הייתה זו עוד מסיבת עיתונאים
  אז מה בעצם קרה שם? עובדות היסוד ברורות: היום (24.8.2011) התקיימה מסיבת עיתונאים בה קראו מנהיגי מחאת הדיור לטרכטנברג להתפטר מראשות הוועדה. כך מדווח על האירוע אתר המהפכה:

כ-14 נציגים ממגוון התארגנויות וקבוצות שונות שהשתתפו במחאה התיישבו מאחורי שולחן הדוברים. הראשונה לדבר הייתה דפני ליף. "לפני כחודשיים חל שינוי ענק בתודעה הישראלית," פתחה ליף. [חודש ועשרה ימים אינם חודשיים - אבל מי סופר. א.ר.] "בתחילה... משנוכח... החליט... להקים עוד ועדה." ליף טענה... [ו]קראה ליושב ראש הוועדה מנואל טרכטנברג להתפטר לאלתר.

דבריה של ליף התקבלו במחיאות כפיים ובתשואות רמות. אולם בהמשך מסיבת העיתונאים, רבים מהדוברים הופרעו על ידי קריאות ביניים מהקהל. רובן, מפי קבוצת פעילים שהרגישו כי לא שותפו בגיבוש העמדות שהוצגו.

כשפסח האוספטר מתנועת "דרור ישראל" הציג את יוזמת שולחן העגול, יוזמה שהפגישה נציגים של 25 ארגונים חברתיים, קטע את דבריו פעיל מאהלים שקרא: "אתם צריכים להתייעץ קודם עם יותר מ-60 מאהלים שלא מערבים אותם. זה שאתם מציגים מסמכים בלי לדבר אתנו קודם זה לא בסדר". מסמך השולחן העגול, שעיקריו חולקו לעיתונאים...

האוספטר ציין כי המסמך הוצג בפני כלכלנים אירופיים בכירים ובהם הפרופסור ז'אן פול פיטוסי, ששימש יועץ כלכלי לנשיא סרקוזי, הם סמכו ידיהם על המסמך. 
בשלב זה קם אחד הפעילים בקהל וצעק...

זכריה צברי מהמאהל בבית שמש קרא...

ככל שהתקדמה מסיבת העיתונאים התלהטו הרוחות, וקריאות הביניים נעשו תכופות יותר ויותר. בשלב הצגת השאלות ביקשו רבים מהנוכחים באולם להביע תרעומת על כך שלא שותפו בגיבוש הדברים, ואף טענו כי דבר קיומה של מסיבת העיתונאים נודע להם באמצעי התקשורת ולא מפי מנהיגי המחאה. פעיל ושמו דרור, אשר מתגורר במאהל ברוטשילד, קם אל שולחן הדוברים והחל לצעוק ולהטיח בפניהם כי הם אינם מייצגים את המחאה האמתית. קריאתו זו זכתה למחיאות כפיים מצד קבוצה מצומצמת של פעילים. פעילים אחרים ניסו להרגיע את הרוחות. בשלב זה הוכרז על סיום מסיבת העיתונאים וכינוס הפגנה נגד מחירי הדיור ברחוב קפלן מחוץ לבית סוקולוב.

סתיו שפיר, ממובילות המאבק, התראיינה לאתר J14 לפני מסיבת העיתונאים: "אנחנו הולכים לקרוא לעצרת גדולה בשבת, ולהציג חזית משותפת של כל מאהלי המחאה – מהפריפריה ועד למרכז. הפרופסורים והסטודנטים, וכן גם תנועות הנוער וצוות המומחים, יציגו במסיבת העיתונאים את התנאים שלהם לשינוי השיטה הכלכלית בישראל. אין ביננו פריפריה ומרכז, אנחנו מחכים לשמוע מכל המאהלים את הדרישות שלהם, ובמקביל נארגן עצרת גדולה שמטרתה להשמיע את קולם של מי שקולם לא נשמע".

