האם הקפיטליסטים מתעמרים בעניים
  מאמר מאת תומס א. וודס הבן. תרגום: אורי רדלר.

בהיעדר מונח הולם יותר, אכנה זאת "חוק וודס": בכל מקרה בו המגזר הפרטי מכניס חידוש המשפר את חייהם של העניים לעומת המצב הקודם, או כאשר הוא מציע להם יתרונות או תנאים שאיש מלבדם אינו מוכן להציע יבוא מישהו—בשם העזרה לעניים—שיקרא לריסונה או חיסולה של היזמה.

קחו לדוגמה את מוסד ברוקינגס, צאצאו של השמאל ה'מתון'. הוא פרסם דוח שגינה חנויות "חכור-וקנה" (rent-to-own) משום שהן טורפניות כלפי העניים. העיתונות המקומית וסוכנויות הידיעות החרו המשיכו אחריו בדיווחים על תעשיות שכביכול נוהגות בטורפניות (כש"טורפניות" משמעו כאן "מציעות שירות שאף אחד אחר אינו מספק"). הפזמון השגור היה גינוי של החנויות על הסדרי התשלום המחמירים שלהן מול לקוחות.

גינויים אלו סובלים משתי בעיות עיקריות. הראשונה היא שרוב הממצאים האנקדוטליים שלהם מצביעים לא על רשעותן של חנויות חכור-וקנה אלא על דפוסי ההוצאה המטופשים וחסרי האחריות של אנשים שהיו צריכים לשמור על כספם ביתר זהירות—פגם אופי שהחנויות אינן אשמות בו. שנית, הדיווחים לא הכירו בשירות החשוב שהחנויות מספקות לאנשים עניים עם עבר חובות בעייתי, שאינם יכולים לרכוש מוצרים משמעותיים יותר להם הם זקוקים בשום מסלול אשראי אחר.

חנויות חכור-וקנה פועלות לפי השיטה הבאה: לקוחות יכולים לחכור מוצר לתקופה קצרה—אפילו לשבוע בלבד—או לחכור אותו לתקופה ארוכה יותר, באמצעות תשלום חודשי. ברגע שהלקוח משלים את תשלומיו לחנות, הליך המסתיים לרוב בתוך 24 חודשים ולפעמים אפילו 12, הסחורה הופכת שלו. (יש לו גם אפשרות לקנות את המוצר בסכום מופחת בכל שלב של החוזה.) הסחורה מועברת אליו ללא צורך בתשלום בתוך 24 שעות, כשהשירות ניתן חינם כל עוד הלקוח עומד בתשלומים, והמוצר מוחלף אם הוא נשבר.

העיתון 'בפלו ניוז' חושף את סיפורה של ניקול הנגן (Nicole Hennegan) שקנתה טלויזיה 36 אינץ' משומשת מחנות חכור-וקנה. התשלום החודשי שלה היה 80 דולר. אחרי שלא שילמה את התשלום הרביעי, הוחרמה הטלויזיה. וכאילו לא היה די בכך, אילו הייתה ממשיכה לשלם את התשלומים, היא הייתה צריכה לשלם יותר מ-900 דולר עבור מכשיר שהיה עולה לה רק 300 דולר בחנות רגילה.

לפני שנגע בהיבטים הכלכליים של כל זה, כדאי לשאול מדוע יש למשפחה צורך בטלוויזיה של 36 אינץ' כאשר יציבותה הכלכלית כה מעורערת. אפשר גם לשאול מדוע הגברת הנגן מבזבזת את הכנסתה המוגבלת באופן כה בלתי־אחראי.

כאשר הייתי צעיר, הטלוויזיות היו בשחור לבן וגודלן רק 10 אינץ' וזה מה שהיה לנו עד שהמצב הכלכלי של משפחתי אפשר לנו לרכוש מקלט טלוויזיה גדול יותר. כל חנות אלקטרוניקה היום תוכל למכור לכם טלוויזיה טובה של 13 אינץ' במחיר נמוך יותר מכל אחד מהתשלומים החודשיים שלקחה על עצמה הגברת הנגן כדי לרכוש מכשיר שעד לפני חמש או עשר שנים רק אנשים עשירים מאוד או ראוותניים מאוד היו קונים.

