המנטליות האנטי קפיטליסטית:
ספרות תחת הקפיטליזם
  השוק למוצרים ספרותיים

הקפיטליזם מספק לרבים את האפשרות להפגין יוזמה. הנוקשות של חברה מעמדית כופה על הכל שגרה בלתי משתנה ואינה סובלת סטיה כלשהי מהדפוסים המסורתיים של התנהגות, אך הקפיטליזם מעודד את החדשן. רווח הוא הפרס על סטיה מוצלחת מהליכים מקובלים; הפסד הוא העונש לאלו הדבקים בשיטות שאבד עליהן הכלח. הפרט חופשי להפגין את מה שהוא יכול לעשות באופן טוב יותר מאחרים.

עם זאת, חירות זו של הפרט מוגבלת. החירות היא תוצר של הדמוקרטיה של השוק ולכן תלויה בהערכת הישגיו של הפרט מצד הצרכנים הריבונים. מה שמשתלם בשוק אינו ביצועים טובים ככאלו, אלא ביצועים המוכרים כטובים על ידי מספר מספיק של אנשים. אם הקהל הקונה אינו נבון מספיק להעריך נכונה את ערכו של מוצר, כל כמה שיהיה מצויין, כל העמל וההוצאות היו לשווא.

הקפיטליזם, במהותו, הוא מערכת של ייצור המוני לסיפוק צרכיהם של ההמונים. הוא שופך קרן שפע על האדם הפשוט. הוא העלה את רמת החיים הממוצעת לגבהים שלא חלמו עליהם בעידנים קודמים. הוא הנגיש למליוני אנשים הנאות שלפני כמה דורות היו מצויים בידיה של אליטה קטנה.

הדוגמה הבולטת לכך היא התפתחותו של שוק רחב לכל סוגי הספרות. ספרות—במובנה הרחב—היא היום מוצר הנצרך על ידי מליונים. הם קוראים עיתונים, מגזינים וספרים; הם מאזינים לשידורים וממלאים את התיאטראות. הכותבים, המפיקים והשחקנים המספקים את משאלות הציבור מרוויחים סכומים ניכרים. בתוך המסגרת החברתית של חלוקת העבודה התפתחה חלוקת-משנה חדשה, סופרים—אנשים המתפרנסים מכתיבה. סופרים אלו מוכרים את שירותיהם או את פרי עמלם בשוק כמו כל מומחה אחר המוכר את שירותיו או את מוצריו. במעמדם ככותבים הם משולבים היטב בגוף כלכלת השוק.

בעידן הטרום-קפיטליסטי כתיבה הייתה אמנות לא רווחית. נפחים וסנדלרים התפרנסו מעמלם, אך סופרים לא יכלו לעשות כן. כתיבה הייתה אמנות חופשית, תחביב, אך לא מקצוע. זה היה עיסוק נאצל של אנשים עשירים, מלכים, רוזנים ואנשי מדינה, אצילים וג‘נטלמנים בעלי אמצעים. האמנות העסיקה בזמנם החופשי בישופים ונזירים, מורים באוניברסיטה וחיילים. האדם העני, שדחף בל–יסורב הניע אותו לכתוב היה צריך להבטיח לעצמו תחילה מקור הכנסה שאינו כתיבה. שפינוזה היה לוטש עדשות. האב והבן לבית מיל עבדו במשרדים הלונדוניים של חברת הודו המזרחית. אבל רוב הכותבים העניים חיו על מתנת ידם של תומכים אמינים באמנויות ובמדעים. מלכים ונסיכים התחרו זה בזה במתן חסות למשוררים וכותבים. חצרות המלוכה היו בית המשוגעים של הספרות.

מערכת זו של פטרונות העניקה לכותבים חופש ביטוי מלא. הפטרונים לא ניסו לכפות על בני חסותם את הפילוסופיה שלהם ואת טעמם או מוסרם. הם היו לעתים קרובות להוטים להגן עליהם מרשויות הכנסיה. לכל הפחות, יכול היה סופר שנודה מכמה חצרות למצוא מפלט בחצר יריבה.

עם זאת, החזון של פילוסופים, היסטוריונים ומשוררים המתרועעים עם החצרנים ותלויים בחסדו הטוב של עריץ אינו מעורר תיאבון במיוחד. הליברלים הישנים הִלְלוּ את התפתחות השוק עבור מוצרים ספרותיים כחלק הכרחי בהליך שישחרר את האדם מעולם של מלכים ואצילים. מכאן ואילך, הם חשבו, דעתם של המעמדות המשכילים היא שתשלוט. איזה חזון נפלא! פריחה נפלאה נראתה באופק.


הצלחה בשוק הספרים

אבל היו כמה פגמים בתמונה זו.

ספרות אינה קונפורמיזם אלא חריגה ממנו. מחברים שפשוט חוזרים על דברים שכולם מסכימים להם הם חסרי חשיבות. חשוב רק החדשן, החורג, מטפחם של רעיונות חדשים שלא נשמעו עד כה, מי שדוחה את הסטנדרטים המסורתיים ומכוון להחליף רעיונות ישנים בחדשים. אדם כזה הוא בהכרח אנטי-סמכותני ואנטי-ממשלתי, מתנגד תמיד לדעה המקובלת על רוב בני זמנו. זהו המחבר שספריו אינם נקנים על ידי רוב הציבור.

בלי קשר למה שנחשוב על מרקס וניטשה, לא ניתן להכחיש כי הצלחתם אחרי מותם הייתה מרשימה. אבל שניהם היו מתים מרעב אלמלא היו להם מקורות הכנסה אחרים מלבד דמי זכויות יוצרים. החריג והחדשן אינם יכולים לצפות למכירות גדולות בשוק הרגיל.

