התכונות המהותיות של פעולתם. אפילו בימי הזוהר של הליברליזם, רק מתי–מעט הבינו באופן מלא את תפקודה של כלכלת שוק. הציביליזציה המערבית אימצה את הקפיטליזם בעקבות המלצתה של אליטה קטנה.

היו בעשורים הראשונים של המאה התשע עשרה אנשים רבים שראו באי-ההיכרות שלהם עם הבעיות הנוגעות לקפיטליזם חסרון שיש להתמודד עמו. בשנים שבין ווטרלו וסבסטופול היו מסות על כלכלה הפופולריות ביותר בבריטניה הגדולה. אך האופנה חלפה עד מהרה. הנושא היה קשה לעיכול לרוב הקוראים.

כלכלה היא תחום כה שונה ממדעי הטבע והטכנולוגיה מחד, וההיסטוריה והחוק מאידך, עד שהוא נראה מוזר ודוחה לקורא המתחיל. הייחודיות ההיוריסטית שלו נדמית חשודה לאלו שעבודת המחקר שלהם מתבצעת במעבדות או בארכיונים וספריות. הייחודיות האפיסטמולוגית שלו נראית לא הגיונית לפאנאטים צרי–המחשבה של הפוזיטיביזם. אנשים היו רוצים למצוא בספר כלכלה ידע המתאים באופן מושלם לתמונה שהייתה להם מקודם ביחס למה שכלכלה צריכה להיות. כלומר, תחום חקר המעוצב בהתאם למבנה הלוגי של הפיסיקה או הביולוגיה. הם נבוכים ונרתעים מהתמודדות רצינית עם הבעיות הכרוכות בניתוח מה שדורש מאמץ חשיבתי מיוחד.

תוצאת בורות זו היא שאנשים מייחסים את כל השיפורים במצב הכלכלי להתקדמות במדעי הטבה והטכנולוגיה. מנקודת מבטם, יש בהיסטוריה האנושית נטיה הקיימת מאליה להתקדמות בתחום מדעי הטבע הניסויים וליישום פתרונות לבעיות טכנולוגיות. נטייה זו אינה ניתנת לעצירה, היא מורשת בגורל האנושות ופעולתה מתרחשת בלי קשר לארגון הפוליטי והכלכלי של החברה. מנקודת מבטם, השיפורים הטכנולוגיים ללא–תקדים במאתיים השנה האחרונות לא נגרמו או קודמו בזכות המדיניות הכלכלית השלטת. הם לא הושגו על ידי הליברליזם הקלאסי, סחר חופשי, לסה פייר וקפיטליזם. מכאן, שהם היו מתרחשים בכל מערכת של ארגון כלכלי של החברה.

הדוקטרינות של מרקס זכו לאישור פשוט משום שאימצו פרשנות פופולרית זו של אירועים ועטו עליה צעיף פסבדו-פילוסופי שסיפק גם את הספיריטואליזם ההגלייני וגם את המטריאליזם הגס. לפי מרקס, ”כוחות הייצור החומרי“ הם יישות על–אנושית שאינה תלויה ברצון ובפעולות של בני אדם. הם פועלים מכוח עצמם, בהתאם לחוקים הנסתרים והבלתי–נמנעים של כוח עליון. הם משתנים באופן מסתורי וכופים על האנושות להתאים את הארגון החברתי שלה לשינויים אלו; משום שכוחות הייצור החומרי נרתעים מדבר אחד: כבילה לארגון חברתי אנושי. תוכנה המהותי של ההיסטוריה הוא המאבק של כוחות הייצור החומרי להשתחרר מהכבלים החברתיים המגבילים אותם.

לפני שנים רבות, מלמד מרקס, התגלמו כוחות הייצור החומרי בדמות המטחנה הידנית וארגנו את ענייני האנושות בהתאם לדפוס הפידואלי. כאשר מאוחר יותר החוקים המסתוריים הקובעים את התפתחות כוחות הייצור החומרי החליפו את מטחנת היד במטחנת הקיטור, פינה הפיאודליזם את מקומו לקפיטליזם. מאז התפתחו כוחות הייצור החומרי עוד הלאה וצורתם הנוכחית דורשת באופן אימפרטיבי את החלפת הקפיטליזם בסוציאליזם. אלו המנסים לעצור את המהפיכה הסוציאליסטית נדונים לכשלון. אי אפשר לעצור את גלי הקדמה ההיסטורית.

הרעיונות של המפלגות השמאליות שונים זה מזה בדרכים רבות. אבל כולן מסכימות בנקודה אחת. כולן מתייחסות לשיפור החומרי כתהליך הפועל מאליו. חבר האיגוד באמריקה מתייחס לרמת חייו כאילו הייתה דבר מובן מאליו. הגורל קבע כי הוא יהנה מאפשרויות שלא עמדו לרשות האנשים העשירים ביותר בדורות הקודמים ועדיין אינן עומדות לרשות לא-אמריקנים. הוא אינו סבור שאותו ”אינדבידואליזם גס“ של העסקים הגדולים שיחק תפקיד מסויים בהופעת מה שהוא מכנה ”דרך החיים האמריקנית.“ בעיניו, ”ההנהלה“ מייצגת את התביעות הבלתי–הוגנות של ”המנצלים“ השואפים לגזול ממנו את המגיע לו כזכות מלידה. הוא סבור כי במהלך ההתפתחות ההיסטורית ישנו כוח בלתי נמנע הגורם לשיפור מתמיד ב”יצרנות“ של העובדים. ברור לו כי פירות השיפור שייכים לו בזכות. בזכות יכולתו—בעידן הקפיטליזם—חלוקת הערך של המוצר המופק על ידי תעשיות העיבוד מחולקת במספר הידיים המועסקות נוטה לגדול.

האמת היא שהגידול במה שמכונה פוריות העבודה נובעת משימוש בכלים ומכונות טובים יותר. מאה פועלים במפעל מודרני מייצרים ביחידת זמן פי כמה וכמה ממאה פועלים בתקופת סדנאות העבודה בתקופה הטרום-קפיטליסטית. שיפור זה אינו תלוי בשיפור במיומנות, ביכולת או ביישום היכולת מצד העובדה. (עובדה היא שהמיומנות שנדרשה מבעלי מלאכה בימי הביניים הייתה גבוהה בהרבה מזו שנדרשת ברבות ממשרות העבודה במפעל היום.) היא נובעת משימוש בכלים ובמכונות טובים יותר הנובעת, בתורה, מצבירה והשקעה של הון רב יותר.

המונחים קפיטליזם, הון וקפיטליסט שימשו את מרקס ומשמשים היום את רוב האנשים—אפילו ברשויות התעמולה הרשמיות של ארצות–הברית—בהקשר מגונה. אך מלים אלו מצביעות לעבר הגורם העיקרי שפעולתו מניבה את כל ההישגים המרהיבים של מאתיים השנים האחרונות: שיפור ללא תקדים ברמת החיים הממוצעת עבור אוכלוסיה הולכת וגדלה. מה שמבחין בין המצב התעשייתי המודרני במדינות הקפיטליסטיות וזה שבעידנים הטרום-קפיטליסטים כמו גם מאלו השוררים היום בעולם הלא מפותח הוא כמותו ואספקתו של ההון. אין אפשרות ליצור שיפור טכנולוגי אם לא נצבר קודם לכן הון באמצעות חסכון.

חסכון—צבירת הון—היא האמצעי ששינה שלב-אחרי-שלב את האנושות מחיפוש פרימיטיבי אחרי מזון של ציידים-לקטים לעידן התעשייה המודרנית של היום. קובעי הקצב של התפתחות זו היו הרעיונות שייצרו את המסגרת המוסדית שבמסגרתה הפכה צבירת ההון לבטוחה באמצעות העקרון של בעלות פרטית על אמצעי הייצור. כל שלב קדימה בדרך לכיוון שגשוג הוא תוצר של חסכון. ההמצאות הטכנולוגיות הגאוניות ביותר היו חסרות תועלת אם ההון הנדרש להשמישן לא היה נצבר באמצעות חסכון.

הייזמים משתמשים בהון הנגיש מחסכון לסיפוק החסכוני ביותר של הצרכים הדחופים ביותר של הצרכנים. יחד עם אנשי הטכנולוגיה, שמטרתם לשכלל את שיטות העיבוד, הם משחקים תפקיד פעיל, לצד החוסכים עצמם, במהלך האירועים המכונה התקדמות כלכלית. שאר האנושות יוצאת נשכרת מפעולתם של שלושה מעמדות חלוציים אלו. אבל בלי קשר למה שהם עושים בעצמם, הם רק הנהנים מהשינויים שלהופעתם לא תרמו מאום.

