ביקור בארץ המבוגרים
  בשבוע שעבר נטלתי חופשה קצרה מארץ הליפליפים והחדק הצרפתי לצורך התרגעות וטיול בארץ המבוגרים. כלומר, נסעתי לאמסטרדם, עם קפיצונת לצפון הולנד. עכשיו, משחזרתי, אני מוצא שיש משהו מרגיע מאוד בידיעה שהם שם, ההולנדים, שומרים על מצודת המבוגר האחראי. הייתי קורא למה שיקרה במורד הדף "אוֹדָה בשלושה פרקים," אבל זה יהיה מאוד לא הולנדי ולכן אסתפק ב"שלושה עניינים שעל הפרק."

אמסטרדם הייתה לזונה
יש הרבה זנות באמסטרדם. בצפון העיר העתיקה בין וָארמוּסטראט (Warmoesstraat) ממערב, אוֹדיזֶדס פוּרבּיוּרחְוָאל (oudezijds voorburgwal) וכיכר הכנסייה הישנה, אוֹדֶקֶרקספּלָיין (Oudekerksplein) במרכז ואוֹדֶה אָכטֶרזֶדס פוּרבּוּרחאל (Oude Achterzijds Voorburgal) במזרח מתקיים מאז שלהי ימי־הביניים אזור המכונה "רובע החלונות האדומים" או דֶה ואלֶן (de Wallen), ובו מושלת הזנות הממוסדת ברמה.

תולדות הזנות באמסטרדם
אם נתעלם לרגע מהתפרצויות מוסרניות חולפות, נתפשה הזנות בהולנד בכלל, ובאמסטרדם בפרט, כרע הכרחי: מוסד שאינו רצוי או נעים במיוחד—אך הכרחי ובלתי־נמנע. בשלהי ימי הביניים, עת הייתה הולנד קתולית, נתפשו הזונות כנשים שמעדו, ויש לפתוח את הדלתות בפניהן לחזור בתשובה; ואילו הגברים שנדרשו לשירותי הזונות נחשבו מי שכשלו במבחן המוסר המיני. הזנות נסבלה והוכרה, כל עוד נתחמה ברבעים מסוימים, כך שלא תעמוד למכשול על דרכם של אמסטרדמים שומרי מוסר, ועל ניהול בתי הזונות הופקדו השוטרים—בני מקצוע שנחשב אף הוא ירוד מבחינה מוסרית—בחינת מצא-מין-את-מינו. מאוחר יותר, כאשר הופרד כוח השיטור ממשימה משונה זו, התמקד המאבק בזנות בהטרדה של בעלי בתי־הזונות וגירוש קצר־טווח של הזונות, כחלק מהמאבק באי־המוסריות, כשהתוצר העיקרי של ההטרדה והקנסות הוא שבתי־הזונות נותרו עסקים קטנים ללא הון רב.

מאוחר יותר, משהפכה הולנד פרוטסטנטית (במאה השבע־עשרה), נתפשה הזנות פתרון הכרחי ואף מתבקש לעיר נמל מרכזית גדולה, המוצפת תדירות מלחים צמאי-מין ששבו מהפלגות ארוכות. במקביל, נמשכו המאמצים לאכוף תקנות והגבלות על הזנות, ובמיוחד במאמץ למנוע מחלות, העסקת נערות צעירות, וצמצום מפגעי רעש ושיכרות שנילוו לזנות.

מאמצים אלו יושמו לא בחסות החוק וכוח המשטרה, שהשפעת שניהם הייתה מצומצמת מאוד, אלא באמצעות "צדק עממי": אזרחי האזור פעלו כדי לסלק מפגעים או התנהגות לא רצויה מאזורם, לשמור על השקט והניקיון, למנוע התנהגות לא ראויה, וכן הלאה. בתי זונות שפעלו באופן שלא עלה בקנה אחד עם טעמם של תושבי האזור, זכו למטר לפת ואבנים על חלונותיהם; זונות שהפגינו התנהגות ראוותנית מדי, זכו לשירי גנאי וקללות; וגברים שהרבו ללכת אל זונות זכו למופע צעקות ליד בית הזונות מצד נשותיהם, שניסו לביישם בנוהגם זה. הנשים לא פנו למשטרה, כמובן, מחשש לעונש החמור על ניאוף, שהיה עלול להמיט חורבן על המשפחה. אם הייתה פעילות של המשטרה, היא התמקדה בעיקר באיתור אזרחים נשואים עשירים שהלכו לזונות, כדי לגבות מהם קנסות גבוהים כחלופה למשפט על ניאוף. קרבנות אחרים היו יהודים עשירים, שכן קיום יחסי מין עם זונה נוצרית נחשב ניאוף. קנסות כאלו היו מקור הכנסה עיקרי עבור השוטרים ופרנסי העיר.


זונות ברובע החלונות האדומים באמסטרדם



מסוף המאה השבע עשרה, עם התקנת תאורת רחוב באמסטרדם, יצאו הזונות לרחובות והתפתחו 'בתי שעשועים' (speelhuizen) לזנות. אלו הצריכו הגדלה ניכרת של המשאבים בתחזוקת בית־זונות וכפו על הזונות הוצאות ניכרות לביגוד ולמופעים—מה שחיזק את כבילתן למנהלות בתי הזונות. פעולתה של המשטרה המשיכה להיות לא יעילה, בהיותה מכוונת בעיקר נגד הזונות ולא נגד בעלי 'בתי השעשועים', שהמשיכו לחלוש על רובע הזנות ברמה. עידן זה הגיע לקיצו מ-1710 ואילך, עת שונתה המדיניות והחלו פשיטות חוזרות ונשנות על 'בתי השעשועים', מאות הומוסקסואלים הוצאו להורג ואנשים שאימצו התנהגות מינית חריגה נענשו בחומרה יוצאת דופן.

המאבק בזנות הוביל לדחיקתה מהרחובות הראשיים אל סמטאות אפלות, ובעלי בתי־הזונות, שהיו עתה לא אנשי עסקים כי אם פושעים, דאגו לכך שהסיכון למעצר יפול על הזונות ולא על הסרסורים. זונות שנתפשו בעיסוקן פעם אחר פעם נידונו לגירוש ולמאסר לשנים. הזנות הפכה מעוז מנותק, מבוצר בתוך קבוצה קישחת של עבריינים מנוסים. עוד תוצאה של המאבק הייתה גידול בכוחם של אנשי החוק, שנהנו מיד רחבה בסחיטתם של כל המעורבים בעסקי הזנות, ובכללם הלקוחות. עניין אחרון זה הוא גם זה שהוביל למפלתו של המסע המוסרני, כאשר נחשפה ב-1739 פרשת שחיתות וסחיטה מקיפה בה היו מעורבים שוטרים ושופטים.