אילי ההון של שוק הספרים הם מחברי ספרי בדיון להמונים. נשגה אם נניח שהקונים מעדיפים תמיד ספרים רעים על–פני ספרים טובים. הם נטולי יכולת להבחין ועל כן מוכנים לספוג לעתים אפילו ספרים טובים. נכון הדבר שרוב הרומנים והמחזות המתפרסמים היום הם זבל. אין לצפות למשהו אחר כאשר אלפי ספרים נכתבים מדי יום. דורנו עשוי להתכנות יום אחד עידן פריחת הספרות אם רק אחד מאלף ספרים המתפרסמים היו היה שווה בערכו לספרים הגדולים מן העבר.

מבקרים רבים מתענגים על האשמת הקפיטליזם בשקיעת הספרות. ייתכן שהם צריכים להרשיע את אי–יכולתם לבור את הבר מן התבן. האם הם חריפים משהיו אבותיהם לפני מה שנים? היום, לדוגמה, כל המבקרים מהללים את סטנדהל. אבל כשסטנדהל מת בשנת 1842 הוא היה זנוח ובלתי מובן.

הקפיטליזם יכול להביא את ההמונים לשגשוג כזה שייקנו ספרים ומגזינים. אך הוא אינו יכול להטמיע בהם את כושר האבחנה של המצנאט או לורד ורונה קאן גרנדה דלה סקאלה. אין זו אשמת הקפיטליזם שהאדם הפשוט אינו יכול להעריך ספרים מיוחדים.

הערות על ספרי בלשים

העידן שבו רכשה התנועה האנטי-קפיטליסטית כוח שנראה בלתי ניתן לעצירה הוליד גם ז‘אנר ספרותי חדש, הסיפור הבלשי. אותו דור של אנגלים שהצבעתם הביאה את מפלגת הלייבור לממשלה נכבש לכתביהם של סופרים כמו אדגר וולאס. אחד הכותבים הסוציאליסטים הבריטיים הבולטים, ג.ד.ה קול, בולט לא פחות גם ככותב ספרי בלשים. מרקסיסט עקבי היה חייב לקרוא לסיפור הבלשי—אולי יחד עם הסרטים ההוליוודיים, הקומדיון ו’אמנות‘ הסטריפטיז—מבנה העל האמנותי של עידן איגודי העובדים והסוציאליזציה.

היסטוריונים, סוציולוגים ופסיכולוגים רבים ניסו להסביר את הפופולרית של ז‘אנר מוזר זה. המחקר המעמיק ביותר הוא זה של הפרופסור וו. א. אידלוטה (W. O. Aydelotte). הפרופסור איידלוטה צדק בטענתו כי הערך ההיסטורי של ספרי הבלשים טמון בכך שהם מתארים חלומות בהקיץ ולכן מאירים באור חדש את האנשים הקוראים אותם. הוא צדק לא פחות בטענתו כי הקורא מזהה עצמו עם הבלש ובמונחים כלליים הופך את הבלש להרחבה של האגו שלו.[*]

קורא זה הוא אדם מתוסכל שלא הגיע לעמדה ששאף לה. כפי שכבר אמרנו, הוא מוכן לנחם את עצמו בהאשמת המערכת הקפיטליסטית בעוול זה. הוא נכשל משום שהוא הגון ומציית לחוק. מתחריו המצליחים יותר זכו בהצלחתם באמצעי מרמה; הם השתמשו בשיטות מלוכלכות שאדם בעל–מצפון ונקי מפגמים כמותו לא היה חושב עליהן. אילו אנשים רק ידעו עד כמה המצליחנים הללו מושחתים! לרוע המזל, פשעם נותר סמוי והם נהנים ממוניטין מזוייף. אבל יום הדין בוא יבוא. הוא עצמו יחשוף את פניהם האמיתיים ואת מעשי העוולה שלהם.

מהלך אירועים טיפוסי בסיפור בלשי הוא הבא: אדם שהכל רואים בו אדם מכובד שאינו נוטה לפעולות מגונות ביצע פשע איום ונורא. איש אינו חושד בו. אבל אי אפשר לרמות את הבלש הפיקח. הוא יודע הכל על צביעות מתחסדת כזו. הוא מלקט את כל הפרטים ומרשיע את העבריין. תודות לו, הטוב מנצח בסופו של דבר.

חשיפת הפושע המתחזה לאזרח מכובד הייתה, עם הטיה אנטי-בורגנית לטנטית, נושא שטופל לעתים קרובות גם בספרות גבוהה יותר, כמו למשל ב”עמודי התווך של החברה“ של איבסן. סיפור הבלשים מרדד את העלילה ומשלב בה דמות זולה של בלש צדקני המתענג על השפלת האנשים שהכל רואים בהם אזרחים בלא מתום. המניע של הבלש הוא שנאה לא מודעת ל”בורגנים“ המצליחים. עמיתיו הם הבלשים בכוח השיטור הממשלתי. הם טיפשים ומושפעים מדי מכדי לפתור את החידה. לעתים נרמז אפילו שהם נוטים שלא בחכמה לטובת העבריין בגלל שמעמדו החברתי הגבוה מרשים אותם. הבלש מתגבר על המכשולים שבטלנותם הציבה בפניו. נצחונו הוא תבוסת רשויות המדינה הבורגנית שמינתה שוטרים כאלו.

