רשימת האזנה ליום כיפור
 


כולם מציעים רשימות של סרטים ליום כיפור. אני חייב, כרגיל, להיות מיוחד ולעשות שבת לעצמי ואשר על כן, דווקא בכוונה אציע רשימת האזנה.

הערה: עם הקוראים חובשי הכיפה המתייצבים מול בוראם בין כל נדרי לנעילה: עממי הכופרים עושים דברים כאלה ביום כיפור. ככפרה חלקית, אני מוחל לכם מראשעל כל חטאים שבין אדם לאדם—אפילו על אלו שעליהם לא ביקשתם מחילה—ומבטיח חגיגית שהשנה לא אטגן חזרזיר בחלב אמו אחרי הארוחה המפסקת.

ולרשימה עצמה.

ואפצח במחול
  • אין דרך טובה מלהתחיל בבעיטה עם "דיסקו" של פיירסטון. גם שיר נהדר וגם נפוטיזם בוטה. לכו על זה. (3:25 דקות)


  • ואם דיסקו הרי ש"אני אוהבת לאהוב" של טינה צ'רלס הוא ההמשך מתבקש. אח, 1976. התקופה שבה זמרות היו יכולות להשיק להיט בזכות קולן בלבד, ועל־אף היותן לביבות שמנמנות למדי, עם מקסי ועליונית מראיון. (2:48)


  • ובסימן טביעה, עד הסוף: עם מלכי הדיסקו של אירופה, בוני אם ואביהן הקריר. יש כאן מכל טוב: תסרוקות אפרו בלתי אפשריות, פישולים בתנועות שפתיים, שיערות על החזה, קפיצות קלות בסאונד (בשביל האותנטיות) ואפילו ריקודים סטייל אפריק סימון. (3:22 דקות)
  • ואם כבר אפריק סימון, אז ברור שאפריק סימון. אני עוד זוכר אותו מההופעה בישראל - מרים כיסא בשיניים ומקפץ באנרגיה כמעט בלתי מתכלה. אפשר לראות משהו מזה (בלי סינק) כאן. (2:57 דקות)



    למתקדמים: אי אפשר, כמובן, לעבור לסדר היום על המופע כאן, עם מגפי עקב מוזהבים, מכנסי פדלפון, חולצה עם צווארון וז'אבו, דה-מכופתרת עד לבטן, ורקדניות בשמלות שיפון, שאין להן מושג בריקוד. נפלא.

    ולמי שרוצה עוד קצת: מריה ריטה. 4:04 דקות)
  • בשלב הזה אתם, מן הסתם, קצת חשדנים, ולכן מתבקש מפנה: O Beat Da Beata. קצב. קצב. אנה קרולינה וסאו ז'ורז'י בביצוע נהדר לרצועה האחרונה מהאלבום השני של קרולינה. נהדר. (5:45 דקות)



    לבלתי מתקדמים: יש אנשים שבשבילם אנה קרולינה היא טעם נרכש, ומכאן הצעת קנייה שקטה יותר. גרסה נפלאה (É Isso Aí) של ז'ורז'י וקרולינה לשיר אמריקני. (כמעט 6 דקות)

    ביצה צרפתית
  • בעניינים מעט יותר שקטים, מה יותר טוב מ-Carinhoso (קריסיניו) הוותיק של פיסינגיניה (Pixinguinha. אני בטח משבש את כל השמות. תתרגלו) בביצוע הקלאסי של אליס רז'ינה. כמעט ארבע דקות של תענוג עם תמונות של אלן דלון ורומי שניי


  • כמעט על־יד ובעצם לא ממש קשור שיר של סרז' גינזברג בביצוע הבלתי הפיך של פרנסואז ארדי. את השם (Comment Te Dire Adieu?) ניתן לתרגם כ"היאך אומר לך להתחפף, זבל יקר" 2:20 ששוות כל שנייה.



    למתקדמים: בריז'יט ברדו שרה גינזברג. (Je Reviendrai Toujours Vers Toi) השיר, האמת, הוא סתם-סתם. אבל זו בריז'יט ברדו, דם-איט, והבגד עם המעויין על הבטן. את זה חייבים לראות (2:26 דקות)

    טוב, רקע אחרי שניצלנו מביצת הדיסקו, אורבת סכנת שנשקע סופית בביצה הצרפתית, קידה ויציאה הכרחית עם "בום" של שארל טרנה. חובה. (2:36 דקות)



    הפסקה של 2:52 דקות


    בחזרה מן ההפסקה
  • אפשר, כמובן, להעמיד פנים שכל מה שהתרחש כאן קודם לא התרחש כלל וכי אלה פיצ'ג'רלד שרה "שיר ערש של ארץ הציפורים" בלי כל התראה מוקדמת. אבל אנחנו, כמובן, נעמיד גם נעמיד פנים. ובמובן זה כמובן שאסור לוותר על השורות בנות-האלמוות של בילי ג'ואל: "אם זה נקרא להתעופף - אני מתחפף" (3:31 דקות):


  • ויש מישהו שיודע לעשות את זה אפילו יותר טוב (5:25 דקות).