החדוחן של ההולנדים
עם דעיכת המסע המוסרי, התגבשה הזנות באמסטרדם במתכונת שונה. המשטרה חדלה מלעסוק בזנות, בזונות ובבתי־הזונות, הפסיקה את רדיפותיה, והתמקדה בשמירה על כמה כללי יסוד: הזנות הותרה בפועל, אך מי שנתפש בזנות רחוב, במעשי אלימות או בהפרות סדר ציבורי נענש בחומרה רבה מאוד. מצב עניינים זה חולל שינוי מפליא במצב: בתי־עסק בתחום הזנות שכרו שוערים וסדרנים לשמור על הסדר, שבו ופתחו 'בתי שעשועים' מפוארים, ומבקרים ותיירים החלו נוהרים אל אמסטרדם, ששמה נודע ברבים מאמצע המאה השמונה־עשרה כבירת הזנות ומופעי הסקס של אירופה. לא הכל ראו את ההתרחשות הזו בעין יפה, ובמיוחד טרד את מנוחתם של מבקרים מצבן של נשים ב'בתי השעשועים' הגדולים יותר (הקטנים נוהלו ברובם על־ידי נשים), אך הסברה הרווחת הייתה כי ההולנדים מצאו דרך הגיונית ליצור 'כליא-ברק' לדחף המיני של הגברים.

מאתיים שנים מאוחר יותר, באמצע המאה העשרים, לא הרבה השתנה. רובע דֶה ואלֶן עדיין שימש רובע הזנות,הלקוחות היו עדיין בעיקר מלחים, והמדיניות הייתה עדיין סובלנית. השינוי העיקרי היה הפניצילין, שסילק את סכנת העגבת.

הגישה המוסרית—זו שראתה בהולנד 'אומה מוסרית' הצריכה לעמוד על משמר התנהגותם של בניה—התפרצה מעת לעת, אך נדחתה על־ידי רוב ההולנדים מפני הסובלנות המעשית, החֶדוֹחֶן (Gedogen), המושרשת בהולנדים לא פחות. הזנות אינה בהכרח חביבה עליהם, ושמה של אמסטרדם כבירת זנות אינו משמח את לבבם של בני המוֹקוּם (שמה של אמסטרדם בפי תושביה, מהמילה העברית 'מקום', שהשתרשה בשפה)—אך ברוח מעשית, הם מבקשים לא את החלום הבלתי־אפשרי כי אם את הפתרון המעשי. כוח השיטור באמסטרדם (ובהולנד בכללה) קטן יחסית, והפתרון לבעיות מוטל לפתחם של האזרחים: התנהגות שאינה מוסכמת, נדחית בתוקף רב. התנהגות המושרשת במסורת ובהסכמה כללית, זוכה ליחס סובלני כל עוד ההתנהגות נותרת בתוך מסגרת מוסכמת.

המטייל ברובע האורות האדומים נוכח בגישה המעשית והסובלנית. למרות גדודי התיירים, אין שידול לזנות ברחוב, אין אלימות, אין מצלמות (אסור לצלם באזור), אין רעש ומהומה, ואין גם שוטרים. הזונות נותרות מאחורי החלונות, השידול למופעי הסקס צנוע להפליא (בהשוואה לכיכר פיגאל, לדוגמה), חנויות הסקס מסודרות והפרת הסדר החמורה ביותר היא ריח המריחואנה הנישא לפרקים באוויר, כשסטלן מזדמן מחליט לעשן צינגאלע בחוץ.

אמסטרדם בראש טוב
להולנדים רומן ארוך עם סמים. במאה התשע־עשרה, כאשר נחשפו השפעות האופיום וחשיבותו כסם משכך כאבים, נעזרה ממשלת הולנד במערכת של "רישיונות אופיום" כדי להעניק אישור למכירת אופיום במכרז למגיש ההצעה הגבוהה ביותר. הסמים הובאו באוניות סוחר הולנדיות מטורקיה ומבנגאל שבהודו, ונמכרו באינדונזיה לבעלי רישיונות סיניים. מכירת הרישיונות לסחר בסמים הפיקה לאוצר ההולנדי רווח נאה. מנקודת מבט עסקית, למעשה, הרווחים מסחר בסמים היו הרווח הבולט ביותר בסחר הקולוניאלי. כאשר הסתמנה שקיעה ברווחים מרישוי לאספקת סמים, ניכסה המדינה את המסחר לעצמה והכריזה על מונופול של המדינה בסחר באופיום.


קופי-שופ באמסטרדם (בחסות ויקיפדיה)


האין מלחמה בסמים
בדיון הסוער שהתנהל בהולנד אחרי ההכרזה על המונופול הממשלתי טענה ממשלת הולנד בזכות המונופול בנימוקים שונים, שאחד הבולטים בהם היה שהמונופול יעצים את כוחה של המדינה להלחם בהברחות הפוגעות בהכנסות המדינה, יגדיל את יוקרתו של הסם הנמכר בחותמת רשמית של הממשלה (בהשוואה לסמים מוברחים) ויגדיל את הרווח מהסחר בסמים. נימוק נוסף, צדקני יותר, היה שתחת מונופול של המדינה ניתן יהיה לבקר ואף לצמצם את השפעתו המזיקה של עישון האופיום במושבותיהם. במובנים רבים ניתן לראות גם כאן אותה גישה מאוזנת כבסוגיית הזנות: אי אפשר למנוע מאנשים לצרוך סמים ולכן המסקנה ההגיונית היא שצריך להסדיר את הצריכה ולהפוך אותה מבור של הוצאות (למלחמה בסמים) למטמון של הכנסות.

וכך היה. ההולנדים לא עשו שום מאמץ ממשי לבלום את צריכת האופיום במושבות שלהם. הרווחים היו גדולים מדי ואיסור היה פוגע בהכנסות המדינה. הם גם השקיעו מאמצים באזרוח צמחי הקוקה במושבותיה של הולנד, כדי להפיק רווחים מסחר בקוקאין. גידול הקוקה בג'אווה לא עלה יפה תחילה, אך בתוך שנים אחדות, עוד לפני סוף המאה התשע־עשרה, כבר הפך הקוקאין ההולנדי שם דבר בזכות אופן ייצורו ואריזתו האיכותיים. כך, בין 1920 ל-1930, הייתה הולנד ליצרנית הקוקאין הגדולה בעולם ומפעלים בהולנד הפיצו את הסחורה בכל רחבי אירופה והעולם. הולנד לא הייתה היצרנית היחידה של סמים, כמובן. בגרמניה ייצרו קוקאין וקודאין, באנגליה ייצרו מורפין, ובצרפת ובפורטוגל נהנו מהסחר באופיום. ובכל זאת, ההולנדים היו שיטתיים יותר והפיקו הכנסות גדולות בהרבה מכל המדינות האחרות באירופה במקובץ.

