הנזק החברתי של הביטוח הלאומי
  את המאמר הבא כתבתי ביוני 2008 עבור אתר "הקפיטליסט היומי" (נוחו עדן)

המוסד לביטוח לאומי, תאגיד ממשלתי הפועל מתוקף חוק הביטוח הלאומי מנובמבר 1953, מגדיר את עצמו "אחד מעמודי התווך שעליהם נשענת המדיניות החברתית בישראל." לטענת המוסד הוא "מכשיר לחלוקה מחדש של ההכנסה הלאומית" באמצעות גביה מהעשירונים העליונים, וחלוקת קצבאות לעשירונים התחתונים. גביה וחלוקה אלו, גורסים בביטוח הלאומי, "מגדילה את חלקן של המשפחות בעשירונים הנמוכים בעוגה הלאומית ומקטינה את החלק שנוטלים העשירונים העליונים. הדבר תורם להקטנת הפער בין עניים לעשירים במדינה."

יש בעייתיות מסוימת בטענתו של הביטוח הלאומי כי הוא משמש מכשיר לחלוקה מחדש של ההכנסה הלאומית. ראשית, קשה לקבל את הטענה כי המוסד גובה יותר מעשירים. פחות ממחצית הכנסותיו של של המוסד באות ממבוטחים. השאר מגיע מן הממשלה ומהכנסות ריבית. כלומר, רוב הכנסותיו של הביטוח באות ממקורות אחרים, לא מהגביה מעשירים. במובן זה, לביטוח הלאומי אין שום השפעה על "המדיניות החברתית."

מעבר לכך, הכסף שהביטוח הלאומי גובה בעצמו, נגבה לפי שיעורים שהקשר בינם לבין מיסוי פרוגרסיבי קלוש. אם להשתמש במדדים היחסיים האהובים על סטטיסטיקאי הביטוח הלאומי: העשירון העליון מבין השכירים משלם פי שתיים בלבד מהעשירון התחתון. אצל העצמאים, המצב גרוע אפילו יותר: העשירון התחתון משלם פי שתיים מהעליון, וגם העשירון השני משלם יותר ממנו. אם זו הדרך הנכונה לגביית יותר כסף מעשירים, מעניין לחשוב איך נראית הדרך הלא נכונה.

שנית, גם חלוקת ההכנסות אינה משקפת 'לחימה בעוני'. שמו של המוסד מעיד במובנים רבים על מה שהוא עושה בפועל: מעניק דמי ביטוח בלי קשר לעוני או עושר. שני שליש מתשלומי הביטוח מיועדים לזקנים ושאירים, מילואימניקים, נכים, ונפגעי עבודה — הקהל הביטוחי ה'קלאסי' של המוסד. רק כעשרה אחוז מתשלומי הביטוח מיועדים באופן מובהק לקהל יעד עני: דמי אבטלה והבטחת הכנסה.

הסיבה המרכזית המניעה את הביטוח הלאומי להציג את עצמו באופן כוזב כמי שנלחם בעוני היא הישרדות. של הביטוח הלאומי, כמובן. המדיניות החברתית והכלכלית של מדינת ישראל בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים הגדילה מאוד את מספר לקוחותיו של הביטוח. ככל ארגון המבקש לשרוד, עוסק התאגיד עתה במדיניות אגרסיבית של "שימור לקוחות," המכוונת להאדיר את מידת התועלת שמפיקים ממנו הלקוחות, ואת מידת הפגיעה הנובעת מצמצום כוחו.

כלי מרכזי במדיניות "שימור הלקוחות" של הביטוח הלאומי הם הפרסומים והדוחות האובייקטיביים כביכול על "מצב העוני." עוני הוגדר באופן מסורתי כמצב של חסך: חוסר באמצעים הדרושים לרכוש מצרכים ומוצרים הדרושים למחייתו ורווחתו של אדם. הדרך להיחלץ מן המצב הייתה באמצעות עבודה. הביטוח הלאומי משליך את ההגדרות ה'מיושנות' האלו לפח, ומאמץ מדד יחסי, המגדיר את "קו העוני" כ-50 אחוז מחציון ההכנסה הפנויה לנפש תקנית. כלומר, עוני אינו קשור בחסך או היעדר אפשרות לספק צרכים, אלא בהיקף הצרכים שיכולים שאר האנשים לספק.

מדידת "קו העוני" לפי חציון ההכנסה הפנויה לנפש תקנית יוצרת עיוות: היא מתעלמת לחלוטין משינויים כמו עליה ראלית ברמת החיים או עליה בהיקף התעסוקה, ו'מתירה' שינוי חיובי רק בהתאם לשינוי בהיקף הקצבאות. לדוגמה, בשלושים השנים בין 1975-2006 הוכפלה קצבת הזקנה והשארים במונחים ראליים. גם היקף הקצבה בהשוואה לשכר הממוצע גדל באותה תקופה. מנקודת מבטו של הביטוח הלאומי, לעומת זאת, העוני בישראל רק הלך וגדל, בגלל העובדה הפשוטה שהאוכלוסייה בישראל התבגרה בשנים אלו.

חמור מזה, ההתייחסות לקצבאות כאמצעי היחידי לשינוי מצב העוני מביאה באופן אבסורדי למסקנה המתבקשת שהמתכון המושלם לצמצום העוני היא שפל כלכלי מתמשך, אבטלה חריפה, הורדת גיל הפנסיה לחמישים שנה ומן העבר השני — הגדלה של הקצבאות. השפל והאבטלה יורידו את גובה חציון ההכנסה, והקצבאות המוגדלות יקרבו אליו יותר אנשים. מכאן נובע, שהמצב האידאלי מבחינת הביטוח הלאומי הוא זה בו חציון ההכנסה יהיה שווה לסכום הקצבאות של הביטוח הלאומי. או, במלים פשוטות, העוני יחוסל כאשר כל האזרחים יהיו עניים, מובטלים ונתמכי סעד.

וזו בדיוק המטרה אליה חותר הביטוח הלאומי. נזקה של המדיניות חמור, לא כל־כך מבחינת יישומה כמו מבחינת השחתת המוחות. הגדרת העוני כפי שהביטוח הלאומי קובעת כי מצבו האידאלי של האדם הוא של לקוח גמור של המוסד — טפיל מוחלט. המספר הגדול של אנשים המקבלים את מדדי השקר של הביטוח כמדדי עוני מראה עד היכן הגיע ריקבון המוחין שהוא מפיץ.