    למתקדמים: יש כמה גרסאות אחרות לדבר הנפלא הזה. גרסה נהדרת של אקסומה, למשל. וגרסה מעניינת מאוד של סקרימינג ג'יי הוקינס. יש ביו-טיוב עשרות גרסאות נוספות. לדוגמה הגרסה של ספלש (טום ואנה!). ושל הגרס מוני מניאקס. של אחיות הזהב מצרפת. גרסת האנדרואיד. וגם הרברט וייזר
  • ואם כבר הגענו לשם, צד אחר (בשיר קצת פחות מוכר) של אותו מטבע עם "לפני הרבה היו היה" (4:20 דקות).


  • כמובן, אי אפשר בלי לגעת בעוד אחת הפנינים הפחות מוכרות של הנ"ל, "הכבשה הקטנה שפירית." (6:12 דקות)


  • את המפחידן הבא (תומס דולבי) כולם מכירים (5:22 דקות).


  • ההמשך המתבקש הוא סטילי דן ו"ריקי אל תאבדי את המספר" (4:38 דקות)

  • כאן, בערך, קצת איבדתי את החשק והמשק להמשיך ולכן, אסיים באופן בלתי הולם בשתי יצירות נאות, ובאקורד סיום נאה.

  • קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 14 במי-במול מז'ור קכל 449 של מוצרט. ו.א. מראה לכולם מאיפה משתין הפסנתר. הביצוע כאן אינו בהכרח הנאה ביותר לעין (יש כמה הקלטות נאות יותר של ביצועים חיים) אבל זו ההקלטה השמיעה ביותר (של אנדה) והיא מלווה בתווים. פשוט תפתחו את זה על מסך מלא, תעבירו לרזולוציה מרבית וסעו עם התווים. נפלא. אם אינכם מחובבי הנ"ל, הסתפקו בפרק האנדנטינו הנפלא (הפרק השני). (כ-22 דקות)



    (את הפרק השני תמצאו כאן, ואת הפרק השלישי תמצאו כאן)
  • שלישיה מס' 2, אופוס 100 (ד. 929) של שוברט, פרק שני: אנדנטה קון מוטו. ניצחון קל: גם יפה וגם כולם מכירים את זה, כך שלא תרגישו שנפלה לכם לבנה על הראש. ההתחלה מאוד-מאוד-מאוד יפה. אחר־כך (הרגשה שלי) שוברט לא לגמרי יודע מה לעשות עם זה, אבל זה עדיין כיפי. יש הרבה ביצועים, אבל אני בחרתי בביצוע של שלישיית אויסטראך. מי שהביצוע 'עמום' מדי בשבילו יכול לנסות את ההקלטה הנקייה יותר של שלישיית רובינשטיין. (כ-9:45 דקות).
  • ובאופן סיומי בהחלט, שיר נאה המעניק אווירה סיומית, חגיגית, לוטת הגיגים, עצבובית ויום כיפורית לכל. האין זאת?



    למתקדמים: אני לא יודע למה, אבל הנעימה הזו משרה עלי אווירה נוגה ומהורהרת. משום מה אני גם כל הזמן חושב על אנשים רצים בהילוך מהיר, חלבנים שמנמנים שרודפים אחרי בחורות ערומות ואיש שמרביץ עם עיתון מגולגל לזקן על הראש. אני מניח שזו רק אסוסיאציה אישית ופרטית שלי.


    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (3)
     
     
    חתימה טובה.
    7/10/2011
    נכתב על ידי אליסה

     
     
     
     
    באמת חתימה טובה.
    11/10/2011
    נכתב על ידי אביעד

    עלית כאן על בעיה כללית אצל שוברט: הוא מלך המנגינות המגמירות (לא לחינם הוא הקדיש כל כך הרבה מזמנו לכתיבת שירים), אבל באמת לעיתים קרובות לא יודע מה לעשות איתן אחר כך. השלישייה הזו היא אכן דוגמה מצערת (לא רק בפרק האיטי, אלא בכל שלושת הפרקים: מתישהו נדמה שהוא מאבד ריכוז ומתחיל להתפזר לכל הכיוונים ואז לא מצליח לחזור לפוקוס; את הפרק השלישי הוא אולץ לקצר לבסוף, אבל אפילו הגרסה המקוצרת חסרת מיקוד), אבל הדוגמה אולי הכי בולטת היא "סונטת ארפג'ונה", שכל שלושת פרקיה מתחילים במנגינות מטמטמות וממשיכים בנודלס מוקפצים. אבל מדי פעם, כשהוא מצליח להתגבר על הבעיות שלו ולכתוב צורות הרוכות בלי לאבד פוקוס, אז אין שני לשוברט - ברביעיות המאוחרות, בחמישייה בדו, בסימפוניה הבלתי גמורה, בכמה מהסונטות האחרונות לפסנתר וכו'.
     
     
     
     
    אביעד, תודה...
    19/10/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    נתת לי זריקות כיוון טובות לעניין שוברט.