זו הסיבה לכך שהסיפור הבלשי הוא כה פופולרי בקרב אנשים בעלי שאיפות מתוסכלות. (ישנם, כמובן, גם קוראים אחרים של ספרי בלשים.) הם חולמים בהקיץ ובלילה איך לנקום במתחריהם המצליחים. הם חולמים על הרגע שבו יריבם, ”אזיקים סביב פרקיו, יובל על–ידי המשטרה.“ הסיפוק ניתן להם בעקיפין באמצעות שיאו של הסיפור, שבו הם מזדהים עם הבלש והרוצח הנלכד מזוהה עם היריב שעלה עליהם.[**]

חופש העיתונות

חופש העיתונות הוא אחת התכונות הבסיסיות של אומה של אזרחים חופשיים. זו אחת הנקודות החיוניות בתוכנית הפוליטית של הליברליזם הקלאסי הישן. איש לא הצליח מעולם בקידום התנגדות ראויה לשמה לטיעונים שבשני הספרים הקלאסיים, Areopagitica של ג'ון מילטון משנת 1644 ו”על החירות“ של ג‘ון סטיוארט מיל משנת 1859. חופש הפרסום הוא דם חייה של הספרות.

עיתונות חופשית יכולה להתקיים רק כאשר ישנה בעלות פרטית על אמצעי הייצור. במדינה סוציאליסטית, שבה כל אמצעי הפרסום והדפוס הם בבעלות הממשלה ובהפעלתה לא תתכן עיתונות חופשית. הממשלה קובעת למי יהיה זמן ולמי תהיה הזדמנות לכתוב ומה יודפס ויפורסם. בהשוואה לתנאים השוררים ברוסיה הסובייטית, אפילו רוסיה הצארית נראית במבט לאחור כמדינה של עיתונות חופשית. כאשר הנאצים ביצעו את שריפת הספרים הנודעת לשמצה שלהם, הם הלכו בדיוק בנתיב שתוכנן על–ידי אחד הסופרים הסוציאליסטים הידועים, קאבה (Cabet).[***]

מאחר וכל המדינות נעות בכיוון סוציאליסטי, חירותם של הכותבים נעלמת שלב אחרי שלב. מיום ליום קשה יותר לפרסם ספר או מאמר שתוכנו אינו משביע את רצונה של הממשלה או של קבוצות לחץ חזקות. הכופרים אינם ”מאויידים“ כמו ברוסיה וספריהם אינם נשרפים על–ידי האינקוויזיציה. אין גם חזרה למערכת הישנה של צנזורה. המתקדמים בעיני עצמם משתמשים בכלים יעילים יותר. הכלי היעיד ביותר בידם הוא החרמת כותבים, עורכים, מו"לים, מוכרי ספרים, בתי דפוס, מפרסמים וקוראים.

הכל חופשיים להמנע מקריאת ספרים, מגזינים ועיתונים שאינם נהנים מהם ולהמליץ לאחרים להמנע מספרים, מגזינים ועיתונים אלו. אבל דבר אחר לחלוטין הוא כאשר כמה אנשים מאיימים על אנשים אחרים בפעולות תגמול חריפות אם לא יפסיקו לתמוך בפרסומים ובמפרסמים מסויימים. במדינות רבות, מפרסמי עיתונים או מגזינים מופחדים על–ידי האיום בהחרמה מצד איגודי העובדים. הם נמנעים מדיון פתוח בנושא ונכנעים בשקט לתכתיבי הבוסים של איגודי העובדים.[****]

אותם מנהיגי ”עובדים“ רגישים יותר מאשר המלכים והרוזנים של ימים עברו. הם לא נהנים מבדיחות. רגישותם פוגעת בסטירה, בקומדיה ובקומדיה המוסיקלית של התיאטרון הלגיטימי ודנה את הסרטים לעקרות.

תחת המשטר הישן, התיאטרונים היו חופשיים להפיק את מחזהו של בומארשה המגנה את האצולה ואת האופרה הנצחית של מוצרט. תחת האימפריה הצרפתית השנייה, ”הדוכסיות הגדולות של גרולשטיין“ של אופנבך והלוי הייתה פרודיה על האבסולוטיזם, המיליטריזם וחיי החצר. נפוליאון השלישי עצמו, וחלק מהשליטים האירופיים האחרים, נהנו מן המחזה שהגחיך אותם. בעידן הויקטוריאני, הצנזור של התיאטרון הבריטי, הלורד צ‘מברליין, לא מנע את הפקת הקומדיות המוזיקליות של גילברט וסאליבן, שהתבדחו על חשבון המוסדות הנערצים של מערכת הממשל הבריטי. לורדים אצילים מילאו את תאי הכבוד כשהרוזן ממונטארָרָט שר: ”בית הלורדים אינו מתיימר שמישהו בו חושב או מהרהר.“

בימינו לא יעלה על הדעת להפיק פרודיה בימתית על הכוחות השולטים. הדעת אינה סובלת התייחסות מתבדחת לאיגודי עובדים, קואופרטיבים, מיזמים ממשלתיים, גרעונות תקציביים ומאפיינים אחרים של מדינת הרווחה. הבוסים של האיגודים והבירוקרטים קדושים מקדוש. כל מה שנשאר הוא להתבדח על חשבון הנושאים שהפכו את האופרטה והפארסה ההוליוודית לדוחים כל כך.