המאפיין הטיפוסי לכלכלת שוק הוא העובדה שהיא מייחסת את רוב השיפורים שנוצרו בזכות מאמציהן של אותם מעמדות מתקדמים—החוסכים, המשקיעים את ההון והמפתחים שיטות חדשות לשימוש בהון—לרוב הלא-מתקדם של האנשים. צבירת הון העולה על הגידול באוכלוסיה מעלה, מצד אחד, את התפוקה השולית של העובדים ומאידך, מוזילה את המוצרים. הליך השוק מספק לאדם הפשוט אפשרות להנות מפירות הישגיהם של אנשים אחרים. הוא כופה על שלושת המעמדות המתקדמים לשרת את הרוב הלא-מתקדם באופן המיטבי.

כולם חופשיים להצטרף לשורות המעמדות המתקדמים בחברה הקפיטליסטית. לא מדובר בקסטות סגורות. החברות אינה זכות יתר הניתנת לאדם מתוקף סמכות גבוהה יותר או בירושה מאבותיו. מעמדות אלו אינם מועדונים ולאלו שנמצאים ”בפנים“ אין שום דבר למנוע כניסה מאלו הנמצאים בחוץ. מה שנדרש כדי להפוך לקפיטליסט, יזם או מתכנן שיטות טכנולוגיות חדשות הוא מוח וכוח רצון. יורשו של אדם עשיר נהנה מיתרון מסויים משום שהוא מתחיל מנקודת פתיחה טובה יותר מאחרים. אך משימתו בתחרות שבשוק אינה קלה יותר, אלא לעתים מייגעת יותר ורווחית פחות מזו של מצטרף חדש. הוא חייב לארגן את הירושה שלו מחדש כדי להתאימה לשינויים בתנאי השוק. כך, לדוגמה, הבעיות שיורש ”אימפריה“ של רכבות ניצב בפניהן בעשורים האחרונים, מסובכות הרבה יותר מאלו שעמדו בפני אלו שהתחילו מכלום בהובלה בדרך האוויר או במשאיות.

הפילוסופיה הפופולרית של האדם הפשוט מפרשת את העובדות הללו באופן שגוי ומצער. כפי שג'ון דוֹ רואה זאת, כל התעשיות החדשות הללו המספקות לו אפשרויות שלא היו מוכרות לאביו נוצרו באורח פלא באמצעות השיטה המכונה ”קידמה.“ צבירת הון, ייזמות וגאונות טכנולוגית לא תרמו דבר לבריאה הספונטנית של שגשוג. אם צריך לתת קרדיט למישהו בתחום שג'ון דו מכנה עליה בתפוקת העובדים, הרי שהוא צריך להנתן לפועל בקו הייצור. לרוע המזל, בעולם מרושע זה יש ניצול של אנשים על ידי אנשים אחרים. העסקים גונבים את הקצפת, כפי שמציין המניפסט הקומוניסטי, ומשאירים לעובד הפשוט, יוצר כל הדברים הטובים, לא יותר מ”מה שנדרש להישרדותו והתרבות גזעו.“ כתוצאה מכך, ”העובד המודרני, במקום לשפר את מצבו עם הקדמה בתעשייה, שוקע עמוק יותר ויותר... הוא הופך אביון, והאביונות מתפתחת במהירות רבה יותר מהאוכלוסיה והעושר.“ מחברי תיאור זה של התעשייה הקפיטליסטית זוכים לתשבוחות באוניברסיטאות כפילוסופים ומיטיבי האנושות הגדולים ביותר, ותורתם מתקבלת באנחת יראה על ידי מליונים שבתיהם מצויידים במכשירי רדיו וטלויזיה ומכשירים אחרים.

הניצול החמור ביותר, אומרים פרופסורים, מנהיגי ”עובדים,“ ופוליטיקאים, הוא זה של העסקים הגדולים. הם אינם מבינים כי המאפיין הטיפוסי של העסקים הגדולים הוא ייצור המוני לסיפוק צרכיהם של ההמונים. תחת הקפיטליזם, העובדים עצמם, ישירות או בעקיפין, הם הצרכנים העיקריים של המוצרים שהמפעלים של העסקים הגדולים מפיקים.

בימים הראשונים של הקפיטליזם היה פיגור זמן ניכר בין הופעת חידוש והפיכתו נגיש להמונים. לפני שישים שנה בערך צדק גבריאל טארדה (Gabriel Tarde) כשציין כי חידושים תעשייתיים הם נחלתו של מיעוט קטן לפני שהם הופכים צורך של הכלל; מה שנחשב פעם מוצר יוקרה הופך לרכיב יומיומי עבור כולם. הצהרה זו הייתה נכונה עדיין גם ביחס לפופולריזציה של המכוניות. ייצור בקנה מידה רחב על ידי עסקים גדולים קיצר וכמעט ביטל פיגור זמן זה. חידושים מודרניים ניתן להפיק באופן רווחי רק באמצעות שיטות של ייצור המוני, דבר ההופך את המוצרים נגישים בכל רגע לשימוש. לדוגמה, בארצות הברית לא הייתה תקופה ממושכת שבה ההנאה מחידושים כמו טלויזיה, גרבי ניילון או מזון תינוקות מקופסה היו שמורים למיעוט עשיר. העסקים הגדולים, למעשה, נוטים לסטנדרטיזציה של אופן הצריכה וההנאה של אנשים.