עמדה מתירנית (ורווחית) זו של הולנד ניצבה תחת מתקפה של ארצות־הברית. האמריקנים אימצו מלכתחילה את העמדה כי סמים הם בעיה חמורה, וכי יש להלחם בעוז בהברחת סמים, ולצמצם את הסחר בסמים במונופול ממשלתי לצרכים רפואיים בלבד. ההולנדים, אף שהשתתפו כדין בכל הוועידות וחוקקו את כל החוקים, לא יישמו מהם כמעט מאום. עמדתם הייתה ברורה: "העמדה האמריקנית" (כלומר, שאפשר לחסל את ההברחה של סמים ברחבי העולם) "אינה ניתנת לאכיפה." כך, לדוגמה, בעוד כל המדינות מחוקקות חוקים האוסרים על ייצור הרואין, העניקה ממשלת הולנד בשנת 1929 רישיון לכֶמישֶה פָבּריק נארדְן להמשיך בייצור ההרואין כסדרו.

דוגמה נוספת הייתה רמת הענישה הנמוכה. העונש שהושת ב"חוק האופיום" מ-1919 על סחר באופיום היה שלושה חודשי מאסר וקנס של 1,000 חילדן. העונש הוחמר אחר־כך לשנת מאסר, אך רוב הנושאים בו היו המבריחים. הסוחרים או הרוקחים שמכרו קוקאין בלי מרשם זכו לעונשים קלים בהרבה, אם בכלל. מרשם או שימוש בהרואין היה חוקי. צרכני הסמים האופיאטיים—סינים ומלחים, בעיקר—לא נתבעו אם החזיקו בסם לשימוש אישי (עד 2 גרם) ונענשו בקנס של 25-50 חילדן אם החזיקו בכמות גדולה יותר.

המלחמה בסמים
המדיניות בהולנד עד 1955 התבססה על חלוקת תפקידים ברורה: המשטרה עסקה בסוחרי סמים ובמבריחי סמים. כל התחום הנוגע לשימוש בסמים נתפש כעניין מתחום הרפואה, שהטיפול בו מסור בידי משרד הבריאות ההולנדי. כשהמשטרה העבירה דיווחים על רופאים הרושמים סמים ללקוחות ב-1937, הגיב משרד הבריאות ההולנדי בחימה והאשים את המשטרה בהתערבות בלתי־מורשית בעניינים הנוגעים לבריאות הציבור. למריחואנה ולחשיש לא הוקדשה תשומת לב כלשהי. סמים אלו היו חוקיים ומכל מקום, צריכתם הייתה עניין שולי—המשתמשים העיקריים היו אמנים חובבי התנסויות ומוסיקאים שחורים ששהו בהולנד. גם ביניהם, התלונה העיקרית הייתה שסיגריות שהיו אמורות לכלול מריחואנה הכילו, לאכזבת המעשנים, דווקא אופיום. בשנות החמישים, כאשר הוגדר הסם בלתי־חוקי לפי "חוק האופיום" החלה פעולה משטרתית, בשילוב עם הצבא האמריקני, שכן הלקוחות העיקריים של הסם היו חיילים אמריקניים בחופשה.

הגישה השתנתה מתחילת שנות השישים, והמשטרה ההולנדית החלה רודפת בהתלהבות אחרי המשתמשים ההולכים ורבים בחשיש ובמריחואנה. כאן, לא עמדה למשתמשים הגנת משרד הבריאות, שכן הסם מעולם לא היה חלק ממרשמי רופא. המלחמה הלכה והתרחבה לסמים נוספים (כמו LSD) וכאשר החלו צעירים קונים אופיום ממרתפי האופיום הסיניים (שהמשטרה הניחה להם להתקיים בלי הפרעה קודם לכן) יושמה מדיניות של ענישה רחבה ומחמירה, שהולידה את התוצאה המתבקשת: התרחבות והעמקה של השימוש בסמים.

אחורה פנה
ההולנדים הגיעו למסקנות המתבקשות במהירות מפתיעה. השימוש במריחואנה, שהיה זניח עד שנות השישים, הפך במהירות נפוץ מאוד, אך לא התלווה אליו מטען רגשי רב. ההולנדים ביקשו פתרון מעשי ופשוט לבעיה מעשית פשוטה: איך מבקרים את השימוש בסם שאינו מסוכן לצרכניו, בלי שהציבור יידרש להשקיע משאבים בנושא, בלי להיכנס למלחמה עם התקנות הבינלאומיות שנקבעו תחת השפעה אמריקנית ניכרת, ובלי להיכנס לעימות מיותר עם קבוצה רחבה באוכלוסיה בהולנד, שנמצא לה ייצוג פרלמנטרי לא מבוטל.

הפתרון היה דה-קרימינליזציה דה-פקטו. וועדה מיוחדת (ועדת באן מ-1968) קבעה כי השימוש בסמים קלים (מריחואנה וחשיש) אינו גורם נזק של ממש ולכן צריך להניח לסוחרים קטנים ולמשתמשים לנפשם. עם סמים קשים, גרסה הוועדה, הבעיה היא רפואית בעיקרה והטיפול בה צריך להתחלק, כמקודם, בין טיפול רפואי בצרכני סמים קשים, לטיפול משטרתי בסוחרי סמים קשים בקנה מידה רחב. שינוי ב"חוק האופיום" משנת 1976—שינוי שהתקבל ברוב גדול בפרלמנט—קבע כי אחזקה בכמות של עד 30 גרם של חשיש או מריחואנה לא תחשב עבירה פלילית. הכמות הזו חושבה לפי הערכה של צריכה של שבועיים, כולל שיתוף של חברים בצריכה.

שינוי אחר בחוק התמקד ב"סוחר הבית"—אדם שקיבל היתר ממנהלי מרכז נוער למכור כמויות מוגבלות של חשיש ומריחואנה למבקרים ולחברים במרכז הנוער. הנוהג נפוץ בהיקף מוגבל מזה כמה שנים והחוק המתוקן קבע כי על־אף החשש מהתפשטות סחר בסמים קשים, אסור לרשויות להתערב במכירה מאורגנת וממוסדת של קנאביס באמצעות "סוחר הבית."

ויכוח סוער התעורר בהולנד סביב סוגיית "מחירי הבורסה"—כלומר, בשאלה האם פרסום מחירי הקנאביס אינו מהווה עידוד לצריכת סמים. הוויכוח הזה גווע עד מהרה, שכן סוחרי הקנאביס הזעירים ב"קופי שופס" הציגו את מחירי החשיש והמריחואנה שלהם לעין כל.