הדיעות הקדומות של הסופרים

משקיף שטחי על האידאולוגיות השוררות היום עשוי להכשל בקלות בזיהוי הדיעה הקדומה השלטת אצל מעצבי דעת הקהל והמנגנונים המשתיקים את הקולות החולקים עליהם. דומה כי ישנה אי הסכמה בנוגע לנושאים הנחשבים חשובים. קומוניסטים, סוציאליסטים ומתערבניסטים והכתות והאסכולות השונות של אותן סיעות נלחמות זו בזו בלהט כזה שתשות הלב מוסטטת מהדוגמה הבסיסית שביחס לה יש הסכמה מלאה ביניהם. מצד שני, החושבים העצמאיים הבודדים שיש להם אומץ לפקפק בדוגמות הללו כמעט ומוצאים אל מחוק לחוק, ורעיונותיהם אינם יכולים להגיע אל הציבור הקורא. המכונה העצומה של תעמולה ואינדוקטרינציה ”פרוגרסיבית“ הצליחה באכיפת הטאבואים שלה. האורתודוכסיה הבלתי–סובלנית של אסכולות ”לא אורתודוקסיות“ שולטת בזירה.

הדוגמה ה”לא אורתודוקסית“ היא מישמש מבולבל וסותר של תורות שונות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו. זו אקלקטיות במירעה, גיבוב של הנחות יסוד שנבנו על כתבי כשלים לוגיים ותפישות שגויות שהתפוגגו מכבר. היא כוללת שרידים מרבים מהכותבים הסוציאליסטיים, גם ”אוטופיסטים“ וגם מזן ה”מרקסיזם המדעי,“ מהאסכולה ההיסטורית הגרמנית, הפביאנים, האינסטיטוציונליסטים האמריקנים, הסינדיקליסטים הצרפתים, הטכנוקרטים. היא חוזרת על שגגות של גודווין, קרלייל, רסקין, ביסמרק, סורל, ובלן ושורה של כותבים ידועים פחות.

הדוגמה הבסיסית של הכת טוענת כי העוני הוא תוצאה של מוסדות חברתיים לא שוויוניים. החטא הקדמון המונע מן האנושות חיי אושר בגן עדן הוא כינון הרכוש הפרטי והיוזמה הפרטית. הקפיטליזם משרת רק את האינטרסים האנוכיים של מנצלים גסים. הוא דן את המוני העם לעוני והדרדרות הולכים ומתעצמים. מה שנדרש כדי לגרום לשגשוג של כל בני האדם הוא ריסון הנצלנים תאבי הצבע באמצעות האל הגדול המכונה המדינה. צריך להמיר את מניע ”הרווח“ במניע ”השירות.“ למרבה המזל, הם אומרים, האינטריגות והאלימות מצד ה”מלוכנים הכלכליים“ אינן יכולות לרסן את תנועת הרפורמה. בואו של עידן תכנון ריכוזי הוא בלתי נמנע. אז יהיה שפע ושגשוג לכל. אלו הלהוטים להאיץ את בואו של שינוי זה קוראים לעצמם פרוגרסיביים בגלל שהם מעמידים פנים כי הם פועלים למען מימוש הדבר הרצוי והמתאים לחוקים הבלתי נמנעים של ההתפתחות ההיסטורית. הם מגנים כריאקציונרים את כל אלו המחוייבים למאמץ חסר התוחלת לעצור את מה שהם מכנים קדמה.

מנקודת המבט של הדוגמות הללו הפרוגרסיבים דוגלים במדיניות שהם מעמידים פנים שתוכל להקל באופן מיידי על גורלם של ההמונים הסובלים. הם ממליצים, למשל, על הרחבת אשראי והגדלת כמות הכסף במחזור וחקיקת שכר מינימום שתאכף על–ידי הממשלה או באמצעי לחץ ואלימות מצד איגודי העובדים, שליטה במחירי המצרכים והשכירות וצעדים מתערביסטים אחרים. אבל הכלכלנים הראו כי כל רפואות האליל הללו אינן מניבות את התוצאות המקוות. התוצאה היא מנקודת המבט של אלו הממליצים על הצעדים ודורשים לבצעם, אפילו פחות מספקת מהמצב הקודם שאותו תכננו לשנות. הרחבת האשראי מביאה להתרחשות משברים כלכליים ותקופות של שפל. האינפלציה גורמת למחירם של כל המוצרים והשירותים לגאות. הנסיונות לכפות שכר גבוה יותר מזה שקבע השוק גורמים לאבטלה המונית ומתמשכת. תקרות המחירים מובילות לירידה באספקת המוצרים המושפעים מכך. הכלכלנים הוכיחו כל זאת באופן שלא ניתן להתכחש לו. אף פסבדו-כלכלן ”פרוגרסיבי“ מעולם לא ניסה להפריך את הוכחתם.

ההאשמה העיקרית שמעלים הפרוגרסיבים נגד הקפיטליזם היא שהישנותם של משברים ומצבי שפל ואבטלה המונית הוא תכונה מובנית בו. ההוכחות שאותן תופעות הן, בדיוק להיפך, תוצאה של נסיונות מתערבניים לווסת את הקפיטליזם ולשפר את התנאים עבור האדם הפשוט היא מכת המוות לאידאולוגיה הפרוגרסיבית. מאחר והפרוגרסיבים אינם ניצבים בעמדה שבה הם יכולים לקדם התנגדויות של ממש לתורה הכלכלית, הם מנסים להסתיר את הטיעון מהעם ובמיוחד מהאינטלקטואלים ותלמידי האוניברסיטה. כל אזכור של תורות הכפייה אסור בתכלית. מחבריהם מכונים בשמות גנאי והסטודנטים מורתעים מקריאת ה”רעיונות המשוגעים“ שלהם.

