תרגום נקישה אחד, מוריד עכשיו חינם
 


תוכנית ארבע השנים
במקומות שונים מדברים על־כך שסטיב ג'ובס, שנפטר בתחילת אוקטובר, הותיר אחריו תוכנית מפורטת לארבע השנים הקרובות. ב"דה וויק" מפרטים—יותר משמועות וניחושים מאשר מעובדות—על כמה מהרעיונות: מערכת טלוויזיה משולבת עם 'ענן', מערכת סלולרית המבוססת על Wi-Fi, וכן הלאה. יש גם אפשרות שזה נכון. סביר יותר להניח שמדובר במשהו הדומה להצהרה של הביטלס ב-1964 ש"יש להם חומר לעוד עשר שנים"—בעודם מחפשים בייאוש אחר חומרים לתקליט הקרוב.

גרמניה לא זקוקה לאירופה
את דניאל הנן תמיד כיף לשמוע. דברים של תבונה באופן ההתנסחות הרהוט ושופע ההומור של הנן. ואלו רק תשע דקות מזמנכם, אז אין לכם הרבה מה להפסיד.



אם אתם מתעצלים, הנה נאום מוכר שלו (כשלוש דקות) על "ראש ממשלה מפוחת של ממשלה מפוחתת" (וכבר @כתבתי על כך בעבר#). להנן יש גם בלוג ב"דיילי טלגרף" שם הוא נוגע—ברשימות קצרות מאוד—באופן בו מנסה האיחוד האירופי לעקוף את הטרדה הפוחחת "דמוקרטיה" לטובת שלטון ה'תבונה' מלמעלה למטה.

ואיך נמעך ברלוסקוני תחת עקבי התבונה הזו. כפי שהוא אומר, בנאום קצר ומבריק, הדחת ברלוסקוני והתפטרות ראש ממשלת יוון, לטובת "אפארצ'יקים" של האיחוד האירופי, שיישמו מדיניות שהעם במדינותיהם דוחה, היא המסקנה המתבקשת מהשליטה של האפארצ'יקים בבריסל:



ואגב, הוא שואל, כמה פוליטיקאים נבחרים מכהנים בממשלה החדשה של מונטי באיטליה? התשובה היא: אפס.

ואם נראה לכם שזהו מקרה יחיד במינו: אותו דבר קרה בסיבוב הראשון של החובות של יוון, קרה בפורטוגל, וקרה באירלנד.

ומתוך טעות מצערת, שלא תישנה בעתיד הקרוב, דיוויד ברוקס מה"ניו־יורק טיימס" כתב מאמר מעניין על היהירות של הטכנוקרטים באירופה ומעלה רעיונות דומים לאלו של הנן.

בצד: יש ספר מעניין על הנושא: "ריבונות מול כפיפות." והרצאה שנערכה בישראל בנושא, ונסקרה על־ידי בעבר כאן.

בצד למתקדמים: מה אם האירופים היו ממנים את הממשלה בבריטניה?. קצת מפחיד. טוב, הרבה מפחיד.

אז הם דווקא כן הפסידו

מאמר מעניין ביותר של שיקה דלמיה. עיקר הסיפור: ההפסדים של ג'נרל-מוטורס, מנקודת המבט של הציבור ששילם עבור הצלתן, גדולים משחשבו. מעניינות לא פחות ההפניות. (הערה: בנושא זה, ראו מאמר קודם שלי כאן).

בהמשך, מעניין להשוות את תנועת המחאה בישראל ובארצות־הברית ואת היחס אליהן. התנועה בישראל נולדה מתוך גישה לא-אלימה ויצרה מחאה רחבה יחסית (מספרית, ביחס לגודל האוכלוסיה, היא הייתה ככל הנראה הגדולה בעולם), בתמיכה מאוד רחבה של הציבור. בשבועות הראשונים לפחות, רוטשילד היה הפנינג סוחף להפתיע. זה היה המקום להיות בו. בארצות־הברית, הסיפור היה שונה מראש. ראשית, קשה לטעון כי התנועה הצליחה לסחוף אחריה קהל משמעותי. לא בהפגנות ולא במאהלים. פינוי מאחזי "כיבוש-וול-סטריט" על־ידי ראשי הערים בארצות־הברית בא אחרי תקופה לא מבוטלת בה המאחזים נתפשו כהפרעה מבחינה משטרתית ותברואתית. אפילו "וושינגטון פוסט" תהה (ר' קישור קודם) אם מדובר ב"כיבוש" או ב"זיהום." בעלי העסקים באזור רוטשילד שמחו, בדרך כלל, על המחאה בסביבתם. לא כן בארצות־הברית. השיטור הנוסף שנדרש בישראל היה מזערי. לא כן בארצות־הברית.