איש אינו יוצא נצרך בכלכלת שוק בגלל העובדה שחלק מהאנשים עשירים. העושר של העשירים אינו הסיבה לעוני של מישהו. ההליך ההופך חלק מהאנשים לעשירים הוא, להיפך, התוצר של ההליך המשפר את השבעת רצונם של הרבים. הייזמים, הקפיטליסטים והטכנולוגיות משגשגים רק כל עוד הם מצליחים להשביע את רצונם של הצרכנים.

החזית האנטי-קפיטליסטית

מראשית התנועה הסוציאליסטית והמאמצים להחיות את המדיניות המתערבת (אינטרונציוניסטית) של העידן הטרום-קפיטליסטי, נדחו גם הסוציאליזם וגם המתערבניזם באופן מוחלט על ידי הבקיאים בתיאוריה כלכלית. אך הרעיונות של הרוב הגדול של אנשים הבורים בכלכלה הונעו מתוקף רגשות אנושיים עזים יותר של קנאה ושנאה.

הפילוסופיה החברתית של עידן ההארה פילסה את הדרך להבנה של התוכנית הליברלית—חירות כלכלית המתגשמת בכלכלת השוק (קפיטליזם) והמקבילה החוקתית שלה, הממשלה הייצוגית—אך לא חתרה להשמדת שלושת הכוחות הוותיקים של המונארכיה, האריסטוקרטיה והכנסייה. הליברלים האירופים ביקשו להחליף את האבסולוטיזם המלכותי במונארכיה חוקתית, לא בממשלה רפובליקנית. הם רצו לבטל את זכויות הייתר של האריסטוקרטים, אך לא לגזול מהם את תאריהם, מגיניהם ואחוזותיהם. הם היו להוטים להעניק חופש מצפוני לכל ולשים קץ לרדיפת הכופרים והפורשים מן הדת, אך שאפו גם להעניק לכל הכנסיות ומחוזותיהם חירות מלאה לחתור להגשמת יעדיהם הרוחניים. כך נשמרו שלושת הכוחות הגדולים של המשטר הישן. ניתן היה לצפות שהנסיכים, האצילים והכמרים שהפגינו בלא לאות את שמרנותם יהיו מוכנים להתנגד למתקפה הסוציאליסטית על עיקרי התרבות המערבית. אחרי הכל, חסידי הסוציאליזם לא נרתעו מהבהרה כי תחת הדיקטטורה הסוציאליסטית לא יוותר מקום למה שכינו שרידי העריצות, זכויות היתר והאמונות הטפלות.

למרות זאת, אפילו בתוך אותן קבוצות מיוחסות היו הקנאה והטינה עזות יותר מן ההגיון. הם למעשה שילבו ידיים עם הסוציאליסטים תוך התעלמות מהעובדה שהסוציאליזם כיוון גם להפקעת רכושם הם וכי לא תתאפשר חירות דתית תחת מערכת טוטליטרית. בית הוהנצולרן בגרמניה כונן מדיניות שמשקיף אמריקני כינה סוציאליזם מונארכי.[*], [**] בכל מדינה אירופית שיתפו האצילים פעולה עם אויבי הקפיטליזם. בכל מקום ניסו תאולוגים בולטים לערער על שיטת היוזמה החופשית ובהשלכה, לתמוך בסוציאליזם או התערבותיזם קיצוני. חלק מהמנהיגים הבולטים של הפרוטסטנטיות היום—בָּארְתְ‘ וברוּנר בשוויץ, נִיבּוּהְר וטִילִיךְ' בארצות הברית, והארכיבישוף המנוח של קנטרברי, וויליאם טמפל—גינו בגלוי את הקפיטליזם ואפילו האשימו אותו באחריות לכל זוועות הבולשביזם הרוסי.