מנקודת המבט של הדוגמטיסט הפרוגרסיבי, ישנן שתי קבוצות של אנשים הניצות בשאלה איזה גודל מ”ההכנסה הלאומית“ יגיע לכל אחת מהן. מעמד בעלי הרכוש, היזמים והקפיטליסטים, שאליהם הם מתייחסים לעתים קרובות כ”ההנהלה“ אינה מוכנה להותיר ל”עובדים,“ היינו, השכירים והמועסקים, יותר משמץ, מעט מזעיר המספיק בקושי להישרדות. העובדים, כפי שניתן להבין בהחלט, מוטרדים מהחמדנות של ההנהלה ונוטים להטות אוזן לרדיקלים, לקומוניסטים, הרוצים להפקיע את רכוש ההנהלה לחלוטין. עם זאת, רוב מעמד העובדים מתון דיו ואינו דוגל ברדיקליות יתרה כזו. הם דוחים את הקומוניזם ומוכנים להסתפק בפחות מאשר הפקעה מוחלטת של הכנסה ”שלא הורווחה.“ מטרתם היא לפתרון של אמצע הדרך, בתכנון, מדינת הרווחה, סוציאליזם. במחלוקת זו האינטלקטואלים שאינם שייכים לאחד מן המחנות נקראים לפעול כמפשרים. הם—הפרופסורים, נציגי המדע והכותבים, נציגי הספרות—חייבים להמנע מהקיצוניות שלה נוטים הצדדים, אלו הממליצים על קפיטליזם כמו גם אלו התומכים בקומוניזם. הם חייבים לעמוד לצד המתונים. הם חייבים לתמוך בתכנון, מדינת הרווחה, סוציאליזם ולתמוך בכל הצעדים שנועדו לרסן את חמדנות ההנהלה ולמנוע ממנה לנצל את כוחה הכלכלי.

אין צורך לשוב ולהפריך במדוקדק את כל הכזבים והסתירות המשתמעות מדרך חשיבה זו. מספיק להצביע על שלוש טעויות בסיסיות.

ראשית: העימות האידאולוגי הגדול של דורנו אינו מאבק על הפצת ”ההכנסה הלאומית.“ זה אינו מאבק בין שני מעמדות שכל אחד מהם להוט לנכס לעצמו את החלק הגדול ביותר של כלל ההכנסה הלאומית הניתנת לחלוקה. זוהי מחלוקת הנוגעת לבחירת המערכת המתאימה לארגון כלכלי של החברה. השאלה היא איזו משתי הדרכים, קפיטליזם או סוציאליזם, מניבה תפוקה גדולה יותר של מאמצים אנושיים לשיפור רמת חייהם של האנשים. השאלה היא גם האם הסוציאליזם יכול להחשב חלופה לקפיטליזם, האם ניהול רציונלי של פעולות הייצור, כלומר, ניהול המבוסס על חישוב כלכלי, ניתן להשגה בתנאים סוציאליסטיים. הדיעה הקדומה והדוגמטיזם של הסוציאליסטים נחשפים בעובדה שהם מסרבים בעיקשות לבחון בעיות אלו. מבחינתם זוהי מסקנה ידועה מראש שהקפיטליזם הוא רשע מוחלט והסוציאליזם הוא התגלמות כל הטוב שבעולם. כל נסיון לנתח את הבעיות הכלכליות של המדינה הסוציאליסטית נחשב פגיעה חמורה בכבודם. מאחר והתנאים השוררים במדינות המערביות אינם מתירים לפי שעה את איודם של המתנגדים לדרך הרוסית, הם מעליבים ומזלזלים בהם, מחשידים את מניעיהם ומחרימים אותם.[*****]

שנית: אין שוני כלכלי כלשהו בין הסוציאליזם לקומוניזם. שני המונחים מתייחסים לאותה מערכת של ארגון כלכלי, כלומר, שליטה ציבורית באמצעי הייצור (כמובחנת משליטה פרטית באמצעי הייצור, היינו, קפיטליזם). שני המונחים, סוציאליזם וקומוניזם, הם מלים נרדפות. המסמך שכל הסוציאליסטים המרקסיסטים רואים בו בסיס לא ניתן לערעור של הכת שלהם מכונה ”המניפסט הקומוניסטי.“ מצד שני, השם הרשמי של האימפריה הרוסית הוא ”ברית המועצות של הרפובליקות הסוציאליסטיות“ (USSR).[******]

האנטגוניזם שבין המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות היום אינו נוגע למטרה הסופית שלהן. הוא נוגע בעיקר לנטייתם של העריצים הרוסים להשתית מרותם על מדינות רבות ככל האפשר, ובראש ובראשונה ארצות–הברית. הוא מתייחס, יתר על כן, לשאלה האם הגשמת השליטה הציבורית באמצעי הייצור צריכה להיות מושגת באמצעים חוקתיים או באמצעות הפיכה אלימה.

המונחים ”תכנון“ ו”מדינת רווחה,“ כפי שהם משמשים בלשונם של כלכלנים, מדינאים, פוליטיקאים ואנשים אחרים אינם מסמלים משהו שונה מהמטרה הסופית של הסוציאליזם והקומוניזם. תכנון משמעותו שתוכנית הממשלה צריכה לבוא במקום התכנון של פרטים. משמעותה שהיזמים והקפיטליסטים אינם צריכים להחזיק בשיקול דעת בנוגע לאופן השימוש בהונם וצריכים לציית בכל תנאי לצווים של המשרד המיישם את התכנון הריכוזי. בפועל, זו העברה של השליטה מהיזמים והקפיטליסטים לממשלה.