עוד בנוסף לכך, סקר דעת קהל בנושא מגלה כי בשבועות שחלפו היחס השלילי לתנועת "כיבוש וול-סטריט" הלך והעמיק. נתון מעניין במיוחד כאן, אגב, הוא כי בין אלו המגדירים עצמם "מאוד ליברליים" היחס לתנועה היה חשדני יותר מאשר אלו המגדירים עצמם "ליברלים במידה מסוימת" בלבד. נתון מפתיע דומה יש ביחס לתנועת "מסיבת התה": המאוד ליברלים תומכים בה בשיעור של 24 אחוז. ואלו שהם רק במידה מסוימת תומכים בה בשיעור של 8 אחוז.

הבדלים מעניינים היו גם בתמיכה בין גברים ונשים—הנשים סלדו מתנועת "מסיבת התה" והעדיפו, אף כי בשיעור לא משכנע מאוד, את תנועת "הכיבוש." הגברים סלדו בחריפות מתנועת "הכיבוש" (34 אחוז סברו כי היא מועדפת עליהם בהשוואה לתנועת "מסיבת התה" לעומת 52 שסברו ההפך) ותמכו בתנועת "מסיבת התה" בשיעור של 51-38).

וכמובן, גם העניין הגזעי משחק. התמיכה של שחורים בתנועת "הכיבוש" היתה נרחבת, וכך גם סלידתם מתנועת "מסיבת התה." ההיספנים היו מתונים יותר: הם תמכו גם בתנועת "מסיבת התה" (38 אחוז בעד, 46 נגד) אבל העדיפו את תנועת "הכיבוש" (49-28).

צרפת וגרמניה מתעמתות
בשלב זה, ללא מלחמת עולם. יש אי הסכמה לגבי תפקיד הבנק המרכזי של אירופה בבלימת המשבר. צרפת רוצה להדפיס כסף. הגרמנים מתנגדים.

רק באמריקה א'
ספר חדש בשם "משתחווים לבייג'ין" פורסם בארצות הברית. הכותבים, ברט מ. דקר ו־ויליאם סי. טריפלט הבן טוענים שהסינים הם אם כל חטאת ומנוולים באופן כללי. רק בארצות־הברית, כך נדמה, יש שוק לספרות מהסוג הזה, המוצאת כל הזמן מנוול חדש או "מכה חדשה" המאיימת על העולם ארצות־הברית ו'מזהירה' מפניה. טיפוסית, כמובן, ההיצמדות להנחה כאילו הצלחתם של הסינים נובעת מכך שהם מוכנים לחתור בנחישות רבה להשגת מטרותיהם—תוך התעלמות מכך שאותם דברים המסייעים להם בכך, כביכול (משטר אכזרי, שלטון נפוטיסטי, מניפולציה בערך המטבע), הם למעשה מה שיביא לנפילתה. זכורות לי אותן נבואות ממש ביחס ליפן, לפני כ-18 שנים.

גם באמריקה
חוסמים הנחת קו נפט שיניב שפע עבודה (אמיתית) למניחי הקו, כי הדבר אינו תואם את מדיניות האנטי-פליטת-פחמן של אובמה. עצוב. גם מייקל ברון כותב על הפרשיה הביזארית הזו, כמו גם על ענייני מכירת נשק לברוני סמים במקסיקו. לטענתו, הפעולה האחרונה נועדה כנראה להגביר את הפשיעה המזוינת משם, כדי לחזק את הרעיון שיש להגביל נשיאת נשק בארצות־הברית (התיקון השני לחוקה). וגם דניאל הנינגר ב"וול־סטריט ג'ורנל" לא מרוצה.