כלומר, למרות הניסיון 'למרוח' את הפעילים הממורמרים מראש (שפיר: "אין ביננו פריפריה ומרכז, אנחנו מחכים לשמוע מכל המאהלים את הדרישות שלהם, ובמקביל נארגן עצרת גדולה שמטרתה להשמיע את קולם של מי שקולם לא נשמע") מסיבת העיתונאים פוצצה בפועל על־ידי הפעילים ("פעילים אחרים ניסו להרגיע את הרוחות. בשלב זה הוכרז על סיום מסיבת העיתונאים") על רקע טענותיהם כי מסיבת העיתונאים כונסה בלי להיוועץ בהם. חלק מהתוכנית למסיבת העיתונאים לא מומש (שפיר: "צוות המומחים... [יציג] במסיבת העיתונאים את התנאים שלהם לשינוי השיטה הכלכלית בישראל").

המגיבים לידיעה סיפקו פרטים נוספים: מתן בר, המעיד על עצמו שהתחיל "בתור אוהל מספר 6) הצביע על־כך שמסיבת העיתונאים פוצצה ותיאר תהליכים של מעגלי דיון מהם מתגבשים מסמכים אלא ש:

אז מגיעה "השביעייה" הזו, ועושה מסיבת עיתונאים... אף אחד מהדיונים הרבים שהתנהלו לאחרונה במאהלים השונים לא הוצג או קיבל ביטוי, ע"י אלו המתקראים "מטה המאבק"... דפני ליף וחברייה למסיבות העיתונאים גרמו לי, בהתנהגותם הפוליטית והאגוצנטרית, להתרחק מרוטשילד ולסלוד מההנהגה החובבנית שלהם.

ניר גנוסר מארגון תמורה- מאבק הצעירים לדיור בר השגה, טוען שהיה במסיבת העיתונאים ומספר:

הייתי שם היום... ונדהמתי לראות את דפני ליף קוראת לפרופסור טרכנטברג להתפטר! כחבר בפורום הארגונים החברתיים שישב בכל הפגישות מעולם לא סוכם כי תצא קריאה כזו לעבר יו"ר הוועדה – הייתי בהלם.

אותה "מנהיגה ויוזמת המחאה" מדברת על שיתוף אך עושה ככל העולה על רוחה או מוכתב לה ע"י שלל יועציה... כרגב קונטס שיר נוסצקי סתיו שפיר ועוד ועוד ועוד... היא לא נכחה בדיונים! היא לא דאגה בשם השקיפות כי המידע יגיע למאהלים! ועל זה יצא קצפם של "חבריה" למחאה.

בסוף הדיון ואחרי מילים רבות ומשומשות התפרצו פעילי המאהלים על חברי הפורום בדרישה לשקיפות.... על מה כועסים אנשי המאהלים?... על מידור מידע... שהם חווים מכיוון ההנהגה מטעם עצמם או חברי "השביעייה הסודית" כבר חודש וחצי... במשך הצעקות הרבות שהיו באולם נדהמתי לראות את אותם חברי "השביעייה הסודית" מחייכים לעצמם, אותם אנשים שבחודש וחצי האחרון מונעים מידע, מחליטים לבד וחמור מכל – לא נמצאים בכלל במאהל ובטח שלא ישנים שם... הילדים האלו... לא מבינים שהחבלה בתדמית של המחאה היא פרי מעשי ידיהם, הם מחייכים?

בושה, פשוט בושה שמחאה כזו הפכה להיות מקדם ריאליטי עבור פליטי ריאליטי למיניהם. יש גם אנשים יקרים מאוד בשביעייה הזו, ברק סגל ויגאל רמב"ם אנשי שטח ועשייה אמיתית אשר המצלמות מבחינתם הן כלי ולא צורך קיומי!! דווקא הם נעדרו מפאנל הדוברים הרחב לאין ערוך מהמשתתפים בפועל בדיונים אלו.


אני קורא לכל הכועסים בואו בחשבון עם אלו המתכנים "מנהיגים" בעיני עצמם ולא עם חברי הפורום שרתמו את כל זמנם הפנוי והתפוס לטובת הגדרת מסמך עקרונות ודרישות על מנת להעניק למחאה מתווה להשגת יעדים ולא רק לצעקות – "אנחנו לא רוצים!"