טעות רצינית היא, לפיכך, להתייחס לסוציאליזם, תכנון או מדינת הרווחה כפתרון לבעיות הארגון הכלכלי של החברה השונה מהקומוניזם או לראות בהם פתרונות ”פחות מוחלטים“ או ”פחות קיצוניים.“ סוציאליזם ותכנון אינם נסיוב כנגד הקומוניזם, כפי שרבים מאמינים. הסוציליסט מתון יותר מהקומוניסט בכך שהוא אינו מעביר מסמכים סודיים של מדינתו לסוכנים רוסיים ואינו קושר קשר לרצוח בורגנים אנטי-קומוניסטים. זהו הבדל חשוב מאוד, כמובן. אבל אין לו נגיעה לשאלת המטרות הסופיות של הפעולה הפוליטית שלו.

שלישית: הקפיטליזם והסוציאליזם הם שני דפוסים שונים זה מזה של ארגון חברתי. בעלות פרטית על אמצעי הייצור ובעלות ציבורית על אמצעי הייצור הם מושגים הופכיים ואינם סתם מנוגדים. אין ”כלכלה מעורבת,“ שבה הולכים במסלול שבין קפיטליזם וסוציאליזם. אלו הדוגלים במה שמכונה בטעות פתרון של אמצע הדרך אינם ממליצים על פשרה בין קפיטליזם וסוציאליזם אלא על דרך שלישית שלה מאפיינים ייחודיים שצריך לשופטם בהתאם למעלותיהם וחסרונותיהם. מערכת שלישית זו שאותה מכנים הכלכלנים התערבותיזם (אינטרבנציוניזם) אינה משלבת, כפי שטוענים חסידיה, חלק ממאפייני הקפיטליזם עם חלק ממאפייני הסוציאליזם. היא שונה משניהם לחלוטין. הכלכלנים המצהירים שההתערבותיזם אינו חותר לאותם יעדים שתומכיו רוצים להשיג אלא מרע את המצב—לא רק מנקודת מבטם של הכלכלנים, אלא גם מנקודת המבט של חסידי ההתערבותיזם—אינם קיצונים בלתי פשרניים. הם פשוט מתארים את התוצאות הבלתי נמנעות של ההתערבותיזם.

כשמרקס ואנגלס מדברים במניפסט הקומוניסטי על צעדי התערבותיזם מוחלטים אין כוונתם להמליץ על פשרה בין סוציאליזם וקפיטליזם. הם ראו באותם צעדים—דרך אגב, אותם צעדים שהם היום ליבן של מדיניות הניו-דיל והפייר-דיל—כצעדים ראשונים בדרך לכינון קומוניזם מלא. הם עצמם תיארו צעדים אלו כ”בלתי מספיקים ובלתי מבוססים, אבל במהלך התנועה הם חורגים מתחומי עצמם והנם מחוייבי–מציאות כאמצעי להפיכת כל צורת–הייצור.“

אשר על כן, הפילוסופיה החברתית והכלכלית של הפרוגרסיבים היא קריאה לסוציאליזם ולקומוניזם.

רומנים ומחזות ”חברתיים“

הציבור המחוייב לרעיונות הסוציאליסטיים מעוניין ברומנים ומחזות סוציאליסטיים (”חברתיים“). המחברים המחזיקים ברעיונות כאלו בעצמם, נכונים לספק את הסחורה. הם מתארים תנאים ירודים שנגרמו, כפי שהם מרמזים, כתוצאה בלתי נמנעת מן הקפיטליזם. הם מתארים את העוני והייאוש, את הבורות, הלכלוך והמחלות של המעמדות המנוצלים. הם מגנים את הרווחה, הטפשות והשחיתות המוסרית של המעמדות המנצלים. בעיניהם כל הדברים הרעים והמגוחכים שייכים לבורגנות, וכל הדברים הטובים והנעלים הם פרולטרים.

הכותבים העוסקים בחייהם של מוכי הרעב נחלקים לשני מעמדות. המעמד הראשון הוא של אלו שלא חוו עוני בעצמם, כאלו שנולדו למיליה ה”בורגני“ או למיליה של איכרים או שכירים אמידים ושעבורם הסביבה שבה הם ממקמים את הדמויות במחזות ורומנים היא זרה. מחברים אלו חייבים, לפני שיתחילו בכתיבה, ללקט מידע על החיים במעמדות שאותם הם רוצים לתאר. הם פוצחים במחקר אך, כמובן, לא מנסים לגשת לנושא החקר שלהם בלי-הטיה. הם יודעים מראש מה הם עתידים לגלות. הם משוכנעים כי מצבם של שכירי היום עלוב ומייאש מעבר לכל דמיון. הם עוצמים את עיניהם לכל דבר שאותו אינם רוצים לראות ומגלים רק את מה שמאשר את דעתם מלכתחילה. הם למדו מן הסוציאליסטים כי הקפיטליזם הוא מערכת הגורמת להמונים לסבול נוראות וכי ככל שהקפיטליזם ממשיך ומתקדם ומגיע לבשלות מלאה כך הופכים רוב האנשים עניים יותר ויותר. הרומנים והמחזות שלהם נועדו לשמש דוגמאות לדוגמה המרקסיסטית.