המדיניות ביחס ל"קופי שופס" אינה אחידה בשום אופן. יש בהולנד מקומות רבים בהם ניכרת נטייה לצמצם את "תיירות הקנאביס" מבלגיה ומגרמניה, ויש אפילו חוק המתעתד לאסור מכירת קנאביס לזרים משנת 2015. כללים אחרים מונעים פתיחת קופי-שופס חדשות. בעיה טורדת אף יותר היא נושא ה"דלת האחורית": ל"קופי שופס" מותר למכור קנאביס, אך אסור להן לקנות קנאביס, מה שמוביל לכך שהם בכל זאת קונים קנאביס ממגדלים שונים (באמסטרדם עשרות חנויות המתמחות במכירת זרעים לגידול קנאביס), מה שמוביל את המשטרה ההולנדית הישר אל החממה שבביתו של יאן הוכספוכס בה גדלים להם בכיף 5,413 צמחי קנאביס לצריכה אישית.

ובכל זאת, המטייל ברחובות אמסטרדם היום יידהם נוכח מספרן העצום של ה"קופי שופס" שם, במיוחד באזור הדֶה ואלֶן. חנויות אלו משתלבות עם הזנות למארג מסחרי מסחרר של חנויות סקס, מופעי סקס, זונות, חשיש ומריחואנה, אינספור שווארמיות, חנויות צ'יפס ופלאפל, מסעדות סיניות, אינדונזיות, מסעדות ארגנטיניות על טהרת הפרה ההולנדית, בתי קפה (לקפה), קָפֶה (שהוא באר), פאבים, פאבים אירים, ומספר מפתיע של חנויות שיש בהן שילוב של פיצריה-סנדביצ'יה-קונדיטוריה לתועלת בעלי המאנצ'יז. ההולנדים אולי לא מרוצים לגמרי מהזנות ומהסמים—וברקע הדברים יש גם נימות גזעניות חבויות—ההולנדי האחרון שאינו מהגר או בן מהגרים שניהל חנות באזור הזה מת לפני כמה שנים—אבל האופן בו הספינה שטה בשקט, למרות מטעני החבלה הרבים האפשריים, מרשים מאוד.

כנסיית הקפאין הקדוש
הגישה ההולנדית—מתירנית ומעשית—ניכרת בכל התחומים. דוגמה יפה יכולה לשמש הכנסייה הישנה (אוֹדֶה קֶרק, Oude Kerk). בנייתה של הכנסייה, שהיא העתיקה באמסטרדם ומהגדולות בכנסיות העץ בעולם החלה במאה ה־13 על תל עפר שנחשב לבסיס היציב ביותר באזור אמסטרדם, שהוא אדמת ביצה כרוב אדמות הולנד. הכנסייה, שרצפתה בנויה כולה מצבות קברים, עברה שינויים רבים לאורך השנים—בתחילה בסימן הרחבה ניכרת, ואחר־כך, עם השתלטות הפרוטסטנטים על הולנד, בסימן סילוק כל זכר לקתוליות שלה. מצבה של הכנסייה הדרדר במהירות במאה התשע־עשרה ומאז נדרשו פעולות שיקום מסיביות—ביניהם שלושה מעשי שיפוץ מסיביים בחצי המאה האחרונה—כדי להותיר אותה על עומדה.


כנסיית אוֹדֶה קֶרק (צילום דחוס) עם המבנים המודרניים שסביב בסיסה


על כל הצרות האלו, לכנסייה אין קהילת מתפללים פעילה כבר שנים רבות והאחריות לה מסורה כבר עשרות שנים בידי עמותת שימור. כדי לממן את המשך קיומה, נקטה העמותה שיטה הולנדית טיפוסית: היא מציעה אפשרות לסיורים (במחיר מפולפל) בתוך הכנסייה, ובמקביל משכירה אותה לאירועים, לקונצרטים, למופעים, לקבלות פנים ולחתונות. כדי להשלים את התמונה, סביב בסיסו של המבנה העתיק נבנו שלל תוספות חיצוניות מודרניות המאכלסות משרדים, חנויות ובתי־עסק, כשהאזור מסביב הוא אחד הפעילים בתחום הזנות.

הפתרון המעשי הזה לבעיית המבנה המפואר אך הזנוח טיפוסי לאמסטרדם ולהולנדים. דוגמה טיפוסית הוא בית השקילה (Waag). אחרי שתם תפקידו כבית הגילדות, בסוף המאה ה-18, שימש המבנה את מכבי האש, כמוזיאון, ואף ניצב ריק כמה שנים. תוכנית להחריב את חלקו לטובת מבנה בעיצובו של פיליפ סטארק הסתיימה בפשיטת רגל של העמותה שביקשה לבצע זאת, וכיום המבנה משמש בית־קפה. זה מצבו גם של בית השקילה בדלפט, בהאג, באלמלו, בהארלם ובהוֹרן; במדמבליק הוא משמש חנות פרחים; באוטרכט יש במרתפו מועדון לילה; ובדבנטר, במאקוּם, בחָאוּדָה, הוא משמש מוזיאון ולשכת מידע לתיירים.

כל זה נשמע מעט נדוש, קצת משעמם, ולא ממש מלהיב—כמו עניינים של מבוגרים. ההולנדים—עם ארצם השטוחה כפרוסת פסטרמה, השטופה מים כבִּיצה, המוקפת ים עוין וחובב שיטפונות מלמעלה, מלמטה ומהצד—פיתחו גישה מעשית, שקולה ולא מתלהמת להתמודדות עם בעיותיהם. הים מסתער על אמסטרדם מלמעלה? נבנה סכר לכל רוחב הים, כך שהבעיה תמנע. ונעשה את זה בזול. ומהר. ואחר־כך נבנה עוד סכר. יש בעיית צפיפות? לא נורא, נמצא דרך ליבש את הים. בזול. ומהר.

נסיעה לצפון הולנד, אל דֶן אוֹפֶר, תביא אתכם לפתחו של אָפסלוּידיק—סכר שאורכו 32 ק"מ, וגולת הכותרת של מפעל אנושי והנדסי מיוחד במינו. לפני כמה אלפי שנים היה שטח הים בלבה של הולנד ימה כלואה קטנה. עליית פני הים באלפיים השנים האחרונות המליחה את הימה ויצרה את ים זוּידֶר. אָפסלוּידיק, יחד עם הוּטריבּדיק, הסכר שמדרום, באו להגן על אמסטרדם ועל מרכז הולנד מפני הסתערויותיו התכופות של הים הצפוני ושיטפונותיו וחילקו את ים זוּידֶר לים ואדן שמצפון, לימת איסֶל (המומתקת מחדש) במרכז, ולימת מארקר מדרום. בין לבין אפשרה חלוקה זו ייבושם של שלושה חבלי ארץ גדולים.

בלב כביש אָפסלוּידיק יש נקודת תצפית המנציחה את המפעל הכביר: מגדל תצפית סחוף רוחות, גשר צר מעל הכביש ומאה מטרים משם, כמבויש, פסלו של יוזם תוכנית הסכר, קורנליס לֶלי, הצופה צפונה לבוש מגפיים, עטוי מעיל פשוט המתנופף ברוח העזה מדרום, כשתחת ידו תוכניות הסכר ועל ראשו חריוני שחפים. יש בזה משהו מאוד הולנדי.

הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (25)
 
 
מרתק,
12/9/2011
נכתב על ידי אליסה

תודה.
 
 
 
 
(מעניין) אוף טופיק
13/9/2011
נכתב על ידי חבר

אורי, בא לך להשתתף במחקר?

http://www.surveymonkey.com/s/96S285V

בהצלחה...
 
 
 
 
השאלון מעצבן
13/9/2011
נכתב על ידי מישהו

התשובות שנכונות לדעתי - לא מופיעות.
ואלה שמופיעות - לא מספיק חדות.
ולפעמים השאלות עצמן רב משמעיות.

האם "בעיית המחאה" היא:
* פיפי בחצרות וכו'
* איום על הרציפות הקואליציונית או השלטונית
* פינוק
* מה שהמוחים חושבים שיעזור להם
* מה שבאמת יעזור למוחים
 
 
 
 
בגלל שאנחנו עכשיו חברים טובים וזה
13/9/2011
נכתב על ידי שאול

אני לא אגיד (כמעט) כלום על הפוסט האחרון בבלוג ב NRG, שבו החלטת שבנק ישראל צריך להיות המשקיע בשם הממשלה.
אומר רק זאת - סחטיין על כך שחזית נכון את מחיר הזהב, ואני מקווה ששמת על ההימור הזה מלא כסף, ושזה מה שמימן לך את הנסיעה לאמסטרדם. אבל פעם הבאה שבא לך לכתוב משהו על הבנק המרכזי, ככה בשביל האולקוס של שאול, או שתקדיש לעניין לימוד רציני ותבין אחת ולתמיד מה בנק מרכזי עושה, איך ולמה, או שתתאפק.
מה שכתבת על זה שהבנק יכול היה לקנות זהב ולעשות מלא כסף ולתת אותו לממשלה הוא פשוט לא נכון. לא רק שהוא לא חוקי, בקטע שלבנק ישראל אסור לפרגן לממשלה מזומנים, הוא גם פשוט טכנית לא נכון.

וככה נשאר חברים, וגם לא יחמיר לי אולקוס. וכולם יהיו מאושרים.
 
 
 
 
מחקר משעשע
13/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

המילה ממשלה כלל אינה מוזכרת בסקר על המשבר הכלכלי.
 
 
 
 
יא, געלד!
13/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, לא צריך להתרגז... מדובר בתרגיל מחשבתי.

עניינית, סבורני שאתה טועה. ראשית, לבנק ישראל
רשות ויכולת לקנות זהב, ממש כפי שעושים בנקים מרכזיים אחרים. בפרק ה', המגדיר את פעולות לביצוע הבנק, נקבע בסעיף 36 2 כי הבנק רשאי "לעשות, בבורסה או בשוק מוסדר אחר או מחוץ להם, פעולה או עסקה מסוג כלשהו המקובלת בשוקי ההון, הכספים ומטבע החוץ, לרבות בשוקי הנכסים הנגזרים, והכל - לגבי ניירות ערך, מטבע,
זהב או כל נכס או מכשיר אחר..." כלומר, קניית זהב מותרת במפורש בחוק. יתר על כן, מעיון בתבנית המידע לקרן המטבע הבינלאומי עולה כי הבנק אינו מחזיק בזהב כלל, אף כי הדבר מותר לו.

שנית, בנק ישראל, כבנקאי של ממשלת ישראל הוא לא רק יכול כי אם גם חייב לפרגן לה את הכסף. פרק ט"ו, סעיף 76 של הבנק קובע בסעיף ב' כי "בתום שלושה חודשים מתום כל שנה,
הבנק יעביר בפועל לממשלה רווחים בהתאם להוראות אלה: (1) אם ההון [הון הבנק לתום השנה שחלפה, הכולל את יתרת העודפים, כמוצג בדוח הכספי השנתי, בניכוי הרווח הנקי, א.ר.] יעמוד על שיעור של 2.5 אחוזים או יותר מסך הנכסים,
יועבר לממשלה סכום השווה לרווח הנקי, בניכוי יתרת עודפים אם היא שלילית.

כל ההדגשות הן שלי.

אגב א', טיסת הלוך חזור לאמסטרדם במבצע, תמורת 1,000 שקל בערך - לא משהו מיוחד.

אגב ב', אולקוס נגרם מווירוס, כך שזה לא ממש משנה לפרפורציה שלך אם אני מרגיז או לא.
 
 
 
 
יכול לקנות זהב, חייב להעביר לממשלה
13/9/2011
נכתב על ידי שאול

אסור לו לפעול כדי לפרגן לממשלה עוד כסף. יש לו שתי מטרות: יציבות מחירים ותעסוקה מלאה. להרוויח בבורסה, או בזהב זה לא אחת המטרות שלו.

אבל יותר חשוב, זה ההשפעה שיש לעסקאות שאתה מתאר על ערך השקל. לבנק מרכזי יש צד התחיבויות, שכולל בעיקר שקלים, וצד נכסים. מה הבנק המרכזי מחזיק בצד הנכסים, בייחוד מה קורה כשהנכסים האלה משנים את מחירם משפיע על ערך המטבע. ניסיון "לממש רווחים" - למכור מלא זהב ולקבל בתמורה שקלים או דולרים, באבוה משפיע על ערך המטבע. זה לא פשוט הבנק קנה בזול הבנק מוכר ביוקר אזרחי ישראל עשו כסף. זה פשוט לא עובד ככה.
 
 
 
 
בוודאי שזה עובד ככה
14/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, בוודאי שזה עובד ככה - וזה גם חלק מתפקידו של בנק ישראל. סעיף 4.4 לחוק קובע כי הוא צריך לשמש בנקאי של הממשלה. חלק מתפקיד זה שלו הוא להוציא ניירות ערך של הבנק למימון פעילות הממשלה, וקנייה ומכירה של ניירות, מטבעות וזהב.

מטרת העל של הבנק המרכזי היא לשמור על יציבות המחירים. תעסוקה אינה ממטרותיו והיא מוזכרת, כבדרך אגב, כאחת המטרות של המדיניות הכלכלית ולכן הטיעון של שימור יצואנים (טענה שאינה נכונה בכל מקרה) היא המצאת מטרה שהבנק לא מונה לעסוק בה.

לעסקאות לא צריכה להיות כל השפעה על ערך המטבע. אתה טועה לגמרי. לדוגמה, אתן לך את התסריט הבא:
במהלך שנה א' ממשלת ישראל מנפיקה באמצעות הבנק אגרות חוב ב-27 מיליארד דולר, שבתמורה מהן היא משלמת חובות שוטפים בגובה של 27 מיליארד דולר. באותה שנה בנק ישראל קונה בשוק הישראלי דולרים תמורת שקלים בערך של 20 מיליארד דולר. אחרי הקנייה הוא פונה לשווקי חוץ וממיר את הדולרים בזהב וכסף. בסוף השנה יש לו זהב וכסף שערכם 40 מיליארד דולר. הרווח שלו הוא 20 מיליארד דולר. הבנק מממש 20 מיליארד דולר ומעביר את התמורה לממשלת ישראל (כפי שהוא נדרש לפי החוק) וממשלת ישראל משתמשת בהם כדי לפרוע 20 מיליארד דולר מהחוב השוטף לשנה הקרובה. הבנק נדרש להנפיק בשנה הבאה רק 7 מיליארד דולר באגרות חוב, ולכן מצבת החובות של ישראל קטנה ב-20 מיליארד דולר. ההשפעה היחידה שתהיה לצעד כזה תהיה הורדת הריבית במסחר על אג"ח ממשלתי.
 
 
 
 
אולקוס לא נגרם מנגיף, אלא מחיידק
14/9/2011
נכתב על ידי הליקובאקטר בן

Helicobacter pylori
 
 
 
 
סעיף 6 בשאלות ותשובות מקריות מאתר בנק ישראל
14/9/2011
נכתב על ידי שאול

אורי: "חלק מתפקיד זה שלו הוא להוציא ניירות ערך של הבנק למימון פעילות הממשלה"

חוק אי ההדפסה קובע:
"מימון הוצאות הממשלה על ידי בנק ישראל אסור מטעם התיקון לסעיף 45א של חוק בנק ישראל, המכונה "חוק אי-הדפסה""
http://tinyurl.com/44z78ke

בקשר למידת האגביות של יעד התעסוקה (למרות שנכון שהוא משני ליציבות מחירים), ניתן לקוראים לשפוט בעצמם:
http://tinyurl.com/3htmwem

בקשר להשפעה של פעילויות בצד הנכסים של הבנק (קניית זהב, מימוש זהב, וכו) על ערך המטבע - זה הרבה יותר מסובך ממה שאתה מתאר, וזה וחצי משפיע על ערך המטבע. בנק מרכזי יכול להמציא נכסים (שקלים) וזה שונה מכל גוף מסחרי אחר שרק יכול להעביר נכסים מיד ליד, ולקוות שהם יעלו בערכם. בלי נדר, ואם יהיה לי זמן, אנסה להרחיב.

רק בשמחות.
 
 
 
 
אורי הערה
14/9/2011
נכתב על ידי י.ד.

גם הזהב הוא בועה (או בשמה העממי פרמידה), אלא שבעוד שהדולר הוא בועה ישירה - כל מי שיש לו דולרים יסבול מירידת ערך הדולר כאשר הנגיד האמריקאי ידפיס עוד דולרים - הזהב הוא בועה לא ישירה, שתתפוצץ אם לא היום אז מחרתיים.

שאול
יהיה נחמד אם תרחיב על בנק ישראל.
 
 
 
 
לי.ד. - לא בועה
15/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

י.ד., זהב אינו בועה או פירמידה. מחירו יכול גם לרדת, כמובן, אבל לא ניתן ליצור בועה לאורך תקופת זמן במוצר ממשי. אם קנית אונקיית זהב, יש לך אונקיית זהב בכיס ולכן בועה לא תיתכן.
 
 
 
 
לשאול
15/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, פשוט פתח את החוק ועיין ברשימת תפקידי הבנק: פרק ה', סעיף 36, קובע כפעולה ראשונה לביצוע תפקידיו "להוציא ניירות ערך של הבנק." למה הם נועדו? בצורה הכי פשוטה - הבנק, כזרוע ממשלתית, הוא הבנקאי של המדינה והוא זה שמדפיס עבורה כספים

חוק אי-הדפסה הוא תיקון לחוק הקודם, שאפשר לממשלה לתבוע מהבנק להדפיס כסף למימון גרעונות בלי שיהיה לבנק שיקול דעת בנושא. תיקון סעיף 45 א' מהותו הוא שינוי מהנוסח הקודם שאפשר לממשלה לתבוע "מקדמה ארעית" בגובה של עד 3.2 אחוז מכלל תקציבה, ולתבוע מהבנק להלוות לה כסף באמצעות רכישת אגרות חוב שהנפיקה הממשלה, ולתת לה "הלוואה לשם החזר חובותיה." כלומר, הממשלה הייתה רשאית לתבוע מהבנק המרכזי שיקנה את האגרות שהיא/הוא מנפיקים ובכך להדפיס כספים באמצעות רישום חשבונאי.

הנוסח הנוכחי קובע בסעיף 49, סעיף קטן א' כי "הבנק לא ייתן לממשלה הלוואה למימון הוצאותיה" ומסייג את זה ב"מקדמה ארעית" שגובהה עד 10 מיליארד שקל. הפעילות בשוק האג"ח הממשלתיות (נשוא דף ההסברים אליו הפנית) עוקפת את האיסור המפורש בחוק (סעיף 49 א') הקובע כי "הבנק לא ייתן לממשלה הלוואה למימון הוצאותיה, לרבות בדרך של רכישה של איגרות חוב שמנפיקה הממשלה בעת הנפקתן" באמצעות שימוש בהבחנה בין קנייה בעת ההנפקה וקנייה בשוק המשני.

לא ברורה לי ההפנייה שלך לתמצית החוק כשהפניתי שוב ושוב ואף ציטטתי את הדברים. המטרה המרכזית הייתה תמיד "לשמור על יציבות מחירים" ומותר לבנק גם "לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלדעת הוועדה לא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן."
 
 
 
 
?!?!?!?!
15/9/2011
נכתב על ידי שאול

"אבל לא ניתן ליצור בועה לאורך תקופת זמן במוצר ממשי."

לא באמת אמרת את זה.

בכל מקרה, אני שמח על כך שסופית דחית את הרעיונות האוסטרים של מחזור העסקים.
 
 
 
 
לא חזרתי ובוודאי שאמרתי...
17/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר


אין בועה במוצר ממשי לאורך זמן. אף פעם. בשום מקום. הבועה מתרחשת תמיד במחירי מוצרים - ממשיים או לא. לדוגמה, אם תשווה את מדד ווילשייר לערך השוק הכולל של אגרות חוב נדל"ניות מול ההוצאה הכוללת לבנייה (ראה תרשים זה) תוכל לראות כי מנקודת השפל של שנת 2001 ההוצאה לבנייה עלתה בכ-30 אחוז והחלה לרדת כבר בתחילת 2006, בעוד מחירי אגרות החוב טיפסו במאות אחוזים וצנחו במאות אחוזים (ומה שיקרה בהמשך, אתה יכול לראות בגרף). המבנה הטיפוסי של בועה הוא כזה בו ההשקעה הממשית בייצור מוצרים היא תמיד הרבה יותר קטנה - בסדרי גודל - מההשקעה בקניית אגרות חוב, מניות או בפריטים אחרים הקשורים למחיר המוצרים.