ואילו עמוס בר הוסיף:

מה זה השטויות האלה? בשבועות האחרונים מתבצעת פעילות ועדות במאהלים שמטרתה זהה: לנסח מסמך דרישות. הועדות מתואמות ביניהן בשקיפות גבוהה... ומכאן הלגיטימציה שלהן. כמו שזה נראה, מסמך הדרישות שיוצג היום לא כולל את עבודת הועדות במאהלים... למסמך כזה אין לגיטימיות והוא לא מייצג את כלל תנועת המחאה. נראה שבלי משים נוצר לנו מנגנון לא שקוף ולא דמוקרטי, ממש כמו זה שאנחנו מנסים לשנות.

מן הדברים עולה כי יש נתק חריף ואנטגוניזם בין הפעילים בתנועת האוהלים (או, לכל הפחות, חלקם) ובין "השביעייה הסודית"—כשהשביעייה נחשבת למייצגת המחאה ("ראשי המחאה") בעיני התקשורת, אך לא בעיני חלק מציבור האוהלים.
כהערת צד: אם עשרות אנשים מדווחים כי ראשי המחאה כלל אינם ישנים באוהל, איך זה שלא עלה על דעתו של עיתונאי לבצע את העניין הפשוט של לבדוק אם זה נכון, היכן בפועל ישנים חברי השביעייה ולהציג את המידע?

ובינתיים בעיתון
הדיווח העיתונאי על האירוע השתנה ממקום למקום. ב"מעריב" מדווח נתיב נחמני על "הצגת מסמך דרישות נוסף" של "מובילי המחאה" והוסיף "במהלך מסיבת העיתונאים שכינסו התגלעו ויכוחים בין המארגנים. במוצ"ש: עצרות בכל רחבי הארץ."
בהמשך הידיעה מספר נחמני:

לקראת סוף מסיבת העיתונאים קם על רגליו אוריאל רז, מהמתנדבים הראשונים במאהל רוטשילד, וביקש מחברי המטה שנוצר שלא יפעלו כמו הממשלה. "אני מבקש מכם שתעבירו את כל המסמכים שאתם מוציאים דרך המאהלים. אתם צריכים לשתף את כולנו כי בינתיים אנחנו שומעים את הכל מהתקשורת ולא מבינים את מי אתם מייצגים". 


דבריו של רז עוררו סערה רבה בקרב חלק מהנוכחים בקהל שמחו גם הם נגד מה שלדבריהם הוא מידורן של עשרות ערי מאהלים ואי העברת המידע דרכן.

במהלך מסיבת העיתונאים הצהירו הנוכחים על קיום עצרת מחאה נוספת במוצאי שבת בתל אביב, בראשון לציון ובערים נוספות, אך אמרו כי העצרת הזו תהיה רק הכנה לעצרת הגדולה שתתקיים במוצאי שבת של השלישי בספטמבר, אותה כינו "עצרת המיליון".

אילן ליאור ב"הארץ" מדווח ברוח דומה, אך מבליט את המהומה:

המולה במסיבת העיתונאים שערכו היום (רביעי) מובילי המחאה החברתית, בבית סוקולוב בתל אביב. במהלך האירוע הפריעו כמה מהפעילים לחבריהם, וטענו כי הנהגת המחאה אינה קשובה מספיק לשטח. למרות ההפרעות הצליחו ראשי המחאה, ובראשם דפני ליף, להעביר שני מסרים עיקריים - התקפה על ועדת טרכטנברג בטענה כי אין לה די סמכויות, והודעה על עצרת המונים בתל אביב בשבת הקרובה.