ניתן לתהות האם צדק סיר וויליאם הרקורט כאשר הצהיר לפני יותר משישים שנה: כולנו סוציאליסטים עתה. אבל היום ממשלות, מפלגות פוליטיות, מורים וכותבים, אנטי-דתיים קיצונים כמו גם תיאולוגים נוצרים דוחים כמעט פה אחד את כלכלת השוק ומהללים את התועלת כביכול שבמדינה הכל–יכולה. הדור הצומח עתה גדל בסביבה שטופת רעיונות סוציאליסטים.

השפעת האידאולוגיה הפרו-סוציאליסטית מתבהרת מן האופן שבו דעת הקהל, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מסבירה את הסיבות לכך שאנשים מצטרפים למפלגה הקומוניסטית או הסוציאליסטית. בהתעסקות עם מדיניות פנים, מניחים כי ”באופן טבעי והכרחי“ אלו שאינם עשירים תומכים בתוכניות הרדיקליות של תכנון, סוציאליזם וקומוניזם, בעוד שרק לעשירים יש סיבה להצביע עבור שימור כלכלת השוק. הנחה זו מתייחסת כמובן מאליו לרעיון הסוציאליסטי הבסיסי שהאינטרסים הכלכליים של ההמונים נפגעים מפעולת הקפיטליזם לתועלתם של ”המנצלים“ וכי הסוציאליזם ישפר את רמת חייו של האדם הפשוט.

עם זאת, אנשים אינם מבקשים סוציאליזם משום שהם יודעים כי הסוציאליזם ישפר את מצבם, והם אינם דוחים את הקפיטליזם משום שהם מבינים כי מדובר במערכת המזיקה לעניינם. הם סוציאליסטים משום שהם מאמינים שהסוציאליזם ישפר את מצבם, והם שונאים את הקפיטליזם משום שהם מאמינים שהוא יגרום להם נזק. הם סוציאליסטים משום שהתעוורו בגלל בורות וקנאה. הם מסרבים בעקשות ללמוד כלכלה ובזים לביקורת הקטלנית של כלכלנים על התוכניות הסוציאליסטיות משום שבעיניהם כלכלה, בהיותה תיאוריה מופשטת, היא פשוט שטויות. הם מעמידים פנים שהם סומכים רק על הנסיון. אבל הם מסרבים בעקשות לא פחותה להסיק מסקנות מעובדות ברורות שהנסיון מלמדנו, היינו, שרמת חייו של האדם הפשוט גבוהה באופן יחסי באמריקה הקפיטליסטית לעומת גן העדן הסוציאליסטי של הסובייטים.

בהתמודדות עם התנאים במדינות המפגרות מבחינה כלכלית אנשים מפגינים הגיון פגום דומה. הם סבורים שאותם עמים חייבים לרחוש ”באופן טבעי“ אהדה לקומוניזם משום שאותן ארצות מוכות עוני. ברור כי האומות העניות רוצות להפטר מאביונותן. כדי לשפר את מצבן הגרוע, הן חייבות לפיכך לאמץ מערכת של ארגון כלכלי המבטיחה באופן הטוב ביותר השגת מטרה זו והיו, לפיכך, חייבות לאמץ את הקפיטליזם. אבל בעקבות אשליות אנטי-קפיטליסטיות הן מעדיפות ללכת בדרך הקומוניסטית. עובדה פרדוקסלית היא שמנהיגי אותם אנשים במזרח, בעוד הם מציצים בקנאה בשגשוג שבארצות המערב, דוחים את השיטות שהפכו את המערב למשגשג ומוקסמות מהקומוניזם הסובייטי המסייע בשימור עוניים של הרוסים ומדינות הלווין שלהם. פרדוקסלית אף יותר העובדה שאמריקנים הנהנים מתוצרי הקפיטליזם של העסקים הגדולים מהללים את המערכת הסובייטית ורואים זאת כ”טבעי“ שאומות עניות באסיה ובאפריקה יעדיפו את הקומוניזם על הקפיטליזם.

אנשים עשויים להיות חלוקים בדעתם בשאלה האם הכל צריכים ללמוד כלכלה ברצינות. אבל דבר אחד בטוח. אדם המדבר בפומבי או כותב על הניגוד בין קפיטליזם וסוציאליזם בלי שלמד מה שיש לכלכלה לומר בנושא זה הוא פטפטן חסר אחריות.

הערות
* Cf. Elmer Roberts, ''Monarchical Socialism in Germany'', New York, 1913.
** Cf. Mania Gordon, ''Workers Before and After Lenin'', New York, 1941, pp. 30 ff. אצילי בית רומאנוב מרוסיה השתעשעו בארגון העובדים ככלי למאבק במאמצים ”הבורגניים“ לכונן ממשלה ייצוגית.


חלקי הספר