אתה יכול גם להתבונן במיני-בועה של הנדל"ן בישראל: הבועה אינה מלווה בבנייה מיותרת של עשרות אלפי דירות. אתה יכול גם לבחון בועות בהיסטוריה: בועת הצבעונים התרחשה בלי שנשתל אפילו בצל צבעוני נוסף אחד. בועת הים הדרומי ובועת מיסיסיפי - שתיהן התרחשו בלי שספינה אחת תפליג בנתיבים שהמונופול עליהם היה נשוא הבועה. כך גם בועת הקרקעות בפלורידה בשנות העשרים, בועת המניות באירופה בשנת 1870 וכן הלאה.

בועות, כמו אינפלציה, הן תופעה כספית ולא ייצורית.
 
 
 
 
איבדת אותי בנאדם
17/9/2011
נכתב על ידי שאול

ברור שבועה מתייחסת למחירים. והטענה לבועה בזהב היא שמחיר הזהב גבוה מדי, במובן זה שאנשים מוכנים לשלם אותו רק מתוך אמונה שהוא יעלה בהמשך והם יצאו מהפרימידה לפני שהיא קורסת.

לא חושב שמישהו מתכוון שיש בועה בזהב במובן זה שמייצרים יותר מדי זהב.
 
 
 
 
אה, כן
17/9/2011
נכתב על ידי שאול

י.ד. - תודה על ההזמנה, אבל עיתותי אינן בידי בתקופה האחרונה. חוצמזה - זה הבלוג של אורי. לא שלי. וחוצחוצמזה, הנה כלל אצבע לא רע בנושאי בנק מרכזי: מכל דרי תבל, סטנלי פישר הוא אחד האנשים שהידע שלהם בנושא הוא הכי מקיף, עמוק, מבוסס היטב על ראיות, על ידע היסטורי , ועל התמצאות עצומה בתיאוריות השונות. באמת. אין הרבה אנשים בעולם עם כמות כזו של ידע. אני חושש שלמרות שאורי הוא על הכיפאק בהמון נושאים, ובדרך כלל כותב דברים מבוססים ומעניינים, ההתמצאות שלו בנושא בנקים מרכזיים היא חלקית, ופעמים ממש שגויה. כך שאם אורי אומר "איזה דביל הפישר הזה" - לך עם פישר.
 
 
 
 
אורי - לטיפולך
18/9/2011
נכתב על ידי גרשון

http://it.themarker.com/tmit/article/16925

לא נסתפק בפחות מפוסט שלם ;)
 
 
 
 
לשאול, שוב
18/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, זה לא מפתיע אותי שאיבדתי אותך - זה קורה הרבה פעמים לאנשים שמתעסקים בכלכלה ו"חושבים בקיינסיאנית" והאמירה שלך כי "ברור שבועה מתייחסת למחירים" וההתייחסות אחר כך ל"פירמידה" היא עדות טובה לכך.

להלכה (לפי התפישה הקיינסיאנית) בועה הייתה אמורה להיות מצב בו יצרנים, בגלל מצב רוח מסוים בשווקים, מייצרים לאורך זמן יותר ממה שנדרש. חוק סיי הרי גורס כי בשוק לא יכול להיווצר מצב של עודף ייצור לאורך זמן, שכן היצרן מקבל היזונים מהשוק לגבי הצריכה הממשית של המוצר. הטענה של קיינס הייתה שמצב כזה בהחלט יכול להיווצר (למעשה, אלמלא היה טוען זאת, כל התורה הקיינסיאנית נופלת).

בפועל, אנחנו רואים כי בועה נוצרת לא בייצור מוצרים אלא במחירי מוצרים ובדרך כלל, אף לא זה. במקרה של בועת הנדל"ן האחרונה, למשל, העליה הבועתית לא התרחשה במספר הבתים הנבנים (המוצרים) והתרחשה באופן משני במחירי הבתים - אבל העליה המשמעותית ביותר, שהיא ליבת הבועה, התרחשה במניות שלא היו קשורות ישירות למחיר הבתים או למספר הבתים הנבנה או לנתונים ממשיים של השוק.

לגבי מחיר הזהב. הטענה לבועה במחיר הזהב לא נשמעת סבירה שכן מחירו עולה כבר עשר שנים (וביחס לרוב המטבעות, כבר כ-13 שנים) והוא גם השקעת גידור מצוינת לאורך זמן. גם בלי העליות האחרונות, מדובר בהשקעה שהניבה, בתיאום אינפלציה, רווח של פי עשרים או שלושים בהשוואה למחירים בשנת 1970. לא נראה סביר כי כל עוד החלופות כה חלשות (במיוחד ברמת הריבית הנמוכה על אג"ח ממשלתיות ובבעיות האמינות שלהן - היינו, החשש הריאלי של משקיעים שהתמורה לא תשולם במלואה) המחיר ירד. העליה של הזהב באחרונה צריכה לזכות לאותו יחס שקיבלה העליה של הדולר עם התברר עומק הקשיים של גוש האירו, לדוגמה.

הסיבה העיקרית לכך שלא מדובר בבועה, עם זאת, היא ההמירות. כלל הברזל של כל בועה בכל מצב הוא שמוצר הבועה הוא בעל מחיר מסוים רק בתוך הקשר הבועה. לדוגמה, בבועת מיסיסיפי מניות חברת מיסיסיפי היו בעל ערך עצום בזהב מבחינה נומינלית כל עוד הם נותרו מניות. הערך שלהן בניסיון המרה בפועל היה הרבה יותר נמוך (כפי שהתברר בפקיעת הבועה). אם קנית אונקיית זהב, עם זאת, אתה תמיד יכול להשתמש בה כסחורה עוברת לסוחר המוכרת בכל מדינה ובכל מקום. זהב, גם אם מחירו ירד, יהיה עדיין מוצר ממשי שניתן להמיר בכל מוצר ממשי (או לא ממשי) אחר.
 
 
 
 
גרשון, אשקול זאת....
18/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

זה נשמע די מפגר, עם זאת. אולי מפגר מדי, אפילו.
 
 
 
 
להמיר זהב כמובן אם הוא היה מטבע
19/9/2011
נכתב על ידי י.ד.

אך זהב איננו מטבע ולכן כל ניסיון הימלטות של הציבור אליו הופך אותו לבעל מאפיינים בועתיים.

וכדי להבין זאת, פשוט תחליף זהב בדירות ותראה איך הטיעון שלנו מסתדר מצוין.
 