משה כהן, מהמאהל בבת ים, ישב לצד מובילי המחאה במסיבת העיתונאים, אך מתח עליהם ביקורת: "אין לאנשים איפה לגור, אין להם מה לאכול. על איזה מעמד ביניים אתם מדברים?" פעיל אחר התפרץ גם הוא לדברים ומחה על הצגת מסמכים שלא גובשו לדבריו יחד עם נציגי המאהלים ברחבי הארץ. "אני מסכים עם חלק גדול מהדברים שאתם אומרים, אבל זה שאתם מציגים מסמכים בלי שהם עוברים קודם ב-60 מאהלים זה לא בסדר", אמר. לאחר דין ודברים במקום הסכימו הפעילים שהתפרצו למסיבת העיתונאים לצאת את בית סוקולוב ולהפגין בחוץ.

כלומר, מסיבת העיתונאים לא פוצצה. הפעילים הסכימו לצאת ממסיבת העיתונאים. הדיווח ממשיך בפיסת מידע נוספת:

הסטודנטים לא השתתפו במסיבת העיתונאים כיוון שאינם מסכימים לקריאה להתפטרותו של טרכטנברג, אך ביקשו להבהיר שהם מאוחדים ביתר הדרישות... בניסיון למשוך שוב את תשומת הלב הציבורית, חזרו הפעילים על דרישותיהם והציגו מסמך...

כלומר, שמולי והסטודנטים אינם מסכימים לקריאה להתפטרות טרכטנברג ואילו הצגת מסמך העקרונות מוצגת בידיעה כ"ניסיון למשוך שוב את תשומת הלב הציבורית."
ב"ויינט", מדווח תני גולדשטיין ברוח אוהדת:

ראש צוות רוטשילד הבטיח כי הוועדה תשמור על מסגרת התקציב, מובילת מחאת האוהלים דפני ליף קראה לו בתגובה להתפטר, "כדי שלא תיזכר כאחראי להונאה". היא הכריזה על עצרות ענק בשתי השבתות הבאות. פעילים מחו נגדה: "אתם לא יודעים יותר טוב מכולם"

מסמך הדרישות שפרסמו היום מובילי המחאה הוא כוללני למדי, בניגוד למסמך שהעבירו לאישור המאהלים לפני שבועיים, אך אינו סותר את המסמך הקודם בשום סעיף.

רק בפסקה השמינית מתגלה כי היו גם אירועים אחרים במסיבת העיתונאים:

מסיבת העיתונאים... הפכה לקראת סופה למערבולת של צעקות, קללות ודחיפות. חלק מהפעילים בקהל, שהגיעו מרחבי הארץ, זעמו על כך שלא קיבלו את מסמך הדרישות לידיהם ולא השתתפו באישורו, כנראה עקב אי הבנה. אחרים הלינו "מי אתם שתנהלו לי את המאבק?", התפרץ ניר מלכה, פעיל ממאהל רוטשילד, "אנחנו חודש וחצי יושבים באוהלים ואתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב מאיתנו". 

... מארגני המחאה התעקשו כי העבירו את מסמך הדרישות לכל אחד מהמאהלים, אך בעקבות המהומה שקמה, הבטיחו כי יעשו זאת שנית. אביב עזוז, ממאהל קריית-שמונה, אמר בדבריו: "בתור נציג של מאהל בפריפריה, אני מתחייב ששום מסמך סופי לא יוגש לממשלה לפני שכל פעיל בכל אוהל יקרא אותו ויחתום עליו". מסיבת העיתונאים הסתיימה לבסוף ברוח טובה.

וגולדשטיין ממשיך ומספר:

"אני מבינה את ההתפרצויות, אנשים פה טעונים וכעוסים", אמרה ליף ל-ynet בתום האירוע... היא ציינה כי היא עצמה לא הפיצה את המסמך, אבל נכחה בדיונים במאהלים השונים ברחבי הארץ ושמעה את טענות הפעילים.

היינו, מהטענה של אביב עזוז ממאהל קרית שמונה כי אי־העברת המסמך הייתה "טעות," הפך הטיעון להתחייבות שלהבא לא יוגשו מסמכים בלי שיאושרו על־ידי המאהלים—היינו, להודאה בכך שהמסמכים אכן לא הגיעו למאהלים, ולא אושרו על־ידם ולא בטעות מדובר—ואחר־כך, אצל ליף, יש הודאה עקיפה בכך שלא רק שלא נשלחו כל מסמכים—המסמך שהוצג במסיבת העיתונאים נכתב על־דעת "ההנהגה" ואינו משקף דבר מהמסמכים שגובשו במאהלים. ליף רק "נכחה בדיונים" ו"שמעה את טענות הפעילים."