מאחר ודוברי העניים מטעם עצמם נוהגים להתייחס אליהם בדרך כלל כאל אידיוטים מוחלטים, שאינם מסוגלים להחליט החלטה הגיונית או לבצע מעשה כלשהו בעצמם, עלינו לעצור ולבחון את סדרת הקובלנות על תסריט הטלוויזיה של 13 אינץ' שהעליתי. אם הנקודות הללו נשמעות לכם פטרוניות או מעליבות—והן אכן יהיו כאלו לכל אדם עני המכבד את עצמו—זכרו רק כי זהו קולו של מפעל התירוצים של השמאל, לא שלי, שמעלה אותם.
  • ייתכן שבסביבת מגוריה של גברת הנגן לא הייתה חנות מכשירי אלקטרוניקה.
  • ייתכן שלא הייתה לה מכונית או חבר עם מכונית, או חבר עם מכונית שידע איך להגיע לחנות מכשירי אלקטרוניקה.
  • היא לא יכלה להשתמש בתחבורה הציבורית, למרות שלא ברור מדוע לא.
  • היא לא יכלה להזמין את המוצר באופן מקוון, מאחר ואין לה חיבור לאינטרנט.
  • היא לא מכירה אף אחד שיש לו חיבור לאינטרנט שבו יכלה להשתמש לעשר דקות.
  • היא גם לא הייתה יכולה ללכת לספריה הציבורית, שבה יש חיבור אינטרנט חינם. או שהיא לא יכלה להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להגיע לשם (ראו תירוץ 3 לעיל).
  • אפילו אם יכלה להזמין את הטלוויזיה באופן מקוון, היא לא יכלה לרכוש אותה משום שאין לה כרטיס אשראי.
  • אין צורך בכרטיס אשראי כדי להזמין ממקומות כמו אמאזון—יש צורך רק בחשבון בנק—אבל היא לא יכלה להזמין את הטלוויזיה פשוט כי היא לא הייתה יכולה.
למרות כל העובדות הללו, הנגן מוצגת בסיפור כקרבן חסר ישע, ולא כמו מבוגר אחראי שערך החלטה מטופשת שהוא ורק הוא אחראי לה.

מרי הייוורד רצתה לרכוש מייבש ומחשב עבור נכדתה בת השבע־עשרה והסכימה לשלם 184 דולר לחודש עבור שניהם. באופן טבעי, התשלום הכולל היה גבוה יותר לאורך זמן מאשר לו קנתה אותם בחנות במזומן או באשראי. "אני מרגישה חולה מזה," היא התלוננה. "הם נוראים. הם גובים יותר מדי."

חוזר של בסט ביי שהגיע כרגע בדואר מציע מחשב של אי-משינס עם מעבד אינטל סלרון די 352, 256 מגהבייט של זכרון PC3200 DDR, מאה גיגהבייט של דיסק וכונן צורב דיוידי במחיר של 300 דולר—במלים אחרות, מחשב טוב בהרבה מכל מה שעמד לרשותי בשנים בהן גדלתי בשנות השמונים. אותם 300 דולר גם כללו מסך שטוח.

אם אתה יכול להרשות לעצמך תשלומי חכור-וקנה, מדוע לא לחסוך את הכסף במשך כמה חודשים ואז לרכוש מערכת כזו? אנשים הסתדרו מצוין בלי מחשבים לאורך 99 אחוז מההיסטוריה האנושית, כך שהמתנה במשך 90 יום כדי לחסוך ולרכוש מחשב לא תוביל למותו של אדם בטרם עת. האם אין זה הגיוני לצפות שבני אדם מבוגרים יערכו החלטות פשוטות מעין אלו או לדרוש שלפחות יקבלו מידע בסיסי בנושא?

הודות לחנויות חכור-וקנה, העניים יכולים לרכוש מוצרים שבמקרים רבים לא היו עומדים לרשותו של אף אחד, עשיר או עני, לפני כמה דורות, ובתנאים שאף אחד אחר אינו מוכן להציע להם. הם צריכים לדעת לעשות את החשבון בעצמם, הלא כן?

ה"פעילים" לא רואים את הדברים כך. "אתה תקוע עם תשלום של 20 דולר לשבוע, ועד שגמרת לשלם, שילמת פי שלושה ממה שהוא שווה," אומרת מישל ג'ונסון, פעילה מ'איסט סייד.' "זה פשוט שוד." אבל זה נכון גם ביחס למשכנתא לשלושים שנה: עד שתגמרו את התשלומים על הבית, תשלמו הרבה יותר ממה שהבית 'שווה.'