עכשיו באמריקה, מחר אצלנו!
עיריית דטרויט פושטת רגל. וככה זה נראה (לפי הכתבה כאן ולפי מקורות נוספים:
  • ראש העירייה, דייב בינג, הודיע כי לעירייה גרעון של 209 מיליון דולר. הוא אינו רוצה לפטר את כל העובדים, כפי שמציעה המראיינת ב-CNN, שכן תהליך הפיטורים יהיה איטי ומורכב מדי. הכסף תיכף נגמר. פתרון זמני: תופסק ההפרשה לפנסיה לעובדים הקיימים. לא חוקי, אבל אולי זה מה שיקרה.
  • הכסף בקופה ייגמר באפריל 2012, לכל המאוחר. לעירייה הכנסות של 133 מיליון דולר מארנונה (לעומת 185 מליון דולר בשנת 2006. לעירייה הוצאות של 186 מליון דולר לשנה על ביטוח בריאות ועוד 120 מליון דולר לשנה לפנסיות. כל זה, מעבר להוצאות שוטפות. השתתפות המדינה (מישיגן) בהכנסות ירדה ל-233 מליון דולר (מ-279 מליון דולר בשנת 2006).
  • כוח העבודה של העירייה ירד לכ-11,000 איש. ראש העירייה פיטר 1,800. אם יפטר עוד 2,200 איש בלי פיצויים, יוכל לדחות את המועד בו ייגמר הכסף ליולי 2012. לעירייה שני גמלאים על כל עובד פעיל ( 22,000 גמלאים). הוצאות הפנסיה והבריאות הוכפלו מאז 2008.
  • תופסק פעילות שירותים לא חיוניים: ייסגר נמל התעופה, תופסק פעולת הרמזורים, תסגר מחלקת הבריאות (שיש בה כפילות מול שירותים של המחוז).
  • כדי להמשיך את פעולת האוטובוסים והרמזורים, מבקש ראש העיר להפריטם.
  • ערך הנדל"ן בעיר צנח ב-87 אחוז מאז 2003. ארנונה עסקית מספקת רק 14 אחוז מהכנסות העירייה (לעומת 60 אחוז בעיריות אחרות). תקבולי מס ההכנסה העירוניים צנחו ב-50 אחוז בעשור האחרון.
  • וזאת כאשר המיסוי בדטרויט הוא הגבוה ביותר במדינת מישיגן: בעיר פשוט לא נותרו הרבה אנשים שאינם נתמכי סעד. אף אחד לא משלם.
  • העירייה הכריזה על מבצע לציפוף האוכלוסיה באזורים מסוימים, והפחתה של השירותים במקומות מאוכלסים פחות. מעבר להכרזה, לא קרה כלום.
  • העירייה הכריזה על תוכנית תמריצים לשוטרים לעבור לגור בבתים בבעלות העירייה, אך העירייה עדיין מחזיקה ב-60,000 מבנים, שאינם מניבים לה כל הכנסה, ומפחיתים את מחירי הבתים של כל האחרים.

בענייני נדל"ן, הנה כמה דוגמאות:

בית בשדרות רוזמונט: 147 מ"ר, 3 חדרי שינה: 149 אלף שקל.


הקונדו ברחוב סיינט פול: 230 מ"ר, חניה פתוחה, מרפסת וריהוט, 3 חדרי שינה ו-3 חדרי אמבטיה, אח, חצר. תשלום חודשי מוערך: 3,600 ש"ח. קנייה: 615,000 שקל.



הבניין ברחוב 2714, פינת השדרה השנייה: להשקעה: 48 דירות, 2,412 מ"ר, הכל חדש או מחודש עם צנרת חדשה, רצפה חדשה ומטבח נאה. תשלום חודשי: 27,430 על כל הדירות (571 שקל לדירה). מחיר לקנייה: 4.66 מליון שקל.



המבנה בשייפר הייוויי: 24 דירות, כל אחת בשטח של 93 מ"ר, חדר שינה אחד. 17 דירות מושכרות כעת, 2 בשיפוץ ואחת משמשת כמשרד. חניה עם שער כניסה לכל דייר. תשלום חודשי ממוצע: 15,140 שקל לכל המבנה (630 שקל לדירה). קנייה: 2.57 מליון שקל.



הבית בבלמורל דרייב: 964 מ"ר עם שבעה חדרי שינה וחמישה חדרי אמבטיה. בנוי בסגנון טיודור, עם חדרי שינה ענקיים, ריצוף יוקרתי, אח בנויה שיש, תקרת קורות עץ, חדר נשפים וחדר ביליארד. עלות המגורים המוערכת (ארנונה): 15,689 שקל. מחיר בקנייה: 2.66 מליון שקל.



ומי שליבו לא נחמץ כשהוא קורא את זה, הוא לא בן אדם.

לארי קראון: סרט אמריקני עכשווי
ומהקשר להקשר באותו הקשר ממש, הסרט האחרון של טום הנקס (גם כתב את התסריט) וג'וליה רוברטס:



הסרט הוא מזן הקומדיות־הרומנטיות ולא מעורר התפעלות במובן זה, אבל הוא גם אחד הסרטים הראשונים שבאמת מבטאים תחושה של תקופה חדשה ושונה מאוד. הגיבור, לארי קראון, מפוטר מעבודתו ומגלה כי אין לו בעצם איפה לעבוד. אף אחד לא מוכן להעסיק אותו, הוא מאבד את ביתו ובהמשך מחליט גם לוותר על המכונית שלו לטובת קטנוע זול.

קראון, כמו רוב הדמויות האחרות בסרט, עסוק מכף רגל ועד ראש בקשיי הפרנסה: בעבודה בעד כל שכר שהוא, במיקוח, בחסכנות, בניסיון לקצץ עוד פינה ולחסוך עוד אגורה. זה לא קורה באווירה של מרירות או קינה אלא, בפשטות, כמציאות החיים החדשה: לחנוק את הגרוש זה השחור החדש. קונים בחנויות מוזלות, במכירות חצר, לובשים יד-שנייה, נוסעים בטרנטע, במקום לקנות מארגנים רהיטים מחדש. במובן זה, סרט שכדאי לראות.

תרגום נקישה אחד, מוריד עכשיו חינם
הולך אתר פתאום עין פותח רואה מצחיק עושה זה טוב בבילון.



הוא אידיוט, אבל הפעם צודק
יוג'ין רובינסון טוען כי לא ניתן להניח שסתם "לא אובמה" היא מדיניות שדי בה עבור מועמד רפובליקני כדי לזכות. והוא צודק. כפי שהדברים נראים כעת, יש סיכוי בכלל לא רע שאובמה אכן יזכה.

הוא לא אידיוט, אבל אולי הוא טועה
ולמתעניינים: נייט סילבר מה"ניו־יורק טיימס" ערך ניתוח מקיף מאוד של סיכויי אובמה להיבחר שנית. מסקנתו היא: אם רומני ייבחר, הלך על אובמה. ג'ונת'ן צ'ייט (עתה בביתו החדש ב"ניו יורק") סבור שזו השערה קצת מוגזמת. גם הנתונים שלו, עם זאת, לא משכנעים במיוחד. כלומר, הם משכנעים ככל שניתן להשתכנע מנתונים המבוססים על בחירות קודמות. ברור כי לאובמה תמיכת בסיס מסוימת ברמה של 42-43 אחוז, וקשה לראות איך הוא יורד מרמה זו (אם נניח שלא תתרחשנה קטסטרופות). יש לו גם רמת חסימה קשיחה למדי בכיוון מעלה. הוא לא טיפס באופן שיטתי אל מעבר ל-50 אחוז מאז נובמבר 2009, ובשנה האחרונה הוא נמצא כמעט תמידית ברמה הנמוכה ביותר אליה הגיע. אני לא סבור שלמועמד הרפובליקני יש הרבה משמעות כאן—אלא אם כן מדובר בקטסטרופה—אבל ברמת תמיכה קצת נמוכה אך יציבה כזו, הסיכויים שלו בכלל לא רעים.

קטסטרופה?
ניוט גינגריץ' עולה בסקרים. אולי בגלל הירידה של הרמן קיין (החרמן אחו-שקשוקה) ואולי בגלל שבמפלגה הרפובליקנית מעדיפים כל אחד, רק לא מיט רומני. ב"סלון" מנתחים את שפע מגרעותיו של גינגריץ'. הוא נשוי פעם שלישית, עלה, ירד, כתב עשרים ספרים. חומר לא חסר. ב"דה וויק" יש אחד, אדוארד מוריסי, שחושב שגינגריץ' משקף מגמה עמוקה יותר. הוא מביא תוכן ורעיונות, ובמצב הנוכחי אולי אפשר לשים בצד לרגע את השאלה האם הוא הבחור החביב ביותר בעולם.

אבל עזבו שטויות: יש גברים חתיכים
בכל אופן, לטעמם של אנשי "סלון." יש גם דיון על הבדלי הטעם בין נשים להומואים בהקשר זה. מה שזעזע אותי הייתה העובדה שאני בעצם לא מכיר באמת אף אחד ברשימה.

גוגל מנגנת
גוגל פתחה חנות מוסיקה משלה. יאיי!


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (4)
 
 
המאמר ממעיט בגודלה של המחאה בישראל
18/11/2011
נכתב על ידי אילון

כתבת:
"תנועה בישראל... יצרה מחאה רחבה יחסית (מספרית, ביחס לגודל האוכלוסיה, היא הייתה ככל הנראה הגדולה בעולם)"

אלא שהמחאה היתה הגדולה ביותר לא רק ביחס לגודל האוכלוסיה, כי אם גם במספרים מוחלטים.
כזכור, בשיאה של המחאה התכנסו ברחוב קפלן בין 3,455,000 ל- 4,323,000 איש (מספר מדוייק אין בנמצא) ועוד כ-2,330,000 נצפו ברחובות הצדדיים.

מן הראוי כי הכותב היה נותן דעתו לכך.
 
 
 
 
אני מכירה אחד.
18/11/2011
נכתב על ידי אליסה

 
 
 
 
מה עם רון פול?
18/11/2011
נכתב על ידי סתםאחד

יש לו סיכוי ריאלי לדעתך?
 
 
 
 
לרון פול יש סיכוי להגיע לשיבה טובה
19/11/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

לא לנשיאות ארצות הברית.