יש כאן צפצוף ארוך וקולני על פעילי המאהלים בנקודה עקרונית. רעיון ה"שקיפות" משמעו שעמדות תנועת המחאה נוצרות ומתגבשות מתוך הרעיונות הנולדים באוהלים.

מכל מקום, גולדשטיין ממשיך בציון לקוני כי "מהתאחדות הסטודנטים נמסר בתגובה על אי הופעתם למסיבת העיתונאים: "התאחדות הסטודנטים... תציג... את דרישותיה לשינוי הנדרש בפני ועדת טרכטנברג." כלומר, הסטודנטים משתפים פעולה עם ועדת טרכטנברג ומכאן שאין להם עניין בסילוקה.

אז למה כתבתי את כל זה? לא ברור לי לגמרי. כלומר, לא יכול לשים על זה את האצבע.... אולי בגלל שאני פשוט אוהב לראות איך אנשים מעבדים מציאות? אולי... אה, נזכרתי. בשבת יש הפגנות, לא? ומתקרבת גם צעדת המליון. כן, בגלל זה כתבתי את זה.

הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים



 
 
רשימת תגובות (3)
 
 
אני דווקא חושב שזה אחד הפוסטים היותר חשובים שכתבת עד כה בנושא המחאה
25/8/2011
נכתב על ידי נפתלי לפידות

אני זוכר שאני סיקרתי את מחאת הסטודנטים בשנת 2007.

ראשית, קומוניסטים נשארים קומוניסטים, גם כשהם מתכנים "סוציאל-דמוקרטים", ומשתמשים מהר מאד בשיטות סובייטיות, בעיקר מפני שהם במיעוט. אבל, כשהם מזהים הזדמנות, כמו הקונסיליירי האוספטר, הם לופתים בכוח רב את ההמון, משתמשים בו כאדיוטים שמושיים ומנסים להשתלט באופן כוחני ולא דמוקרטי על קבלת ההחלטות הכי חשובות, שחייבות להתקבל על ידי ממשלה נבחרת.

זוהי פשוט שערוריה שגברת ליף דרשה לפרוץ את מסגרת התקציב - מי לעזאזל היא חושבת שהיא ? חבל שאין התארגנות נגד שתעמיד אותה על מקומה.

מצד שני, ייתכן שהם הבינו שאין להם הרבה ברירות מפני שהמחאה המגוכחת הזו עומדת לנזול להם מבין הידיים.

והערה אחרונה - אורי, הייתי מציע אולי להדגיש את האבסורד שכבר עכשיו הם קבעו שיגיעו מיליון איש לצעדת מיליון האיש... פרבדה ברמה הכי נמוכה. שיטות סובייטיות, כבר אמרנו ?
 
 
 
 
כן, יש משהו סובייטי במקצת בנושא...
25/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
עדכונים....
25/8/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

קבלו עדכון: "דברי דפני ליף - על דעת עצמה" טוענים אנשים בולטים בתנועת המחאה. כמו כן, מתברר כי בעוד שמולי ממעיט בחשיבות הקרע בינו לבין ליף ועמיתיה, ומדגיש כי מדובר במחלוקת נקודתית מוחים בולטים אחרים מצביעים אי־אמון: אדם דובז'ינסקי אומר "לשטח נמאס מ'קליקת רוטשילד' - אנחנו מייצגים את הדיירי המאהלים, בעוד שליף וחבריה אשר אפילו אינם מבקרים בהם אינם מעיזים לדרוך בהם מחמת המיאוס שחשים כלפיהם המוחים האמיתיים."

ב"ויינט" לא רק שאין אזכור, יש גם מסר אופטימי: המאבק מתרחב. ואילו ב"הארץ" התעוררו עם "המחאה מתעוררת." הישארו עמנו.