הנקודה היא שהבית 'שווה' לי בהווה יותר מאשר הוא יהיה שווה לי בעתיד. אני מניח שיכולתי לגור בבקתה במקום כלשהו בעודי חוסך את הכסף כדי לקנות אותו במזומן, אבל מסתבר שאני מעדיף לשלם יותר—הרבה יותר—כדי לגור בבית עכשיו מאשר לגור בבקתה עכשיו ובבית מאוחר יותר. זהו גם ההגיון של חנות חכור-וקנה: היכולת להשתמש במוצר מהרגע הראשון, בלי בדיקת יכולות אשראי ובלי דרישה לשלם חלק ניכר מהסכום במזומן מראש, היא שירות בעל ערך עבור אנשים רבים.

אלמה מדינה, לדוגמה, היא אם במשפחה חד־הורית בת 24, שקנתה שתי מיטות עבור ילדיה מחנות חכור-וקנה ושילמה 184 דולר לחודש עבורן. אילו היה מקום אחר שבו הייתה יכולה לרכוש את המיטות, ניתן להניח שהיא הייתה עושה כן.

ככל שהמצב יישמע לנו לא מושך, ההצעה של חכור-וקנה הייתה האפשרות הטובה ביותר עבורה, כשההצעות האחרות היו לרכוש את המיטות במחיר גבוה יותר או, אולי, לא לרכוש מיטות כלל.

"המיטה היא כבר של מדינה," מספר לנו 'בפלו ניוז' לקראת סוף הסיפור, ומוסיף בלי שום אירוניה, "קצת יותר מחודש אחרי שהתחילה לשלם, השתמש אבי ילדיה בהחזר המס שלו כדי לקנות את המיטות מחכור-וקנה." רוצים לעצור את הנשימה יחד איתי בעודנו ממתינים להאשמה של 'בפלו ניוז' כלפי עיכובי החזרי מס כאי־צדק כלפי העניים?

ישנן חברות רבות הנרתעות באופן מובן מעסקת אשראי עם אנשים שיש להם עבר בעייתי של עמידה בהתחייבויות. חנויות חכור-וקנה נכונות להחכיר סחורה לאנשים הנמצאים בסיכון אשראי (או שלא היו קונים שם מלכתחילה).

אהבתי את האופן שבו הכלכלן דיוויד הנדרסון מנסח זאת: אינך יכול לסייע לעניים באמצעות בחינת רשימת האפשרויות שעמדו לרשותם ומחיקת האפשרות בה בחרו.

חנויות חכור-וקנה אשמות בהפיכת ריהוט ומכשירים גדולים נגישים לאנשים ללא חסכונות או אשראי, ובתשלום חודשי נמוך יחסית. אם הממשלה תעניש את התעשיה הזו באמצעות הגבלת המחירים ורגולציה אחרת (ברוקינגס תומכים בכך שהממשל המקומי ישתמש ב"סמכות הרישוי והאזור" כדי "לרדת" ו"לרסן את התפתחותם של עסקים אלו"), חנויות חכור-וקנה שעל גבול הרווחיות יסגרו, ורק מעטות יפתחו במקומן.

כמובן שמה שיקרה הוא שפחות ופחות עניים ינוצלו על־ידי מחכירי המכשירים הללו. כמובן שקרוב לוודאי שהם לא יצליחו להשיג מכשירים, מחשבים או ריהוט בכלל, אבל לפחות הם יוכלו להתנחם מפיה של מישל ג'ונסון, פעילת איסט-סייד, שהצדק נעשה.

על המחבר
תומס א. וודס (Thomas E. Woods, Jr) הוא היסטוריון במכון מיזס, כותב רב המכר "המדריך הלא נכון פוליטית להיסטוריה אמריקנית." לפרטים נוספים אודותיו ולהפניות לכתביו האחרים, ראו מאמר זה במכון מיזס.

זכויות יוצרים
המאמר פורסם במקור בכרך 24, ספטמבר 2006, של "השוק החופשי" מגזין המתפרסם אחת עשרה פעמים בשנה מטעם מכון לודויג פון מיזס. תרגום מאמר זה מפורסם ב"אונה השמאלית" ברשות המחבר וברשות מכון לודויג פון מיזס. כל הזכויות לתרגום שמורות לאורי רדלר.

לקריאה נוספת
  • המאמר על ניקול הנגן ב'בפלו ניוז'

    נכתב: נובמבר 2006.
  •