מה שפגום אצל אותם מחברים אינו העובדה שבחרו לתאר סבל ודלות. אמן רשאי להפגין את יכולתו בכל סוג של נושא שייבחר. השגיאה שלהם נוגעת לייצוג המעוות במכוון של המצב החברתי. הם אינם מבינים כי התנאים המזעזעים שהם מתארים הם תוצאה של היעדר קפיטליזם, השרידים של עבר טרום-קפיטליסטי או ההשפעות של מדיניות המחבלת בפעולת הקפיטליזם. הם אינם מבינים כי הקפיטליזם, ביוצרו ייצור בהיקף רחב לצריכה המונית הוא במהותו מערכת לסילוק העוני במידת האפשר. הם מתארים את מצבם של המשתכרים הדלים רק במצבם כפועלים פשוטים במפעל ואינם מקדישים רקע אחד למחשבה על העובדה שזהו גם הצרכן העיקרי של המוצרים או של מוצרי המזון וחומרי הגלם הנסחרים מולם.

הנטייה המוקדמת של אותם סופרים לעסוק במצוקה וייאוש הופכת לעיוות שערורייתי של האמת כאשר הם מרמזים שמה שהם מדווחים עליו הוא מצב רגיל ומייצג של הקפיטליזם. המידע המסופק על–ידי הנתונים הסטטיסטיים ביחס לייצור ולמכירה של כל המוצרים בייצור בקנה מידה רחב מראה בבירור כי השכיר הממוצע אינו חי במעמדי הייאוש.

הדמות הבולטת באסכולת הספרות ה”חברתית“ היה אמיל זולה. הוא קבע את הדפוס שאותו אימצו חקיינים מוכשרים פחות. לדעתו, אמנות הייתה קרובה מאוד למדע. היא הייתה צריכה להתבסס על מחקר ולאייר את ממצאי המדע. והתוצאה העיקרית של מדעי החברה, כפי שהבין זאת זולה, הייתה הדוגמה שהקפיטליזם הוא הרשע המוחלט וכי בואו של הסוציאליזם הוא דבר בלתי נמנע ומבורך. הרומנים שלו היו ”למעשה דרשה סוציאליסטית.“[*******] אבל הלהט הפרו-סוציאליסטי של זולה התגמד במהרה על–ידי זה שבספרות ה”פרולטרית“ של ממשיכיו.

המבקרים ה”פרולטרים“ של הספרות מעמידים פנים שאותם מחברים ”פרולטרים“ עוסקים בעובדות ברורות הנוגעות לחוויה הפרולטרית.[*********] אך אותם כותבים אינם מדווחים על עובדות סתם. הם מפרשים את העובדות מנקודת המבט של תורתם של מרקס, ובלן ווובס. פרשנות זו היא תמצית כתביהם, הנקודה המהותית שמאפיינת אותם כתעמולה פרו-סוציאליסטית. כותבים אלו מאמצים את הדוגמה שעליה מבוססים הסברי האירועים שלהם כמובנת מאליה ולא ניתנת להפרכה ומשוכנעים לחלוטין כי קוראיהם שותפים לבטחונם זה. כך, נדמה להם לעתים קרובות כי אין צורך להזכיר את התורה במפורש. הם מתייחסים אליהם לעתים רק ברמז. אבל הדבר אינו משנה את העובדה שכל מה שהם חושפים בספריהם תלוי בתקפות של הדברות ובמבני הפסבדו-כלכליים של הסוציאליזם. הבדיון שלהם מאייר את לקחי הדוקטרינה האנטי-קפיטליסטית ומתמוטט עמה.

מעמד שני של כותבים ”פרולטרים“ הם אנשים שנולדו למילייה הפרולטרי אותו הם מתארים. אנשים אלו התנתקו מהסביבה של עובדי כפיים והצטרפו לשורות בעלי המקצוע. הם אינם אוהבים כותבים פרולטריים מרקע ”בורגני“ הנדרשים למחקר מיוחד כדי ללמוד משהו על חייהם של העניים. הם מסתמכים על נסיונם הם.

החוויה האישית מלמדת אותם דברים הסותרים דוגמות מהותיות של הדברות הסוציאליסטיות. בנים מוכשרים ועמלניים להורים ממוצא צנוע אינם חסומים מגישה למעמד משופר. המחברים מרקע ”פרולטרי“ הם עדות לכך. הם יודעים כי הם הצליחו בעוד רוב אחיהם ועמיתיהם כשלו. במהלך התקדמותם למצב משופר יותר בחיים היו להם הזדמנויות רבות לפגוש אנשים צעירים אחרים שהיו להוטים כמותם ללמוד ולהתקדם. הם יודעים מדוע חלק מהם מצאו את דרכם בעוד אחרים החמיצו אותה. כעת, כשהם חיים עם ה”בורגנים,“ הם מגלים כי מה שמבחין את האדם המצליח להרוויח יותר מאחרים המרוויחים פחות אינו העובדה שזה שמרוויח יותר הוא נבל. הם לא היו מצליחים להתרומם מהמקום בו היו אם היו טיפשים עד כדי כך שלא היו יכולים להבחין ברבים מאנשי המקצוע ואנשי העסקים שממש כמותם התחילו במצב של עוני. הם מבינים כי ההבדלים בהכנסה נובעים מגורמים שאינם קשורים לאלו המבוססים על הטינה הסוציאליסטית.

כאשר כותבים כאלו עוסקים בכתיבת הטפות פרו-סוציאליסטיות, הם מגלים חוסר כנות. המחזות והרומנים שלהם אינם אמיתיים ולפיכך, אינם אלא זבל. הם פחותים בהרבה ברמתם מהספרים של עמיתיהם ה”בורגנים“ שלפחות מאמינים במה שהם כותבים.

הכותבים הסוציאליסטיים אינם מסתפקים בתיאור מצבם של קרבנות הקפיטליזם. הם גם עוסקים בחייהם ובמעשיהם של הנהנים מכל הסיפור, אנשי העסקים. הם להוטים לגלות לקוראים איך התהוו רווחיהם של אלו. מאחר והם עצמם—תודה לאל—אינם מכירים היטב עניינים מלוכלכים כמו להרוויח כסף, הם מחפשים תחילה מידע בספרים של היסטוריונים נודעים. זה מה שאותם מומחים מספרים להם אודות ה”גנגסטרים של הכסף“ ו”הברונים השודדים“ והאופן שבו השיגו את עושרם: ”הוא החל את דרכו כמוביל בקר, כלומר שהוא קנה את בקרם של איכרים והעביר אותו לשוק למכירה. הבקר נמכר לשוחטים לפי משקל. זמן קצר לפני שהגיעו לשוק, הוא האכיל את הבקר במלח ונתן לו כמויות גדולות של מים לשתייה. גלון של מים משקלו בערך 4 קילו. הכניסו שלושה או ארבעה גלונים של מים לתוך פרה ויש לכם תוספת למשקל בבוא עת המכירה.“[*********] תיאורים בנוסח זה ממלאים עשרות רומנים ומחזות המדווחים על עסקאותיהם של הרשעים בעלילה, אנשי העסקים. הטייקונים מתעשרים ממכירת פלדה סדוקה ואוכל רקוב, נעליים עם סוליות קרטון ובגדי משי העשויים למעשה כותנה. הם שיחדו את הסנטורים והמושלים, השופטים והמשטרה. הם רימו את לקוחותיהם ועובדיהם. סיפור פשוט מאוד, בסך הכל.

כל הכותבים הללו לא העלו על דעתם שמן הסיפור שלהם משתמע שכל שאר האמריקנים הם אידיוטים גמורים שכל נבל יוכל להונות בקלות. התעלול המוזכר לעיל של ניפוח פרות הוא השיטה הנושנה והפרימיטיבית ביותר של הונאה. קשה להאמין כי ישנו באיזה חלק של העולם קונה בקר טיפש דיו ליפול בפח כזה. ההנחה שהשוחטים בארצות-הברית היו מרומים באופן כזה מזלזלת במידה מופרזת בשכלו של הקורא. דברים דומים אפשר לומר ביחס לכל המעשיות בדומה לכך.

איש העסקים בחייו הפרטיים, כפי שמתאר זאת הכותב ה”פרוגרסיבי,“ הוא ברברי, מהמר ושתיין. הוא מכלה את ימיו במירוצי הסוסים, בערבים מבלה במועדוני לילה, ואת הלילות עם פילגשיו. כפי שמרקס ואנגלס ציינו במניפסט הקומוניסטי, ”בורגנינו אינם מסתפקים בכך שנשי הפרוליטארים שלהם ובנותיהם עומדות לרשותם, בלי שנזכיר כלל את הפרוסטיטוציה הרשמית: תענוגם הגדול ביותר הוא להדיח איש איש את אשת רעהו.“ זהו האופן בו איש העסקים האמריקני משתקף בחלק גדול מהספרות האמריקנית.[**********]

הערות
* C.f. William O. Aydelotte, ''The Detective Story as a Historical Source''. (The Yale Review, 1949, Vol. XXXIX, pp. 76–95.)
** עובדה משמעותית היא ההצלחה של צהובוני חשיפה, התוספת העדכנית לעיתונות האמריקנית. מגזינים אלו מוקדשים באופן בלעדי לחשיפת החטאים הסמויים והמעשים המגונים של האנשים המצליחים, במיוחד מיליונרים וכוכבי קולנוע. לפי הניוזוויק מתאריך 11 ביולי 1955, אחד המגזינים העריך את מכירות גליון ספטמבר 1955 ב-3.8 מליוני עותקים. ברור כי האדם הממוצע נהנה מחשיפת החטאים—ממשיים או מדומיינים—של אלו שהאפילו עליו.
*** Cf. Cabet, ''Voyage en lcarie, Paris'', 1848, p. 127.
**** על מערכת ההחרמה שכוננה על ידי הכנסייה הקתולית ר‘ P. Blanshard, ''American Freedom and Catholic Power'', Boston, 1949, pp. 194–198.
***** שני המשפטים האחרונים אינם מתייחסים לשלושה או ארבעה כותבים סוציאליסטים בזמננו אשר—אף כי במאוחר ובאופן בלתי–מספק—החלו לבחון את הבעיות הכלכליות של הסוציאליזם. אבל הדברים נכונים כמעט לחלוטין ביחס לכל שאר הסוציאליסטים מראשית ימי התנועה ועד היום.
****** אודות נסיונותיו של סטאלין ליצור הבחנה בין סוציאליזם וקומוניזם ר‘ Mises, ''Planned Chaos'', Irvington-on-Hudson, 1947, pp. 44–46 (מודפס במהדורה החדשה של Socialism, Yale University Press, 1951, pp. 552–553.).
******* Cf. P. Martino in the “Encyclopedia of the Social Science,” Vol. XV, p. 537.
******** Cf. J. Freeman, ''Introduction to Proletarian Literature in the United States, an Anthology'', New York, 1935, pp. 9–28.
********* Cf. W. E. Woodward (''A New American History'', New York, 1938, p. 608) במסגרת ההקדמה לביוגרפיה של איש עסקים שהעניק מכספו לסמינריון תיאולוגי.
********** ר‘ למשל הניתוח המבריק של John Chamberlain, ''The Businessman in Fiction'' (Fortune, November 1948, pp. 134–148.)


חלקי הספר