 
 
 
ובכל זאת, שונה
19/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

י.ד. - הציבור אינו נמלט אל הזהב. האפשרות כלל אינה זמינה לציבור, וברוב המקומות גם אסורה עליו בנימוקים שונים. כמעט כל הביקוש לזהב מורכב מקונים שהם סוחרים גדולים, בנקים, ומדינות. חלק הארי של המסחר בזהב הוא נגזרת משנית: אנשים שמחזיקים תעודות סל הצמודות למחיר הזהב, קוני מניות של מכרות זהב, וכדומה - והביקוש שלהם לא רלוונטי למחיר הזהב.
 
 
 
 
פעם אחרונה חביבה אי פעם שאני אומר משהו, איפשהו על קיינס
19/9/2011
נכתב על ידי שאול

1. אם אכן (ולא, אבל נניח) לפי התפיסה הקיינסיאנית בועה הוא מצב שבו מייצרים יותר מדי ממוצר מסוים בגלל מצב רוח, אז הייתי אמור להבין אותך יותר, ולא לאבד אותך. אלא שאני בכל זאת איבדתי אותך, כי היה לי ברור לחלוטין שבדיון הזה, וכמעט בכל דיון אחר, כשאומרים בועה מתכוונים למחירים. לא לייצור יתר.

2. אין שום קשר, ולו הקלוש ביותר בין מה שכתבת בתור "לפי התפיסה הקיינסיאנית" והתפיסה הקיינסיאנית. כתבתי פה דסרה ארוכה וטרחנית של תגובות שמסבירות את התפיסה הקיינסיאנית. אין שם בשום מקום ייצור יתר. יש צריכת ו/או השקעת חסר. וכתוצאה - הייצור פוחת, ויש אבטלה.

3. אתה לא מבין את חוק סיי. בשביל להגיד שיש מחירים ושהיצרן מגיב אליהם לא נכנסים להסטוריה. כל ילד בן 7, ובוודאי כל בעל עסק, מבין שאם יהיה פחות ביקוש למוצר מסוים, אז ייצרו ממנו פחות. חוק סיי זכה לתהילה כי הוא מסביר מה שבעל העסק עלול שלא להבין. עבור בעל עסק מאיפה יבוא הביקוש הוא דאגה מרכזית. בעל עסק צריך להיות מודאג מי יקנה את מה שהוא מוכר. האם יהיה לאנשים מספיק כסף? אבל, לפי סיי, ברמת המשק כולו אין בעיה כזו. כי כשבעל עסק מייצר מוצרים בערך של 1000 ש"ח, כל הערך הזה הולך למישהו (עובדים, בעל העסק, ספקים וכו'), והם רוצים לקנות עם הכסף הזה דברים. לכן, ייצור של מוצרים בערך של 1000 שח מייצר ביקוש למוצרים אחרים בערך של 1000 שח. או בקיצור הידוע של חוק סיי - היצע יוצר ביקוש. מה שכן יכול לקרות לפי חוק סיי הוא שבמוצר מסוים יהיה עודף ייצור, ובאחר מחסור, אבל לא ברמה המצרפית. בדיוק ההיפך ממה שאתה אומר. לפי מה שאתה אומר, בכל מוצר ומוצר לא יכול להיות עודף (או לא לאורך זמן) כי כשירד הביקוש האמיתי ירד הייצור. גבר, אתה אומר בדיוק את ההיפך מחוק סיי. כרגיל, אל תאמינו לי. הנה ויקי:
http://en.wikipedia.org/wiki/Say's_law
ולמי שיש גישה - מילון פלגרייב:
http://0-www.dictionaryofeconomics.com.library.lemoyne.edu/article?id=pde2008_S000028

ובאשר למחיר הזהב - אין לי מושג אם יש או אין בועה, ואני מאחל לאורי שיעשה עוד מלאן כסף מהימוריו הנבונים. אבל, רק כדי שהדיון יהיה יותר שלם, קבלו את מחירי הזהב בדולרים ריאליים בארבעים השנים האחרונות:
http://www.finfacts.ie/img/goldjan182008.jpg
או כאן:
http://goldprice.org/gold-price-history.html

וזהו די. לא נכנס לזה שוב. לעולם לא כותב יותר מילה נוספת על קיינס או סיי או בנקים מרכזיים בתגובות כאן. שנית שאול לא ייפול.
 
 
 
 
ולמי שאין גישה לפלגרייב
19/9/2011
נכתב על ידי שאול

הנה ציטוט מהערך של חוק סיי, שנכתב על ידי תומס סואל:
Say's Law, the apparently simple proposition that supply creates its own demand... Historically, Say's Law emerged in the wake of the Industrial Revolution, when the two striking new economic phenomena of vastly increased output and the economy's cyclical inability to maintain sales and employment led some to fear that there was some inherent limit to the growth of production – some point beyond which there would be no means of purchasing it all. At the very least, some feared, there would not naturally or automatically be generated sufficient purchasing power to absorb the ever-growing output of the industrial economy, unless special policy arrangements were made to insure that...

Say's Law attempted to answer such concerns by pointing out that the production of output tends of itself to generate purchasing power equal to the value of that output: supply creates its own demand.

שום דבר על היזון חוזר שאומר ליצרן לייצר פחות. אלא היצע שיוצר ביקוש. יתר על כן, ההיזון החוזר הוא ברמת המוצר. למוצר יכול להיות שלא יהיה ביקוש, וסיי?

There could be a ‘partial glut’ of particular commodities produced in excess of demand but there could be no ‘general glut’ of commodities in the aggregate.

שאלות?
 
 
 
 
בעדינות
22/9/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, אגיד את זה באופן הכי עדין שאפשר: שוב וקרא את קיינס וצא וקרא את סיי - הפניות לערך בוויקיפדיה לא ממש מועילות. כמו כן, אם אתה קורא לזה "תת-צריכה" או "יצור יתר" - מעשית זה אותו דבר.

מכל מקום, אני חושב שמי שבוודאות חטאו ב"ייצור יתר" אלו אני ואתה - אנחנו דנים בנקודות קטנות, אבל לא בעיקרי הדברים - וגם דבר זה אינו מועיל.

אם לפשט את טיעוני - אני גורס כי קיינס (כמו מרקס לפניו וכמו רבים אחריו) מעלים שתי טענות:
א. משהו פגום במנגנוני האיזון הפנימי של השוק, ופגם זה מוביל תמיד/לעתים/בנסיבות מיוחדות לכשל מתמשך (בועה, שפל).
ב. משהו פגום במנגנוני האיזון הפנימי של השוק, ופגם זה מוביל תמיד/לעתים/בנסיבות מיוחדות לכך שכאשר מתרחש א', לשוק אין מנגנון תיקון פנימי היכול לפתור את הבעיה.

הפתרון של מרקס היה לבטל את מנגנון השוק. של קיינס הוא התערבות ממשלתית מתמדת שתדאג למנוע את האסון העלול להתרחש בסעיף ב'.