המטא-טקסט של הקופי ופייסט
  האם העתקה היא הפרה של זכויות יוצרים? כל כמה שהתשובה נשמעת מובנת מאליה, יש כאלה שחושבים אחרת. יובל דרור מעלה, אגב סקירה של הספר המתורגם "תאונה עם אקסולוטל" את שאלת מעמדו של "העתק/הדבק."

דרור מקדיש מעט מאוד תשומת לב לספר ומתמקד בכותבת הספר, הלנה הגמן הצעירה, שבתחילת 2010 התגלה כי חלקים נכבדים מספרה הועתקו מהספר "שטרובו" של סופר עלום בשם איירן (בפועל, הם הועתקו מקטעים מן הספר שפרסם איירן בבלוג שלו). הגמן גם העתיקה ממקורות אחרים. ספרה של הגמן, בניגוד ל"שטרבו," עורר הדים רבים, שנבעו לא במעט מגילה הצעיר של הגמן, שהייתה אז בת שבע־עשרה.

הגמן, מן הסתם בדחיפת ההוצאה המכובדת שהוציאה את ספרה, פרסמה התנצלות בה גרסה כי "אין דבר כזה מקוריות, רק אותנטיות." דרור גורס כי הספר "הוא הטקסט החילוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הוא הרמיקס הטהור. הגמן כתבה טקסט שמורכב ביודעין ובכוונה תחילה מטקסטים אחרים ומתוכם היא ילדה יצירה חדשה."

אולי. אבל יש כמה הסתייגויות. ראשית, הגמן אמנם העתיקה ביודעין ובכוונה, אבל גם שיקרה והעלימה את המידע הזה מההוצאה, אף שנשאלה על־כך ישירות. ההוצאה אמנם ניסתה לטעון כי הסופרת הצעירה היא פשוט ילדה טובה-אינטרנט, בת לדור תרבות ה"שיתוף," שפשוט לא הבינה שיש בכך פסול, אך הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הטענה שאותה ילדה תמימה היא גם סופרת מבטיחה ועתירת יכולת, בעלת משנה רעיונית מנוסחת היטב.

גם הגמן סתרה את הטענה. אם היא אכן סבורה כי הטקסט שלה הוא רק רמיקס, כי אז לא הייתה לצעירה שום סיבה להסתיר עובדה זו כאשר באה להוציא את ספרה בהוצאה מוכרת ומכובדת. אם הגמן - בתו של חוקר תיאטרון וספרות נודע, שכבר העלתה מחזות על הבימה וביימה סרטים זוכי פרסים. בשום אופן לא יוצרת בתולית לחלוטין - אכן החזיקה בתפישה לפיה אין "מקוריות" ויש רק "אותנטיות" וכי רמיקס ו"שיתוף" הם הטבעי והמובן מאליו, תפישה זו הייתה צריכה להשתקף בספר ובדבריה להוצאה.

אבל נניח לרגע להגמן ותירוציה. היא לא כל־כך מעניינת, והסיפור כבר מוכר על כל שלביו והתפתחויותיו. איזה ברנש נתפס וידו בתוך קערת הפילפלצ'ומה ומתברר שהוא העתיק או גנב חלק מספרו. אם הספר לא זכה קודם להד, אז שלום-שלום-ואל-תבוא-לנו-בחלום. אם הספר זכה לתשבוחות והלל, הוא מסבך את המבקרים המהללים באי־נעימות מסוימת, שמובילה מייד את המחבר רב־התהילה ואת המבקרים לנסות לבלוע את הפשלה בסבך מלים מהורהר על אינטר-טקסטואליות, מטא-נאראטיב, סב-טקסט, סופר-חרטא, ועוד מונחים המעוררים הגוגית עמוקה כשלולית באצבעון של תפירה. מתחת לטקסט העל מסתתרים שקרים נחותים.

מה שנראה לי הרבה יותר מעניין הוא שאלת הטוטליות. נאמר שלקחתי את שיריהם של ד. בית־שושנים וג. רוזנפלס ומיקססתי את שניהם להנאתי, בשילוב עם יצירה מקורית לעוגב פרי עטי, על בסיס תווים מעשה ידי י.ס. באך. סבבה. אני נהניתי. אולי גם אחרים נהנו. צחקנו ושמחנו.

אבל מה דינו של מקרה בו המיקס דנן מוצא את דרכו לצמרות אמירי הפסגות של המצעדים ואני מפיק ממנו גם הכנסה כספית או מעין כספית? דרור מציין את המקרים התכופים בהם סטודנטים לוקחים "קטעים שלמים מבלוגים, מאמרים ואפילו מטוקבקים" ומשלבים אותם בעבודה האקדמית שהם מגישים. אין ספק שהציטוטים הם חלק משמעותי מהעבודה ואין ספק גם שהם מפיקים מכך טובת הנאה, שוות ערך לכסף. ברוח אותה טוטאליות, האם אין הגמן צריכה לערוך מיקס חסר הבחנה גם בהכנסה הכספית? ובכלל, איזו זכות יש לה בכלל להכנסה כספית (או לפרסום יצירות נוספות או נגזרות שלה) אם ל"מקוריות" אין חשיבות?

זו רק אבחנה שלי, אולי, אבל נדמה לי שאפשר לגזור מהדברים כלל מסויים. אם העתקת ולא נהנית, אז לך בחילך זה. אין בעיה עם זה. אבל אם העתקת ונהנית, הרי שהטקסט (ואפילו המטא-טקסט) אינם שלך. במקרים פשוטים, אפשר לנהל את זה באופן פשוט. נאמר, אם מישהו מגיש לדר' דרור עבודה שהיא מיקס של טקסטים של אחרים, אפשר פשוט לבצע חלוקה של הציון עבור העבודה ביניהם. לתת ארבעים נקודות לכותב העבודה, ואת שאר השישים לחלק לכותבים האחרים. במקרה של הגמן, אפשר פשוט לתת חלק מהתמלוגים שלה לאיירן, וחלק אחר לחלק באופן אקראי בין קוראים. אם מבצעים הפקה של הספר שלה לתיאטרון, חלק מהכנסות ההפקה צריכות להיות נחלתו של איירן. גם בראיונות ובצילומים הוא צריך להופיע או, לכל הפחות, צריך להראות חצי פרצוף שלו בכל תצלום, ולייחד לו שליש מהשאלות. לא רעיון נפלא?


הערה: מי שחשף את ההעתקה היה, נדמה לי, הבלוג הגרמני die gefühlskonserve. המהדורה העדכנית של הספר כוללת ביבליוגרפיה של מקורות מהם הועתקו חלקים מהספר. כנתח אחרון, הספר "שטרובו" פורסם בהוצאת אולשטיין—זו שכיבדה קודם את דפיו של "תאונה עם אקסולוטל."



הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים